כפייה בכריתת חוזה (משפט עברי)
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ז, עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק י' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ה |
  | |
כפייה בחוזה משמעותה שאחד מן הצדדים לחוזה נאלץ לכרות אותו בניגוד לרצונו הגמור. בעוד שבמשפט הישראלי כפייה בחוזה מהווה עילה לביטול[1], במשפט העברי האפשרות לביטול אינה מוחלטת ומושפעת מגורמים נוספים.
הכפייה במשפט העברי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוקפו של החוזה הכפוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסיסה של כל התקשרות משפטית, גם במשפט העברי, היא גמירות הדעת. משמעותה של גמירות הדעת היא הכוונה לבצע את הפעולה שהוסכם עליה כולל קבלת התוצאות המשפטיות הכרוכות בה[2]. לכן שאלת תוקפו של החוזה הכפוי תלויה בשאלה האם הכפייה פוגעת בגמירות הדעת של הצד הכפוי. לשם כך יש לבחון פרמטרים נוספים, מעבר לכפייה.
הבסיס לשאלה זו מובא בסוגיית "תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין"[3]. מובאת שם מחלוקת בשאלה האם האדם שתלו אותו (או עבר עינוי אחר), ולחלופין, איימו עליו שכך ייעשה לו כדי שימכור - מכירתו תופסת. התלמוד פוסק שההלכה היא שהמכר תקף, מכיוון שבמהלך הכפייה האדם מתרצה לבצע את שנכפה עליו והתרצות כזו נחשבת כגמירת דעת מספקת למכירה (בלשון התלמוד: 'אַגַּב אוּנְסֵיהּ גְּמַר וּמַקְנֵי'=אגב אונסו גומר המוכר בלבו ומקנה).
בעקבות פסיקה זו, יש הסכמה בין פרשנים ופוסקים שלמרות האונס, אין פגם בגמירת הדעת של המוכר למכור. עם זאת, פוסקים נחלקו האם ניתן לומר זאת גם במקרה של כפייה על הקונה לקנות. בעל העיטור סובר שלא ניתן לומר זאת בכפייה לקנות, כשם שלא ניתן לכפות אדם לשאת אישה מסוימת[4]. יש המסבירים את דעתו בכך שיש הבדל בין פעולה שלילית – ויתור על נכס (מכירה), הדורשת גמירות דעת נמוכה יותר, לבין פעולה חיובית – לקיחת בעלות על נכס (קנייה), הדורשת גמירות דעת גבוהה[5]. לעומת בעל העיטור, הרשב"א סובר שגם קנייה כפויה תקפה, משום שאדם מעוניין יותר בקניית נכסים מאשר במכירתם[6].
הרב שלמה זלמן ליפשיץ כתב כי אין הכרח לומר שדיני מכר בכפייה תואמים לדיני חוזה בכפייה. זאת משום שבמכר יש פעולה עכשווית שמבטאת התרצות, כמו קבלת התשלום, בעוד שבחוזה ההתחייבות היא עתידית, ולכן חסר סימן המעיד בשעת המעשה על רצון או על גמירת דעת לביצוע העסקה[7]. טענה זאת מבוססת על תשובת המהר"ם מרוטנבורג שכתב שאין תוקף לנדר כפוי, משום שהוא עתידי, בניגוד למכר כפוי שתקף משום שהכסף הגיע לידי הנכפה, וכך באה לביטוי גמירת דעתו[8].
