ויליאם ג'יימס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם ג'יימס
Wm james.jpg
תאריך לידה 11 בינואר 1842
תאריך פטירה 26 באוגוסט 1910 (בגיל 68)
זרם פרגמטיזם
תחומי עניין פילוסופיה של הדת, אפיסטמולוגיה
הושפע מ מיל, פירס
השפיע על דיואי, ברגסון, ויטגנשטיין

ויליאם ג'יימסאנגלית: William James;‏ 11 בינואר 184226 באוגוסט 1910) היה פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי. נחשב אבי הפונקציונליזם בפסיכולוגיה.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס נולד בניו יורק. אביו, הנרי ג'יימס, היה תאולוג סוודנבורגי עשיר ואקצנטרי, שהיה ידוע בחוגים הספרותיים והאינטלקטואליים. כמו אחיו הצעיר, הנרי ג'יימס, שנחשב לאחד הסופרים החשובים של המאה ה-19, קיבל ויליאם ג'יימס חינוך טרנס-אטלנטי אקלקטי, ותודות לו דבר צרפתית וגרמנית. בני משפחתו של ג'יימס היו למוקד התעניינות להיסטוריונים, ביוגרפים ומבקרים, משום גאונותם וכישוריהם יוצאי הדופן.

נטייתו האמנותית המוקדמת הביאה אותו להיות חניך בסטודיו של ויליאם מוריס הונט בניופורט שברוד איילנד, אך ב-1861 עבר ללמוד מדעים באוניברסיטת הרווארד.

בצעירותו סבל ג'יימס ממספר בעיות נפשיות וגופניות, ביניהן בעיות עיניים, גב, קיבה ועור, וכן מתקופות של דיכאון ומחשבות אובדניות. שני אחיו הצעירים, גארת' וילקינסון (וילקי) ורוברטסון (בוב), נלחמו במלחמת האזרחים האמריקאית, אך שלושת האחים האחרים (ויליאם, הנרי ואלייס) סבלו מתקופות של נכות. למרות זאת היה ג'יימס מסוגל להצטרף למסע מדעי של לואי אגסי במעלה נהר האמזונס ב-1865.

המשפחה כולה עברה לקיימברידג' שבמסצ'וסטס, לאחר שוויליאם ג'יימס החליט ללמוד רפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד ובבית החולים הכללי של מסצ'וסטס ב-1866; בגלל מחלתו קיבל את התואר רק ב-1869. לימודיו נקטעו כמה פעמים לתקופות ארוכות בהן חיפש פתרון לבעיותיו הרפואיות בגרמניה. בפרק זמן זה החל לפרסם מאמרים בכתבי עת ספרותיים כמו "נורת' אמריקן רוויו". "מחלת-הנשמה שלי", כפי שכינה את מחלתו, נפתרה רק ב-1872, לאחר תקופה ארוכה של חיפוש פילוסופי.

שהותו של ג'יימס בגרמניה הייתה פורה מבחינה אינטלקטואלית, כיוון שלמד שם פילוסופיה ופסיכולוגיה ולא רפואה. מאוחר יותר, ב-1902, כתב: "בהתחלה, למדתי רפואה על מנת להיות פיזיולוג, אך נסחפתי לכיוון של פסיכולוגיה ופילוסופיה מתוך יעוד כלשהו. מעולם לא למדתי פילוסופיה בצורה מסודרת, וההרצאה הראשונה בפסיכולוגיה ששמעתי הייתה זו שנתתי אני".

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס למד רפואה, פסיכולוגיה וביולוגיה, ואף לימד נושאים אלה, אך נמשך למחקר המדעי של המוח האנושי בתקופה שבה הפסיכולוגיה החלה לבסס עצמה כמדע. היכרותו עם מחקריהם של אישים כמו הרמן פון הלמהולץ בגרמניה ופייר ז'אנה (Pierre Janet) בצרפת, עזרה לו ללמד קורסים בפסיכולוגיה מדעית באוניברסיטת הרווארד. הוא ייסד את אחת המעבדות הראשונות לפסיכולוגיה ניסויית – הוא חשב שהיא הראשונה – בארצות הברית, בבוילסטון הול ב-1875.

כל הקריירה האקדמית שלו הייתה באוניברסיטת הרווארד. הוא מונה למרצה בפסיכולוגיה ב-1872, מרצה באנטומיה ובפיזיולוגיה ב-1873, פרופסור חבר בפסיכולוגיה ב-1876, פרופסור חבר בפילוסופיה ב-1881, פרופסור בפסיכולוגיה ב-1889, פרופסור בפילוסופיה ב-1897, ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה ב-1907.

ג'יימס נפטר ב-1910, בצ'וקורוא שבניו המפשייר.

כתבים והגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס כתב רבות לאורך כל ימי חייו; ג'ון מק'דרמוט ריכז ביבליוגרפיה ממצה למדי של עבודתו, בת 47 דפים. הוא זכה להכרה רחבה לראשונה כשפרסם את "עקרונות הפסיכולוגיה" (1890). בחיבור זה ביקר גם את האסכולה ההקשרית האנגלית וגם את ההגליאניזם של ימיו כדוגמות מתחרות, בעלות ערך הסברי מועט, שמנסות להבין את המוח האנושי כסלקטיבי ומונחה מטרות.

אפיסטמולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס הגדיר אמת כדבר שמועיל לאמונה. "רעיונות אמיתיים מוליכים אותנו למקומות ורבליים ומושגיים מועילים, וכן למושגים תחושתיים מועילים. הם מובילים לעקביות, יציבות וקשר אנושי שוטף" אך "כל תהליך אמיתי חייב להוביל לאימות של חוויות תחושתיות".

