העלייה מאתיופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

העלייה מאתיופיה החלה במאה התשע עשרה, הגיעה להיקף משמעותי בשנות השבעים של המאה העשרים ונמשכת עד ימינו (2008). במסגרתה עלו ארצה מרבית היהודים שחיו באתיופיה וכל היהודים באריתריאה הסמוכה, שעצמאותה מאתיופיה הוכרה בשנת 1991. במסגרת עליית יהדות אתיופיה באה לקצה בשנת 1991 ההתיישבות היהודית הכפרית באתיופיה.^[1] כיום מתגוררים יתר יהודי אתיופיה באדיס אבבה וביישובים מעורבים נוספים.

[עריכה] ניסיונות עלייה מוקדמים

בשנת 1862, בימי הקיסר תיאודרוס השני, קבע הקס אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר טקזה שבטיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר, נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור טיגראי. חלקם שלא היו בני טיגראי גם התיישבו שם.^[3]

[עריכה] שליחי העלייה לאתיופיה

[עריכה] טרם הקמת מדינת ישראל

ב-1867 התחיל הקשר המשמעותי עם העולם היהודי, בעקבות מסעו של יוסף הלוי מטורקיה לאתיופיה וביקורו בכפרי היהודים שם. המסע נערך בעקבות קול קורא של הרב עזריאל הילדסהיימר ומומן על ידי חברת כל ישראל חברים (כי"ח). לאחר המסע, פנה יוסף הלוי לכי"ח בבקשה להקים בתי ספר ליהודי אתיופיה, אך בקשתו לא נענתה.

ב-1904 החל לפעול ד"ר יעקב פייטלוביץ, שהפך את גאולת הקהילה למפעל חייו ולנושא, שהעסיק את היהדות באירופה בתחילת המאה ה-20. פייטולוביץ, שהיה מתלמידיו של יוסף הלוי, יצא בשליחות הברון רוטשילד וכי"ח, ובשובו לאירופה הביא שני נערים - גאטיה ירמיה ותאמרת עמנואל במטרה לחנכם ע"פ המסורת היהודית המקובלת, כדי שיוכלו להדריך בשובם את יהודי אתיופיה. בהמשך, הקים פייטלוביץ בית ספר לבני "ביתא ישראל" באדיס אבבה. בשנת 1923 חזר תאמרת עמנואל לאתיופיה, וניהל שם בית ספר להכשרת מורים לילדים היהודיים. הוא היה פעיל בחיי הקהילה, וכמקורב לקיסר היילה סלאסי התערב לטובת היהודים.

[עריכה] לאחר הקמת מדינת ישראל

ערך מורחב – העלייה מאתיופיה מהקמת מדינת ישראל עד מלחמת יום הכיפורים

שליחי העלייה הראשונים ממדינת ישראל הגיעו לאתיופיה בשנת 1957. בהגיעם לכפרי היהודים באזור הרמה האתיופית, זכו השליחים לקבלת פנים חמה, מהולה בחשד כי אינם אלא מיסיונרים הנוקטים תכסיס יצירתי חדש לעשות להם נפשות. בשובם דיווחו השליחים על מנהגי בני העדה, הלכותיהם והאיום המוחשי הנשקף לגורלם מצד שכניהם הנוצריים.^[3][4] עוד באותה עת הקשה היחס הלא עקבי של רשויות מדינת ישראל והסוכנות היהודית על הטיפול במצוקת בני העדה:

