ולוס (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ולוס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"מצפה העפלה" בחוף בית ינאי לזכר הספינה ולוס (2010)
"מזח כפר ויתקין בחוף בית ינאי, (2010)
מפת דרכה של ולוס ב'- הסבר: החץ הכחול מסמן את המסע מבולגריה, והצלחה שבעקבותיה הורדו לחופי הארץ 50 מעפילים, לעומת זאת, החצים האדומים מציינים את המסעות הבאים שחרצו כישלון ונדודים מתמשכים בין חופי יוון לבין חופי הארץ

ולוס הייתה ספינת המעפילים הראשונה שהפליגה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מפעל ההעפלה הציוני בשנת 1934. שמה "ולוס", βέλος, משמעותו ביוונית "חץ". הספינה אורגנה ביוזמתם של אנשי ההגנה, חברי הקיבוץ המאוחד ותנועת החלוץ בפולין שאף מימנה את ההפלגות. זו הייתה הסנונית הראשונה של ההעפלה המאורגנת, והניסיון הראשון להעביר קבוצת עולים גדולה דרך הים.

ההפלגה בוצעה ללא רשות וללא הסכמת ראשי המוסדות הלאומיים, ששללו כל ניסיון לעקוף את חוקי ההגירה של ממשלת המנדט ואת משטר הסרטיפיקטים. "באיסור כפול ומכופל עשו את המעשה, רחוקים עדיין מלקבל אישורם המפורש אפילו של מוסדות תנועת העבודה בארץ ישראל - הסכמת המנהיגות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לא כל שכן".[1]

האוניה נבנתה בשנת 1906, במהלך השנים היו לה מספר שמות, שמה הקודם היה GRIMSBY. רב החובל של האנייה היה אמנם קצין לא יהודי, אולם שלושה אנשי הסקציה הימית של הפועל, שכונו "נערי הירקון", הם שהנהיגו אז את האנייה: שיקא (יהושע) כהנא (כנויו המחתרתי "עמי") כמפקד, כתריאל יפה כרב חובל לשעת חירום, ואיתם אסיר שוסטרמן מחיפה כאחראי על הנוסעים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולוס פעלה במסגרת התקופה הראשונה של ההעפלה המאורגנת. תקופה זו התרחשה בין השנים 1934–1939 ובמהלכה השלטון הנאצי התבסס בגרמניה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו אף החלה עליית אף על פי מטעם תנועות רוויזיוניסטיות ומאוחר יותר הוקם גם המוסד לעליה ב' מטעם הנהגת היישוב. ההעפלה המאורגנת לארץ ישראל החלה בשנת 1934, בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 ואימוץ מדיניות אנטישמית בארצות אירופאיות נוספות, שכללו פוגרומים, רדיפות והגבלות על היהודים. אלפי יהודים הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית, שכללה בין השנים 1933-1935 למעלה מ-137,000 עולים, אולם רבים עדיין המתינו לסרטיפיקט מהבריטים. שלטונות המנדט הגבילו יותר ויותר את אשרות העלייה בלחץ הערבים, וגם שערי ארצות העולם החלו להיסגר בפני היהודים. בנוסף, העברה של יותר סרטיפיקטים ליהודי גרמניה הגבילה את יהודי פולין מבחינת יכולת ההגירה שלהם. יש שראו דרך להינצל בעזרת עלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל, וכך החלו קבוצות ותנועות מהיישוב היהודי להגות את רעיון השילוח של ספינות מעפילים.

ולוס א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה הראשונה של ספינת המעפילים כללה 350 נוסעים וחלה בקיץ תרצ"ד, יולי 1934. האונייה יצאה מנמל פיראוס ביוון, והגיעה לחופי ארץ-ישראל ב-31 בחודש, שם עגנה בחופי עמק חפר ותל אביב. לאחר שהושגה הסכמתם של ברל כצנלסון ומפקד ההגנה - אליהו גולומב, יצא לאירופה יוסף ברפל - קדמון שהיה שליח ההגנה וחבר קבוצת עיינות, כדי למצוא ספינה שתוליך עולים בלתי לגאליים לארץ ישראל. זמן קצר לאחר שברפל ניסה את כוחו באיטליה הוא עבר ליוון ושם גילה את "ולוס", ספינת-נוסעים שהתאימה, לדעתו, להסעת מעפילים לארץ-ישראל. נחתם חוזה עם בעלי הספינה, וסוכם כי "ולוס" תפליג במסווה של "מסע סטודנטים בים התיכון".[2] קיבולה של הספינה היה 180 נוסעים, אך בפועל הפליגו בה 350 איש. הנוסעים היו צעירים יהודים חברי תנועות נוער חלוציות מפולין שהתרכזו בוורשה, ויצאו ברכבת ליוון, שבה הוכנה האוניה. בדרך הצטרפו אליהם יהודים מליטא, לטביה, צ'כיה וגליציה שהתעתדו לעבוד כחלוצים בארץ ישראל. אחרי תקלות לא-מעטות, שחלקן נגרם בשל חוסר הניסיון של המארגנים ולהיטותם של המעפילים לעלות מהר על הספינה - הרימה זו עוגן והפליגה מזרחה, בפתחה פרק חדש בתולדות שובם של היהודים לארץ-ישראל. ההפלגה נמשכה ארבעה ימים ועברה בשלום אך סדרי ההורדה היו איטיים ופרימיטיביים ביותר. הורדת המעפילים בוצעה במשך לילות אחדים ונעשתה בשני סבבים, חלק ירדו באזורי חוף נתניה וכפר ויתקין, וחלק בתל אביב, ליד שפך הירקון. קבוצות של חברי ההגנה העבירו בסירות קטנות את המעפילים לחוף. במהלך מבצע ההורדה התהפכה אחת הסירות, שתי מעפילות נהרגו ואיש ההגנה נפצע.