מבחן התמורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהמשך הסוגיה מסביר התלמוד שאחד התנאים לתקפות החוזה הכפוי הוא מתן תמורה (בלשון התלמוד: 'הֵיכָא דִּיהַב זוּזֵי'=היכן שנותנים כסף) ועל כן כתבו רוב הפוסקים כי אדם שנכפה לתת מתנה, מתנתו אינה מתנה. דרך אחת להסביר את ההבדל היא שקבלת התמורה מעידה על גמירות הדעת, ובהיעדרה במצב של כפייה אין כל אינדיקציה לגמירות הדעת[9]. יש החולקים על הסבר זה מכיוון שלדעתם אדם הנתון בכפייה מוכן להציל את עצמו בכל מחיר, ואין גמירות דעתו להנצל תלויה בשאלה האם הוא קיבל תמורה או לא[10]. הסבר אחר הוא שאכן ישנה גמירות דעת בשני המקרים, אך בכפייה ללא תמורה נדרש רף גבוה יותר של גמירות דעת מאשר עם תמורה, בה ניתן להסתפק בגמירות דעת מאולצת יותר[11]. בהתאם למבחן התמורה, ניתן לומר שגם בהתקשרויות אחרות, כגון שותפות או פשרה, שנעשו תחת כפייה, אם הייתה תמורה - ההתקשרות תקפה[12].
נחלקו הדעות בין הפוסקים ביחס לעיתוי מתן התמורה. לדעת פוסקים מרכזיים (הרמב"ם והשולחן ערוך) המכר תקף רק אם התמורה ניתנה מיידית בשעת במכר: "עד שמכר ולקח דמי המקח"[13]. מנגד, יש ראשונים הסוברים שהתחייבות למתן תמורה מספיקה, גם אם התמורה לא נתנה מיידית[14]. לפי דעה שלישית לצורך מבחן התמורה אין די בהתחייבות, אך מתן שטר חוב עשוי להוות תחליף למתן תמורה בפועל[15]. יש שכתבו שמתן התמורה הוא תנאי לתוקף המכירה ואם לא ניתנה תמורה אז לא ניתן לומר שיש כאן מכירה, גם כשבשעת הכפייה הנכפה חשב שיקבל תמורה[16].
דיון נוסף מתנהל בין פוסקים בשאלה מה דינה של כפייה שהתמורה בה היא באמצעות מחילת חוב. הרשב"ם ובעלי התוספות גורסים שמכיוון שתנאי לגמירת דעת הוא שהנכפה לא יפסיד מהחוזה, גם ביטול חוב מהווה תמורה[17]. מצד שני יש מי שסובר שמחילת חוב אינה מספקת, ויש צורך בנתינת כסף ממש[18]. עם זאת מוסכם כי אדם המאיים בגרימת הפסד כספי, אי מימוש האיום לא מהווה תמורה הנותנת תוקף לכפייה[19].
פרופ' בני פורת סובר כי החילוק בין מכר בכפייה לבין מתנה בכפייה שימשה את הפוסקים לאורך הדורות עבור מקרי ביניים שאינם מכירה או מתנה. יסוד החילוק הוא ההבחנה האם אין הפסד לנכפה, ואז הדין הוא שהעסקה תקפה בדומה למכר, או שמא נעשה כאן הליך שהביא הפסד לנכפה ועל כן העסקה תידון כמתנה בכפייה שאינה תקפה. הבחנה כזו מאפשרת לפוסקים להשתמש בשיקול דעת נרחב, כדי להכריע האם התקיים הליך הוגן כלפי הנכפה, וכך לפסוק לפי הצדק והיושר[20]. כך למשל, הרשב"א פסק כי נושה שנכפה עליו לדחות את מועד פרעון ההלוואה בלא תמורה, הדבר שקול לכפייה לתת מתנה ולפיכך דינה להתבטל[21].
רצון וגמירות דעת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אשר גולאק מבחין בין המושגים 'רצון' ו'דעת' בתחום היחסים המשפטיים בין אנשים. הרצון מבטא את היחס הנפשי של המתקשר טרם נעשתה העסקה, אם מתוך בחירה ואם מתוך כפייה. הדעת מתייחסת למודעות ולהסכמה להתקשרות, מבלי להתחשב במניע לה. גולאק סבור שהיחס לכפייה הוא מאפיין משמעותי המבדיל בין המשפט הרומי והאנגלי לבין המשפט העברי. יסוד ההבדל הוא שהמשפט הרומי שם דגש על הרצון, ולפיכך יחסו כלפי תוקף החוזה הכפוי מחמיר יותר. לעומתו, המשפט העברי שם דגש על הדעת, ולכן הוא מסוגל להכיר בתוקפו של חוזה בכפייה במצבים מסוימים[22]. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג חלוק על דעתו של גולאק. לדעתו, גם לפי המשפט העברי יש חשיבות לרצון. הרצון מורכב מיחסו הנפשי של המתקשר כלפי העסקה וגם ממעשיו. לכן ייתכנו התקשרויות שבהן הרצון כיחס נפשי הוא חלש, אך מעשיו של המתקשר משקפים רצייה, ועל כן יינתן תוקף להתקשרות[23].