[עריכה] זכאות יהודי אתיופיה לעלות ארצה

ערכים מורחבים – השיח הגזעני על מוצא יהדות אתיופיה, דו"ח ליטבק

הרב עובדיה יוסף פסק כי העלאת ביתא ישראל היא בבחינת הצלת נפשות

הדמיון החזותי והתורשתי בין יהודי אתיופיה לשאר תפוצות היהדות צוינו על ידי רבנים ועסקנים במחלוקת המתמשכת על מוצאם היהודי וזכאותם לעלייה לפי חוק השבות.^[5] בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים חיו בארץ כמאתיים אזרחים יוצאי אתיופיה שתבעו את זכות אחיהם לעלייה. יחד עם לחצי ארגונים ופעילים בישראל ובתפוצות, נדרשה הכרעה ברורה של הרשות המבצעת הישראלית בדבר תחולת חוק השבות על יהודי אתיופיה. לאור זאת חיבר ד"ר יוסף ליטבק דין וחשבון שכותרתו "הפלשים", שפורסם בחודש ינואר 1973 (שבט תשל"ג), בדבר עליית קהילת ביתא ישראל לישראל. המסמך, מטעם המחלקה לחקר העם היהודי בגולה באגף לתכנון ומחקר של משרד הקליטה הישראלי, משקף מגוון רחב של דעות, בשירות הציבורי הישראלי ובחברה הישראלית, בנוגע לפעולות הרצויות כלפי הקהילה המבקשת לעלות ארצה. זאת אף כי המחקר אינו נאמן לשיטה המדעית, המלצותיו מעולם לא אומצו באופן רשמי וממצאיו הופרכו.^[6][7][8] בין היתר הזהיר ליטבק מפני חדירה דרך ים סוף של גויים המתחזים ליהודים מאתיופיה, באמצעות אוניות ישראליות ואחרות.^[8] לדבריו, קיימת סברה מבוססת שכבר הגיעו גויים כאלה לישראל. ליטבק מוסיף כי:

ערכים מורחבים – פסיקת הרב עובדיה יוסף בדבר יהדות אתיופיה, העלייה מאתיופיה ממלחמת יום הכיפורים עד מבצע שבא

לאחר שנבחר מנחם בגין לתפקיד ראש ממשלת ישראל בשנת 1977 פסק הלה שדו"ח ליטבק הוא "עוד מסמך אופייני לתקופת מפא"י" והורה לגנזו "במקום שצעירים לא יוכלו לקרוא אותו".^[7] כחודש לאחר פרסום הדו"ח, בתשובה לפנייה מהרס"ר חזי עובדיה, פסק הרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף כי קהילת ביתא ישראל הם צאצאי שבטי ישראל, שהדרימו לכוש. את הסיוע לבני העדה, בחינוך יהודי ובעלייה, הגדיר כמצווה של הצלת נפשות. מנגד טען הרב שלמה גורן, הרב הראשי האשכנזי, שבני העדה אינם צאצאי שבט דן וכי קיים לגביהם חשש ממזרות וכן חשש להתבוללותם בגויים במשך השנים. פסק ההלכה הנחרץ של הרב יוסף הביא להחלת חוק השבות על הקהילה, בניגוד להמלצות דו"ח ליטבק ולעמדת הרבנות הראשית האשכנזית, שאימצה את פסיקתו של הרב יוסף רק בשנת 1975. לשם העלאת בני ביתא ישראל הוקם צוות בין משרדי הכולל נציגים ממשרד המשפטים, משרד הפנים, משרד הקליטה והסוכנות היהודית. פעילות זו קודמה בעיקר על ידי מנחם בגין עם היבחרו בשנת 1977 לראשות ממשלת ישראל.

[עריכה] ראשית עלייתם של יהודי אתיופיה

בתקופת שלטונו של היילה סלאסי באתיופיה שררו יחסים הדוקים בין מדינתו למדינת ישראל, אך נמנעה עליית יהודי אתיופיה. עד נפילת שלטונו העוין לישראל, בתקופת שלטון הדרג, עלו יהודים בודדים מאתיופיה בחשאי והוכשרו בכפר בתיה כשליחים לקהילות מוצאם.

באמצע שנות השבעים פקד את אתיופיה רעב המוני חריף, שחייב את הממשל להיעזר במדינות המערב, כולל ישראל, ובצורה זו איפשר הממשל לחלק מיהודי אתיופיה לעלות לישראל.

בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים עם אתיופיה נוצר באמצעות "המוסד" קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. אלפי יהודים מאתיופיה הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול סודאן, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל. בשנים 1977 - 1984 הובלו העולים ממחנות אלה לישראל באמצעות ספינות של חיל הים הישראלי ומטוסים. עד מבצע משה הגיעו לישראל כחמשת אלפים יהודים מבני העדה, במסע מסוכן בו נספו לפחות ארבעת אלפים יהודים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות.^[9]

[עריכה] מבצע משה

נתיב הבריחה מאזורי היישוב היהודי באתיופיה (בירוק) למחנות בסודאן

ערך מורחב – מבצע משה

לאחר שהתברר שסכנה מרחפת על העולים השוהים במחנות, הוחלט על העלאה מואצת שלהם, ב"מבצע משה", שבמהלכו הועלו לישראל כ-7,800 מיהודי אתיופיה באמצעות רכבת אווירית של מטוסים ישראלים. רוב העולים ב"מבצע משה" הגיעו מחבל גונדר.

הצעידה הרגלית הקשה של משפחות וילדים קטנים, ארכה לעתים חודשים. עקב קשיי הדרך והתנאים, נפטרו מאות, וייתכן שאלפים, מיהודי אתיופיה, בדרך למחנות ההמתנה בגבול סודאן.^[9] אחד מפעילי העלייה המרכזיים היה פרדה אקלום, אשר רבים רואים בו כדמות החשובה ביותר של ביתא ישראל בעת החדשה.

ב-5 בינואר 1985 הופסק מבצע משה בעקבות הדלפה לעיתונות בדבר עלייתם החשאית של יהודי אתיופיה דרך סודאן לישראל. חשיפת העלייה, שנשמרה עד אז בסוד, שינתה את המפה הפוליטית באזור. שליט סודאן ג'עפר נמירי (جعفر نميري), שהעלים עין ממעבר היהודים בארצו בדרך לישראל, הודח משלטונו באפריל 1985, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון. באתיופיה ובסודאן נותרו עוד קרוב ל-15,000 יהודים, ובמשפחות רבים נותרו חלק מההורים או הילדים באתיופיה וחלק בישראל.^[10] בהמשך אותה שנה הועלו מהמחנות בסודאן לארץ כאלף ומאתיים יהודים במבצע שבא ועוד כשמונה מאות יהודים במבצע יהושע, ביוזמת ג'ורג' בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית.

במרוצת 1985 קרסה כלכלת אתיופיה בהשפעת הבצורת, הרעב הגדול ומלחמת האזרחים. החונטה הצבאית האתיופית העבירה כ-600,000 אזרחים בכפייה לאזורים שונים בדרום אתיופיה במסגרת תוכנית הווילגיזציה. בתוך כך הוחלו הגבלות תנועה קשות על כלל תושבי אתיופיה, לרבות היהודים, והעלייה ארצה הפכה כמעט בלתי אפשרית.^[11]

[עריכה] מבצע שלמה

בית כנסת (מסגיד) נטוש בכפר יהודי שהפך לאתר תיירות עם עזיבת תושביו בשנת 1991. מבצע ההעברה לאדיס אבבה בשנים 1988-1991 שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה.

ערך מורחב – מבצע שלמה

בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כ-15,000 יהודים, מרביתם כפריים מהרמה האתיופית בצפון המדינה, באוטובוסים לאדיס אבבה, בירת אתיופיה.^[11] מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה,^[11] שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה.^[1] הם שוכנו במחנות פליטים בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת.^[11] רופאים ישראליים הכשירו סייענים פרא-רפואיים מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות יהודיות. תוכנית זו, לצד תוכנית חיסונים לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את שיעור התמותה בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.^[11]

בשנים 1987-1990 התהדקו הקשרים בין ממשלות אתיופיה וישראל, שסיפקה לאתיופיה מערכות נשק וייעוץ צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל.^[12]. ישראל ואתיופיה הסכימו על העלאת חמש מאות יהודים בחודש תמורת עזרה כלכלית, חקלאית והספקת ציוד בריאותי. בראשית 1991 עמד שלטונו של מנגיסטו היילה מרים בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. בהתאם לכך החלה ממשלת ישראל (בראשות יצחק שמיר) בניהול משא ומתן, בתיווך ארצות הברית, עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.