ולוס ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה השנייה של ספינת המעפילים כללה גם כן 350 נוסעים ונערכה בספטמבר 1934. האוניה יצאה מנמל ורנה בבולגריה, אך הניסיון להוריד את המעפילים בהסתר בחופי הארץ לא עלה הפעם יפה. לאחר ההפלגה הראשונה "ולוס" מיהרה לשוב ולהפליג אל לב ים, כשפניה לפיראוס, כדי ליטול קבוצה נוספת של מעפילים. חודש לאחר מכן הגיעה ספינת-מעפילים שנייה, בשם "אוניון", ובה 117 עולים, שעלייתם אורגנה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית. אנשי ההגנה ופעילי ההעפלה סברו שהבריטים לא הבחינו בספינות הראשונות. אולם לא יצאו ימים רבים והוברר להם כי טעו. בעוד "ולוס" מתכוננת לקלוט מעפילים חדשים, קיבל יוסף ברפל מברק מהארץ ובו הוראה להחליף מיד את נמל המוצא שכן התברר, כי האנגלים גילו את מבצע "ולוס" ונציגיהם ביוון החלו לחקור בעניין. "ולוס" הפליגה במהירות לנמל ורנה שבבולגריה, והרכבת המיוחדת שהובילה את המעפילים מפולין, הופנתה ברגע האחרון ממש לנמל הבולגרי. הכל הלך, לכאורה, למישרין, אולם כשעברה "ולוס" במיצרי הדרדנלים בהפלגתה השנייה, נמסר הדבר לבריטים והחל עיקוב צמוד אחרי ספינת המעפילים. הספינה חזרה לאיי יוון, אך שבה לארץ בפעם השנייה: ב-13 בספטמבר הצליחה "ולוס" להוריד כ-50 מעפילים בחופי הארץ, אולם הבריטים האירוה בזרקורים והיא נמלטה בחזרה ללב ים. המכה שהונחתה על מארגני ההעפלה הייתה קשה: כבר בניסיון השני עלתה התוכנית על שרטון. זמן רב נדרש עד שחלפה המועקה וחודש המבצע בתנופה מוגברת. ב–28 בספטמבר הפליגה שוב ארצה אך משהתקרבה לחיפה, יצאו לקראתה אנשי ההגנה בסירה והודיעו למארגנים שאין אפשרות להורדה, כל זאת, במקביל לכך שמלאי הפחם הלך ואזל ולכן, האוניה חזרה לאירופה. מספר ניסיונות הורדה נוספים נכשלו, ושוב הספינה נאלצה לחזור לאירופה, מבלי יכולת להוריד את נוסעיה. מסעה החל בסלוניקי, יוון, ומשם יצאה לכיוון כרתים, אך בשלב זה היו המעפילים תשושים וממורמרים. המסע חזרה לאירופה נכרך בסבל מתמשך שנגרם לעולים בשל סירובן של מדינות אירופאיות שונות לקבלם אל תחומן, בשל הלחץ של ממשלת בריטניה. עולים אלו שבו לבסוף לפולין ומאוחר יותר הועלו ממנה לארץ ברישיונות עליה (סרטיפיקטים) בסוף 1935.

כישלונה של "ולוס" חידד את הוויכוח בין מצדדי העלייה הבלתי לגאלית למתנגדים לה ביישוב, וגרם להתנגדות הסוכנות היהודית לפעולות דומות, כך שניסיונות ההעפלה המאורגנת חודשו רק ב-1937, לאחר שלוש שנות הפסקה.[3] בסופו של דבר נאותה הסוכנות היהודית להעניק למעפילי ולוס סרטיפיקטים מן המאגר שהוקצב על ידי הבריטים, והם הובלו לדנציג לקבלת אישורי העלייה.

