לודוויג ויטגנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Math.svg יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח באופן טכני מדי, וקשה להבנה לקהל הרחב.
יש להוסיף מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות. אם אתם סבורים כי הערך אינו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים מדעיים רבים מצריכים רקע מוקדם.
Disambig RTL.svg המונח "ויטגנשטיין" מפנה לכאן. לערך העוסק במשפחה, ראו משפחת ויטגנשטיין.
לודוויג ויטגנשטיין
Ludwig Wittgenstein, Pencil on board2.png
תאריך לידה 26 באפריל 1889
תאריך פטירה 29 באפריל 1951 (בגיל 62)
זרם פילוסופיה אנליטית
תחומי עניין תורת ההכרה, לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה
הושפע מ עמנואל קאנט, גוטלוב פרגה, סרן קירקגור, ארתור שופנהאואר, ברטראנד ראסל, פרנק רמזי
השפיע על ברטרנד ראסל, ג.א.מ. אנסקומב, מוריץ שליק, החוג הוינאי, רודולף קרנפ, פרידריך וייסמן, סול קריפקה, ז'אן פרנסואה ליוטר, ישעיהו ליבוביץ, הרב שג"ר

לודוויג ויטגנשטייןגרמנית: Ludwig Wittgenstein;‏ 26 באפריל 188929 באפריל 1951) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי ממוצא יהודי. הגותו העיקרית היא בנושאי פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע. היה תלמידו של גוטלוב פרגה, ובקיימברידג' למד אצל ברטראנד ראסל.

ויטגנשטיין כתב שני חיבורים עיקריים: "מאמר לוגי פילוסופי" (טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס) ו"חקירות פילוסופיות" (שראה אור רק לאחר מותו). שני הספרים הוכרו כיצירות פילוסופיות מרכזיות ופורצות דרך במאה ה-20, והם משקפים, לדעת רבים, תהליך פילוסופי שעבר ויטגנשטיין במהלך חייו.
מאמר לוגי פילוסופי כתוב בצורה מאוד שיטתית ותמציתית, מעין רשימת עובדות לוגיות והמסקנות הנגזרות מהן. הספר מגדיר את מהותה של הפילוסופיה כעיסוק בעובדות לוגיות, שהן מטיבן עובדות הכרחיות, ולא בטבע שהוא מה שישנו, והוא קונטינגנטי מטיבו. משמעותו של הספר שנויה במחלוקת רחבה. יש הסבורים שהוא מציע תאוריה פילוסופית על היחס שבין העולם לבין האדם החושב על העולם. אחרים מבינים אותו כספר אירוני, שמגיע למסקנה קיצונית שאינה דעתו של ויגנשטיין עצמו. הספר מסתיים במילים: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק", ויש שהבינו את המשפט כקביעה שאין טעם לעסוק בפילוסופיה.
בסוף ימיו כתב ויטגנשטיין את חקירות פילוסופיות, שכתוב בסגנון אחר לגמרי - לא במבנה לוגי קפדני אלא כדיון בשפה רגילה ולא תמציתית. הספר בוחן תאוריות שונות תוך עיסוק בשפה האנושית ובמה שיש ביכולתה להביע.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת ויטגנשטיין
ויטגנשטיין בצעירותו, 1910

לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין נולד בווינה ב-26 באפריל 1889. הורי אביו המירו דתם מיהדות לנצרות פרוטסטנטית, והגיעו לווינה מחבל סקסוניה שבגרמניה. אביו, קארל ויטגנשטיין, היה איש עסקים מצליח בעסקי ברזל ופלדה. אמו של לודוויג, ליאופולדין, הייתה קתולית, אך גם אביה היה ממוצא יהודי. אחיו הבוגר היה הפסנתרן פאול ויטגנשטיין. לודוויג הוטבל בכנסייה קתולית ולאחר מותו נקבר כקתולי, אך בחייו הבוגרים לא עסק בפעילות דתית ממוסדת. על אף שהדבר לא התפרסם ברבים, היה לודוויג הומוסקסואל. בין מאהביו נמנו חברים בחוג הווינאי[דרוש מקור].