שלום אלבק סבור שהמפתח להבנת דיני הכפייה במשפט העברי הוא יסוד גמירות הדעת. לדעתו, המבחן שמציע המשפט העברי ליסוד זה הוא אובייקטיבי, כלומר כיצד יתייחס לכך הצופה מן הצד, להבדיל מחוויתו האישית של המתקשר. עקב כך, חכמים קבעו נסיבות לכפייה המעידות באופן אובייקטיבי אם מתקיימת הבעת רצון להתקשרות, גם אם מבחינת סובייקטיבית האדם לא היה מעוניין בהתקשרות וחש שהוא נתון תחת כפייה[24]. בהמשך לכך, אלבק מסיק כי דיני הכפייה יכולים להשתנות, לפי גמירות הדעת האובייקטיבית המקובלת באותו הזמן והמקום. ייתכן שפעולה משפטית מסוימת שנעשית בכפייה תחשב במקום אחד כגמירות דעת, ובמקום אחר תחשב כאחת שאינה מביאה לגמירות דעת.
מרכיבי הכפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופן הכפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש להבחין בין שני סוגי כפייה עיקריים[25]:
- "פעולה הנעשית באונס" - האדם לא הפעיל כל שיקול דעת בכריתת החוזה, אלא פעל במהלכה באופן מכני. במקרה זה החוזה בטל מעיקרו, שכן לא נעשתה כאן פעולה שניתן לייחסה לאדם.
- "פעולה הנעשית מחמת אונס"- אדם כורת את החוזה בעקבות כפייה שנכפתה עליו, אך הוא עושה זאת מתוך בחירה, משום שהוא מעדיף את כריתת החוזה על פני אי הנוחות שתיגרם לו אם ימשיך להתנגד לחוזה. במקרה זה החוזה אינו בטל מאליו.
ישנה מחלוקת בין מפרשי הגמרא והפוסקים מה היא הפעולה המינימלית שעל האדם לעשות על מנת שלמעשה שביצע יהיה תוקף למרות הכפייה. לדעת חלק מהמפרשים יש צורך באמירה מפורשת "רוצה אני"[26]. אך דעת רוב הפוסקים, וכך נפסק להלכה בטור, שגם שיתוף פעולה עם הכופה וחוסר התנגדות מצד הנכפה נחשבים כאמירה מפורשת[27].
