יהודים ישראלים יוצאי אתיופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודים ישראלים יוצאי אתיופיה
Shlomo Molla פנינה תמנו שטה.jpg Ester rada Abatte Barihun Hagit Yaso
שלמה מולה, פנינה תמנו-שטה, אסתר רדא, אבטה בריהון, חגית יאסו
אוכלוסייה

120,000 (2010)[1]

1.75% מכלל אוכלוסיית ישראל

מרכז 35.6%  •  דרום 25%  •  חיפה 18.8%
צפון 9%  •  ירושלים 6.1%  •  תל אביב 3.6%
יהודה ושומרון 1.6%

שפות
עברית  •  אמהרית  •  תגרית
דת
יהדות (היימנות  •  רבניות)

יהודים ישראלים יוצאי אתיופיה[2] הם אזרחי מדינת ישראל שמוצאם מיהדות ביתא ישראל.

עליית יהודי ביתא ישראל למדינת ישראל החלה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 תחילה כבודדים בצורה בלתי חוקית והחל משנת 1977 ולאורך שנות ה-80 וה-90 בהיקף רחב במסגרת שתי גלי עלייה מאסיביים - "מבצע משה" (1984) ו"מבצע שלמה" (1991). העלייה נמשכת למעשה עד ימינו ובמסגרתה עולים יהודי הפלאשמורה.

נכון לסוף שנת 2010 מונים יוצאי אתיופיה מעל 120 אלף נפש.[1][3]

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתא ישראל (מינוח)

שמה המסורתי והרשמי של הקהילה היהודית באתיופיה היה "ביתא ישראל" (געז: "ቤተ እስራኤል", "בֵּתא אִשׂרַאֶל"). לפי המסורת מקור הכינוי במאה ה-4 והוצמד לקהילה כאשר אנשיה סירבו להתנצר, בתקופה בה קיבלה ממלכת אקסום את הנצרות.

כינוי הגנאי פלאשה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו באמהרית "גולים", נטבע לראשונה בצוו שהוציא הקיסר יסחק.

במדינת ישראל הכינוי "אתיופים" הפך נפוץ לתיאור חברי הקהילה על אף שכינוי זה, להבדיל מ"יוצאי אתיופיה" או "יהודים ממוצא אתיופי", אינו מדויק מאחר שכשליש מקהילת ביתא ישראל הם ילידי ישראל.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתא ישראל

עלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עליית ביתא ישראל

העלייה המוקדמת (1960-1934)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולים הראשונים מביתא ישראל שקבעו את ביתם בארץ ישראל בתקופה המודרנית הגיעו ב-1934 יחד עם העליות של יהודי תימן מאריתריאה האיטלקית.‏[4][5] עם קום מדינת ישראל בחנה הממשלה את העלאת הקהילה, אך דחתה זאת בנימוקים של אי-דחיפות, בעיות גזע והבדלים תרבותיים. בתקופה זו הגיעו מספר משפחות מביתא ישראל וכן משפחות מעורבות תימניות-אתיופיות שחיו במחוז בגמדר ובאריתריאה.[6]

בשנת 1960 בעקבות משבר מיהו יהודי שונתה הגדרת "יהודי" לצורך השבות על ידי ממשלת ישראל וההגדרה החדשה חפפה להלכה הרבנית. החפיפה שנוצרה גרמה לכך שעליית ביתא ישראל הפכה לנושא הלכתי.

שלילת השבות (1975-1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה

בין השנים 1963 עד 1977 עלתה לישראל קבוצה קטנה יחסית של חברים בקהילת ביתא ישראל. העולים הללו היו גברים שלמדו ונכנסו לישראל באמצעות אשרת תייר ולאחר מכן נשארו בארץ באופן לא חוקי.

בשנת 1971 נוסח נוהל מחמיר כלפי הנפקת אישורי כניסה לישראל לביתא ישראל שבו נאמר שיש להפיק אישור רק באישור מיוחד ממשרד הפנים הישראלי.‏[7] רבים מביתא ישראל שביקשו להגיע לישראל לא קיבלו אשרות ואלו החלו להתחזות לנוצרים כדי לקבלם. ב-1973 ובעקבות התגברות העלייה הבלתי חוקית של ביתא ישראל החל להוציא משרד הפנים צווי גירוש ליוצאי אתיופיה, במקביל לשחורים העבריים, בתואנה שהם אינם יהודים שחוק השבות חל עליהם.‏[7] המגורשים עצמם ירדו למחתרת ופעילי העלייה שאינם יוצאי אתיופיה ובראשם עובדיה חזי פנו לרב עובדיה אשר פסק כי ביתא ישראל יהודים ויש לעלותם מיד, אך פסיקתו של הרב עובדיה לא שינתה את מדיניות משרד הפנים.‏[7] ההתנגדות להכרה בביתא ישראל וההתנגדות לרב יוסף הביאה את שר הפנים יוסף בורג יחד עם שר הקליטה שלמה רוזן להטיל על יוסף ליטבק לערוך דו"ח אשר שולל את פסק ההלכה של הרב עובדיה ומביא בו את כל הנימוקים כנגד עליית ביתא ישראל. עם כניסתו של שלמה הלל לתפקיד שר הפנים מונה צוות בינ-משרדי שדן על חלות השבות על ביתא ישראל על סמך פסיקת הרב עובדיה, חברי הצוות המליצו פה אחד להחיל את השבות והוא הוחל ב-10 באפריל 1974, אך החלתו בוטלה בידי בורג שחזר למשרד הפנים ב-25 ביולי 1975.‏[7]

שינוי עמדת ישראל (1977-1975)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם

למרות שממשלת ישראל קשרה את עליית ביתא ישראל להחלת חוק השבות, נשלח באוקטובר 1975 שליח מטעמה לאתיופיה על מנת לדון בעליית הקהילה. השליח נפגש עם נציגי ממשלת אתיופיה והעלה את האפשרות של מכירת נשק ישראלי תמורת עליית יהודים, אתיופיה עצמה סרבה לעסקה שכזו. במקביל החלה ישראל להבריח יהודים אתיופים וכן לתת הנחיות לחברת ישראליות להביא יהודים, בין החברות היו חברות ימיות שהביאו בספינותיהם יהודים שהגיעו לאריתריאה. בינואר 1976 הפכה אתיופיה את החלטתה ותמכה בעסקה שהוצעה‏[8] ובאוקטובר של אותה השנה הצדדים עדיין לא חתמו על העסקה ובכירים טענו כי מתנגדי העלייה בממשלה ובסוכנות היהודית עושים מאמצים כדי למנוע זאת.‏[9] עסקת נשק נחתמה בסופו של דבר, אך לא כללה יהודים וכאשר שמעו זאת פעילי העלייה הם לא הבינו מדוע הצדדים לא הגיעו לעסקה המדוברת.