מיומנה של מעפילה מספינת ולוס:

"עם ראשית דרכנו, כבר עלה בידינו לסכל מזימה ראשונה של הבריטים. הם רצו ללכוד אותנו מיד עם הפלגת האנייה. אך נודע הדבר לשליחי ארץ ישראל שניהלו את השיירה וכיוונו את הספינה לנמל ורנה שבבולגריה. וצחוק הגורל - משם אנו מפליגים תחת דגל בריטי. האנייה בלב ים ולבנו מלא על גדותיו. הכל טוב, יפה ונעים. אוכל למכביר, מצב רוח מצוין. מתקרבים למטרה. אורות האנייה כבויים, הים רועש וגועש. השחר שולח את קרניו הראשונות. מתברר, שעל אף כל המאמצים הצליח רק מספר קטן מאתנו לרדת לחוף. הייתכן? ומה גורלם של 318 הנשארים? נראה שאין אנו משיגים עדיין מה התרחש. אנו המומים. אתה רואה את אדמת המולדת, אליה נפשך וגופך כמהים, ונגזר עליך להרחיק ממנה. זה רצונו של הבריטי, הזר השולט במולדתך. מן האפלה והשלווה מופיעה סירת מפרש. אדם עולה ממנה לאנייתנו ומאתנו יורד אדם לסירה. ובבת אחת, כרעם זה הבוקע לפתע, מתחילות מכונות הספינה לפעול. במהירות הבזק מתחילה היא להתרחק מהחוף. אנו בורחים, פשוטו כמשמעו - בורחים מחוף המולדת. היאוש אוכל בכל פה. האכזבה רבה ומרה. ובמצב רוח זה שוב אנו קרבים לחופי א"י. עצם העובדה שמותר לעמוד על הסיפון מעורר בנו אמון. לולא האיסור היינו פוצחים בקול שירה אדיר. באים במגע עם מישה הארצישראלי. מישה מבין, מעודד, נותן הוראות. הכל נעשה בצורה סודית. נקבע, שעליהם לחכות לאות זינוק. היש דבר המעורר יותר ברגעי יאוש? הנה רעיון נועז, כביר. עליהם רק לחכות לאות הזינוק. חודש ימים - שלושים ימים ושלושים לילות אפורים ומרים - עוגנת האנייה בריחוק מה מרציף נמל סלוניקי. שלושים ימים ושלושים לילות. שמועות, דעות, מצבי רוח: מיד יתקבלו סרטיפיקטים - גיל ושמחה! אי אמון באחראים, במנהיגים, שמועות זוועה נפוצות בפולין, יורדים, לא יורדים, צנזורה על משלוחי הגלויות. הכנות להפלגה לאתונה. "וולוס" נשארת בסלוניקי. שוב ידה של אנגליה משיגה אותנו. וולוס - בעיה בינלאומית".

מרדכי נאור,העפלה 1934 - 1948, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1978.

ייצוגיה בתרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר שפיר, ולוס, ספינת המעפילים הראשונה, 'מערכות ים' מרץ 1971, עמ' 63.
  • הלל ‫ירקוני, ספינות מעפילים מ-א עד ת: (או, מ-"כוכב" עד "קרב עמק איילון"), תל אביב: גוונים, 2005.
  • אניטה שפירא. (עורכת), העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה. הוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור ואוניברסיטת תל אביב, 1990.
  • אריה ל, אבנרי. (1985). מ"ולוס" עד "טאורוס": עשור ראשון להעפלה בדרכי הים: 1934 – 1944, רמת אפעל: יד טבנקין, המכון לחקר כוח המגן, 1985.
  • אפרים תלמי ומנחם תלמי, לקסיקון ציוני, תל אביב: ספריית מעריב, 1978.
  • נורית גבזה-ברוורמן (עורכת). (1979). ההעפלה 1934-1948, ‫ירושלים: שירות הפרסומים / מרכז ההסברה, 1979.
  • מרדכי נאור, ההעפלה 1934-1948, תל אביב: משרד הביטחון: מוזיאון צה"ל, 1978. ‬
  • ישעיהו אברך, מנחם דורמן, (עורכים), מגש הכסף: מבחר שירים / מערכת האנתולוגיה. ליקטה: רנה קלינוב. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשל"ד-1974.
  • מנחם דורמן (עורך), רגעים, א-ב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד-1974. – (כל כתבי נתן אלתרמן) - ספר ראשון: תרצ"ד־תרצ"ז (318 עמ') – ספר שני: תרצ"ז־תש"ג. 352 עמ'.
  • ברכה חבס, פורצי השערים ממזרח ומים, תל אביב: הוצאת מערכות, 1960.
  • ד"ר אבי ששון, טל קציר, חוף מבטחים, "בשביל הארץ" - מגזין טבע, נוף, ומורשת למנויי רשות הטבע והגנים | עמודים 40-41, מדור היסטוריה, גיליון 73, יוני-יולי 2016,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברכה חבס, פורצי השערים ממזרח ומים, עמ' 16.
  2. ^ אפרים ומנחם תלמי, לקסיקון ציוני, תל אביב: ספריית מעריב, 1972.
  3. ^ ראו: נורית גבזה ברוורמן (עורכת), ההעפלה 1934-1948, הוצאת מרכז ההסברה, 1979.
  4. ^ מתוך: היינו כחולמים. דבר (תוספת ערב), כ"א באלול תרצ"ד, 1 בספטמבר 1934, עמ' 2 ('סקיצות תל אביביות', יט, חתום: אלוף נון. חזר ונדפס במגש הכסף (1974), עמ' 253–255. וברגעים (1974), ספר ראשון: עמ' 35–36.