הבחנה משמעותית נוספת היא בין כפייה חיצונית לבין כפייה שאדם כופה את עצמו. בלשון התלמוד: 'שָׁאנֵי אוּנְסָא דְנַפְשֵׁיהּ [= שונה אונס ש(בא) מעצמו] מֵאוּנְסָא דְאַחֲרִינֵי [מאונס ש (בא) מאחרים]'. כך, למשל, אדם עשוי למכור נכס, מחמת לחץ כלכלי. מכירה כזו נובעת מכפייה פנימית שהמוכר בוחר בה. כפייה כזו אינה נחשבת כאונס, ולכן בנסיבות כאלו - המכירה תקפה. פסיקה של המהרשד"ם המדגימה עיקרון זה, עוסקת בחייב שלא שילם את חובותיו והוכנס לבית הכלא. כדי לגייס את הכסף הנחוץ לתשלום חובו ושחרורו הוא נאלץ לבקש מאלו החייבים לו שיפרעו לו את חובותיהם כלפיו בסכום פחוּת משמעותית מסכום החוב שלהם כלפיו. על פי פסיקת המהרשד"ם גם מקרה מעין זה נחשב כפייה עצמית, ולכן ההסכם על פרעון החוב (בסכם הפחוּת) אינו בטל[28]. רק כפייה ישירה להתקשרות בחוזה נחשבת לכפייה חצונית. לעומת זאת, כפייה לעשות פעולה מסוימת הדוחקת את הנכפה לחתום על חוזה, נחשבת לכפייה עצמית. עם זאת, מדובר דווקא בפעולה שלכופה מותר לבצעה. פעולה מצד הכופה שאינה כדין, תיחשב לכפייה חיצונית. לכן, אם נטפלה עלילה על נושה שגרמה להכנסתו לכלא, ומחשש שיפגע ויתר הנושה על החוב שחבים לו, הדבר נחשב לכפייה והמחילה בטלה[29]. ישנו דיון בשאלה האם כפיית סעיף מסוים בחוזה עבודה, נחשבת כפייה חיצונית או שמא זו כפייה עצמית שכן האדם לא חייב לעבוד בעבודה זו דווקא, אלא הוא בחר בכך[30].
כפייה על ידי פגיעה בנכסים גם היא נחשבת ככפייה חיצונית המבטלת חוזה. לפי זה, משכיר שאיבד את שטר השכירות והשוכר מאיים עליו שאם לא ימכור לו את השדה, הוא יטען שהיא שלו לדעת הרמב"ם, זו מכירה באונס, והיא בטלה[31]. אין מקורות ישירים העוסקים בכפייה כלכלית חיצונית, אך ייתכן וניתן ללמוד מהדוגמה המובאת בתלמוד ל"אונסא דנפשיה", שלחץ כלכלי אישי נחשב אונס עצמי ואינו מבטל את החוזה, ולעומת זאת לחץ כלכלי חיצוני נחשב אונס ומבטל את החוזה[32]. מוסכם על הפוסקים כי כפייה המופעלת על אדם שלישי שאינו קשור לנכפה, אינה נחשבת כפייה חזקה די הצורך, ולכן אין בכוחה לבטל את החוזה[33]. לעומת זאת, מוסכם שכפייה המופעלת על אשתו של הנכפה נחשבת ככפייה עליו, שכן אשתו כגופו[33]. כשהכפייה מופעלת על שאר קרובי המשפחה של הנכפה, נחלקו הפוסקים:, הרשב"ץ סובר[34], שכפייה כזו אינה קרובה דייה לנכפה, ולכן אינה מבטלת את החוזה. לעומתו, הריב"ש[35], ובעקבותיו הבית יוסף[36] פוסקים שהיא נחשבת כפייה הגוררת ביטול חוזה, שכן איום על בני משפחה אינו פחות מאיום על נכס[37].
המשפט העברי מתייחס באופן זהה לכפייה שבוצעה על ידי הצד השני לחוזה ולכפייה שבוצעה על ידי אדם שלישי[38], וזאת בניגוד למשפט הישראלי ולשיטות משפט מודרניות רבות. הסיבה לכך היא שעפ"י המשפט העברי אין הבדל מבחינת הכפוי מי הכופה שלו, שהרי לבסוף הוא קיבל החלטה לחתום על חוזה במצב נפשי של הכרח. מנגד, המשפט הישראלי סובר שאשמת הכופה היא חלק מהותי מהסיבה לביטול החוזה, ועל כן כשהאשמה לא קיימת, החוזה תקף[39].
קשר סיבתי בין ההתקשרות לכפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצורך ביטול החוזה, יש צורך בקשר סיבתי בין הכפייה לבין כריתת החוזה, כלומר, נדרש להראות שהחוזה נכרת דווקא בגלל הכפייה, ובלשון הרמב"ם: "שהוא מוכר מפני האונס"[40]. כשיש גורמים נוספים לחתימת החוזה מלבד הכפייה, יש צורך שהקשר הסיבתי בין הכפייה להתקשרות יהיה יסודי ("הגורם שבלעדיו אין"), כלומר, נדרש להראות שללא הכפייה החוזה לא היה נחתם[41]. את הקשר הסיבתי יש לבחון באופן אובייקטיבי, כלומר: האם אדם סביר, ולאו דווקא המתקשר המסוים, היה חותם על חוזה עקב כפייה זו[42].