ב-16 בינואר 1977 מונה הלל שוב לשר הפנים, וזאת לאחר ששרי המפד"ל ובהם שר הפנים בורג פוטרו מהממשלה בעקבות הימנעותם בהצבעת אי אמון בממשלה וב-14 במרץ 1977 החיל הלל את השבות על ביתא ישראל.‏[7]

מבצע אחים (1979 - מרץ 1990)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב המסע לסודאן
  • דרך הים (18 בנובמבר 1981 - 16 באפריל 1982) - פעילי מוסד ועלייה הובילו את הפליטים היהודים ממחנות הפליטים לעיירת הנופש ארוס, השוכנת ליד עיר הנמל פורט סודאן, שם הועלו הפליטים על סירות גומי שלקחו אותם לספינה בת גלים שהפליגה עמם לישראל.
  • ההטסות הליליות - החל מ-16 במרץ 1981 ובמשך 25 חודשים נערכו תשעה מבצעי הטסה ליליים. מטוסי קרנף נחתו בקרבת מחנות הפליטים, שבמקביל פעילי מוסד ועלייה הובילו יהודים מתוך המחנות, העלו אותם למטוסים ואלו הוטסו לישראל.‏[10]
  • מבצע אליהו (1979 - 1982) - מבצע חילוץ שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה במחנות הפליטים במקביל לפעילות המוסד ובו חילצה 216 יהודים.
  • נהירת יהודי גונדר למחנות - ב-1983 הודח מתפקידו מושל מחוז גונדר, תפרה מלכו, ומחליפו בתפקיד הסיר את ההגבלות שהיו קיימות עד אז על יציאה של התושבים מתחום המחוז. בעקבות כך גברה באופן משמעותי ההגירה החשאית של יהודי גונדר למחנות הפליטים בסודאן. אף על פי כן המוסד לא הצליח להטיס לישראל את אלפי הממתינים לעלייה. בעקבות התנאים הירודים במחנות הפליטים נספו רבים מביתא ישראל ומספרם מוערך בפחות מ-5,000.‏[11]
  • מבצע גור אריה יהודה/משה (22 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985) - לאור המוות הרב של הפליטים בכלל ושל היהודים בפרט הוחלט על העלאה מואצת שלהם במבצע פינוי מיוחד. ממשלת סודאן, בעקבות התערבותה של ארצות הברית, אפשר לישראל לפעול להעלאתם של הפליטים בטיסות מסחריות של חברת התעופה הבלגית טרנס יורופיאן איירוואי (אנ') לאירופה ומשם לישראל. המבצע הסתיים בטרם עת, בעקבות הדלפה לעיתונות.
  • מבצע שבא/יהושע (28 במרץ 1985) - עקב ההתערבות ולחץ מצד ארצות הברית, ערך חיל האוויר האמריקאי ביוזמת ג'ורג' בוש האב את מבצע זה, אשר במסגרתו הועלו ברכבת אווירית מסודאן לישראל 494 יהודים שאותרו במחנות. בעקבות חשיפת המבצעים שנשמרה עד אז בסוד, השתנתה המפה הפוליטית באזור. שליט סודאן ג'עפר נמירי, הודח משלטונו, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון.
  • 29 במרץ 1985 - 29 במרץ 1990 - פעילי מוסד ועלייה המשיכו לפעול בסודאן בחשאיות כדי לאתר יהודים שנותרו במחנות. פעילות המוסד התגלתה במרץ 1990 ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה נכלאו. הפעילים שוחררו רק ב-29 במרץ 1990 לאחר שאיש העסקים הבריטי טייני רולנד (אנ') שהיה מקרוב לממשלה הסודאנית התערב בעניינים. במקביל לכך גירשה ממשלת סודאן את הפליטים היהודים שאיתרה בחזרה לאתיופיה.

העלייה מאדיס אבבה (1980 - 1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבצע פדיון שבויים (1984 - 1989) - מבצע שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה ובמסגרתו הועלו 973 יהודים בדרכי רמיה מאתיופיה לישראל.
  • יהודים תמורת נשק (ינואר 1990 - 24 במאי 1991): ישראל ואתיופיה מחדשות את היחסם ביניהם והצדדים מגיעים להסכם בדבר מכירת נשק תמורת יהודים. תחת הסכם זה הגיעו לישראל 7,942 יהודים בטיסות שעברו בערי אירופה.‏[12]
  • 25-24 במאי 1991 (מבצע שלמה) - בתחילת 1991 שלחה ממשלת ארצות הברית את השליח המיוחד לענייני ביתא ישראל רודי בושווייץ לבוא בדברים עם מלס זנאווי שהיה ראש תנועת המורדים, האיחדג, שצרה על אדיס אבבה. לפי ההסכם התנועה תנצור את נשקה למשך 36 שעות שבמקביל אליהם ממשלת ישראל תפנה את כל היהודים מהבירה ושלאחר מכאן הם יוכלו להיכנס לעיר. בין ה-24 ל-25 במאי ובמהלך 36 השעות, 18 קרנפים, 23 מטוסי בואינג של חברת אל על ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית אתיופיאן איירליינס שמחלקם הוסרו כל המושבים על מנת למקסם את קיבולת הנוסעים,‏[13] הטיסו 14,203 איש ישירות לישראל.
  • 1992 – 1999 - לאחר שתנועת האיחדג תפסה את השלטון היא החלה בלחימה מול תנועות המורדים שהתנגדו לה. במהלך שלטונה היא הצליחה לפרק מנשק את תנועת היחאפה ששלטה על אזורים רבים במחוז גונדר. לאחר ההשתלטות על המחוז החלו יהודים לנהור לאדיס אבבה ובהם גם אלפי פלאשמורה כדי לעלות לישראל. בין השנים 1992 ל-1999 העלאת ישראל את אותם יהודים, לרבות אלו שהגיעו ממחוז קווארה.

עליית הפלאשמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלאשמורה
  • 2003-1993 -
  • 2003 - היום - ב-16 בפברואר 2003 קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה להחיל את חוק הכניסה ולהעלות לישראל את אלו מהפלאשמורה העונים להגדרה של 'צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם המבקשים לשוב ליהדות'.‏[14] עלייה זו מתקיימת עד היום ומושפעת בעיקר מההתפתחויות הפוליטיות בישראל.