בסוף מאי 1991, ימים ספורים לפני נפילת אדיס אבבה בידי המורדים, נמלט מנגיסטו מאתיופיה ומצא מקלט בזימבבואה. המשא ומתן בין הצדדים הואץ ולבסוף הושגה הסכמה בין בכירי שלטונו של מנגיסטו לבין ישראל, על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה תמורת כ-35 מיליון דולרים ומקלט בארצות הברית לכמה מבכירי השלטון.

לאחר גיבוש ההסכמה בין שתי המדינות, הורתה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח במבצע הצלה אווירי לחילוצם של יהודי אתיופיה, שעליו פיקד אמנון ליפקין שחק. במהלך כ-34 שעות (בין 24 ל-25 במאי 1991) טסו כ-30 מטוסי נוסעים ומטען בין נמל התעופה בן-גוריון לנמל התעופה באדיס אבבה והעלו כ-14,400 מיהודי אתיופיה. במבצע השתתפו גם הג'וינט, "המוסד" ומאות לוחמים מיחידת שלדג שאבטחו את אזור נמל התעופה.^[13]

[עריכה] הפלאשמורה

ערך מורחב – קהילת בני הפלשמורה

נער במחנה מעבר לפלשמורה באתיופיה, 2005

הפלשמורה הם צאצאים יהודיים ונוצריים של יהודים שבחרו לא לקיים את כל מצוות ההלכה היהודית, מטעמים שונים, במאות ה-19 וה-20.^[14] בעקבות העלאת יהודי אתיופיה ביקשו גם יהודים ונוצרים מבני הפלשמורה להגר לישראל. בקשותיהם נבחנו לאור מוצאם היהודי. לדעת בכירים המטפלים בעליית יהודי אתיופיה, חלק מבני הפלשמורה התנצרו מתוך רצון לשפר את מצבם החברתי והכלכלי ולהתערות בחברה האתיופית, ולא מתוך כפייה או אינוס.^[15]

זמן קצר לפני תחילת מבצע שלמה החליטה ממשלת ישראל שלא לכלול בו כ-2,800 צאצאי יהודים שהתנצרו (מבני קהילת הפלשמורה), שהגיעו לאדיס אבבה בשאיפה לעלות ארצה.^[1] זאת עד לבירור זכאותם לעלייה על פי חוק השבות. רוב אותן משפחות עלו לישראל מאוחר יותר ועברו גיור כהלכה, אך מקצתן נותרו באדיס אבבה, ללא ידיעה על הצפוי להן.^[1] גופים פילנתרופיים יהודיים כמו הג'וינט וארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה (NACOEJ) העניקו למשפחות אלה קצבאות קיום בסיסיות.^[1] הוויכוח על זכאותם לעלייה או להגירה לישראל נמשך לאורך שנים בין משרדי ממשלת ישראל ובקרב קהילת יהודי אתיופיה.^[1]

כבר בשנת 1991 הועלו טענות כלפי העלאתם של כמה מאות מהם, בטענה שהם נוצרים גמורים ונשארים כאלו גם בארץ. כך למשל במברק סודי ובהול, ששלח שגריר ישראל באתיופיה, חיים דיבון, בדצמבר ‎1991, הוא מתריע: "שלוש-מאות נוצרים גמורים הועלו לישראל במהלך מבצע שלמה. הם התחזו ליהודים ועלו ארצה בין חמש-מאות יהודים מתנצרים. בארץ הם ממשיכים לקיים בחשאי את הדת הנוצרית".^[15] הביקורת על אישורי העלייה, שניתנו בהמשך לבני פלשמורה שהתגיירו, השתלבה בביקורת הכללית על מתכונתו הקיימת של חוק השבות. לעומתם טענו אחרים שמדובר באנוסים בדיוק כמו אנוסי ספרד, ואין סיבה לדחותם. רבים מבני הקהילה האתיופית טענו שמדובר בבני משפחתם ושהם יכולים לזהותם, אך היו בקהילה גם שהתנגדו להעלות אותם.