ויטנגשטיין החל את דרכו האקדמית בלימודי הנדסת מכונות בברלין ב-1906. ב-1908 עבר לאוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה והחל ללמוד לקראת דוקטורט בהנדסה. במנצ'סטר החל לגלות עניין גובר ביסודות המתמטיקה, בהשפעת כתבי גוטלוב פרגה וברטראנד ראסל, וב-1911 עבר לאוניברסיטת קיימברידג' שבה עסק בפילוסופיה וביסודות המתמטיקה בהדרכת ראסל. ב-1913 ירש ויטנגשטיין הון נכבד כאשר נפטר אביו. באותה שנה עזב את קיימברידג', עבר לחיות בבדידות יחסית בנורבגיה, ועבד על ספרו הראשון, שנקרא לימים "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" (מאמר לוגי פילוסופי). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, ושירת כתותחן בחזית הרוסית (שבה זכה במספר אותות הצטיינות על גבורה) ואחר כך בחזית האיטלקית (ע"פ ויטגנשטיין גבורה זו נבעה מרצונו באותה תקופה למות‏[1][דרוש מקור]). באוקטובר 1918, לקראת סוף המלחמה, נפל בשבי האיטלקי.

ויטגנשטיין השלים את כתיבת טרקטטוס כשהיה בשבי, והוא יצא לאור ב-1921. החיבור הוכר לצורך הענקת תואר דוקטור לפילוסופיה לוויטגנשטיין שנים לאחר פרסומו, אך עוד בזמן פרסומו הוא הוכר כעבודה מבריקה, ויצר הדים רבים. ויטגנשטיין הוזמן להרצות במקומות רבים ושונים ובהם בפני החוג הווינאי.

כמעט מיד לאחר פרסום הטרקטטוס, הגיע ויטגנשטיין לכדי הבנה שהוא חייב ליישם את תורתו - שלא באמת ניתן לדבר על פילוסופיה, ולמרות הערצה רחבה אליו (מחוגים מסוימים באירופה), פרש מהעולם האקדמי והפך למורה בתיכון כפרי נידח.

לאחר שפרש מהוראה, בעקבות הכאת אחת מתלמידותיו[דרוש מקור], מצא את דרכו בחזרה לעולם האקדמי. הוא חזר לקיימברידג', ועבד עם פרנק רמזי (רשמית, מאחר שלא השלים מעולם את חובות הלימוד שלו, היה ויטגנשטיין תלמידו של רמזי).

שנים אלו היו חשובות מאוד להמשך הגותו. שוב ושוב תהה ויטגנשטיין על תורתו ודרכו בטרקטטוס, ואמונתו בו התערערה. בשנים אלה שינה תכופות את דעתו, עד שלבסוף החל לכתוב את מה שברבות הימים יתפתח לספר "חקירות פילוסופיות".

ספר זה לא יצא לאור בימי חייו. למעשה לא פרסם ויטגנשטיין חיבור פילוסופי בימי חייו פרט לטרקטטוס (הוא פרסם מילון גרמני לשירותם של מורים בבתי ספר יסודיים בזמן שהיה מורה). הוא ישב ועיבד שוב ושוב את הספר, ולמרות שכמעט והוציאו לאור, תמיד החזירו מהדפוס על מנת לשפר אותו עוד ועוד.

ויטגשנטיין שימש כפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג' ולימד שם במשך כעשר שנים. הוא כתב כמעט עד יומו האחרון.