פילוסופיה של הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס תרם תרומה חשובה גם בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה של הדת, כשהוא מתאר תיאור רחב של "החוויה הדתית לסוגיה" (1902), ומפרש אותה לפי נטייה פרגמטית. כמה מטענותיו בספר זה:

  • המחשבה הדתית צריכה להיות המוקד של לימודי הדת, ולא המוסדות הדתיים, מכיוון שהמוסדות הם רק התוצאה של המחשבה.
  • פסיכולוגים צריכים לחקור את מגוון החוויות הדתיות החזקות ואף הפתולוגיות, מכיוון שהן מציגות את הדבר הקרוב ביותר למיקרוסקופ של השכל – כלומר, הן מראות בצורה מוגדלת מאוד את התהליכים הנורמליים.
  • על מנת לפרש בצורה מועילה את העולם של החוויות המשותפות ושל ההיסטוריה, יש להאמין במספר "אמונות על". אמנם לא ניתן להוכיח אותן, אך הן מעניקות למאמינים בהן חיים טובים ומלאים יותר.

הספר נפוץ בארצות דוברות צרפתית בגרסתו המעובדת של פרנק אבוזי.

תאוריה של הרגש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס הוא אחד משני מייסדיה של תאוריית ג'יימס-לנגה (James-Lange theory of emotion) של הרגש, שהוא ניסח בנפרד מקרל לנגה בשנות ה-80 של המאה ה-19. לפי התאוריה, הרגש הוא התפיסה של המוח את התנאים הפסיכולוגיים שנגרמים כתוצאה מגירוי מסוים. ג'יימס מביא דוגמה ידועה: אנחנו לא רואים דוב, מפחדים ממנו, ואז בורחים, אלא אנחנו רואים את הדוב ובורחים, ולכן אנחנו מפחדים. התפיסה של המוח שלנו את רמת האדרנלין הגבוהה יותר, הדופק וכדומה הוא הרגש.

להבנה זו של הרגש יש משמעויות רבות לפילוסופיה של האסתטיקה. ב"עקרונות הפסיכולוגיה" הוא מבאר מה יכולות להיות התוצאות של התאוריה:

עלינו להדגיש כי הרגש האסתטי הטהור והפשוט, ההנאה שאנו מקבלים מקווים ומסות מסוימים, ותרכובת צבע וקול, היא לחלוטין חוויה תחושתית, חוויה אופטית או שמיעתית שהיא ראשונית, ואינה הודות לתוצאות של הרגשות אחרות שמעוררות במקום אחר. להנאה הראשונית והמידית הזו בתחושות מסוימות, ובתרכובות ההרמוניות שלהן, מתווספות לפעמים הנאות שניוניות; ובהנאה מיצירות אמנות על ידי רוב האנושות יש לתחושות שניוניות אלה תפקיד חשוב. אך ככל שהטעם של האדם הוא קלאסי יותר, הנאות אלו משמעותיות פחות ביחס לתחושה הראשונית והמידית. הקלאסיציזם והרומנטיציזם נלחמו על נקודה זו. רמיזות מסובכות, הזיכרון המתעורר והמקשר, גורמים ליצירת אמנות להיות רומנטית. הטעם הקלאסי רואה את האפקטים אלה כגסים וצעקניים, ומעדיף את היופי העירום של התחושה האופטית והשמיעתית, שאינו מעוטר בגנדור וראוותנות. לעומת זאת למחשבה הרומנטית, היופי המידי של תחושות אלה נראה יבש וצר. כמובן שאיני מכריע בין הדעות, אלא רק מראה את החילוק בין הרגש הראשוני, המתייחס לתחושה המידית, לבין הרגשות השניוניות, שמוספות עליו.

פילוסופיה של ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המחלוקות הגדולות בפילוסופיה של ההיסטוריה היא מידת השפעתם של יחידים על שינויים של החברה כולה.

יש הוגים שרואים את היחידים ("גיבורים", כפי שקרא להם תומאס קרלייל) ככוח המניע של ההיסטוריה, ואת החברה הרחבה כדף שעליו הם כותבים את מעשיהם.

יש הוגים שסוברים שהחברה משתנה על פי עקרונות הוליסטיים, או על פי חוקים, ואת היחידים הם רואים כחיילים פשוטים בעלי רצון מעט או רב.
ב-1880, הביע ג'יימס את דעתו במאמר "אנשים גדולים וסביבתם" שפורסם בכתב העת "אטלנטיק". הוא תמך בדעתו של קרלייל, אך לא הדגיש כמוהו את הספירה הפוליטית-צבאית, ולא סבר כי ליחידים יש חלק בלעדי בקומן ובנפילתן של מדינות ואימפריות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עקרונות הפסיכולוגיה, (1890).
  • הרצון להאמין, (1897)' בעברית: תרגם יניב פרקש, בתוך חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
  • החוויה הדתית לסוגיה, (1902), תרגם לעברית: יעקב קופליביץ, מוסד ביאליק, תש"ט.
  • פרגמטיזם, (1907); בעברית: הוצאת רסלינג, תרגום: גיא אלגת, 2010.
  • משמעות האמת, (1909).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויליאם ג'יימס, הרצון להאמין, תרגם יניב פרקש, כתב העת תכלת 31 (אביב התשס"ח), עמ' 112-90.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים מלאים של כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]