איום
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיתים אין צורך במימוש הכפייה כדי שהנכפה יסכים לכרות חוזה, ודי באיום. התלמוד קובע כי: "עביד איניש דגזים ולא עביד"[43] (=עשוי אדם להגזים באיומו מבלי לממשו). ישנם פוסקים שקבעו שאיום על כפייה, להבדיל מכפייה בפועל, אין בו כדי לבטל חוזה, משום שהטלת איום לא בהכרח מצביעה על יכולת לבצעו[44]. מנגד, רוב הפוסקים (וביניהם הרמב"ם[45] והשולחן ערוך[46]) קבעו שגם איום נחשב ככפייה. זאת בעקבות הגמרא הקובעת שאיום על פגיעה בנכסים נחשב כפייה[47]. עקב כך מקובל כי תוקף החוזה במקרה של איום ייקבע לפי ראות עיני הדיינים[48]. ניתן להצביע על שלושה שיקולים מרכזיים המשפיעים על קביעה זו: מידת היכולת של המאיים לממש את האיום, מידת הוודאות שייגרם נזק אם האיום יתממש ואופיו ומעמדו של המאיים[49].
מודעא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מודעה (הלכה)
המשפט העברי מספק סעד לנכפה במקרה של כפייה. הנכפה לחתום על חוזה או שטר יוכל למסור הודעה ("מודעא") לפני החתימה ולפיה הוא חותם בכפייה ואיננו מעוניין בהתקשרות, וכך יוכל לבטלה. את המודעא יש למסור בכתב או בעל פה בפני שני עדים כשרים[13]. זהו הכלי העיקרי המאפשר הגנה מפני כפייה (כשהיא תחת איום מתמשך). המודעא פוטרת את הנכפה מעימות חזיתי עם הכופה. היא מאפשרת את קבלת ההסכם למראית עין, ובהמשך את ביטולו מכוח המודעא. יודגש, כי לצורך ביטול ההסכם לא די בהצהרה על הכפייה בפני העדים. נדרשת עדות ישירה לכפייה עצמה[50]. דרישה זו נועדה לוודא שטענת הכפייה כנה, כך שלא כל מתקשר בחוזה יוכל להתנער מהתחייבותו החוזית באמצעות הכנת מודעא מראש.
חוזה כפוי בעסקה ללא תמורה ניתן לביטול באמצעות מודעא המבוססת על הצהרת הנכפה, אף שאין עדות על הכפייה עצמה[51]. כך פוסק הרמב"ם:
אבל במתנה או במחילה - אם מסר מודעה קודם מתנה, אף על פי שאינו אנוס, הרי המתנה בטלה ; שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן, שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו, לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא.
— רמב"ם, הלכות מכירה, פרק י', הלכה ג'.
כלומר, לדעת הרמב"ם מכיוון שבמתנה נדרש רצון גמור של הנותן, ניתן לבטלה גם באמצעות מסירת מודעה על חוסר רצונו לתת, אף שאין העדים מעידים על פעולת הכפייה עצמה. הרשב"ם מנמק דין זה בצורה שונה. לדעתו, במכירה למוכר יש אינטרס לשקר ולטעון שהעסקה נעשתה בכפייה, על מנת להותיר את התמורה בידיו לאחר שהעסקה תבוטל. לעומת זאת, במתנה אין אינטרס כזה לנותן המתנה, שכן אינו מרוויח דבר מנתינת המתנה. לכן, רף ההוכחה המוטל על הנותן מתנה (הצהרה על הכפייה) נמוך משמעותית מזה שמוטל על המוכר (עדות ישירה על הכפייה עצמה)[52]. בין הרציונלים של הרמב"ם והרשב"ם עשויה להיות נפקות במקרה שבו לנותן יש אינטרס לתת מתנה, ולאחר מכן לבטלה מטעמי כפייה (מתוך ניסיון להצטייר בעיני סביבתו כנדיב או כבעל אמצעים). לפי הרציונל של הרמב"ם אם ניתנה מתנה ולצידה מודעא המבוססת על הצהרת כפייה, ללא עדות ישירה על כך, המתנה תתבטל מכיוון שאין כאן רצון גמור מצידו של הנותן. מאידך, לפי הרציונל של רשב"ם, אין בכוחה של המודעא לבטל את המתנה, משום שלנותן יש אינטרס במתנה ובביטולה, ולכן נדרשת עדות ישירה על הכפייה ולא די בהצהרת הנותן על כך[53].
