המוציא מחברו עליו הראיה
המוציא מחברו - עליו הראיה הוא כלל ראייתי בדיני ממונות במשפט העברי. כלל זה הוא אחד מכללים רבים אשר נועדו להתמודד עם מצב של ספק ממוני. הכלל קובע שבמקרה של תביעת ממון, מוטל על התובע להוכיח את בעלותו על הממון, ולא - יישאר הממון בידי המחזיק בו, אף ללא הוכחה מצידו.[1] כלל זה מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. לפי הגמרא מקור הכלל הוא בתורה וכלל זה תואר על ידי שמואל כ"כלל גדול בתורה".[2]
מקור הכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרי נראה שלמדו כלל זה מהפסוק: ”שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ” (דברים א' ט"ז) את הכלל: "ושפטתם צדק, צדק בצדקו תובע ומביא ראיות"[3].
אמנם בתלמוד בבלי מובא תחילה דעתו של האמורא רבי שמואל בר נחמני:
אמר ר' שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר (שמות כד יד): 'מי בעל דברים יגש אלהם', יגיש ראיה אליהם
אמנם רב אשי דחה את דבריו בטענה כי אין צריך ללמוד כלל זה מהמקרא היות שמדובר בסברא, כלומר זהו כלל ברור מאליו.
הרעיון של הכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" מטיל את נטל ההוכחה על המבקש להוציא ממון מחברו, ופוטר את המחזיק בממון מנטל זה.
הרעיון בכך הוא שרוב המחזיקים בממון מחזיקים אותו בדין והם בעליו, ואין רוב התובעים בעלים, ואין רובם תובעים בדין.[4]
לפי הצעה אחרת למרות שעצם ההחזקה ברכוש שבמחלוקת אינו מהווה ראיה הסתברותית לטובת הנתבע, היא עדיין נותנת לו עליונות כי היא משקפת את המצב המשפטי החברתי הקיים (הסטטוס קוו), לפני שהתגלה הריב המשפטי.[5] מצב זה מייצג את ערכי האמת והשלום בחברה. התובע מבקש לשנות סטטוס קוו זה, ולכן עליו להראות בבירור מה הוא המצב העובדתי בו ניתן יהיה לקיים בחברה את ערכי האמת והשלום. ללא הוכחת האמת החדשה שבשמה טוען המוציא מחברו, משפט הצדק צריך להעדיף את השלום הקיים ולא להפר אותו בגלל אמת מפוקפקת.
יישום הכלל במצבים שונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הספק על החזקת הממון נובע מטענות בעלי הדין – כאשר אין סיבה לחשוב שהממון לא שייך למי שמחזיק בו, והספק לגביו נובע רק מטענותיו של התובע, אין מחלוקת על תחולת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". כך יהיה, למשל, במקרה בו רק אחד מהצדדים אוחז בטלית.[6]
- הספק לגבי החזקת הממון קיים אצל בית הדין, גם ללא טענות הצדדים - כאשר הספק בהחזקת הממון נובע מן המציאות עצמה, חכמים קבעו ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ונטל הראיה מוטל על התובע. מנגד, סומכוס סבור שבמקרה כזה הצדדים חולקים את הממון נשוא המחלוקת. כך עולה מהמקרה התלמודי הבא:
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה -
סומכוס אומר: משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד.
שור תם נגח למוות פרה הרה ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הוולד של הפרה. עובדתית, לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם להפלה, והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה, ובעל השור פטור מתשלום על הולד.
סומכוס סבור שבעל השור נדרש לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד. מדובר בפיצויי נזיקין בהתאם למקובל בשור תם (חצי נזק): נזק הפרה ישולם כמקובל (חצי משווי הפרה). לעומת זאת, נזק הוולד ישולם רק מחצית מן המקובל (רבע משווי הוולד), מחמת הספק הנזכר, ועל פי הכלל הקובע "ממון המוטל בספק – חולקים [ומשלמים את מחציתו]"
חכמים חולקים על סומכוס ולדעתם יחול כאן הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר: בעל השור הנוגח חייב לשלם על הפרה בלבד (חצי נזק), והוא פטור מלשלם על נזקי הוולד, משום שספק אם השור גרם להם, ולא ניתן לחייב בהם עד שיוכח שהנזק נגרם על ידי השור.[7] תוספות[8] כתבו שעולה מדברי התלמוד[9] שגם לפי סומכוס דין יחלקו נוהג רק אם השור נמצאה ברשות נייטרלית ('אגם') אך אם היה בחזקת אחד מהצדדים היה מודה לרבנן שהמוציא מחברו עליו הראיה.
- חזקת ממון – במקרה הקודם טענת החזקה הקודמת היא טענה וודאית (ברי). ברם, אם הנתבע טוען טענת שאינה וודאית (שמא) על חזקה קודמת שלו בנכס - חכמים יסכימו עם דעת סומכוס שחולקים (ומשלמים את מחצית הפיצויים).[10]
- למחזיק הממון יש חזקה נוספת – בנסיבות בהן הממון עצמו מצוי אצל הנתבע, ובנוסף יש ראיה נוספת שהממון שייך לו: כאן אין מחלוקת בין סומכוס לבין חכמים ולדעת כולם יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
- מקרים בהם הספק אינו במציאות אלא בדין – לדעת הגאונים במקרים אלו ממון המוטל בספק (בדין) – חולקים.[11]
חריגים לכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרים מסוימים נקבע כי לא הולכים לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
- סחר חליפין – כאשר מתקיימת עסקת חליפין שמושאיה הם פרה וחמור, ולאחר שבעל החמור לקח את הפרה, בא בעל הפרה לקחת את החמור ומצא שהחמור מת. לפי הירושלמי, בעל החמור שהפך לבעל הפרה, צריך להביא ראיה לכך שבעת העסקה החמור היה חי.[12]
- פועלים – כאשר פועלים תובעים את בעל הבית, בעל הבית הוא שצריך להביא ראיה.[13]
- גאונים כתבו כי ישנם שלושה חריגים לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
- אומנים בין שהם עובדי קבלנות, או שכירי יום, בין בביתם או אצל בעל העבודה, כתובעים לא יחול עליהם הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
- בדברים שרגילים בני אדם לתת לתקנם - אומן שנתנו לו לתקן וקילקל, הרי הוא חייב לשלם.
- אדם יוצא מבית חברו עם חפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר שהחפץ שייך לו. אף על פי שבפועל הוא המחזיק את החפץ והיה אפשר לחשוב שחברו הוא שצריך להביא הוכחה כי החפץ שלו, אין הדבר כן.
- ספק ירושה – במקרה שיורש אחד מחזיק בירושה ושאר היורשים אמורים לקבל גם הם מהירושה, היורש שאצלו מוחזק הממון הוא זה שצריך להביא ראיה, ולא שאר היורשים אשר לא מחזיקים בדבר.[14]
- התובע טוען ברי והנתבע שמא – חלק מהאמוראים אומרים שיש לפעול לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ויש שאומרים שיש ללכת לפי דעת סומכוס ולחלק.[15]
- כשהנתבע הוא אדם אלים ותקיף – הוא זה שצריך להביא ראיה ולא התובע.[16]
"המוציא מחברו עליו הראיה" במשפט האזרחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיטת משפט הנוהגת במדינת ישראל יש הבחנה בין שני סוגי נטל ראיה שהכינויים המקובלים היום כדי לבטא אותם הם – נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. נטל השכנוע הוא הנטל העיקרי אשר לפיו על אחד הצדדים להוכיח את טענותיו ואם אינו מצליח לעשות זאת יפסיד במשפט.[17] נטל הבאת הראיות הוא חובה משנית הקובעת מבחינה פרוצדורלית את סדר הבאת הראיות במהלך הדיון.[17]
הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" מתפקד בצורה דומה לכלל נטל השכנוע.
בית המשפט העליון קבע בהקשר זה מראשית קום המדינה כי "כלל אוניברסלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט בין אם הטענה חיובית או שלילית עליו הראיה".[18]
לצורך הקביעה מיהו "המוציא מחברו" שעליו נטל השכנוע, הולכים דיני הראיות אחר הדין המהותי. כאשר התובע מתבסס על דין (חוק או זכות מכוח פסיקת בתי המשפט) המקים את עילת תביעתו, צריך לבדוק בדין המהותי מהן העובדות והיסודות שיש להוכיח לצורך הקמת עילת תביעה, ועל התובע יהיה להוכיח את כול היסודות והעובדות שדורש החוק. מנגד, כאשר הנתבע מבקש להעלות טענת הגנה, צריך לבדוק את היסודות והעובדות שקובע הדין לצורך ביסוס טענת ההגנה ועל הנתבע הנטל להוכיח את כולן כדי שטענת הגנתו תתקבל.
חובת הראיה, היא החובה להביא ראיות, והיא שונה בין מי שנטל השכנוע עליו, ליריבו. כאשר מדובר בתובע שנושא בנטל השכנוע, עליו להביא את הראיות הדרושות לכאורה להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה למתן פסק דין לטובתו.