בשנת 1993 הוחלט כי יועלה מי שתוכח שייכותו ליהודי אתיופיה ויפתח בתהליך שיבה ליהדות. הוחלט לקבל את אישור הקסים כראייה ליהדות העולה, אך אזרחותו מותנית בתהליך גיור. במשך שנים נערכו הבדיקות בצורה איטית מאוד, עד לביקורו של שר הפנים דאז, נתן שרנסקי באתיופיה. שרנסקי הציב צוות בדיקה באתיופיה עצמה ומאז עולים לישראל למעלה ממאה עולים בכל חודש.

ב-19 באוגוסט 1994 פרסם הפובליציסט שמואל שניצר מאמר בוטה נגד העלאת בני הפלשמורה לישראל, תחת הכותרת "ייבוא של מוות". הסערה הציבורית שעורר המאמר גברה במרץ 1997, כאשר הומלץ להעניק לשניצר את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה. בית הדין לערעורים של מועצת העיתונות קבע כי במאמרו של שניצר הייתה הסתה לגזענות, המהווה עבירה פלילית. עוד הוסיפה המועצה כי במאמרו של שניצר:

נוכח הביקורת העזה, קרא נשיא המדינה דאז עזר ויצמן לשניצר להתנצל או לחזור בו מדבריו, אך שניצר עמד בסירובו. לאור כל זאת הוחלט לשלול ממנו את הפרס שיועד לו.

[עריכה] הקליטה בישראל

הריכוזים הגדולים של יהודי אתיופיה נמצאים בישראל בערים : באר שבע, דימונה, מצפה רמון, אשדוד, אשקלון, לוד, רמלה, אור יהודה, ירושלים, נתניה, קריית מלאכי. אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס לבני העדה היא פרשת השמדת תרומות הדם ב-1996, כאשר מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה בארץ כמדיניות גורפת וללא ידיעתם.

דו"ח בנק ישראל לשנת 2006 מציג נתונים מדאיגים באשר למידת היקלטות בני העדה בישראל:^[16]

• תחולת העוני בקרב משפחות העדה נאמד בכ-51.7% לעומת 15.8% באוכלוסייה הכללית.
• שיעור ההשתתפות בעבודה הוא כ-65.7% בקרב בוגרי העדה לעומת כ-82.5% באוכלוסייה הכללית.
• שיעור האבטלה בקרב בני העדה נאמד בכ-13.2% לעומת 7.4% באוכלוסייה הכללית.
• ההכנסה החודשית הפנויה לנפש נאמדת בכ-1994 ש"ח בקרב בני העדה לעומת כ-3947 ש"ח באוכלוסייה הכללית.
• שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי כיתות י"ב נאמד בכ-44% לעומת כ-57% באוכלוסייה הוותיקה. רק כ-34% עומדים בדרישות הסף ללימודים אוניברסיטאיים, לעומת כ-83% מילידי ישראל.
• כ-21.7% מבני העדה מחזיקים בהשכלה על-תיכונית ואקדמית, לעומת כ-49.2% באוכלוסייה הכללית. כ-20.4% מבני העדה אינם מחזיקים בהשכלה יסודית, לעומת כ-0.9% מהאוכלוסייה הכללית.
• בשנת הלימודים תשס"ג, שיעור התיקים הפליליים שנפתחו לבני 12-20 מקרב צעירי העדה עמד על 4.6%, למעלה מפי 2 מאשר בקרב צעירי ישראל.

