האביב הערבי
האביב הערבי (בערבית: الربيع العربي, תעתיק: אַ-רַּבִּיע אל-עַרַבִּי[1]) היה גל של התקוממויות, הפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי".
מאז המהפכה בתוניסיה שהתרחשה ב-13 בינואר 2011, אירעו הפיכות במצרים (2011, 2013), בתימן (2011, 2015) ובלוב, שבה הופל המשטר בתום מלחמת אזרחים, אך היא פרצה שוב כעבור כשלוש שנים. בסוריה הפכה מחאה אזרחית למלחמת אזרחים כוללת ועקובה מדם ובבחריין דיכאו השלטונות את ההתקוממות העממית. הפגנות מחאה גדולות אחרות נערכו, באלג'יריה, בירדן, במרוקו, בעיראק, בכווית ובסודאן. הפגנות מחאה בהיקף צנוע יותר התרחשו בג'יבוטי, בכווית, בלבנון, במאוריטניה, בערב הסעודית, בסומליה, בעומאן ובסהרה המערבית (הנמצאת תחת שליטת מרוקו ואינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם כמדינה עצמאית). הפגנות המחאה לוו בשביתות, בצעדות ובעצרות. בכמה מדינות הובילה המחאה לשינוי המשטר, להתפטרות השליט או לסילוקו, באחרות, בוצעו רפורמות שלטוניות שונות כמו ביטול תקנות חירום, או הוענקו הטבות שונות לתושבי המדינה כמו הוזלת מחירי מוצרי מזון.
חלק גדול מהפרשנים סבורים, כי במבט לאחור, ניתן לדבר על כישלון של האביב הערבי[2][3]. לפי מגזין Foreign Affairs, כעשור לאחר התחלת האביב הערבי תוניסיה היא "המדינה היחידה שאפשר לומר שהצליחה להפוך מרודנות מוסלמית טיפוסית לדמוקרטיה חדשה"[4], אבל תהליך זה נבלם בשנת 2021 כאשר הנשיא קייס סעיד ביצע הפיכה עצמית. עם זאת, גם במרוקו השתפרו זכויות אדם, אך במידה מופחתת מזו של תוניסיה.
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "האביב הערבי" הוא אזכור למהפכות שאירעו בשנת 1848, אשר מכונות לעיתים "אביב העמים", ול"אביב של פראג", שהתרחש ב-1968. גם בתום מלחמת עיראק נעשה שימוש נרחב במונח מצדם של פרשנים ובלוגרים, שציפו לדמוקרטיזציה ברחבי מדינות ערב. ככל הנראה, הראשון שטבע את המונח היה מארק לינץ', במאמרו שפורסם ב-6 בינואר 2011 במגזין האמריקני Foreign Policy. בעקבות ההצלחה של מפלגות וארגונים אסלאמיים במדינות רבות, היו שהחלו לכנות את גל המחאות והמהפכות בשם "האביב האסלאמי" או "החורף האסלאמי".
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך שנים היוותה ברית המועצות מודל רב השפעה במזרח התיכון. התמוטטות הגוש הקומוניסטי עודדה תהליכים הדרגתיים של דמוקרטיזציה בקרב חלקים מהאוכלוסייה שתבעו השתתפות רבה יותר בתהליך קבלת ההחלטות והחלו לחוש מורת רוח כלפי משטרים סמכותיים[5].
אין הסכמה בין מומחים לעולם הערבי אשר לסיבות שהובילו לפרוץ גל המחאות.[דרוש מקור] הסלוגן של המוחים הוא "העם רוצה להפיל את המשטר!" (בערבית: "الشعب يريد إسقاط النظام!", תעתיק מנוקד: "אַ-שַּ֫עְבּ יֻרִ֫יד אִסְקַ֫אט אַ-נִּטַ֫'אם"[6]) והמוחים נימקו את מחאתם בטעמים מעשיים, כמו עוני, רעב ואבטלה, לצד האשמת שליטי המדינות בשחיתות, בשרירות לב, ובהפרת זכויות אדם.[דרוש מקור] רוב התופעות והבעיות התקיימו במדינות אלו משך שנים רבות, ומומחים מציגים סיבות עומק נוספות, כמו קיפאון והיעדר מוביליות חברתית, במיוחד למעמד הביניים, שלטונה של קבוצת מיעוט אתני על רוב ממוצא אתני שונה, העלייה הניכרת במחירי המזון והאנרגיה, שהחריפה מאוד את מצוקתם של עניי המדינות, יכולתם המתגברת של תושבי מדינות ערב לגשת למידע (באינטרנט וברשתות טלוויזיה), שאינו מבוקר ומצונזר על ידי שליטי המדינות, והבשלת תהליכי הפנמה של חולשת המשטרים הערביים, שראשיתם מיוחסת לתבוסת עיראק במלחמת עיראק.[דרוש מקור: לכולם ולכל אחד]
בנוסף, החירות המוגבלת, השחיתות שהתפשטה במיוחד ברוב המדינות הללו. ראשי מדינות שהם לעיתים קרובות מאוד בגיל מתקדם, אחזו במשך עשרות שנים במושכות השלטון מסואב ונפוטיסטי ובהעברת השלטון בירושה אפילו ברפובליקות. צורת שלטון מעין זו כונתה בגנאי גומלוכיה. כולם גורמים שזכו לסלידה רבה בציבור והביאו לתסיסה אזרחית. מדינות ערביות רבות נשלטו על ידי משטרים רודניים, הנתמכות לרוב על ידי הצבא, כפי שקורה באלג'יריה או במצרים. שיעור האבטלה הגבוה מגביל את ההכנסות של חלק גדל והולך מהאוכלוסייה, שמתקשים לפרנס את עצמם. בעקבות גל חום חסר תקדים ברוסיה ומזרח אירופה[7] שהביא לירידה בתפוקה ולאיסור על יצוא תבואה מרוסיה[8], מדדי מחירי המזון בסוף 2010 ותחילת 2011 היו הגבוהים ביותר:
- מחיר התבואה הגבוה בהיסטוריה, פי 2.5 יותר יקר מאשר בשנת 2002;
- מחיר הסוכר הגבוה בהיסטוריה, פי ארבעה יותר גבוה מאשר בשנת 2002;
- מוצרי מזון אחרים חוו עליות דרמטיות פחות, אך גם היו ברמה הגבוהה ביותר שלהם אי פעם.
כמו כן ניתן להבחין בהקטנת תפקידה של ארצות הברית באזור בעקבות מלחמת עיראק, שמונעת ממנה אמצעים והשפעה. על רקע זה של ירידת ההשפעה האמריקאית, התעצמות דיקטטורות ומשטרים אסלאמיים בכלכלות לא מפותחות על רקע המשבר הכלכלי של 2008, וכן הצטברות העושר בידי אוליגרכיות קטנות, המהפכה התוניסאית הובילו להצטברות של רגשות איבה כלפי המשטרים הקיימים. עוד השפעה של המשבר ב-2008 היא הקטנת הסיוע מהמדינות התורמות שנפגעו ממנו (המערב) וכן גם מארגונים בין לאומיים כגון הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האו"ם ועוד.