לעומת התובע, אצל הנתבע חובת הראיה היא למעשה התראה שאם לא יביא ראיות מטעמו, עלול בית המשפט לפסוק נגדו.[19] עליו להחליט אם להביא ראיות כנגד הראיות שהביא התובע, או לקחת את הסיכון שהתובע לא הרים את נטל השכנוע עם הראיות שהביא, ולהימנע מהבאת ראיות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המוציא מחברו עליו הראיה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך "המוציא מחבירו עליו הראיה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- אסופת מאמרים בנושא מוחזקות ותפיסה, באתר ספריית אסיף
- פרופ' נחום רקובר היפוך נטל הראיה בגלל אלימות הנתבע, בתוך שלטון החוק בישראל מעמוד 115, הוצאת נבו ו"ספריית המשפט העברי", 1989.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הרב ד"ר ברוך קהת, 'המוציא מחברו עליו הראיה' בספרות חז"ל, 2010, עמ' 1
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמוד א'
- ^ ספרי על דברים א' ט"ז
- ^ שלום אלבק, הראיות בדיני התלמוד, ה'תשמ"ז
- ^ חיים שלמה חפץ, "מקום בעלי הדין בשיטת דיני הראיות משפט העברי", "דיני ישראל" יג-יד, תשמ"ו–תשמ"ח, עמ' 69
- ^ ראה הנ"ל ליד הע' 8[דרושה הבהרה].
- ^ בבבלי, בבא קמא מו, א-ב. מובא מקרה נוסף המדגים את מחלוקת סומכוס וחכמים: שור שרדף אחר שור אחר והוזק הנרדף, ספק מחמת השור הרודף, ספק מחמת סלע. לדעת חכמים השור הרודף פטור, משום ש"המוציא מחברו עליו הראיה". סומכוס חולק על כך ולדעתו יתחייב השור הרודף במחצית הפיצויים המקובלים, משום ש"ממון המוטל בספק חולקים".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמוד א' תוספות ד"ה "שור שנגח"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק'
- ^ בבלי, בבא מציעא ב, ב. במקרה בו טענת השמא (של הנתבע) מתייחסת לחזקת ממון עכשווית, חוזרת המחלוקת: לדעת חכמים חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ואילו סומכוס סובר שחולקים.
- ^ רב האי גאון, המקח והממכר, שער מ ובמשפטי שבועות שער ה והובא בתוספות יבמות וגיטין.
- ^ ירושלמי, קידושין, פרק א' הלכה ו' (דף י"ח, ע"ב). בבבלי (כתובות ע"ו עמודים א-ב), נחלקו הדעות אם במקרה כזה יפול נטל הראיה על בעל הפרה, על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
- ^ פ"מ ומרה"פ שם, וכ"פ בר"א פולדא ושדה יהושע שם. ועי' מ"מ שכירות פ"ט ה"א. וע"ע מנהג וע' פועלים.
- ^ תוס' יבמות לז ב ד"ה וממון.
- ^ ע"ע ברי ושמא כרך ד. תוס' כתובות יב ב ד"ה רב הונא, ובמשנה בבא מציעא צז א בברי ושמא לסומכוס שזכה בגדול הרי זה כשיש עסק שבועה ביניהם עי"ש בגמ'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ז, עמוד ב'.
- ^ 1 2 אהרן ברק "נטל ההוכחה ופגיעה בזכויות חוקתיות" מגמות בדיני ראיות ובסדר הדין הפלילי – אסופת מאמרים לכבודו של פרופסור אליהו הרנון 53, 56 (ענת הורוויץ ומרדכי קרמניצר עורכים, 2009).
- ^ ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש, ד 504, 522 (1950).
- ^ יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד- סדרי הביקורת המשפטית פרק 74 (2017).
| המשפט העברי | ||
|---|---|---|
| בית דין והדיינים | סמיכת זקנים • ערכאות של גויים • איגרות בית דין • איסור הטיית משפט • איסור שוחד • כבוד הבריות במשפט העברי | |
| סדר הדין | לא תגורו מפני איש • בצדק תשפוט עמיתך • דרישה וחקירה • דין מרומה • אנן סהדי | |
| תובע ונתבע | כתב סירוב • הודאת בעל דין | |
| דיני ראיות | עדות • כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד • עדים זוממים • פסולי עדות • לא תישא שמע שווא • אין עד נעשה דיין • נמצא אחד קרוב או פסול • שטר • סימנים • קול | |
| דיני טענות | טענת ברי • ברי ושמא • ספק וודאי • קים לי • מרא קמא • כופר הכל • מודה במקצת • מיגו • טענו חיטין והודה לו בשעורין • טוען וחוזר וטוען • הוחזק כפרן | |
| פסק בית דין | הכרעת רוב בדיינים • המוציא מחברו עליו הראיה • יחלוקו • יהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדייני • פשרה • עביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממון • תפיסה • גוד או איגוד | |