הקליטה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש אגף כוח האדם בצה"ל אלוף גיל רגב לאחר שנשא נאום בטכניון שבחיפה בפתיחת מכינה קדם-צבאית שבה השתתפו 41 תלמידים יוצאי אתיופיה, 2002

על מנת להיערך לקליטתם של ​​עשרות אלפי חברי קהילת ביתא ישראל, מדינת ישראל הכינה שתי תוכניות אב. תוכנית האב הראשונה הוכנה בשנת 1985, עם הגעת עולי מבצע משה. תוכנית האב השנייה הוכנה בעקבות מבצע שלמה בשנת 1991. תוכנית האב הראשונה הכילה תוכנית מורכבת ומפורטת. אשר כיסתה נושאים שונים כגון דיור, חינוך, תעסוקה, לצד מדיניות הנוגעת לקבוצות מסוימות בקרב העדה, בם נשים, בני נוער, ומשפחות חד הוריות. בדומה למדיניות קליטה שיושמה במהלך עליות אחרות, תוכניות האב אימצו גישה פרוצדורלית שיצאה מנקודת ההנחה שרוב העולים דומים באופן כללי לרוב אוכלוסיית מדינת ישראל. [דרוש מקור]

לפי מחקר שפרסם מכון ברוקדייל בדצמבר 2010, בעשור השנים 1995-2005 נמשכה מגמת השיפור ברמת ההשכלה של יוצאי אתיופיה ועלה שיעור הזכאות לתעודת בגרות איכותית (העומדת בדרישות הקבלה לאוניברסיטאות).‏[15] שיעור התעסוקה של נשים עלה באופן ניכר מ-22.8% בשנת 1995 ל-50.5% בשנת 2006, אולם שכרן לשעת עבודה נמוך ב-61% לעומת כלל הנשים היהודיות.‏[16] העולים מאתיופיה דווחו על רמה נמוכה יחסית של בדידות, הן בהשוואה לעולים ממדינות אחרות והן בהשוואה לילידי ישראל. מנגד, בסקר משנת 2007 דיווחו כארבעים אחוז מהנשאלים בקרב עולים מאתיופיה על תחושה ש"אין על מי לסמוך", לעומת 4-16% בקרב ילידי ישראל וארצות אחרות.‏[17] מניעי העלייה מאתיופיה הם דתיים מעיקרם, בדומה לעלייה ממדינות המערב ובניגוד לעלייה ממדינות חבר העמים. 82% מהנשאלים בקרב העולים מאתיופיה השיבו כי הם מרגישים בבית בישראל, שיעור גבוה בהשוואה לעולים מארצות אחרות, וכך גם שיעור העולים מאתיופיה המגדירים עצמם יהודים.‏[18] כמו כן, מבין שבע קבוצות העולים שנבחנו, העולים מאתיופיה היו הבטוחים ביותר בכוונתם להישאר בישראל (77%) ובציפייה לשיפור באיכות חייהם בארץ (85%).‏[19] בנוסף לכך נמצא כי אחוז הגיוס בקרב יהודים יוצאי אתיופיה גבוה מזה של ילידי הארץ (90%), וגם כי אחד מכל שישה מתגייסים מבני הקהילה נשלח במהלך שרותו לכלא הצבאי- נתון המעיד על ירידה קלה מן השנה קודמת.[20]

פרופ' אסתר הרצוג טוענת כי המדיניות הממשלתית שמרכזת את העולים מאתיופיה, דבר אשר יוצאי אתיופיה מתנגדים לו, משרתת בעיקר את הביורוקרטיה המשתמשת בהם ככלי לגיוס כספים ושגורמת לשנאת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית וסיווגם כאחרים וכנבדלים וכן יצירת תלות במדינה ובשרותיה. אותם כספים נעלמים לטענתה בתוך המנגנון הביורוקרטי ורובם אינם מופנים לטיפול בעולים.‏[21]

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמדת מנות הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה

אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס המפלה של בני הקהילה היא פרשת השמדת תרומות הדם מ-1996, בה מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה וצאצאיהם שנולדו בארץ, כמדיניות גורפת וללא ידיעת משרד הבריאות או התורמים.

מספר ימים לאחר חשיפת מדיניות מד"א, בסביבות עשרת אלפים מחברי קהילת ביתא ישראל ערכו הפגנה מול משרד ראש הממשלה. כוחות המשטרה המצומצמים במקום הוכנו להפגנה שקטה יחסית והופתעו בשל כך כאשר ההפגנה הפכה אלימה וכאשר המפגינים יידו אבנים, מקלות ומוטות פלדה על השוטרים. כוחות המשטרה מנגד ניסו להדוף את המפגינים עם כדורי גומי, זרנוקי מים וגז מדמיע. זו הייתה אחת ההפגנות הסוערות ביותר בתולדות מדינת ישראל: כ-41 שוטרים ו-20 מפגינים נפצעו בהפגנה, וכמו כן נגרמו נזקים לכ-200 מכוניות אשר היו שייכות לעובדי משרד ראש הממשלה.

מספר שנים לפני שנחשפה מדיניות זו, נערכו בדיקות HIV בקרב חברי קהילת ביתא ישראל. הבדיקות נערכו בקרב 650 עולים אשר עלו לישראל בין השנים 1984 - 1990 ובקרב 5,200 עולים שעלו לישראל מאתיופיה בין השנים 1990 - 1992. התוצאות הראו כי לא היו נשאי HIV בקרב העולים שעלו לישראל לפני יולי 1990. עם זאת, בקרב 5,200 העולים שעלו במהלך מבצע שלמה היו 118 נשאי HIV, אשר היוו 2.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה הנבדקת.‏‏[22][23][24][25][26]

המחאה הציבורית הביאה לפיטוריו של מנכ"ל מד"א באותה העת, ולהקמה של ועדת החקירה בראשות של הנשיא לשעבר יצחק נבון. לאחר מספר חודשים הוועדה פרסמה את מסקנותיה: הוועדה קבעה כי מעולם לא היו צריכים להסתיר דבר מה מתורמי הדם, וכי יש לשנות מיידית את המדיניות. עם זאת, ההמלצות של וועדת נבון לא יושמו מעולם.

ב-6 בנובמבר 2006, הפגנה אותה ערכו מאות אתיופים הפכה לעימות אלים מול כוחות המשטרה כאשר המפגינים ניסו לחסום את הכניסה לירושלים במחאה על החלטת משרד הבריאות להמשיך את מדיניות השמדת תרומות הדם של יוצאי אתיופיה, בנוסף להשמדת מנות הדם של תורמים אחרים המשתייכים לקבוצות בעלות סיכון פונציאלי גבוה יחסית למחלות זיהומיות.[27]

עד היום, מד"א אוסר על שימוש בתרומות דם שמקורם ביוצאי אפריקה, יוצאי דרום מזרח אסיה, יוצאי האיים הקריביים ויוצאי מדינות שבהם ישנו שיעור גבוה של איידס, בהם תרומות דם של יוצאי אתיופיה. יתר על כן, משנת 1991 כל העולים מאתיופיה נדרשים לעבור בדיקות HIV, ללא קשר לכוונתם לתרום דם.[28][29][30]

צמצום ילודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דפו פרוברה

הלם התרבות הראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיים בישראל גרמו לרבים מקרב העולים החדשים בתחילה לחוות הלם תרבות. רבים מעולי ביתא ישראל, במיוחד אלה שהגיעו מכפרים נידחים באתיופיה, מעולם לא השתמשו במוצרי חשמל, מעליות או טלוויזיות. בנוסף, ההסתגלות למטבח הישראלי הייתה קשה במיוחד עבור חלק גדול מהעולים בתחילה.

כמו כן, הפיצול שאירע בעת העלייה למשפחות מורחבות רבות שכאשר חלקם הובאו למרכזי קליטה שונים בישראל והאינטגרציה של חברי הקהילה בישראל ועם החברה הישראלית הייתה קשה מאוד עבור רבים מהעולים החדשים. המצב בו רבים מהם אולץ גם לשנות את שמם היה קשה מאוד גם עבור רבים מהעולים - במקור הרשויות בישראל נתנו לרבים מהעולים החדשים שמות עבריים ודרשו כי לכולם יהיו שמות משפחה (באתיופיה לא היו קיימים שמות משפחה). השינויים הללו יצרו מצב שבו העולים החדשים השתמשו בפועל הן בשמות החדשים והן בשמות הישנים. המעבר לדיבור בשפת העברית לא היה קל עבור העולים החדשים, ורוב העולים החדשים מעולם לא הצליחו לשלוט בשפה, אפילו לאחר שחי שנים רבות בישראל. כמו כן, המצב בו הרבנות הראשית לישראל הביעה התנגדות להמשך קיום המנהגים הדתיים המסורתיים של חברי הקהילה גרם לבלבול רב בקרב העולים החדשים.

סוציולוגים ישראליים שונים ציינו כי העולים החדשים מאתיופיה נתקלו במגוון בעיות הסתגלות, אשר הבילו להיווצרותן של בעיות פסיכולוגיות אקוטיות אשר במקרים קיצוניים הובילו למקרי התאבדות בקרב המהגרים בשנים הראשונות לאחר עלייתם לישראל. בשנות ה-90 המאוחרות, שיעור ההתאבדויות בקרב קהילת ביתא ישראל עלה על זה של כל הקהילות האחרות בישראל.

דיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם וילדיה באתר קראוונים ביישוב מעגלים, 1992

הדיור הראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית הדיור הפכה לבעיה חוזרת ונשנית עם כל גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לישראל לכל אורך השנים. במסגרת העלייה של קהילת ביתא ישראל, יושמו פתרונות חדשניים שונים, שכללו בין היתר את קליטתם בתחילה באתרי קרוואנים. לפתרון זמני זה היו שני חסרונות עיקריים: מצד אחד, אוכלוסיות העולים החדשות נדחקו לשולי הערים, ובשל כך נוצרו קבוצות אתניות הומוגניות למדי שלא השתלבו ונטמעו עוד בתחילת תהליך הקליטה בחברה הישראלית. מצד השני, במקרים רבים אתרי הקרוואנים היו ממוקמים באזורים רחוקים למדיי מאזורי התעשייה והמסחר בישראל ולא הייתה קיימת תחבורה ציבורית נגישה בקרבתם.

דיור קבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, חברי הקהילה עזבו את מרכזי הקליטה ועברו להתגורר בערים וביישובים שונים בכל רחבי ישראל, בעידוד ממשלת ישראל שהעניקה לעולים החדשים הלוואות ממשלתיות נדיבות או משכנתאות בריבית נמוכה כתמריץ לעזיבת מרכזי הקליטה.

רבים מהשכונות בערים שבהם ישנו רוב של יוצאי אתיופיה החלו כמרכזי קליטה שבהם שכונו העולים מאתיופיה כדיור ראשוני ועם חלוף הזמן הסגל עזב את המקום והותיר את העולים באותם מבנים שהיו דיור ציבורי, תופעה זו זכתה לכינוי "מרכז קליטה מתקפל".‏[31] מקרים אחרים הם שכונות שבהם החלו יוצאי אתיופיה לקנות דירות בשכנות שבהם חיו כבר יוצאי אתיופיה דבר אשר גרם לעזיבתה של האוכלוסייה הלא-אתיופית. רוב שכונות אלו הם שכונות שבהם קיימת התניה ממשלתית בדבר זכאות למשכנתא.

כיום ישנם בישראל שישה שכונת (אזורים סטטיסטים) שבהם יוצאי אתיופיה מהווים יותר משלישי מהאוכלוסייה ובהם: מרכז קריית גת 55%, קריית משה ברחובות 51.8%, רמת אליהו בראשון לציון 43.3%, ויצמן בקריית מלאכי 38.6%, נאות שקד (אזורים) בנתניה 37.5% ומבשרת ציון (מרכז קליטה) 36.6%.‏[32]

אוכלוסיית יוצאי אתיופיה לפי יישובים (2010):‏[32]

הכניסה למרכז הקליטה במבשרת ציון, 2010
נתניה הוא היישוב בעל כמות האוכלוסייה הגדולה ביותר של יוצאי אתיופיה.
קריית מלאכי היא היישוב בו אחוז האוכלוסייה ממוצא אתיופי מכלל האוכלוסייה הוא הגבוה ביותר.
בית כנסת ליוצאי אתיופיה, נתיבות.
מספר יישוב מחוז יוצאי אתיופיה % באחוזים
1 נתניה מרכז 9,900 5.3
2 אשדוד דרום 6,600 3.1
3 ראשון לציון מרכז 6,500 2.8
4 באר שבע דרום 6,200 3.1
5 רחובות מרכז 6,200 5.4
6 פתח תקווה מרכז 5,300 2.5
7 אשקלון דרום 5,200 4.5
8 ירושלים ירושלים 5,000 0.6
9 חדרה חיפה 4,900 6.0
10 חיפה חיפה 4,300 1.6
11 רמלה מרכז 3,600 5.5
12 עפולה צפון 3,400 8.2
13 לוד מרכז 3,300 4.6
14 קריית גת דרום 3,200 6.7
15 קריית מלאכי דרום 3,200 15.5
16 בית שמש ירושלים 3,100 3.9
17 יבנה מרכז 2,400 7.3
18 בת ים תל אביב 2,000 1.6
19 תל אביב - יפו תל אביב 1,900 0.5
20 קריית ים חיפה 1,600 4.2
21 גדרה מרכז 1,500 6.6
22 נתיבות דרום 1,500 5.6
23 חולון תל אביב 1,400 0.8
24 פרדס חנה-כרכור חיפה 1,300 3.9
25 מבשרת ציון ירושלים 1,100 4.7
26 נס ציונה מרכז 1,100 2.9
27 צפת צפון 1,100 3.6
28 אור יהודה תל אביב 1,000 2.9
29 באר יעקב מרכז 1,000 8.5
30 יקנעם עילית צפון 900 4.7
31 מעלה אדומים יהודה ושומרון 900 2.6
32 כרמיאל צפון 800 1.7
33 מגדל העמק צפון 800 3.5
34 נצרת עילית צפון 800 1.8
35 קריית מוצקין חיפה 800 2.2
36 קריית עקרון מרכז 800 7.8
37 טירת הכרמל חיפה 700 3.8
38 כפר סבא מרכז 700 0.8
39 קריית ביאליק חיפה 700 1.9
40 אופקים דרום 600 2.3
41 כפר יונה מרכז 600 3.1
42 ערד דרום 600 2.5
43 ראש העין מרכז 600 1.5
44 בני ברק תל אביב 500 0.3
45 גן יבנה מרכז 500 2.6
46 קריית אתא חיפה 500 1
47 שדרות דרום 500 2.4
48 אילת דרום 400 0.8
49 אריאל יהודה ושומרון 300 1.5
50 הרצליה תל אביב 300 0.3
51 יהוד מרכז 300 1.2
52 מזכרת בתיה מרכז 300 2.8
53 נהריה צפון 300 0.5
54 ניר עציון חיפה 300 38.1

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היימנות, רבניות
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ביתא ישראל#מיסיון והתחדשות
משמאל לימין: פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' והרב גטה ירמיהו, הדמויות הבולטות בהתחדשות ביתא ישראל.

באמצע המאה ה-19 עם הגעת הידיעות על פעילות המיסיון הנוצרי בקרב ביתא ישראל החלו רבנים באירופה ובארץ ישראל ובראשם הרב עזריאל הילדסהיימר לפעול למען עצירת הפעילות ולשינוי דתה של ביתא ישראל ליהדות הרבנית. הרבנים חיפשו מועמד מתאים לשליחות ופרופ' יוסף הלוי נידב עצמו ויצא לאתיופיה במימון הברון רוטשילד. לאחריו הגיע תלמידו, יעקב פייטלוביץ' שהחל בפעילות ולקח עמו שני נערים גטה ירמיהו ותאמרת עמנואל ללימודים באירופה. ב-1913 נפתח בית ספר ראשון בכפר וולקה שבו הורו ירמיהו ואחיו יוסף ובשנת 1924 נפתח בית ספר גדול יותר בעיר אדיס אבבה בהנהלת עמנואל. פייטלוביץ' שלח 23 נערים נוספים שאותם איתר ללימודים מחוץ לאתיופיה וכן גייס גם מורים יוצאי תימן מאסמרה.

ב-1953 נשלח הרב שמואל בארי מטעם המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית שייסד יחד עם יונה בוגלה את בית הספר העברי באסמרה שבו למדו נערים וכהנת. בשנים 1955 ו-1965 מגיעים לישראל עשרים ושבעה נערים מהקהילה שלמד בבית הספר באסמרה לכפר בתיה. צעירים אלו מוכשרים כמורים שישובו לקהילתם. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והוא מועבר לכפר איזווה. בוגרי אסמרה וכפר בתיה מקימים בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים, ב-1958 מועבר בית הספר של אסמרה לכפר אמבובר וזאת לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשנת 1960 מחליפים הארגונים היהודיים לרבות רשת אורט ואז"ע את הסוכנות היהודית ונפתחים בתי ספר חדשים בכפרים רבים. בשנת 1981 עת התגברות היציאה של ביתא ישראל למחנות הפליטים בסודאן הורה הממשל האתיופי להפסיק את הפעילות החינוכית.

מעמד הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה שמעון פרס נושא דברים אל המפגינים מול היכל שלמה בתביעה להסיר את דרישת הרבנות, אוקטובר 1985.

הדיון על מעמדם של ביתא ישראל בהלכה הרבנית החל באמצע המאה ה-19 כשאר זה מתכתב עם המחקר המדעי בדבר 'הגזע היהודי'.‏[33] בשנת 1954 הביע הרב הראשי האשכנזי הרצוג את עמדתו כלפי ביתא ישראל ופסק שיש לגייר לחומרא את כל בני ביתא ישראל ותירץ זאת על סמך המחקר המדעי בדבר קיום הגזע היהודי ששלל את שייכותם של ביתא ישראל לאותו הגזע.‏[33] פסיקה זו גרמה לגיורם של אלפים מביתא ישראל עד למחאתם בקיץ-סתיו 1985, המחאה גרמה לרבנות הראשית לבחון שוב מחדש את הנושא על סמך פסיקות הלכה בלבד שהתבססו על רבנים מימי הביניים ולא על המחקר המדעי. לאחר זאת הכריזה הרבנות הראשית על כך שביתא ישראל מוחזקת כקהילה יהודית לכל דבר וספקות יתעוררו רק לצורך רישום נישואין בלבד וששם יבדק אם אצל המועמד/ת יש יחוס נוכרי, אם כן יש צורך לעבור טבילה בלבד. הרבנות הראשית הוציאה הנחיות לרשמי נישואין, אך אלו סירבו לעסוק בנושא וזו מינתה בתחילה את הרב דוד שלוש כרשם נישואין ולאחר מכאן הקימה את משרד הרב הראשי ליהדות אתיופיה בראשות הרב יוסף הדנה אשר מנפיק אישורי יהדות לאחר בירור יוחסין.‏[34]

עבור בני הפלאשמורה, קבלת אזרחות מותנית בגיור גמור.‏[35][36] [דרוש מקור]

מעמד הכהנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כהן (ביתא ישראל)

מעמד הכהנת (הקייסים) עלה כנושא דחוף בקהילה בשנת 1990 כאשר הליקה כהנת מנשה זמרו עלה לישראל ומספר כהנת החלו להתאגד סביבו ולדרוש הכרה בהם כרבנים והכרה בהיימנות. עד שנת 1992 מחאתם של הכהנת לא זכתה להתייחסות, בשנה זו החלו צעירים יוצאי אתיופיה שברובם הגדול היו חילונים ומשכילים החלו לארגן מחאות והפגנות שחלקן היו אלימות בדרישה להכיר בהיימנות ובכהנת. לאחר זאת, המחאה זכתה להתייחסות ציבורית וממסדית רחבה. הרבנות השיבה שהיא אינה יכולה להרשות הכרה בהיימנות כיוון שאז יווצר מצב הלכתי לאותה הקבוצה שיהיה דומה לקראים. בנובמבר 1992 המליצה ועדה ממשלתית מיוחדת בנושא להכיר בכל הכהנת ולשלבם במועצות הדתיות וכן בכך שהכהנת יצטרכו לעבור קורסי רבנות שבסופם הם יוכרו כרבנים. במקביל לכך החלו הכהנת שהגיעו לישראל לפני שנות ה-90 ושעברו קורסי רבנות לפעול כמתוחים בין הצדדים. נעשו מאמצים לכלול כהנת בתוך המועצות הדתיות, אך רבנים רבים התנגדו לכהנת שלא עברו קורסי רבנות.‏[37] בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסדר והרבנות הסכימה להעסיק 60 כהנת.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים התגבש בישיבות השונות ברחבי ישראל דור חדש של רבנים ממוצא אתיופי, אשר הופכים בהדרגה למנהגים דתיים החדשים.

רוב המסורות הדתיות של הקהילה הולכות ונעלמות בהדרגה גם כן, בעיקר על רקע ההווי הישראלי ועל רקע ההתנגדות לקיומם של הטקסים הללו מצד הרבנות הראשית לישראל. בנוסף, הרוב המכריע של הילדים ובני הנוער של חברי הקהילה לומדים בבתי ספר המשתייכים למערכת החינוך הישראלית, אשר מקדמת את הטמעתם של המנהגים הרבניים.

כיום ישנו חיכוך דתי בין אלו המקבלים עליהם את דבר הרבנים לבין אלו ההולכים לפי הכהנת בין הנושאים מעוררי המחלוקת היא השחיטה. רוב יוצאי אתיופיה מגדירים עצמם כיום כמסורתיים המקבלים על עצמם את הדת הרבנית וחלקים מההיימנות, 20% הם דתיים לאומיים ו-5% חרדים.‏[38]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר העולים הגיעו לראשונה לישראל לא הייתה לרובם הגדול הכשרה כולשהי המועילה לכלכלה מערבית, נוסף לכך הם לא ידעו עברית. בשל האופי המילולי של החיים בכפרים באתיופיה, חוסר הידיעה לקרוא ולכתוב הייתה נפוצה מאוד בקרב רביםשהגיעו מהכפרים (על פי אחת הערכות, 90% בקרב המבוגרים בגילאים 37 ומעלה) [39] זאת על אף שצעירי העדה היו משכילים בשיעור רב יותר וקבוצת מיעוט בקרב עולי ביתא ישראל כן למדה בבתי ספר תיכוניים באתיופיה.

מערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-80 החליטה ממשלת ישראל לשלוח את כל ילידי העולים לבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי במהלך שנתם הראשונה בישראל, אך גם לאחר שנתם הראשונה ילדים רבים המשיכו באותה מערכת החינוך ומערכת החינוך הממלכתית נותרה כמעט ונקייה מיוצאי אתיופיה. עם הגעת הגל של תחילת שנות ה-90 הממשלה יזמה הקמה של כיתות "מיוחדת" שבהם למדו רק יוצאי אתיופיה ובכיתות מסיומות לימודו מורות חיילות או בנות שירות לאומי שהיו חסרות הכשרה מקצועית.‏[40] הרבנות הראשית, אומנם לא קשרה את מעמדה ההלכתי של ביתא ישראל לחינוך דתי, שיתפה פעולה עם הכהנים שחששו מחילון של צעירי הקהילה ועודדו את הורי התלמידים לרושם את ילדיהם לחינוך הדתי.‏[41] משרד הקליטה וארגונים יוצאי אתיופיה ניסו לקדם בתי ספר ממלכתיים, אך נחלו הצלחה קטנה שכן רבים מיוצאי אתיופיה העדיפו והתרגלו לחינוך הדתי.‏[40]

השכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחאה בגין אי-העסקת אקדמאים יוצאי אתיופיה, 2006.

עד שנת 2005, 3,000 תלמידים סיימו בהצלחה את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהים, ו-1,500 נוספים סיימו בהצלחה את לימודיהם באוניברסיטאות. עם זאת, אפילו הבוגרים האקדמיים חווים בהמשך לעתים רבות קשיים במציאת עבודה בשוק העבודה הישראלי. בישראל קיים חוק המפלה לטובה את יוצאי אתיופיה, במערכת ההשכלה הגבוהה. על פי החוק כל יוצאי אתיופיה, גם אלו שכבר נולדו בישראל, זכאים למימון מלא של המדינה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה.

תעסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל ההבדל המשמעותי בין הכישורים של קהילת ביתא ישראל והצרכים של החברות בישראל, שיעורי אבטלה גבוהים נפוצים בקרב חברי קהילת ביתא ישראל: בשנת 2005 עמד שיעור האבטלה על 65% בקרב גילאי 45 ומעלה. הדור הצעיר של חברי הקהילה אשר נולד או גדל בישראל זכה להצלחה רבה יותר בקליטתם במשק הישראלי, בעיקר עקב קבלת חינוך מודרני, אם כי השיעור הממוצע של האנשים המשכילים בקרב קהילת ביתא ישראל עדיין הנו קטן יותר מזה של יתר בני נוער במגזר היהודי, וגורם זה מעכב את הופעתה של קבוצת מעמד ביניים גדולה של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית.

דו"ח בנק ישראל לשנת 2006 הציג נתונים למידת היקלטות בני הקהילה בישראל.‏[42] הדו"ח מצביע על שורה של ליקויים באופן ההשקעה הממשלתית בקליטת בני הקהילה וממליץ על נקיטת מדיניות לפיזור העולים ברחבי הארץ. כמו כן מומלץ להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר אליהם נשלח שיעור גבוה של תלמידים מבני הקהילה ולהימנע מתופעות של הסללה. לבסוף ממליץ הדוח להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית לבני הקהילה ולשקול העדפה מתקנת בשילובם בשירות הציבורי.

מחקר שנערך ב-2011 מראה כי 53% מהמעסיקים אינם מעוניינים בעובדים אתיופים, בלא קשר לכישוריהם, וכן שכ-70% מהמעסיקים לא יקדמו את עובדיהם האתיופים.‏[43] מחקר שפורסם ב-2012 מצא שיוצאי אתיופיה מרוויחים 30% -40% פחות מערביי ישראל כיוון שרבים מהם מועסקים בתוך קהילתם עצמם שהיא קטנה ומצומצמת יותר מאשר מגזרים אחרים כגון הערבי ויוצאי ברית המועצות לשעבר.‏[44]

במערכת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת הביטחון הישראלית

בתחילת 2013 דווח, כי עד כה כמחצית מיוצאי אתיופיה ששרתו בצה"ל, נכלאו בכלא צבאי עקב עבירות שונות[1][2]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבותה של ביתא ישראל באתיופיה הייתה התרבות החבשית שהיא תרבותם המשותפת של האמהרים והתגריםחבשים), המזוהה גם כתרבות הכל-אתיופית.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה העיקרית המשמשת לתקשורת בין אזרחי ישראל ובין חברי קהילת ביתא ישראל בישראל היא עברית ישראלית. רוב חברי קהילת ביתא ישראל שעלו לישראל נוטים להמשיך לדבר באמהרית ותגרית בבתיהם עם בני משפחותיהם וחבריהם.

המטבח האתיופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המטבח האתיופי

אומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קדרות · מוזיקה · מחול

גזע וגזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות הישראליות, המודעות למצבם של חברי הקהילות האפריקניות ביתר המדינות המערביות, הפעילו פרויקטים שונים על מנת למנוע התפתחות דפוסים של אפליה על בסיס אתני. [דרוש מקור] האתגרים הפנימיים של קהילת ביתא ישראל הפכו מורכבים יותר בשל עמדות גזעניות שעלו לאורך השנים מצד גורמים מסוימים בחברה ישראלית והממסד הרשמי. גילויי גזענות, או דעות קדומות, עדיין מתרחשים לעתים בישראל כלפי קהילת ביתא ישראל, במיוחד במקומות בהם ישנם ריכוזים גבוהים של חברי קהילת ביתא ישראל.

בשנת 2005 ראש עיריית אור יהודה סירב לקלוט את חברי קהילת ביתא ישראל ביישוב, לטענתו בשל חשש מירידת הערך של הנדל"ן ובשל חשש מעלייה בכמות הפשיעה.[45]

מחאה בגנות הגזענות כנגד הקהילה, 2012

סקר שפורסם על ידי הג'רוזלם פוסט בשנת 2005 ציין כי 43% מהישראלים אינם רוצים להינשא בעצמם לחברי קהילת ביתא ישראל או שילדיהם ינשאו לחברי הקהילה.

בשנת 2009 שלושה בתי ספר דתיים בפתח תקווה סירבו לקבל תלמידים מקהילת ביתא ישראל. המנהיג הרוחני של ש"ס עובדיה יוסף איים לפטר מנהלי בתי ספר המשתייכים למערכת החינוך של ש"ס, במידה ואלו יסרבו לקבל לבתי הספר תלמידים מקהילת ביתא ישראל. בעקבות הפרשה משרד החינוך החליט להפסיק לממן את שלושת בתי הספר שסירבו לקבל את התלמידים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אף הביע את סלידתו מהמקרה וכינה אותו "פיגוע במוסר".[46][47]

בשנת 2012 ישראל מינתה לראשונה שגרירה בת העדה האתיופית - בליינש זבדיה.‏[48] לדברי שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן צעד זה היווה ציון דרך חשוב במאבק בגזענות ובדעות קדומות.[49]

סקר שפורסם בחורף 2004 הראה שרק 75% מהישראלים הלא-אתיופים מוכנים שילדיהם ילמדו עם ילדים אתיופים, 55% מוכנים להתגורר בשכנות לאתיופים ו-26% מוכנים שילדיהם יתחתנו עם אתיופי.‏[50] סקר שפורסם בקיץ 2012 מצביע על כך שרק 24% מהציבור הלא-אתיופי יהיה מוכן שילדיו יתחתנו עם אתיופים, 23% מהם יהיו מוכנים לגור בשכנות ליוצאי אתיופיה ו-47% מהנשאלים יסכימו שילדיהם ילמדו עם ילדים ממוצא אתיופי באותה הכיתה.‏[51]

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצאי אתיופיה מזדהים בעיקר עם הימין הפוליטי, לרבות עם הליכוד. רבים מיוצאי אתיופיה נרתעים מלהצביע למפלגת העבודה, גלגולה של מפא"י, המזוהה עם תקופת שלילת השבות ועם עמדות של השמאל הפוליטי.‏[52]

חבר הכנסת הראשון יוצא אתיופיה היה אדיסו מאסלה אשר היה בעברו חבר בארגון היחאפה המרקסיסטי והפך לחבר כנסת בבחירות לכנסת הארבע עשרה שהתקיימו בשנת 1996 כאשר הוצב ברשימה של מפלגת העבודה. בהמשך מאסלה היה אחד משלושת חברי הכנסת שפרשו במהלך 1999 ממפלגת העבודה והקימו את מפלגת עם אחד שבראשה עמד עמיר פרץ.

לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה בשנת 2006, הוקמה מפלגת עתיד אחד בראשות אברהם נגוסה, אשר החשיבה עצמה כנציגה פוליטית של יוצאי אתיופיה. אף על פי כן, המפלגה לא זכתה לעבור את אחוז החסימה לאחר שקיבלה 14,005 קולות ובעקבות כך התפרקה לבסוף.

ישנן גם מפלגות אחרות בישראל שבהן גם קיים ייצוג לחברי הקהילה: כיהנו כחברי כנסת שלמה מולה במפלגת קדימה ואללי אדמסו בליכוד (האחרון כיהן רק מספר חודשים). במפלגות נוספות קיבלו יוצאי אתיופיה ייצוג ברשימה, אך לא נבחרו לכנסת: בשנת 2006 צירפה מפלגת ש"ס לרשימתה לכנסת את הרב יוצא אתיופיה מזור בהיינה. מפלגות אחרות הציבו גם הם מועמדים יוצאי אתיופיה כמו אברהם נגוסה בבית היהודי, נגסט מנגשה במרצ ויששכר מקונן בישראל ביתנו.

בכנסת ה-19 מכהנים שני חברי כנסת יוצאי אתיופיה במסגרת סיעת יש עתיד, והם שמעון סולומון ופנינה תמנו-שטה שהיא חברת הכנסת הראשונה מן הקהילה.

ארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם ארגונים רבים הפועלים בקרב יוצאי אתיופיה ואשר עוסקים בשלל נושאים החל מבריאות, דרך הכשרה מקצועית ועד לייעוץ משפטי. בין הארגונים הידועים:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדי בן-עזר, כמו אור בכד: עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה, ראובן מס, 1992
  • אסתר הרצוג, הביורוקרטיה ועולי אתיופיה - יחסי תלות במרכז הקליטה, צ'ריקובר, 1998
  • סטיב קפלן ושושנה בן-דור, יהודי אתיופיה - ביבליוגרפיה מוערת, יד בן-צבי, 1998
  • יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008 (פתח דבר)
  • נמרוד גריסרו ואליעזר ויצטום (עורכים), היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והסוכנות היהודית לארץ ישראל, 2012, ISBN 978-965-536-079-0
  • Gerrit Jan Abbink, The Falashas In Ethiopia And Israel - The Problem of Ethnic Assimilation, Nijmegen, Institute for Cultural and Social Anthropology, 1984
  • Teshome G. Wagaw, For our soul: Ethiopian Jews in Israel, Wayne State University Press, 1993, ISBN 0-8143-2458-4
  • Steven Kaplan & Chaim Rosen, "Ethiopian Jews in Israel", American Jewish Year Book 94, 1994, pp. 59-109
  • Michael Ashkenazi & Alex Weingrod, Ethiopian Jews and Israel, Transaction Publishers, 1987, ISBN 0-88738-133-2
  • Steven Kaplan and Hagar Salamon, "Ethiopian Jews in Israel" in Uzi Rebhun and Chaim Isaac Waxman (Eds.), Jews in Israel: Contemporary Social and Cultural Patterns, UPNE, 2004, ISBN 1584653272, pp. 118-148
  • שירה שאטו, הנרטיבים השונים של מסע עליית יהודי אתיופיה, האוניברסיטה העברית, 2011

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P beta israel.png

פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הודעה לעיתונות, "הקהילה האתיופית בישראל - לקט נתונים לרגל חג הסיגד", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 23 בנובמבר 2011
  2. ^ גם: הקהילה האתיופית, העדה האתיופית וכו'
  3. ^ על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יוצא אתיופיה הוא מי שנולד או שאביו נולד באתיופיה
  4. ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש, עמ' 222
  5. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 191-189
  6. ^ "מנהיג יהודי חבש קובל על הפליה", מעריב, 27 במרץ 1950; ת. לויטה, "סעדיה בא על "כנף-נשר" מחבש", מעריב, 14 ביולי 1955
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, ראובן מס, תשמ"ח, עמ' 188-184
  8. ^ Bard, p. 51
  9. ^ Bard, p. 52
  10. ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000, p. 126-127
  11. ^ Bard, From Tragedy to Triumph, p. 138-139
  12. ^ Stephen Spector, Operation Solomon: the Daring Rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, ISBN 0195177827
  13. ^ Spector, Operation Solomon, p. 175
  14. ^ מיכה לינדנשטראוס, "יישום החלטות הממשלה באשר לעליית בני הפלשמורה - חוות דעת", מבקר המדינה, ספטמבר 2008, עמ' 8
  15. ^ ג. חביב, ח. הלבן-אילת, א. שץ, י. אלמוג, מעקב אחר אינדיקטורים מרכזיים למצבה של האוכלוסייה האתיופית ברמה הארצית, דמ-10-560, מכון ברוקדייל, דצמבר 2010
  16. ^ שם, עמוד 19
  17. ^ שם, עמוד 36-37
  18. ^ שם, עמוד 38
  19. ^ שם, עמוד 38
  20. ^ "דוח שנתי 60א לשנת 2010", מבקר המדינה, 13 בינואר 2010, עמ' 64
  21. ^ אסתר הרצוג, דעות, צ'ריקובר, 2004, עמ' 117
  22. ^ ‏Alkan ML, Maayan S, Belmaker I, Arbeli Y, Mani N, Ben-Yshai F, Serological markers for hepatitis B and treponemal infection among HIV carriers from Ethiopia, Isr J Med Sci. 1993 Jun–Jul;29(6–7):390-2 PMID 8349459
  23. ^ http://www.snunit.k12.il/heb_journals/chimia/55004.html
  24. ^ ‏Pollack S, Ben-Porath E, Fuad B, Raz R, Etzioni A., Epidemiological and serological studies in HIV-infected Ethiopian immigrants to Israel, Acta Paediatr Suppl. 1994 Aug;400:19–21. PMID 7833553
  25. ^ ‏Bentwich, Z.; Weisman, Z.; Moroz, C. ; Bar-Yehuda, S.; Kalinkovich, A. Immune dysregulation in Ethiopian immigrants in Israel: relevance to helminth infections?, Clinical & Experimental Immunology. 103(2):239–243, February 1996. PMID 8565306
  26. ^ ‏Bar-Yehuda S, Weisman Z, Kalinkovich A, Vonsover A, Zlotnikov S, Jehuda-Cohen T, Bentwich Z., High prevalence of HIV-specific immunity in seronegative Ethiopian immigrants in Israel, AIDS. 1997 Jan;11(1):117-8, PMID 9110085
  27. ^ Ethiopian-Israelis clash with police, disrupt Jerusalem traffic over discarding of donated blood - iht,africa,Israel Blood Protest - Africa & Middle East - International Heral...
  28. ^ Leroy Walters, Ethical Issues in the Prevention and Treatment of HIV Infection and AIDS, Science, 1988 Feb 5;239(4840):597–603
  29. ^ Gerald M. Oppenheimer, In the eye of the storm: The epidemiological construction of AIDS, pp. 267–300 in Elizabeth Fee and Daniel M. Fox, eds., AIDS: The Burdens of History, (University of California Press, 1988) ISBN 978-0-520-06395-2
  30. ^ Farmer P., AIDS and accusation. Haiti and the geography of blame, University of California Press, Berkeley, 1992. ISBN 978-0-520-08343-1 p. 210-228
  31. ^ גדי בן-עזר, כמו אור בכד, עמ' 144-142
  32. ^ 32.0 32.1 "אוכלוסייה ממוצא אתיופי, ביישובים ובאזורים סטטיסטים נבחרים", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2010
  33. ^ 33.0 33.1 Don Seeman, "Ethnographers, Rabbis and Jewish Epistemology: The Case of The Ethiopian Jews", Tradition 25 (4), 1991, pp. 12-29
  34. ^ קורניאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, עמ' 229-217
  35. ^ גיור: סטטיסטיקה עכשווית באתר מכון עתים
  36. ^ גיור משפחות עולים דיון בוועדת העלייה בכנסת, יולי 2009
  37. ^ Steven Kaplan & Chaim Rosen, "Ethiopian Jews in Israel", American Jewish Year Book 94, 1994, pp. 75-76
  38. ^ שלוה וייל, "יהודי אתיופיה: הטרוגניות של עדה", בתוך היבטים חברתיים, תרבותיים וקליניים של עולי אתיופיה בישראל (עורכים: נמרוד גריסרו ואליעזר ויצטום), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והסוכנות היהודית לארץ ישראל, 2012, עמ' 30-29
  39. ^ Teshome G. Wagaw, For Our Soul: Ethiopian Jews in Israel, Wayne State University Press, 1993, p. 74
  40. ^ 40.0 40.1 Steven Kaplan & Chaim Rosen, "Ethiopian Jews in Israel", American Jewish Year Book 94, 1994, pp. 86-88
  41. ^ שמואל כ"ץ, "הרבנות הראשית ומערכת החינוך הדתי", עמ' 26-23
  42. ^ דוח בנק ישראל לשנת 2006, עמ' 170-174
  43. ^ דוד רגב, אין כניסה לאקדמאי ערבי, חרדי או אתיופי, ynet ‏, 9 בנובמבר 2009
  44. ^ תחתית שוק העבודה: אתיופים - מקבלי השכר הנמוך בישראל, TheMarker ‏, 5 במרץ 2012
  45. ^ Yuval Azoulay and Yulie Khromchenko (2005-09-04). "Ethiopian children cannot go to school in Or Yehuda while politicians argue". אוחזר ב־ 2012-03-04. 
  46. ^ "Deal reached on Petah Tikva Ethiopian olim", Jerusalem Post, Aug 31, 2009. http://www.jpost.com/Home/Article.aspx?id=153392
  47. ^ Olmert: Ethiopian Jews are right to feel discriminated against
  48. ^ יוסי זילברמן, ‏לראשונה: שגרירה בת העדה האתיופית, באתר ‏mako‏‏, ‏28 בפברואר 2012‏
  49. ^ J’lem appoints first Ethiopian-born ambassador. Jerusalem Post, 02/28/2012
  50. ^ סקר: רק 55% מוכנים לגור ליד אתיופים, ynet ‏, 28 באוקטובר 2004
  51. ^ רה"מ חתם על אמנה נגד אפליית אתיופים, nrg מעריב ‏, 21 באוגוסט 2012
  52. ^ Tanya Schwarz, Ethiopian Jewish Immigrants in Israel: The Homeland Postponed, Routledge, 2001, pp. 88-89