לאחר מותו נאספו ונערכו דפי הספר מעזבונו ופורסמו כספר בשנת 1953. ספרים נוספים נערכו מתוך עזבונו, אשר מכילים גם סיכומים לשיעורים שהעביר לתלמידים וכדומה.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]


ב"מאמר (טרקטטוס) לוגי-פילוסופי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של ויטגנשטיין, והיחידי שפורסם בימי חייו, "מאמר לוגי-פילוסופי" (במקור הגרמני: Logisch-Philosophische Abhandlung; או בגרסה הלטינית לכותרת הספר, שהוצעה כמחווה לספר Tractatus Theologico-Politicus של שפינוזה: Tractatus Logico-Philosophicus, מבוטא "טְרַקְטַטוּס לוֹגִיקוֹ-פִילוֹסוֹפִיקוּס") יצא לאור בשנת 1921 ועורר סערה גדולה. הטרקטטוס עוסק כמעט בכל תחומי הפילוסופיה, אך אחת מהשפעותיו העיקריות הייתה על הפילוסופיה של המדע. הספר עיצב את תפיסת הפוזיטיביזם הלוגי ונחשב כבר בזמנו לשיאה. תפיסה זו מנסה להציע תאוריה פילוסופית שבאמצעותה ניתן לאתר עובדות אטומיות שעל בסיסן בונים את כל העולם הנחשב והנתפס - הן מבחינה מדעית והן מבחינת התפישה והמחשבה האפשרית של האדם.

אין מדובר בעובדות פיזיקליות, אלא ב"עובדות" לוגיות. הפילוסופיה אינה עוסקת במה שישנו, בקונטינגנטי, אלא במה שאפשרי לוגית, קרי, בהכרחי. היות שפילוסופיה היא דבר אשר אינו נבנה על עובדות טבע, אזי, במובן זה, לא ניתן לדבר על תזה פילוסופית כעל דבר שניתן להוכחה מדעית.

מבנהו של הטרקטטוס ואופן כתיבתו אינם ניתנים להפרדה מתוכנו - ממה שעל הקורא להבין. הוא בנוי במבנה של יהלום - מבנה של תאוריה אידאלית - והוא עשוי שבעה משפטי יסוד, שלהם משפטים משניים.

ויטגנשטיין עצמו הרחיק עצמו מן הפוזיטיביסטים, וחשב שמרביתם, איתם היה בקשרים קרובים, לא הבינו את הפילוסופיה שלו. יש פרשנים הסבורים שויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה כלשהי בטרקטט, אלא להביא את היומרה הפילוסופית התיאורתית של הפוזיטיביזם לכדי אבסורד. זאת, על ידי ניסוח תורה מושלמת, והמחשה כיצד היא קורסת משהיא מושלמת: משפטי התאוריה הם חסרי מובן, וזאת על פי הקריטריונים הקשיחים שמנסחת התאוריה עצמה.

היום יש פרשנים הסבורים, כמו הפוזיטיביסטים בזמנו, שהטרקטטוס שייך לתקופה המודרנית. פרשנים אלו סבורים שהטרקטטוס אכן מציע תאוריה פילוסופית, ולראיה הם מציגים, למשל, את מבנהו היהלומי. פרשנים אחרים סבורים שהטרקטטוס רחוק מהמודרנה, ואף נותן כלים להתנגד לה על ידי הבאתה לכדי אבסורד. מבנהו של הטרקטט, בחירתו של ויטגנשטיין בסגנון כתיבה זה, נועד להמחיש כיצד יהלום פילוסופי הוא בבחינת פנטזיה ותו לא. במידה רבה הספר, על פי השקפת פרשנים אלו, הוא ספר אירוני.

על פי התאוריה שהטרקטטוס מציע (או נראה כמציע), ישנם שני צדדים לאותו מטבע - העולם והחושב על העולם. המחשבה מגיעה עד העולם - בכך היא מחשבה על אודות העולם - ואינה מפספסת אותו. (אין פירושו שלא ניתן לטעות, לחשוב מחשבות שגויות, אך לא ניתן לטעות במחשבה שתוכן המחשבה שלנו הוא שכך וכך הם הדברים. כלומר, אם אנחנו בכלל חושבים, אזי נושא המחשבות שלנו הוא העולם - יהיו אלה מחשבות שגויות או נכונות) המחשבה אינה יכולה לחצות את גבולות הלוגיקה, שכן מחשבה היא יציר לוגי. אין לחשוב באופן לא לוגי.

הטרקטטוס מסתיים במשפט השביעי המפורסם: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשקט המדעי שויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט השביעי בכמה דרכים. דרך אחת של אלו הסוברים שהטרקטטוס מנסח תאוריה מפרשת משפט זה כאילו הוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה - שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה היא דרכם של החוקרים הסבורים שויטגנטשטיין לא ניסה להציע תאוריה. חוקרים אלו סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום).

ב"חקירות פילוסופיות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חקירות פילוסופיות

כמו הטרקטטוס, גם "חקירות פילוסופיות" הוא אחד מיצירות המופת הפילוסופיות הגדולות ביותר של כל הזמנים ואחד המשפיעים ביותר על ההגות של המאה העשרים כפי שאנו מכירים אותה כיום, אך בשונה מהטרקטטוס, הוא ספר רחב יריעה. הוא יצר תפיסה חדשה וחשובה ביותר בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית עצומה הניכרת גם היום.

בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו - "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד. אנחנו נותנים משמעות למילים על ידי שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים. אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם. כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתנו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי. ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש ניתן לשפה חיים". רעיונות אלו באים לידי ביטוי בטיעון השפה הפרטית, אותו הוא מציג בספר.

על פי ויטגנשטיין, כאשר מנתחים את המשמעות של מילים על פי משחקי הלשון וההקשרים בהם הן משומשות, שהם ורק הם אלו שנותנים למילה משמעות ומובן, רוב השאלות הפילוסופיות הגדולות נפתרות או נעשות חסרות-מובן ("Nonsense") כיוון שהן תלושות ממשחק הלשון הקונקרטי שלהן. ניתוח שכזה, לדעת ויטגנשטיין, הוא תפקידו של הפילוסוף.

שלא כמו הטרקטטוס, ה'חקירות' אינו בנוי כיהלום. על פי חלק מן הפרשנים, השינוי באופן הכתיבה והוויתור על המבנה היהלומי לטובת מבנה חופשי יותר מציין שינוי קוטבי בעמדתו של ויטגנשטיין ביחס לקשר בין העולם לבין המחשבה על אודותיו. העולם אינו מין דבר אובייקטיבי לחלוטין שקיים אי שם, וזמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות . משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם. אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהינו אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד, חסרת מובן.

פרשנים אחרים מסבירים את השינוי בצורת הכתיבה באופן אחר: בניגוד לטרקטטוס, 'חקירות' אינו מנסה להתגבר על השאלות הפילוסופיות במהלך אחד. ויטגנשטיין מדמה שאלה פילוסופית למחלה ולאובדן דרך. שאלה פילוסופית אינה דורשת תשובה ישירה, אלא כזו שתאפשר לשואל להסתכל בדברים באופן שלא ייראו לו מפתיעים או חידתיים. ניתן לאבד את הדרך ביותר מאופן אחד, והחזרה לדרך המלך עשויה לדרוש שיטות ומתודות שונות. לפי פרשנים אלו, ויטגנשטיין אינו מציע תאוריה אלטרנטיבית לזו שהציע בטרקטטוס (שכן כלל לא הוצעה תאוריה בטרקטטוס). עם זאת, על אף שהטרקטטוס אינו מציע תאוריה, הוא עדיין שבוי בתפיסה כוללנית לגבי תפקידה של הפילוסופיה. הטרקטטוס מנסה, כביכול, לקעקע כל יומרה פילוסופית תאורטית שהיא במכה אחת, במהלך אחד; לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד. 'חקירות' מציג תפיסה שונה לגבי תפקידו של הפילוסוף - תפקיד סבוך יותר, מסורבל יותר, שיטתי פחות. על הפילוסוף לעקוב אחר הבלבולים שלו ושל אחרים, לאתר את מקורותיו של כל אחד מהם, ולנסות לפתור אותו באופן פרטני

ב'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם. ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה - שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל - אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות.