דוח בנק ישראל מצביע על שורה של ליקויים באופן ההשקעה הממשלתית בקליטת בני העדה. זאת למרות עלות הקליטה הממשלתית המצטברת, הנאמדת בלמעלה מ- 400,000 ש"ח לעולה ממבצע שלמה. על השקעות ממשלתיות אלה נוספים כספי תרומות, תמיכת מערכת הרווחה של הרשויות המקומיות, קיום העדפה מתקנת לבני העדה בצבא ההגנה לישראל ובאוניברסיטאות. הדוח ממליץ על נקיטת מדיניות לפיזור העולים ברחבי הארץ ובעיקר ביישובים ושכונות מבוססות יותר מאלו אליהן נשלחו. כמו כן מומלץ להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר אליהם נשלח שיעור גבוה של תלמידים מבני העדה ולהימנע מתופעות של הסללה. לבסוף ממליץ הדוח להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית לבני העדה ולשקול העדפה מתקנת בשילובם בשירות הציבורי.

[עריכה] פרשת הגיור

לאחר שהופסק מבצע משה בשנת 1985, דרשה הרבנות הראשית מהעולים לעבור "גיור לחומרה" בטרם יחשבו כיהודים לכל דבר. הטקס, הכולל טבילה והקזת דם הברית, נועד למקרים בה קיים ספק גדול ביהדותו של העולה. לכן הדרישה עוררה תרעומת בקרב יהודי העדה, ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד מוחשיים לאורך מאות רבות של שנים. בדרישת הרבנות הייתה גם משום פגיעה במהימנות הפיקוח שביצעו הקסים על מקרי התנצרות בקרב יהודי העדה. לאחר הפגנה מול היכל שלמה ופגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה ולוותר על הקזת הדם, כנהוג בגיור לחומרה במקרים בהם קיים ספק קטן בדבר מוצאו של העולה. ^[17]

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5} Seeman D., "One people, one blood": public health, political violence, and HIV in an Ethiopian-Israeli setting, Cult Med Psychiatry. 1999 Jun;23(2):159-95, PMID 10451801
2. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולים, לפי תקופת עלייה, ארץ לידה וארץ מגורים אחרונה מתוך שנתון סטטיסטי לישראל 2007
3. ^ ^{3.0 3.1} משה בר-יודא, הפלשים, מחניים ס"ו תשנ"ב
4. ^ משה בר-יודא, עם הפלשים בכפריהם בחבש, מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד
5. ^ סטיבן קפלן, היהפוך אתיופי עורו? ביתא ישראל (יהודים אתיופים) ושיח גזעי, African Affairs 98:535-550 (1999)
6. ^ מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה: זהות ומסורת, 1988, עמ' 184
7. ^ ^{7.0 7.1} אבבה, ד. ד., רשימה שחורה, ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 2005, עמוד 9
8. ^ ^{8.0 8.1 8.2} מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי, 1989, ISBN 9650504338</ref עמ' 274-5
9. ^ ^{9.0 9.1} על מבצע משה באתר "אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה"
10. ^ על ההיסטוריה של יהודי אתיופיה באתר הספרייה היהודית המקוונת
11. ^ ^{11.0 11.1 11.2 11.3 11.4} Alkan ML, Shvarts S, Medical services for rural Ethiopean Jews in Addis Ababa, 1990-1991, Rural and Remote Health 7 (online), 2007: 829
12. ^ טומס פ. אופכנסקי, לאורל בארי, אתיופיה: ללמוד את המדינה, עמוד 301.
13. ^ יואב לימור ואלון בן-דוד, מקום שלישי: שלדג, 14.2.2008
14. ^ אבשלום אליצור, יהודים שחורים, ספר לבן - יהודים באתיופיה בין רדיפות הנוצרים והתנכרות מדינת ישראל, יוני 1998
15. ^ ^{15.0 15.1} נושאים על סדר היום הציבורי - הפלשאמורה, באתר ספריית הכנסת
16. ^ דוח בנק ישראל לשנת 2006, עמודים 170-174
17. ^ איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, מוסף הארץ 11.3.2006

[עריכה] ראו גם

• יום הזיכרון לנספים בסודאן

[עריכה] לקריאה נוספת

• ילמה שמואל, הדרך לירושלים: ראשית העלייה מאתיופיה וקליטתה. רשפים 1995.
• גדי בן-עזר, כמו אור בכד - עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה