שדה התעופה עטרות

שדה התעופה עטרות
הכניסה לשדה התעופה (דצמבר 2010)
נתוני השדה
קוד IATA JRS קוד ICAO LLJR
סוג השדה	טיסות פנים, אזרחי אינו פעיל זמנית
מפעיל	צבא ההגנה לישראל
מפעיל בעבר	רשות שדות התעופה
עיר סמוכה	ירושלים, קלנדיה
קואורדינטות	31°52′0″N 35°13′0″E
גובה מעל פני הים	2,485 רגל 757.428 מטר
‏ מסלולי טיסה
כיוון מגנטי	אורך		סוג מסלול
	רגל	מטר
12/30	6,447	1,965	אספלט
עטרות

שדה התעופה עטרות (ידוע גם כ"שדה התעופה קלנדיה", "נמל התעופה ירושלים") הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך לקלנדיה.

הקמה

לאחר שכבש הצבא הבריטי את ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, ולאחר שהוחלף השלטון הצבאי בממשל אזרחי, החליטו מוסדות המנדט להקים שדה תעופה באזור ירושלים. עד אז עמדו לרשות חיל האוויר המלכותי והמוסדות האזרחיים בכל רחבי פלשתינה-א"י שלושה שדות תעופה עיקריים, צבאיים כולם: בעזה, ברמלה ובצמח. לאחר שהשטח נסרק הוחלט להקים שדה תעופה בסמוך לכפר הערבי קלנדיה - על האדמות החקלאיות של מושב העובדים היהודי הקטן עטרות. היישוב הקטן, שסבל בעצמו ממחסור באדמה חקלאית, נאבק בהחלטה באמצעות המוסדות המיישבים הציוניים, שהיו בעלי הקרקע, ובראשם קרן היסוד והכשרת הישוב.

המשא-ומתן בין הצדדים החל להתארך והיה עתיד להימשך עוד תקופה ארוכה. בשנים הראשונות עיכבו התוכניות הממשלתיות את הקמת הנקודה. ההפקעות היו כרוכות בעקירת עצי פרי, בהריסת מבנים ובהגבלות שהכבידו על חיי המושב. תזכירים נכתבו אל הנציב העליון, הוצעו הצעות, אך רק דבר אחד הושג: השלטונות הסכימו להתחשב ככל האפשר בהצעות של המוסדות היהודיים שתכליתן הייתה להמתיק את הגזירות.

בחודש מאי 1924 הושג הסדר בשאלת שדה התעופה ובנייני המושב, החרמת הקרקעות, אפילו בקנה מידה קטן, הביאה נזק רב. ההפקעות גזלו מן המושב את הקרקעות הטובות ביותר. עמל שנים, מלאכת השבחה ממושכת, נטיעות, הכל עלה בתוהו. מאדמות המושב הופקע מישור רחב ידיים סמוך לכביש ירושלים - רמאללה. כך נסגר שטח המושב על ידי מסלולי המראה ובנוסף לגזל האדמה גם נמנעה ממנו היכולת להתרחב.

נקודה חיובית אחת, לפחות נולדה מהקרבה לשדה התעופה, בעת המאורעות ופרוץ מלחמת השחרור שימשה הקרבה של המושב לבסיס בריטי בעל חשיבות אסטרטגית כעין "חומת מגן" ליישוב הקטן והמבודד.

פעולת שדה התעופה בתקופת המנדט

עם הקמת שדה התעופה הוא לא זכה למעמד של בכורה ולא שימש לקווי אוויר סדירים אלא רק לטיסות מיוחדות ובודדות, בעיקר של הפקידות הבכירה בארץ-ישראל. בתחילתו היה המנחת לא יותר ממסלול עפר לא סלול הנושא את שמו של הכפר הערבי הסמוך קלנדיה.

ביום 8 במרץ 1927, נערך בשדה התעופה עטרות טקס מתן שם לאחד ממטוסי הנוסעים הפועלים באורח סדיר בקו לונדון-הודו דרך ארץ-ישראל. השם שניתן לאווירון היה קרית ירושלים. לטקס הגיעו הנציב העליון סר הרברט סמואל, ראשי ההנהלה הציונית, חברי הוועד הלאומי, נציגי עיריית ירושלים, אנשי המועצה המוסלמית העליונה ומוזמנים רבים נוספים.

בשנת 1931 הודיע מושל מחוז ירושלים המנדטורית לחברי המושב כי בדעת הממשלה להפקיע שטח קרקע נוסף. הוראה זו העמידה את המושב בפני סכנת קיום אמיתית. השטח הנדרש היה יקר למושב, שסבל ממחסור בקרקעות ראויות לחקלאות. לאחר משא ומתן קדחתני נחתם הסכם בין המושב לאנשי חיל האוויר הבריטי (R.A.F)

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הסתייעו חברי המושב בקרבתו של שדה התעופה וטייסים נהגו לדווח לחברי המושב על תנועות של חברי כנופיות באזור.

בחודש אוקטובר 1937 - החליטה ממשלת המנדט להרחיב, שוב, את שדה התעופה עטרות. זאת מתוך כוונה להפעיל את השדה גם לטיסות אזרחיות.

באותם ימים החלה לפעול חברת התעופה העברית הראשונה בארץ-ישראל - חברת נתיבי אוויר א"י ("פלסטין איירוייס") שייסד פנחס רוטנברג. החברה הפעילה קו תעופה סדיר בין לוד וחיפה, וראתה בהרחבת שדה התעופה הזדמנות להקמת קו בין עטרות (הלכה למעשה - ירושלים) לבין חיפה. מלחמת העולם השנייה שפרצה שנתיים לאחר מכן טרפה את הקלפים. הבריטים אסרו על קיום טיסות אזרחיות בשמי הארץ, מטוסי החברה הוחרמו לטובת המאמץ המלחמתי והחברה הצעירה פשטה את הרגל.

בינואר 1948 נראה היה שמטוס עברי יוכל לנחות בעטרות, השלטון הבריטי וחיל האוויר הבריטי שקלו בחיוב את האפשרות כי מטוסי נוסעים של חברת "אווירון" - חברת תעופה מסחרית שהוקמה בשיתוף של הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים לנחות בשדה התעופה בעטרות. החברה הפעילה באותה תקופה חמשה מטוסים ששימשו הלכה למעשה כמטוסי הדרכה לטייסים חברי ארגון ההגנה כחלק מההכנות להקמת חיל האויר.

ברקע כבר החלו פעולות איבה בין ערבים ויהודים שהחמירו על רקע הצהרת העצרת הכללית של האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל מיום 29 בנובמבר 1947. המושב עטרות והמושב נווה יעקב נמצאו תחת מצור ונותקו הלכה למעשה מירושלים המערבית. המצב הביטחוני הכריח גם את הבריטים לנוע אל שדה התעופה בשיירות מלוות בכלי רכב משוריינים. שיירות יהודיות "קפצו על ההזדמנות" והיו מצטרפות לשיירות הבריטיות התכופות שנסעו לשדה התעופה. לעתים שיתפו החילים הבריטים פעולה מתוך רצון טוב ולעתים שילמו דמי שוחד לשוטרים הבריטיים בעד השרות.

סוף המנדט והרס שדה התעופה

שדה התעופה היה נכס אסטרטגי של המנדט הבריטי, וחוליה חשובה בתוכנית פינוי נציגי השלטון הבריטי מירושלים.

ביום ה' באייר תש"ח, (14 במאי 1948) יצאה שיירה צבאית גדולה מארמון הנציב, מלווה במטוסי ספיטפייר של ה R.A.F ונעה על כביש ירושלים רמאללה לעבר שדה התעופה. בשיירה היו פקידים רמי דרג של המנדט ובראשם הנציב העליון הבריטי האחרון סר אלן קנינגהאם שעלה על מטוס נוסעים וטס לחיפה שם עלה על ספינה וסיים את שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

מגיני עטרות הגיעו לשדה התעופה שהיה נטוש והשתלטו עליו אך קיבלו הוראה לפנות את השדה ואת המושב ולחבור למגיני נווה יעקב. טור שריון של הלגיון הערבי מלווה בלוחמים מקומיים החריב את המושב עטרות הנטוש ואת שדה התעופה בדרכו לקרב על נווה יעקב.

תחת שלטון ירדן

על פי הסכם שביתת הנשק שנחתם לאחר מלחמת השחרור בין ירדן וישראל ביום 3 באפריל 1949 נותר שדה התעופה עטרות בשטחה של ממלכת ירדן. הירדנים בנו מחדש את השדה ההרוס והרחיבו את המסלולים כשהם מוחקים את שרידי המושב הנטוש עטרות ובית הקברות של המושב. על מנת להפוך את שדה התעופה למרכזי בגדה האריכו הירדנים את המסלולים והוסיפו מבני שירותים תחזוקה ומבני מגורים לצוות העובדים.

לשיא פעילותו ופריחתו הגיע נמל התעופה במחצית שנות השישים של המאה ה-20. אז החלה תיירות חוץ מאירופה אף גם מארצות ערב להיכנס לגדה ולירושלים המזרחית. על מנת לתמוך בתשתית התיירות המתפתחת הורחב שדה התעופה בשנת 1965 ונפתח לתנועה בינלאומית. בשנת 1966 נערכו תוכניות להגדיל את שטח השדה על ידי הרחבתו לכוון מזרח מזרח לכיוון הכביש הראשי ירושלים-שכם. באופן פרדוקסלי הייתה שנה זו הפעילה ביותר בהיסטוריה של הנמל, ובשנת 1966 עברו בו כ-100 אלף נוסעים ב-1040 מטוסים.

לאחר מלחמת ששת הימים

שדה התעופה ב-1969

ב-6 ביוני 1967 ביום השני למלחמת ששת הימים עלתה חטיבת הראל לאחר כיבוש משטרת לטרון לעבר רמאללה, בדרכה מזרחה כבשה החטיבה את מוצבי גבעת הרדאר, נבי סמואל והמשיכה אל שדה התעופה עטרות. לאחר סיום המלחמה ואיחוד ירושלים החליטה ממשלת ישראל, בהמלצתו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק, לכלול את שדה התעופה בתחומה המונציפלי של העיר כדי שלעיר הבירה יהיה נמל תעופה משלה, ושמו של השדה שונה לנמל התעופה ירושלים. ניהול השדה נמסר לידי רשות שדות התעופה.

חברת התעופה ארקיע החלה להשתמש בשדה לטיסות פנים ארציות. השדה לא שימש את ארקיע כבסיס אלא כתחנת ביניים להעלאת והורדת נוסעים בחלק מהטיסות בין שדה דב לאילת. החברה החזיקה במקום תחנה עם צוות קרקע מצומצם, ששירת את טיסות ארקיע ולעת הצורך השכיר את שירותיו לטיסות פרטיות ומסחריות אחרות שפעלו בדלילות בשדה.

בשנת 1972 השקיעה ממשלת ישראל בשיפוץ שדה התעופה סכומי עתק במתוך מטרה ותקווה כי שדה התעופה יוכל לשמש לטיסות בינלאומיות. תקווה שלא התממשה מחמת לחץ והתנגדות בינלאומית שנבעה מההתנגדות להכיר במזרח ירושלים כחלק מירושלים הישראלית וראתה בה שטח כבוש. במסגרת העבודות הורחב והוארך מסלול ההמראה והוכשר לקליטת מטוסי נוסעים גדולים, בית הנתיבות שופץ והותקנו בו עמדות מכס וביקורת גבולות, וציוד מכ"ם וניווט חדישים הותקנו בשדה. חיל האוויר הישראלי נהג להשתמש בשדה לאימון טייסים בנחיתת מכשירים, בשל מערכת ה-ILS המתקדמת שהותקנה בו והעובדה שהיה פנוי יחסית מתנועה אווירית. בשנות ה-80 התמקמה בשדה, בצד תחנת ארקיע, חברת "נשר" שהפעילה טיסות פרטיות במטוסים קלים ובית ספר לטיסה.

בשנת 1992, יזם משה קצב, שר התחבורה דאז, הצעה לשנות את שמו של השדה ל"שדה התעופה על שם מנחם בגין", אולם הצעה זאת נפלה בשל בקשת בני עטרות שלא לשנות את שם המקום המנציח את זכר יישובם שננטש.

סגירת השדה

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, הוחלט לסגור את שדה התעופה, כיוון שהוא מוקף בהתיישבות ערבית צפופה, ממנה ניתן לטווח אותו בקלות. המקום הועבר מידי רשות שדות התעופה לרשות צה"ל, האחראי מאז על אבטחת המתקן. במתחם השדה שוכן מפעל מת"א של התעשייה האווירית, העוסק בתחזוקת מסוקים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שדה התעופה עטרות בוויקישיתוף

• דף מידע על השדה באתר עמותת מורשת עטרות
• ההיסטוריה של שדה התעופה עטרות באתר נענע10