טיעון השפה הפרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיעון השפה הפרטית

בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת ב"חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד - קרי, שפה פרטית - הוא רעיון חסר משמעות (גם שפה שהיא "סודית", במובן זה שרק אדם אחד יודע כיצד לפרש אותה, כוללת את הפוטנציאל להיות מובנת על ידי יותר מאדם אחד). ויטגנשטיין הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. אם רעיון השפה הפרטית הוא חסר משמעות, אזי השפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, היא תופעה פומבית-חברתית. למסקנה זו ישנן השלכות משמעותיות על תחומים אחרים בפילוסופיה: כך, למשל, אם שפה פרטית אינה אפשרית, אז הניסיון לתאר תחושות פרטיות, התנסויות פרטיות המתארות קווליה הוא ניסיון כושל. כך גם כל רעיון הבא לתאר מצב פרטי הוא ניסיון חסר תועלת, משום שכל מה שיש לו משמעות לשונית הוא כבר פומבי-חברתי. הדבר מעלה בעיות רבות ביחס לייחודו של האינדיווידואל ביחס לחברה, שכן, כל דבר שניתן לומר על אותו אינדיווידואל הוא פומבי ולא ייחודי (בעיות עמן ניסה להתמודד זרם האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה).

תקרית הדוקרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקרית הדוקרן

"תקרית הדוקרן" הוא כינוי לוויכוח בין ויטגנשטיין וקרל פופר, שהתרחש בבריטניה בשנת 1946. לתקרית גרסאות שונות, זו של פופר וזו של חסידי ויטגנשטיין. פופר הוזמן כמרצה אורח למועדון למדעי המוסר שוויטגנשטיין היה היושב ראש שלו. זמן קצר לאחר תחילת ההרצאה התפרץ ויטגנשטיין והתחיל ויכוח סוער בין השניים, למרות מאמצי ההרגעה של ברטראנד ראסל. במהלך הוויכוח נופף ויטגנשטיין בצורה מאיימת בדוקרן פחמים מהאח, ולאחר זמן מה יצא בטריקת דלת מהחדר. פופר אמר באותו ויכוח, כשהתבקש לתת דוגמה לעיקרון מוסרי, כי דוגמה לעיקרון כזה היא "לא לאיים בדוקרן על מרצה אורח". הגרסאות השונות לוויכוח נסובות סביב השאלה האם העיר פופר את הערתו בשעה שוויטגנשטיין נכח בחדר והאם הובילה הערתו זו של פופר לכך שוויטגנשטיין נטש את הוויכוח בטרם מוצה. העיתונאים דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו פרסמו את הספר "הדוקרן של ויטגנשטיין" העוסק בתקרית זו.

ויטגנשטיין וארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1926 חנך ויטגנשטיין את בית מגוריה של אחותו בעיר וינה. בית זה אותו תיכנן יחד עם האדריכל פול אנגלמן, ביטא באופן המוחשי ביותר את תפיסותיו של ויטגנשטיין, והיה בר השפעה בקרב קהילת האדריכלים הוינאית וכן מחוצה לה. צורתו הכללית של הבניין, הינה קומפוזיציה של קוביות המשתלבות זו בזו, ובאה בעקבות הרעיונות אותם גיבש והעלה על הכתב בספרו "הטרקטטוס". בהירות החללים במבנה, נותנת את ביטויה אף בחזית הבניין הנקיה מקישוטים ומטויחת בטיח לבן נקי.

ויטגנשטיין ומתמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות משפטי אי השלמות של גדל (1931) יזם ויטגנשטיין בשנת 1939 סמינר באוניברסיטת קיימברידג' בנושא "יסודות המתמטיקה". הוא שאף לבחון מחדש את יסודות המתמטיקה כתוצאה מהזעזוע כביכול של משפטי גדל. הוא טען למשל שהמתמטיקה היא המצאה ולא תגלית.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטגנשטיין ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה
  1. ^ הוא לא הצליח לגרום לעצמו להתאבד, ולכן התגייס לצבא בתקווה שזה יקרה לבד