במקרה של כפייה בעסקה שניתנה בה תמורה חלקית, דין המודעא כמו במכירה. כלומר: תידרש עדות ישירה על הכפייה עצמה. הסיבה לכך היא משום שבגין התמורה החלקית אין דרישה לרצון גמור, בדומה למכירה. כך לדעת הרמב"ם. במקביל, לדעת רשב"ם, די בתמורה חלקית כדי לקבוע שלנותן יש אינטרס לשקר, לבטל את העסקה ולהותיר בידיו את התמורה (החלקית)[54].
תוצאות הכפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביטול החוזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אם נמסרה מודעא שהחוזה נחתם בכפייה, החוזה בטל מאליו[13]. חוזה שנעשה בכפייה ולא נמסרה לגביו מודעא וניתן לבטלו (כגון חוזה בלא תמורה) - החוזה אינו מתבטל מאליו, אולם ניתנת לנכפה הזכות לבטלו[55]. אם הנכפה מחל על זכותו, הוא אינו יכול לדרוש אותה חזרה[56]. בנסיבות אלו מתעוררת השאלה האם בעקבות המחילה על זכות הביטול נדרש מעשה קנייני חדש לקיום העסקה, שכן בעת מעשה הקניין המקורי המוֹכֵר פעל מתוך כפייה ובהיעדר דעת. הרב אשר וייס סובר שאכן החוזה בטל ולא ניתן 'להחיותו', גם אם הכופה מעוניין בכך[57]. לדעתו, אלו הסוברים שיש יכולת לבטל את המודעה התכוונו דווקא אם בזמן הכפייה הכפוי כבר החליט שרצונו לקיים את החוזה ולבטל את המודעה[58].
במקרה בו החוזה ניתן לביטול, הכופה אינו יכול לבטל את החוזה אלא רק הנכפה[55]. כאשר הנכפה מסר מודעא, הכופה אינו חייב לקיים את החוזה גם אם הנכפה מעוניין בו, שכן הנכפה מסר מודעא והחוזה התבטל מאליו[59].
סייגים עיקריים לביטול
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדם שכפה את חברו לחתום על חוזה באמצעים כשרים שהחוק מקנה לו, הנכפה לא יכול לטעון לכפייה[60]. דוגמה לכך היא משכיר שמאיים על השוכר שאם לא ישלם את דמי השכירות הוא לא יחדש את החוזה ויתבע אותו בבית משפט. איום כזה אינו בגדר כפייה אמנם חוסר גמירות דעתו של הנכפה זהה למקרי כפייה רגילים, לא ברור אך מכיוון שמדובר בזכות המוקנית לכופה הוא רשאי להשתמש בה. גם איום באמצעות ביצוע פעולה מותרת שאינה קשורה לנושא הכפייה, כמו אי חידוש חוזה דירה כדי לכפות על מכירת רכב, אינו נחשב כפייה והחוזה תקף[61].
דינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פשרה בכפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פשרה במשפט העברי
הרמב"ם[62] והשולחן ערוך בעקבותיו[63], פוסקים כי פשרה שנעשתה בכפייה דינה כמכר כפוי. עקב כך דיני כפייה שנאמרו במכר, לרבות דיני מודעא, רלוונטיים גם לפשרה. כך לדוגמה מלווה שנכפה עליו במשא ומתן לוותר ללווה על חצי מהחוב יוכל להשתחרר מן הפשרה, בכפוף לדיני הפשרה שלעיל.