לבסוף, ניתן לציין את נגישות המידע ותפוצת האינטרנט שחשפה לעיני ההמונים, בין השאר, החל מ-2009 את ההדלפות של ארגון ויקיליקס. ההדלפות כללו מסמכים מסווגים רבים שבהם בלטו התכתבויות של דיפלומטים מערביים למדינותיהם, ובהם הם מדברים בגלוי על סלידתם מהשחיתות הרבה של שליטי המדינות הערביות בהן שירתו.
לדברי אנליסטים, החברות שקראו תיגר על משטריהן הן חסרות רגישות לאסלאם הקיצוני, או אף לאסלאם המאמין. לפיכך, הסיכוי למהפכה אסלאמית כפי שהתרחש באיראן בשנת 1979 הוא נמוך במדינות כתוניסיה, מצרים ואלג'יריה. מבלי היותם חילונים, תנועת המחאה היא "חילונית", לפי מומחי האסלאם אוליבייה רוי ואלן גרש[9]. האחים המוסלמים, שהם עצמם מחזיקים באידאולוגיה חברתית שמרנית, אימצו במידה רבה את הדמוקרטיה על פי מודל המפלגה הטורקית האסלאמית, ה-AKP. מודל טורקי זה מוזכר תכופות על ידי מתנגדי המשטרים בתוניסיה, במרוקו, בירדן או במצרים, וכן על ידי ראש ה-AKP בטורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שתמך מיד במהפכות בתוניסיה ובמצרים[10], והציג את המשטר הטורקי כמודל עבור המדינות המוסלמיות.
המהפכה בתוניסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההפיכה בתוניסיה (2011)
ב-17 בדצמבר 2010 סטרה פקידה עירונית תוניסאית בשם פאידה חמדי לרוכל רחוב בשם מוחמד בועזיזי, ירקה עליו והחרימה את רכושו. בועזיזי שלא הצליח להתלונן על כך באוזני המושל, הצית את עצמו וכעבור 18 יום מת מפצעיו[11][12].[13] לאחר ההצתה המחאות הלכו וגברו כאשר סטודנטים צעירים הפגינו נגד השלטון, השחיתות והאבטלה במדינה. המחאות התרחשו בעיקר באוניברסיטאות ובמוסדות ציבור שונים. המחאות היו בעיקר נגד נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי ומדיניותו אך גם נגד מפלגת השלטון, RCD התוניסאית. ההפגנות ההמוניות הובילו לבריחתו של השליט בן עלי, 10 ימים בלבד אחרי מותו של בועזיזי[14]. ב-14 בינואר 2011, נמלט הנשיא בן עלי לערב הסעודית[15]. בעקבות עזיבתו הוכרז על מצב חירום במדינה. מחליפו של בן עלי בראשות המדינה היה מוחמד ע'אנושי, ולאחר מכן שוב החליפו בתפקיד נשיא המדינה פואד מבאזע.
השלטונות בתוניסיה הודיעו ב-3 במרץ 2011 כי בחירות לאמנה לאומית חדשה ייערכו ב-24 ביולי 2011. בבחירות ניצחה ברוב קולות המפלגה האיסלאמית התוניסאית "א-נהדה" (התחייה), המקושרת לאחים המוסלמים.
אפקט הדומינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפקט הדומינו שהביא להתפשטות המהפכה התוניסאית במדינות ערביות אחרות בא לידי ביטוי רשמי כאשר עמר מוסא, מזכיר הליגה הערבית, אמר ב-19 בינואר כי "האזרחים הערבים נמצאים במצב של כעס ותסכול חסרי תקדים"[16]. ואכן, כעבור עשרה ימים ההתפרעויות החלו להשפיע בצורה זו או אחרת על מדינות ערביות רבות.
הצלחת המהפכה בתוניסיה הובילה ל"אביב העמים הערבי" במסגרתו התחוללה הפיכה במצרים והפגנות והפיכות משמעותיות בלוב, בחריין, סוריה ותימן. גם בארצות ערב האחרות חלו שינויים עקב לחץ הציבור. באלג'יריה הוסר "מצב החירום" הקיים במדינה מאז שנת 1992. שינויים חוקתיים במרוקו הגדילו במידת מה את כוחו של ראש הממשלה הנבחר מול המלך. בירדן החליף המלך את ראש הממשלה. נשיא סודאן עומר אל-בשיר הודיע כי לא יתמודד לכהונה נוספת בבחירות ב-2015. ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי הודיע כי לא יתמודד לכהונה שלישית. הקבינט של כווית התפטר.
לדברי חוקר במכון הצרפתי לחקר המזרח התיכון IRIS, הסיבות העיקריות למחאות היו "כוח מוגזם, נשיא בשלטון מעל שלושים שנה, דיכוי על ידי מנגנוני הביטחון, תנאים כלכליים קשים מאוד ושיעור אבטלה עצום אצל צעירים". לדבריו, הירידה בשיעורי הגידול באוכלוסין, האוריינות הגבוהה והקשר שנוצר בין אנשים באמצעות רשתות חברתיות מקוונות באינטרנט עודדו את ההתקוממויות, לאחר שהמשטרים הרודניים התירו לעצמם לחזק את אחיזתם בשלטון לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 ומלחמת עיראק[17].
לדברי העיתונאי המצרי-צרפתי אלן גרש, "ייתכן גם כי טיעון המאבק נגד ישראל עליו נשענו רוב המשטרים במזרח התיכון כדי לשמור על אחיזתם בשלטון בשם האחדות נגד האויב הציוני, כנראה כבר לא מספיק יותר"[18].
המרידות הושוו לעיתים לאביב העמים בשנת 1848. באותו אופן שבו תיאמו ביניהם המונרכיות השמרניות באירופה כיצד לפעול נגד המהפכנים, כך נפגשו המדינות החברות בליגה הערבית בישיבת חירום ב-15 בפברואר כדי למנוע קריסה נוספת של ממשלה שלישית, שעלולה לערער לחלוטין את יציבות האזור. כדי למנוע מרידות נוספות הסכימו ביניהן הממשלות על הגברת המאמץ לפיתוח כלכלי.
ההפיכות במצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההפיכה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011)
ב-25 בינואר 2011 החלו מחאות ענק במצרים, ובמיוחד בכיכר א-תחריר, הכיכר המרכזית בעיר הבירה קהיר. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו כנגד משטרו של הנשיא חוסני מובארכ וקראו להדחתו, על רקע העוני המתמשך במדינה, השחיתות והפגיעה בחופש הביטוי. אחת הטענות המרכזיות של המוחים היא נגד כוונתו לכאורה של מובארכ להוריש את השלטון לבנו גמאל, כפי שקרה בסוריה, ובכך להפוך את מצרים לגומלוכיה.
תחילה, הודיע מובארכ שאינו יכול להתפטר מתפקידו כנשיא, משום שאם יתפטר האסלאם הקיצוני ישתלט על המדינה. לאחר עוד הפגנות גדולות נגדו, הודיע מובארכ כי לא יתמודד לנשיאות בבחירות הבאות ולא יעביר את השלטון לבניו. לאחר מכן מינה מובארכ את עומר סולימאן לסגנו. מובארכ הורה גם לשחרר אסירים פוליטיים מבתי הכלא במדינה, אך למרות כל מאמציו ההפגנות נמשכו.
לאחר 18 ימים של מחאות בלתי פוסקות שהחלו ב-25 בינואר, למרות הדחת הממשלה על ידי הנשיא מובארכ והודעותיו כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך מספר חודשים, אולץ מובארכ ב-11 בפברואר להתפטר מתפקידו ולהעביר את השלטון לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים. מספר שבועות לאחר מכן נעצרו מובארכ ושני בניו, כמו גם שרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת, בחשד למעשי שחיתות, ובית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון. מאז נמצאה מצרים תחת שלטון צבאי, והתקיימו הפגנות נוספות נגד המועצה הצבאית העליונה, בטענה כי המועצה לא פועלת לדמוקרטיה. בשלהי 2011 וב-2012 התקיימו בחירות לפרלמנט ובחירות לנשיאות, שבהן נבחר מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים.
ההפיכה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2013)
ב-30 ביוני פרץ גל מהומות במצרים שבמהלכו יצאו מיליוני מצרים לרחובות, ובסופו של דבר גרם להדחתו של מורסי מהשלטון בידי הצבא כעבור 3 וחצי ימים בלבד של הפגנות. למחרת ההדחה, ב-4 ביולי, הושבע עדלי מנסור כנשיא זמני עד הבחירות שהתקיימו בתחילת 2014, בהן נבחר ראש המועצה העליונה עבד אל-פתאח א-סיסי. בחודשים שלאחר מכן נהרגו מאות אנשים במהומות בין האחים המוסלמים לבין הצבא.
ההתקוממות ומלחמת האזרחים בלוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – ההתקוממות בלוב (2011), החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם, התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)
ב-15 בפברואר 2011 החלו בלוב הפגנות רחבות היקף, בעיקר בעיר בנגאזי, ולאחר מכן גם בערים אחרות. ההפגנות שהפכו במהירות להתקוממות עממית, בהשתתפות רוב בני השבטים השונים שבמדינה, אירעו במחאה על האבטלה וחוסר הפיתוח הכלכלי במדינה והופנו בעיקר נגד השלטון הדיקטטורי של מועמר קדאפי, במטרה להדיח אותו מהשלטון. המתקוממים והמורדים הצליחו לכבוש מספר ערים חשובות ולהשתלט על אזורים נרחבים של המדינה. במהלך ההפגנות והקרבות נהרגו מאות אזרחים ואלפים נפצעו. ב-22 בפברואר הודיעו כלי התקשורת המערביים כי המורדים שולטים בחלק מהערים בלוב וקבעו את בסיסם בבנגאזי, בעוד קדאפי התבצר בעיר הבירה טריפולי, בה מתגוררים רוב בני שבטו, ולפיכך שליטתו בעיר זו לא עורערה.
ההתקוממות הפכה למלחמת אזרחים שהתנהלה בין המורדים לכוחותיו ותומכיו של קדאפי וגבתה מעל 6,000 הרוגים, רובם מצד המורדים. המורדים הקימו את הגוף שנקרא מועצת המעבר הלאומית בבנגאזי, שהפכה להנהגה הרשמית של המורדים ומדינות רבות אף הכירו בה כמייצגת את המדינה. צרפת הייתה הראשונה שהכירה במועצה הלאומית כמייצגת את העם הלובי, ב-10 במרץ 2011.
במהלך ההתקוממות בלוב גינו מדינות העולם ובראשם ארצות הברית, צרפת ובריטניה את שלטונו של קדאפי, וב-17 במרץ החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על אכיפה בכל אמצעי של אזור אסור לטיסה בלוב במסגרת החלטה 1973. ב-18 במרץ פתחו מדינות נאט"ו בתקיפה צבאית בינלאומית נגד שלטון קדאפי, שמטרתה המוצהרת הייתה אכיפת החלטה 1973 של מועצת הביטחון על אזור אסור לטיסה בלוב. ההתערבות הצבאית בלוב היא הרחבה ביותר שיזמו מדינות המערב מאז מלחמת עיראק.
יום לאחר מכן נשלחו מטוסי קרב צרפתיים לשמיים של לוב, כמו כן נשלחו אוניות מלחמה של ארצות הברית, בריטניה וקנדה ששיגרו טילי טומהוק באזורים בלוב שבשליטת קדאפי, בעיקר בטריפולי ובכך החלה למעשה התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011) (מכונה בשמות מבצעים שונים בכל מדינה שמתקיפה בלוב אך השם הניכר ביותר הוא השם האמריקאי למבצע "מבצע שחר האודיסאה"). צרפת היא מובילת ההתערבות הצבאית של המערב בלוב, ולא ארצות הברית שהובילה במשך השנים כמעט את כל ההתערבויות הצבאיות של המערב במדינות זרות ועוינות. בזכות התמיכה של נאט"ו ומדינות אחרות במורדים בלוב, הצליחו המורדים להשתלט על הערים בורייקה, אג'דבייה, מיסראתה ועוד.
ב-21 באוגוסט, לאחר שהצליחו להשתלט על העיר א-זאוויה, נכנסו כוחות המורדים למעוז קדאפי טריפולי מכל הכיוונים והתקדמו למבצרו בעיר באב אל-עזיזיה, אך לא מצאו את השליט המודח. לאחר כיבוש טריפולי נשארו מעט מאוד ערים בשליטת קדאפי ותומכיו, החשובה מביניהם היא העיר סירת, עיר הולדתו של קדאפי. כמו כן הגיעו דיווחים שונים שכמה מבני משפחתו של קדאפי ותומכיו ברחו למדינות השכנות אלג'יריה וניז'ר. ב-20 באוקטובר 2011 כבשו המורדים את סירת, מעוזו האחרון של קדאפי, שם מצאו את מועמר קדאפי והרגו אותו. 3 ימים לאחר מכן נערך טקס חגיגי בבנגאזי שסימל את סוף המלחמה וסופו של עידן קדאפי בלוב.
מלחמת האזרחים בסוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה
הפגנות שהחלו בינואר 2011, כמחאות בקנה מידה קטן יחסית, התגברו להפגנות רחבות היקף, וזאת בין השאר, כחלק מאפקט הדומינו ומן הרוח הגבית של הצלחת גלי מחאות אחרים בעולם הערבי, ובמיוחד מלחמת האזרחים בלוב. התקיפה הצבאית הבינלאומית המשולבת בלוב, של ארצות הברית, מדינות ברית נאט"ו ואף מספר מדינות ערביות, עוררה תקווה אצל המתקוממים, כי אולי יזכו לתמיכה אקטיבית של מדינות המערב, בהפסקת הדיכוי האלים של ההפגנות על ידי השלטון בסוריה.
ההפגנות המשמעותיות החלו במרץ בעיר דרעא, כשהמפגינים קראו לביטול חוקי החירום במדינה ולהתפטרותו של הנשיא אסד. המפגינים נורו על ידי כוחות הצבא, וכמאה נהרגו. ימי הזעם בסוריה הביאו להתפשטות המחאות לערים אחרות כגון דמשק, בניאס, לטקיה, חלב, חומס ועוד. אסד הורה לצבא לירות על המפגינים. כמו כן אחיו של בשאר, מאהר אל-אסד, לוקח חלק פעיל בניהול טבח המפגינים על ידי הצבא.
בניגוד ליחסן של מדינות המערב כלפי קדאפי ומובארכ, הרי שגינוי נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, והדיכוי האלים של ההפגנות בידי שלטונו הדיקטטורי, בוצע תחילה בשפה רפה, ואף ללא הטלת סנקציות כלכליות משמעותיות אישיות נגדו. אחת ממטרות המחאות, ביטול חוקי החירום בסוריה, הושגה לכאורה, בסופו של דבר. למרות זאת, ההפגנות נמשכו, וכך גם הדיכוי האלים על ידי כוחות חמושים מטעם השלטון אשר ירו בנשק חם לעבר המפגינים, הרגו מאות מהם ופצעו אלפים. כמו כן, המשיכו כוחות הביטחון לבצע מעצרים המוניים.
בחודש יוני אירע פיצוץ בבניין צבאי בצפון סוריה, ו-120 חיילים נהרגו בפיצוץ. הממשלה הסורית האשימה את המפגינים בפיצוץ, ולאחר מכן נשלח כוח צבאי גדול לצפון סוריה, שפורש ע"פ רבים, כתכנון מעשה נקמה לפיצוץ שיעשה על ידי הרג אזרחים. אלפי תושבים בצפון המדינה ברחו לטורקיה השכנה, שהסכימה לפתוח את שעריה. בעקבות ההפגנות והטבח מתכננים חברי מועצת הביטחון, ובראשם צרפת ובריטניה, לגנות את משטרו של אסד ואף לבצע תקיפה צבאית במדינה, אך קיים חשש כי סין ורוסיה, חברות בכירות במועצת הביטחון וידידות גדולות של סוריה, יטילו וטו על החלטה כזאת, כפי שעשו באוקטובר. בנובמבר החליטה הליגה הערבית להשעות את חברותה של סוריה בליגה, בדומה לצעד שננקט בזמנו כלפי לוב תחת שלטון מועמר קדאפי, בטרם החליטה מועצת הביטחון על ביצוע הפעולות הצבאיות כנגדה. ב-24 בנובמבר פורסם כי הסכימה להכנסת פקחים של הליגה הערבית עם סמכויות מורחבות, דבר שהתנגדה לו עד אז.
נכון למרץ 2023, במלחמת האזרחים נהרגו כ-503,064 איש ומעל ל-5 מיליון אזרחים סורים הפכו לפליטים (נכון ל-2017).
ההפיכה בתימן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפיכה בתימן (2011)
ב-3 בפברואר 2011, 20,000 איש מפגינים בצנעא, בירת תימן, ונשיא תימן עלי עבדאללה סאלח, אשר שלט במשך 35 שנים הודיע כי הוא לא יבקש להאריך את כהונתו בשנת 2013 ולא יעביר את השלטון לבנו. ב-10 במרץ 2011 הודיע נשיא סאלח על רפורמות במדינה, קיום בחירות דמוקרטיות בתחילת 2012 והעברת קבלת ההחלטות לממשלה שתיבחר על ידי הפרלמנט.
בחודש אפריל הודיע הנשיא סאלח כי יתפטר מהנשיאות בעוד כחודש, בתמורה לחסינות משפטית מצד בתי הדין העליונים במדינה. בחודש מאי חתם על הסכם עם האופוזיציה התימנית, המאשרת את התפטרותו מהנשיאות בעוד חודש ימים, אך סאלח רצה להישאר בשלטון, ולכן ב-22 במאי חזר בו מההחלטה לפרוש, והמפגינים המשיכו למחות נגדו. בימים האחרונים של חודש מאי, פרצה למעשה מלחמת אזרחים במדינה, כאשר מאות טרוריסטים ופעילים מוסלמים סוניים קיצוניים מארגון הטרור אל-קאעידה, כבשו את העיר זינג'יבר וחיל האוויר של צבא תימן הפציץ את עמדותיהם מן האוויר[19]. כמו כן, שר ההגנה של תימן הודיע על התפטרותו והצטרפותו לכוחות המורדים, תוך מתן נאום טלוויזיוני, שבו קרא לכל המשרתים בכוחות המזוינים של תימן, "לפעול לפי צו מצפונם", לערוק ולתמוך במתקוממים נגד שלטון הנשיא. בכיכר המרכזית של העיר תעיז, אחד ממוקדי ההפגנות העיקריים נגד הנשיא, הקימו המפגינים מחנה אוהלים אך חיילי המשמר הרפובליקני בצירוף טנקים, הגיעו למקום לדיכוי המחאות, וככל הנראה נהרגו כ-20 בני אדם כתוצאה מירי של כוחות הצבא ויידויי בקבוקי התבערה והאבנים מצד המפגינים. מתחילת ההפגנות בתימן, מעריכים ארגוני זכויות אדם, כי נהרגו כ-300 בני אדם בכל רחבי המדינה[20]. ב-3 ביוני נפצע נשיא תימן במתקפת פגזים על ארמונו, יחד עם יושב ראש הפרלמנט שנפצע אנוש וראש הממשלה שנפגע אף הוא. ארבעה משומרי ראשו של הנשיא נהרגו במתקפה, והנשיא עלי עבדאללה סאלח נלקח לערב הסעודית למתן טיפול רפואי ושם נותח בהצלחה. ב-23 בספטמבר, כ-3 חודשים מאז שנפצע, חזר סאלח מסעודיה לארצו והמשיך לכהן כנשיא תימן, בעוד שההפגנות נגדו ממשיכות[21]. לאחר חזרתו, הודיע סאלח כי מתכוון להתפטר. ב-23 בנובמבר חתם סאלח בטקס שנערך בערב הסעודית בחסות בית המלוכה הסעודי ובנוכחות מנהיגי האופוזיציה בתימן על הסכם העברת סמכויות לסגנו אל האדי. תוך שלושה חודשים, יתקיימו בחירות בתימן לתפקיד הנשיא, שבהן לא יתמודד סאלח אך ההסכם העניק לו ולמקורביו חסינות מפני העמדה לדין. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אמר: "ארצות הברית מברכת על החלטת הנשיא להעביר מיד את סמכויותיו לסגנו. זה צעד חשוב לעם התימני, שמגיעה לו ההזדמנות לקבוע את עתידו"[22].
ב-25 בפברואר 2012 הושבע סגן הנשיא של סאלח עבד אל ראב מנסור אל האדי לנשיא תימן החדש[23].
הפגנות במדינות ערב נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההפגנות בבחריין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפגנות בבחריין (2011)
הפגנות ענק בבחריין כנגד משטר המונרכיה במדינת האי, בעיקר בבירה מנאמה. ב-18 בפברואר, חמד בן עיסא אל ח'ליפה נתן פקודה לחייליו לירות ירי חי אל עבר המפגינים. כמו כן המלך הבחרייני בן עיסא ביקש סיוע מערב הסעודית לכוח צבאי שיעזור להשתלט על ניסיון מרד של האוכלוסייה השיעית המונה כ-90% מאוכלוסיית הממלכה כדי להפיל את משטרו של המלך חמד בן עיסא אל ח'ליפה בסיוע איראני. רוב ההפגנות הגדולות במדינה מתרחשות בכיכר הפנינה בבחריין, ולכן בבוקר 18 במרץ 2011 הורה המלך להפיל את אנדרטת הפנינה כדי שלא יוכלו להפגין שם.
ההפגנות באלג'יריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפגנות באלג'יריה (2011)
הפגנות ענק התחוללו באלג'יריה מ-28 בדצמבר שנת 2011 בערים אלג'יר ובג'יאה; הצתות עצמיות של אזרחים; מפלגת RCD האלג'ירית (Rally for Culture and Democracy תרגום: עצרת לתרבות ודמוקרטיה) ארגנה הפגנות רבות במדינה. בתחילת חודש פברואר הודיע נשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בותפליקה כי חוקי החירום, שחלו על המדינה משנת 1988, בוטלו עקב ההפגנות, ובכך המטרה המרכזית של המפגינים הושגה.
ההפגנות בירדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפגנות בירדן (2011)
לאחר ההפיכה במצרים וכמה מחאות מזעריות במדינתו, חשש המלך עבדאללה השני, מלך ירדן, שהוא "הבא בתור" ליפול, ולכן מיהר לפטר את הממשלה שלו ובראשה סמיר ריפאעי ולהחליפה בממשלה חדשה כשבראשה מערוף אל-בח'ית, ולאחר מכן דרש עבדאללה רפורמות מהממשלה החדשה. למרות מאמציו של המלך עבדאללה מחאות התרחשו בירדן, בעיקר בחודש מרץ, כנגד האבטלה והמצב הכלכלי במדינה.
ההפגנות במרוקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפגנות במרוקו (2011)
בהשראת הצלחות המפגינים בתוניסיה ובמצרים, לפחות ארבעה תושבי מרוקו הציתו עצמם ונשרפו למוות, ב-30 בינואר 2011, בהפגנת מחאה שנערכה בטנג'יר. ממשלת מרוקו והמשפחה המלכותית החלו לחשוש שהפגנות משמעותיות יתחוללו גם בארצם. הרשויות במרוקו ורשתות החדשות המרוקאיות, דיווחו שכמה קבוצות של צעירים, הודיעו בפייסבוק, שהן מתכננות לארגן הפגנת מחאה אנטי-ממשלתית בסגנון ההפגנות שנערכו במצרים, ב-20 בפברואר. החשד התממש כאשר ב-20 בפברואר אלפי מפגינים מרוקאיים התאספו בעיר הבירה רבאט, ודרשו שהמלך מוחמד השישי יוותר על חלק מסמכויותיו. המפגינים צעקו "די עם האוטוקרטיה" ו"התושבים רוצים לשנות את החוקה". המפגינים התקדמו לעבר בניין הפרלמנט, והמשטרה לא ניסתה לעצור בעדם, אולם שר האוצר המרוקאי, צלאח-א-דין מזואר, אמר שתושבים לא צריכים להצטרף למחאה. הפגנה נפרדת התרחשה בקזבלנקה, ואחרת תוכננה להתקיים בעיר מרקש. מעשי ביזה התרחשו בערים טנג'יר, מרקש, אל הוקמה, צ'פצ'אואן, לרצ'ה, קסר אל-כביר, פאס, גואלמים, תטואן וספרו.
ב-10 במרץ, הודיע מלך מרוקו, מוחמד השישי, על הקמת ועדה שתבחן את החוקה במדינה, ותגיש את מסקנותיה עד חודש יוני, 2011. מסקנותיה של הוועדה יכללו הרחבה של סמכויות הרשות השופטת, הרחבת כוחן של מפלגות פוליטיות, וכן מתן סמכויות נוספות לרשויות מקומיות.
ביוני נשא המלך מוחמד נאום בפני עמו בו הודיע כי יפעל לשינויים בחוקה ולרפורמות דמוקרטיות במרוקו. ב-2 ביולי אישרו אזרחי מרוקו במשאל עם ברוב גדול שינויים בחוקה לפיהם הועברו סמכויות מהמלך לידי הממשלה[24].
בנובמבר התקיימו בחירות ראשונות לפרלמנט במרוקו, והמפלגה האיסלאמית הקיצונית זכתה ברוב הקולות. מלך מרוקו הודיע כי מוכן להצטרף לקואליציה בראשות המפלגה.
הפגנות פחות משמעותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 בפברואר מאות לבנונים הפגינו בעיר הבירה ביירות נגד השיטה הפוליטית בלבנון המערבת דת עם ממשל וכנגד חלוקת המשרות הפוליטיות ע"פ עדות, וקראו לרפורמות. ב-13 במרץ עשרות אלפי צעירים קראו לפירוק הנשק של חזבאללה בביירות ולהתנגד לעליונותו של נשק החזבאללה ששולט על אורח החיים הפוליטי בדרום לבנון וניסיונותיו לפרק את בתי הדין והמשפט במדינה. עיקר ההפגנות הן נגד נג'יב מיקאתי שתומך בחזבאללה ונבחר להרכיב ממשלה לאחר שסעד חרירי כשל.
ביוני התרחשו הפגנות בטריפולי שבלבנון בעקבות ההפגנות בסוריה. הצבא ירה על המפגינים ו-3 אנשים נהרגו.
עומאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחאות בעומאן החלו כאשר ב-17 בינואר 2011, 200 מפגינים צעדו בעיר הבירה מאסקט ודרשו העלאה בשכר והוזלה במחירי המחיה בעומאן. ההפגנות הפתיעו את כלי התקשורת בעולם כשחשבו כי המדינה, שמצבה הכלכלי איתן הודות לרווחי הנפט, יציבה מבחינה פוליטית.
ג'יבוטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחאות בג'יבוטי החלו כאשר ב-3 בפברואר 300 איש הפגינו בעיר הבירה בדרישה שהנשיא איסמאעיל עומאר גואלה לא יתמודד לכהונה נוספת, שיותר חירות תינתן לאזרחים וכן שיבוצעו רפורמות פוליטיות וסוציאליות. המחאות התעצמו במהירות להפגנות של אלפים שהצהירו כי לא יוותרו עד שדרישותיהם ייענו. המחאות גברו לעימותים עם המשטרה ורבים נעצרו, נפצעו ונהרגו. ב-19 וב-24 בפברואר נעצרו מנהיגי ההפגנות ומנהיגי האופוזיציה חששו כי ההפגנות איבדו את המומנטום. ההפגנה האחרונה תוכננה להתקיים ב-11 במרץ, אך כוחות ביטחון מנעו את המחאה ועצרו 4 מנהיגי אופוזיציה, ומחאות והפגנות לא מתרחשות או מתוכננות מאז.
עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי למנוע מחאות הודיע ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי כי לא יתמודד לכהונה שלישית בשנת 2014, אך מחאות גדולות התרחשו לאחר מכן, בעיקר בערים בגדאד, כרבלא ומוסול.
ערב הסעודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בערב הסעודית מאות הפגינו נגד האבטלה הגואה בעיר ג'דה, והחל מצע ברשת לשינויים משמעותיים בפוליטיקה ובכלכלה במדינה. ב-5 בפברואר ארבעים נשים הפגינו לשחרור אסירים שנכלאו בלי משפט. מחאות של כמה מאות אנשים כמה פעמים בסוף חודש פברואר ובתחילת חודש מרץ, בעיקר בקטיף (ערב הסעודית). ב-10 במרץ 3 מפגינים נפגעו מירי בקטיף. כוח משטרה משמעותי שנכח בעיר הבירה ריאד ובג'דה מנע מחאות שתוכננו להתקיים ב-11 במרץ, אך למרות זאת מחאות התרחשו נגד כליאת אסירים ללא משפט. בעקבות ההתערבות הצבאית של ערב הסעודית במחאות בבחריין, שסייעו למלך בחריין לשלוט על המחאות, הפגינו תושבי ערב הסעודית נגד ההתערבות וליציאת הכוחות של ערב הסעודית מבחריין.
מאוריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאוריטניה מפגין הצית את עצמו ליד הארמון הנשיאותי ב-17 בינואר כמהלך אופוזיציה נגד המדיניות של נשיא מאוריטניה מוחמד עולד עאבדל עזיז. בשבוע שלאחר מכן מאות הפגינו ברחובות עיר הבירה נואקשוט.
כווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכווית, אמיר כווית סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח חילק לכל תושביו (כ-3 מיליון איש[דרוש מקור]) מנות מזון וכ-$4,000 כדי למנוע מחאות נגדו. האמיר הצהיר כי החלוקה היא לכבוד 20 שנים של עצמאות לאחר פלישת עיראק בידי סדאם חוסיין למדינה ולכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה. למרות זאת, עשרות צעירים הפגינו בכווית ב-19 בפברואר, וקבוצות אופוזיציה קראו להפגנות ב-8 במרץ, אך הן לא התרחשו בפועל.
סודאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסודאן התנהלו הפגנות ב-30 בינואר 2011, וב-1 בפברואר, במהלכן קראו מאות להתפטרות נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, בטענה שכאשר יתרחש הפיצול של המדינה, לא יכהן עוד כנשיא. לאחר מכן, ב-21 בפברואר, הודיע אל-בשיר, כי לא יתמודד לנשיאות בבחירות שמתוכננות להתקיים ב-2015 בסודאן.
דרום סודאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרום סודאן נהרגו ב-29 באוקטובר 2011 15 אנשים ונפצעו 20 בתקיפה של כוחות מורדים נגד השלטון החדש במדינה. מאז הכריזה דרום סודאן על עצמאותה בחודש יולי 2011, גבר גל האלימות במדינה ומנהיגים באפריקה הביעו תקווה כי שליחת כוחות זרים לאזור תביא להרגעת הרוחות[25].
ב-25 בדצמבר 2011 נהרגו 61 אנשים במתקפות אסלאמיות[26].
נשיא ניגריה, גודלאק ג'ונתן הכריז ב-31 בדצמבר 2011 על מצב חירום בצפון המדינה, בעקבות מהומות של מפגינים איסלמיים, במסגרתה ייסגרו חלק ממעברי הגבול במדינה. "הסגירה הזמנית של הגבולות הוא צעד ביניים שנועד להתמודד עם האתגרים הביטחוניים", אמר ג'ונתן, בהתייחסו למתקפת הטרור שאירעה בחלקים נרחבים במדינה[27]
הנשיא הפקיסטני אסיף עלי זרדארי עזב את ארצו לדובאי לביקור בן יום, כך דיווחה הטלוויזיה המקומית. זאת על רקע מתח בעקבות מזכר המבקש את עזרת ארצות הברית במניעת הפיכה על ידי הצבא הפקיסטני[28]
פעילי פת"ח הקימו קבוצת פייסבוק שנועדה לארגן התקוממות עממית נגד שלטון החמאס ברצועת עזה, במטרה להפיל את ממשלת אסמאעיל הנייה. ההפגנות, שזכו לשם "מהפכת הכבוד שאין להם", תוכננו להתקיים מיד לאחר תפילות יום שישי 11 בפברואר, בערים עזה, רפיח, וח'אן יונס, ובמחנות הפליטים במרכז רצועת עזה. בכרוזים שהפיצו מתכנני ההפגנות נכתב: "אנו לוקחים השראה מהמהפכות במצרים ובתוניסיה, ממפגינים שניהלו מערכה למען החופש שלהם"[29].
ב-31 בינואר פיזרו בכוח שוטרים של החמאס הפגנה קטנה בעזה לאות הזדהות עם המפגינים במצרים. 6 מפגינות נעצרו ו-20 אחרות עוכבו לחקירה[30].
השפעת "גל המחאות" על מדינות שאינן ערביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]איראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ההפגנות באיראן (2011)
ב-11 בפברואר 2011 צוין באיראן יום השנה ה-32 למהפכה האיראנית. באותו יום קראו מיר-חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, מנהיגים באופוזיציה האיראנית, לעם האיראני להפגין בטהראן כנגד השלטון. מוסאווי וכרובי הושמו במעצר בית, ובפרלמנט עלו קריאות להוציאם להורג. ב-14 בפברואר הגיעו עשרות אלפי מפגינים לכיכר אזאדי, הכיכר המרכזית בטהראן, וכוחות הביטחון ניסו לעצור אותם מלהצטופף שם. מפגין אחד נהרג ומספר מפגינים נפצעו. הפגנות היו גם בערים שיראז, אספהאן ומשהד[31].
ב-20 בפברואר התחדשו המהומות, ונהרגו שני מפגינים. בניסיון למנוע מהידיעות להגיע לתקשורת העולמית, חסמו השלטונות אתרי אינטרנט רבים מהרגיל, רשת הטלפונים הניידים נותקה במרכז טהראן, ונחסמה כניסת שיחות טלפון מחוץ לאיראן[32]. על פי הדיווחים, המחסום העיקרי לפריצת דרך כלשהי במחאות הם משמרות המהפכה האסלאמית, שנאמנים למהפכה האיראנית ולשלטון האייתולה.
סין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 בפברואר פרסמו מנהיגי אופוזיציה בסין קריאה באינטרנט לערוך הפגנות מחאה ב-13 ערים ברחבי המדינה בקריאה לכונן משטר דמוקרטי. בתגובה עצרו השלטונות כ-100 אנשי אופוזיציה, חסמו את האפשרות לחפש באינטרנט מילים בעלות אופי מהפכני ואת האפשרות לפרסמן ברשתות חברתיות, וניתקו את שירות ה-SMS[33]. ב-14 במרץ 2011 פעילי אופוזיציה של הליגה הדמוקרטית של סין הפגינו בהונג קונג מול בניין הממשלה ובעבר בית השלטון הבריטי בהונג קונג במחאה לכונן מהפכת יסמין גם בסין, בהשראת סדרת ההפיכות בעולם הערבי. ההפגנות דוכאו ביד קשה בידי משטרת סין.
מאלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תגובות בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
למרות הסמיכות הגאוגרפית של ישראל למוקדי המהומות, ישראל נמנעה מלתמוך בפירוש בצד כל שהוא. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר במהלך המהומות, שבעקבות הטלטלה בימים אלו בעולם הערבי, חשוב עוד יותר שבכל הסדר עתידי תהיה נוכחות ישראלית לכל אורך בקעת הירדן[34]. בעת ביקורה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בישראל שוחחה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכינה את ישראל כ"אי של יציבות במזרח התיכון הסוער" בקשר לגל המחאות בארצות ערב. בריאיון שהעניק באפריל לרשת החדשות הצרפתית AFP הזהיר נתניהו מפני השתלטות ארגונים אסלאמיים קיצוניים על השלטון במדינות ערב לאחר גל המחאות הנרחב: "אנו יכולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני"[35].
בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-19 במאי, נאם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בקשר לגל המחאות במדינות ערב, סקר את השתלשלות האירועים של ההפגנות, שהחלו בתוניסיה, והמשיכו במצרים, ומדינות ערב נוספות. הוא הודיע, כי יתמוך כלכלית בתוניסיה ובמצרים שלאחר ההפיכות, בכך שיתרום להן מיליארד דולר. בנוגע למועמר קדאפי, אמר שימיו כשליט לוב ספורים, וכי התקיפה הצבאית הייתה הכרחית לעצירת הטבח שביצע בתושבים. בנוגע לסוריה, בראשות בשאר אל-אסד, אמר אובמה, כי השלטון הסורי חייב להפסיק את הטבח במפגינים, שדומה לו ביצעה גם איראן בתושביה, ושבכוונתו להחריף את הסנקציות כלפי סוריה, אם לא תעשה זאת. הוא קרא לנשיא בשאר אסד לבחור: "אתה יכול להוביל את השינוי - או לזוז הצידה". לגבי יחסי איראן-סוריה, אמר אובמה, כי "מערכת היחסים הזו חושפת את הצביעות של המשטר האיראני, התומך בזכויות מפגינים ברחבי העולם בעוד הוא עצמו מדכא את העם... בואו נזכור שההפגנות הראשונות התחילו בטהראן. אנחנו נמשיך להתעקש כי לעם האיראני מגיעות זכויות אוניברסליות וממשלה שאינה 'חונקת' את שאיפותיו". לגבי נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, אמר אובמה שעליו לקיים את הבטחתו להתפטר, לקראת סוף חודש מאי. אובמה דיבר גם על בחריין, על אף היותה ידידת ארצות הברית בחצי האי ערב, וספקית נפט עיקרית שלה, וציין כי דיכוי ההפגנות שם היה חריף מדי, אף על פי שאיראן מנסה לנצל את המצב שם לקידום השפעתה. כמו כן דיבר גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני[36]. אובמה הבטיח גם "פרק חדש בדיפלומטיה האמריקנית", כמו מדיניות שתקדם רפורמות ותסייע לעמים במעבר לדמוקרטיה. בצעד יוצא דופן, שידרה הטלוויזיה הממלכתית בסוריה חלק מנאום אובמה, אולם רק זמן מה לאחר שהסתיים, תוך השמטת החלקים שבהם קרא אובמה לאסד ליישם רפורמות דמוקרטיות בארצו או לסגת מהשלטון, והקריאה לכוחות הביטחון הסוריים להפסיק מיד את הדיכוי האלים של המפגינים. בתום הנאום, נערך דיון באולפן בהשתתפות פרשנים בכירים, שדחו את רוב דבריו של אובמה בנוגע לסוריה, וטענו שהם מהווים "התערבות בוטה בריבונות הסורית"[37]. כמו כן דיבר הנשיא האמריקאי על המחאות בעולם הערבי במהלך נאומו בעצרת הכללית של האו"ם בחודש ספטמבר.
פרס נובל לשלום
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2011 הוענק פרס נובל לשלום לשלוש נשים, בהן תוואכול כרמאן, פעילה תימנית שתרמה להפגנות ולהפלת שלטונו של נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח במסגרת ההפגנות בתימן שהיוו חלק מהאביב הערבי.
השפעות ארוכות טווח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אפרים ענבר (עורך), אביב ערבי?: ישראל, העולם והשינויים האזוריים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2013.
- קובי מיכאל ויואל גוז'נסקי, המרחב הערבי בנתיב הכישלון המדינתי, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2016.
- דוד גוברין, המסע אל האביב הערבי, הוצאת מאגנס.
- אלי פודה, און וינקלר (עורכים), הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון, הוצאת כרמל, 2017.
- רונית מרזן, האב, הבן ורוח המהפכה. הצעירים והצעירות ב"אביב הערבי", הוצאת פרדס, 2021[38].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
ספר: האביב הערבי |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
| |
- האביב הערבי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יזהר באר, האביב הערבי עבר בטנג'יר, באתר "העוקץ", 1 בדצמבר 2011
- האביב הערבי (אוסף כתבות), באתר העוקץ
- בועז ביסמוט, הקלות הבלתי נתפסת של ההפיכה, באתר ישראל היום, 18 בפברואר 2011
- קריקטורות על גל המחאה בעולם הערבי, באתר ממרי, 2 בפברואר 2011
- יונתן גונן, הכוח הנשי המניע את המהפכות הערביות, באתר nana10, 9 במרץ 2011
- שלמה צזנה, בועז ביסמוט ודניאל סיריוטי, רה"מ: "אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני", באתר ישראל היום, 20 באפריל 2011
- מרדכי קידר, המזרח התיכון הלא וירטואלי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 10 ביוני 2011
- אשר שכטר, דמוקרטיה או שלטון צבאי ודתי - מה יולידו המהפכות במזרח התיכון, באתר TheMarker, 10 בדצמבר 2011
- שנה לאביב הערבי, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2011
- עופר קניג, האביב הערבי והדמוקרטיה - מבט על שני מדדים השוואתיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013
- דני אורבך, לעיני יריבי אסד. הנדון, המדריך למהפכה מוצלחת, באתר ynet, 25 בנובמבר 2011
- צבי בראל, הרשתות החברתיות היו רק כוכב משנה במהפכות, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2012
- עמוס הראל, שנתיים לאביב הערבי - ישראל נותרה אי של יציבות בסביבה של עוינות והקצנה דתית, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2012
- צבי בראל, שנתיים לאביב הערבי - הולדתו של הציבור הערבי, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2012
מחאה ומהפכה במזרח התיכון, כנס אביר החמישי (אורכב 16.12.2015 בארכיון Wayback Machine), האוניברסיטה העברית, מרץ 2014.
הדוברים: [1] שלמה אבינרי, [2] אפרים הלוי, [3] מוחמד אל-עטאונה, [4] אלי פודה, [5] יואל גוז'נסקי, [6] שמעון שמיר, [7] משה מעוז, [8] אברהם סלע, [9] קסניה סבטלובה, [10] אפרים קארש,[11] חגי ארליך, [12] נמרוד הורוביץ, [13] שיזף רפאלי, [14] מאיר ליטבק, [15] מרי תותרי, [16] דרור זאבי, [17] יהודית רונן, [18] מירה צורף, [19] און וינקלר
אנשיל פפר, חמש שנים לאחר האביב הערבי רק בתוניסיה יש זכר לפעמי החופש, באתר הארץ, 16 בינואר 2016- הרצאתו של פרופ' יוג'ין רוגן על שורשי האביב הערבי ותוצאותיו (באנגלית)
- בלי טנקים ברחובות: בתוניסיה גאים בחילופי השלטון החלקים אחרי מות הנשיא, באתר וואלה, 29 ביולי 2019
- ירון פרידמן, המזה"ת בעשור הבא: כאן לא תצמח דמוקרטיה, באתר ynet, 21 בדצמבר 2019
- רועי קייס, "איום על מדינות ערב": מי יעצור את הסולטאן?, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 30 ביוני 2020
- עשור לאביב הערבי, ynet, דצמבר 2020
- עמוס גלבוע, עשור לאביב הערבי: מה קרה מאז במזרח התיכון?, באתר מעריב אונליין, 24 בדצמבר 2020
- קסניה סבטלובה, עשור לאביב הערבי, מגזין ליברל, דצמבר 2020
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בן טיין, נאום הנשיא אובמה: המצוי והרצוי, באתר nrg מעריב, 18 במאי 2011
- ^ גיא אלסטר, 5 שנים אחרי: מה שנותר מהאביב הערבי הוא כאוס, דאעש וקרן אור אחת, באתר וואלה, 17 בדצמבר 2015
- ^ אלכס גרינברג, כישלון האביב הערבי, בגלל ישראל והמערב, אתר "מידה", 31 בדצמבר 2013
- ^ ישי פלג, "מגדלור האביב הערבי", השילוח, גיליון 17, דצמבר 2019
- ^ דוד גוברין, המסע לאביב הערבי, הוצאת מאגנס, 2016.
- ^
الشعب يريد إسقاط النظام.. عشرات الآلاف في ميدان التحرير, סרטון בערוץ "Amr Magdi", באתר יוטיוב (אורך: 0:36)
- ^ Hannah Hoag, Russian summer tops 'universal' heatwave index, Nature, 29 October 2014
- ^ Oxfam Research Report, June 2011, The Impact of Russia’s 2010 Grain Export Ban,, Oxfam, 28 June 2011 (ארכיון)
- ^ אוליבייה רוי, Révolution post-islamiste, באתר לה מונד, 12 בפברואר 2011 (בצרפתית)
- ^ ניר יהב, מצרים לטורקיה: אל תתערבו בעניינינו הפנימיים, באתר וואלה, 8 בפברואר 2011
- ^ http://english.aljazeera.net/indepth/features/2011/01/201111684242518839.html נדגם 20 באוגוסט 2011
- ^ http://www.independent.co.uk/news/world/africa/tunisia-i-have-lost-my-son-but-i-am-proud-of-what-he-did-2190331.html נדגם 20 באוגוסט 2011
- ^ http://www.nytimes.com/2011/01/22/world/africa/22sidi.html?_r=1&pagewanted=2&src=twrhp נדגם 20 באוגוסט 2011
- ^ הירקן התוניסאי שהצית עצמו והפך סמל לאומי, באתר ynet, 16 בינואר 2011
- ^ סעודיה מאשרת: נשיא תוניסיה שברח מארצו נחת בשטחנו, באתר nrg, 15 בינואר 2011
- ^ עמרו מוסא: תוניסיה צריכה להוות אור אדום, באתר nrg, 19 בינואר 2011
- ^ אן קולן מראיינת את כרים ביטאר, "Un processus irréversible à moyen terme" dans le monde arabe, באתר Le Nouvel Observateur, 31 בינואר 2011 (בצרפתית)
- ^ אלן גרש, De la Tunisie à l’Egypte, un air de liberté, באתר Le Monde diplomatique, 28 בינואר 2011 (בצרפתית)
- ^ תימן: חה"א של צבא תימן הפגיז מספר עמדות של אל-קאעדה בעיר זינג'בר, באתר nana10, 30 במאי 2011
- ^ תימן: חיילים פצחו באש חיה לעבר מפגינים - "20 נהרגו", באתר nana10, 30 במאי 2011
- ^ נשיא תימן שב למדינתו, עשרות הרוגים בעימותים, באתר וואלה, 24 בספטמבר 2011
- ^ אחרי 33 שנים: נשיא תימן פרש, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
- ^ ניר יהב, תימן: בזמן השבעת הנשיא - פיגוע תופת רב נפגעים, באתר וואלה, 25 בפברואר 2012
- ^ האם הרפורמות במרוקו יצילו את המלך מזעם ההמון?, באתר וואלה, 2 ביולי 2011
- ^ דרום סודאן-15 הרוגים בתקיפה של כוחות מורדים, גלי צה"ל, 29 באוקטובר 2011
- ^ סוכנויות הידיעות, ניגריה: 61 הרוגים במתקפות של ארגון איסלאמי, באתר ynet, 25 בדצמבר 2011
- ^ מערכת וואלה! חדשות, נשיא ניגריה הכריז על מצב חירום בצפון המדינה, באתר וואלה, 31 בדצמבר 2011
- ^ http://www.nrg.co.il/online/1/HP_487.html#2/326/007 פקיסטן-נשיא המדינה עזב את ארצו], מעריב, 12 בינואר 2012
- ^ עמית כהן, מהפכת הפייסבוק: הגרסה הפלסטינית, באתר nrg, 9 בפברואר 2011
- ^ אבי יששכרוף וג'קי חורי, חמאס דיכא בעזה הפגנות הזדהות עם המחאה המצרית, באתר הארץ, 2 בפברואר 2011
- ^ דודי כהן, העולם נושא עיניו לאיראן: קטל ודיכוי הפגנות, באתר ynet, 15 בפברואר 2011
- ^ דודי כהן, המהומות באיראן: דיווחים על שני הרוגים, באתר ynet, 20 בפברואר 2011
- ^ סין בלחץ: פעילי אופוזיציה נעצרו, ה-sms נותקו, באתר ynet, 20 בפברואר 2011
- ^ יתד נאמן, ג' אדר ב', עמוד 3, אריה זיסמן
- ^ שלמה צזנה, בועז ביסמוט ודניאל סיריוטי, רה"מ: "אביב העמים הערבי עלול להפוך לחורף איראני", באתר ישראל היום, 20 באפריל 2011
- ^ אובמה: "הפתרון לסכסוך - מדינה בגבולות 67", באתר וואלה, 19 במאי 2011
- ^ יוני הרש ודניאל סיריוטי, מזרח התיכון נוסח אובאמה, באתר ישראל היום, 20 במאי 2011
- ^ רוית הכט, רונית מרזן חושבת שהאביב הערבי הוא בעצם מרד בפטריארכיה, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2021
| האביב הערבי | ||
|---|---|---|
|