לעומתם, הרשב"א פוסק כי נושה שמתוך פשרה כפויה מחל על מקצת החוב עקב חשש שאחרת היה מפסיד את כל החוב - המחילה בטלה בדומה למתנה, ולא בדומה למכר. לדעתו, מכר כפוי עשוי להיות תקף, משום שקבלת התמורה מצד המוכר מעידה על רצונו בעסקה. בפשרה לא מתקבלת תמורה, ולכן היא דומה יותר למתנה מלמכר[64]. אמנם ישנן דעות הסוברות שמכירה כפויה תקפה גם אם ניתן בעבורה תשלום חלקי בלבד, אך לדעת הרשב"א דעה זו עוסקת במכירת מקרקעין בלבד שלגביהם גובה התמורה נחשב לדינאמי ומשתנה ("אין אונאה לקרקעות"). במיטלטלין גובה התמורה הוא קבוע (ויש בהם אונאה), ולכן מכירת מטלטלין כפוייה בלא תמורה הולמת – אינה תקפה, וכך גם במחילה על חוב שדינה דומה[65]. כדעת הרשב"א פסקו עוד פוסקים. כך, הרב מאיר מלובלין כתב שרק אם היה לנושה הנכפה חשש שיפסיד את כל חובו ובעקבות כך התפשר, הפשרה תחשב למכר לעניין הדרישה לעדות ישירה על הכפייה עצמה. אך אם בעיני הנושה לא הייתה סכנה שיפסיד את כל חובו והוא בכל זאת התפשר, גם הרמב"ם והשו"ע יסכימו שהפשרה היא כמתנה, וניתן לבטלה באמצעות מודעא גם על ידי הצהרה הנושה, וללא עדות ישירה על עצם הכפייה[66]. רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) סבור שאם במסגרת הפשרה הנכפה מפסיד כסף (כמו בפשרה על חוב), דינה כמתנה לכל הדעות. הרמב"ם שהשווה פשרה למכר דיבר רק על פשרה שאין בה מחילה על סכום כסף מסוים, כמו בחלוקת שיתוף של קרקע[67]. סיבה נוספת לביטול פשרה כפויה היא שבדר"כ מדובר בביטול של חיוב עתידי ולא פעולה ממשית כמו מכירה כפויה, ומכיוון שלא הייתה כאן הוצאה מרשות הנכפה אז קל לפסוק שאין לכופה זכות להוציא את הממון ממנו והפשרה בטלה[68].
מחילה בכפייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחילה על חוב שנעשתה בכפייה דינה כמתנה שניתנה בכפייה[62]. המחילה בטלה גם אם הצדדים עשו מעשה קניין, שכן פעולת המחילה אינה הקנאה[69]. אם לאחר המחילה הכפויה המשיכו הצדדים לשאת ולתת על מחילת חיובים אחרים, המחילה אינה בטלה, שכן סוף המשא ומתן מעיד כי גם תחילתו לא הייתה בכפייה[70].
הכפייה במשפט הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – כפייה (חוזה)
עילת הכפייה מנויה בפרק ב' בחוק החוזים הישראלי:
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
- (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה.
— סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) ה'תשל"ג 1973
המילים "רשאי לבטל" מעידות כי החוק אינו מבטל את החוזה הכפוי באופן גורף אלא מאפשר את ביטולו. ההסבר לדבר הוא שאמנם הכפייה פגמה בגמירות הדעת של הנכפה אך היא לא ביטלה אותו לגמרי, שהרי לאחר הכפייה הוא הסכים להתקשרות, ולכן יש אפשרות להמשיך לקיימו[71]. לשון החוק אינה מבדילה בין כפייה עם תמורה לכפייה ללא תמורה, כפי שנפסק במשפט העברי, אך עם זאת לפי פסיקת בית המשפט העליון במקרה של תמורה מלאה אין לבטל את החוזה[72].
במסגרת סדרת הספרים "חוק לישראל" הוצע נוסח חדש לתיקון החוק כך שיתאים למשפט העברי. הנוסח החדש מתייחס להבדל בין חוזה בכפייה עם תמורה ולכזה ללא תמורה, כמו כן הושמטו המילים "או באיום" בשל כך שאין הסכמה בין הפוסקים על כך שחוזה באיום בטל. ההצעה לתיקון החוק:
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו אדם אחר בכוח, ולא קיבל את מלוא התמורה, רשאי לבטל את החוזה.
- (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה וקיבל את מלוא התמורה, אינו זכאי לבטל את החוזה; אבל אם קודם כריתת החוזה הודיע שהוא עושה כן מחמת כפייה, החוזה בטל.
- (ג) אזהרה על הפעלתה של זכות אינה בגדר כפייה לעניין סעיף זה.
— חוק לישראל, פגמים בחוזה, סעיף 17:כפייה, עמ' 295.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב פרופ' נחום רקובר והרב ציון לוז, חוק לישראל – פגמים בחוזה, סעיף 17:כפייה. הוצאת מורשת המשפט בישראל (תשע"ב).
- שילם ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי, פרק ששי: הסכם כפוי. הוצאת מכון הרי פישל לדרישת התלמוד (תשל"ד).
- שלום אלבק, דיני הממונות בתלמוד, פרק שישי: האונס בדיני הממונות. הוצאת דביר (תשל"ו).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מקורות על הסוגיה באתר עולמות.
- מאמרים על הסוגיה באתר ספריית אסיף
- תועלת קניין הנעשה מכח כפייה, הרב יאיר וסרטיל, אתר ישיבה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1972, ס"ח 118.
- ^ גולאק, יסודי המשפט העברי, פרק שלישי: יסוד הדעת בעסקים משפטיים, עמ' 56.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ז עמוד ב'.
- ^ הרב יצחק בן אבא מרי, העיטור, "מודעא". מהדורת ר' מאיר יונה, חלק ראשון, ב', עמ' מ'.
- ^ הרב משה סופר, שו"ת חתם סופר, חלק ז', סימן כ"ה ד"ה "והנה סוף".
- ^ חידושי הרשב"א, קידושין, דף ב' ע"ב, ד"ה תנא.
- ^ הרב שלמה זלמן ליפשיץ, חמדת שלמה, חושן משפט, סימן י"ג.
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד', סימן תתקל"ח
- ^ רשב"ם, בבא בתרא, דף מ"ז עמוד ב', ד"ה "אית דגרס".
- ^ הרב שמעון שקופ, חידושי רבי שמעון יהודה הכהן, כתובות, סימן נ'.
- ^ הרב משה פיינשטיין, דברות משה, בבא בתרא, סימן מ"ב ענף ד'.
- ^ נחום רקובר והרב ציון לוז, פגמים בחוזה – מסדרת חוק לישראל, סעיף 17: כפיה, עמ' 243.
- ^ 1 2 3 משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י', הלכה א'., וכן שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ה סעיף א'.
- ^ הרי"ף, גיטין, פרק ה' דף כ"ז ע"א (בדפי הרי"ף)., וכן הרא"ש, גיטין, פרק ה', סימן ט"ז.
- ^ סמ"ע חו"מ, סימן ר"ה סעיף א', ד"ה "אבל אם נתן לו שטר"
- ^ השגות הראב"ד, הלכות מכירה, פרק י' הלכה א'.
- ^ רשב"ם, שם, ד"ה "אלא" וכן תוספות ד"ה "אילימא".
- ^ הרב מאיר שמחה הכהן, אור שמח על הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק י' הלכה א'.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ד' סימן מ'.
- ^ בני פורת, "חוזים בכפייה וצדק מהותי: עיון בספרות השו"ת", בתוך: משפטי ארץ ד' – חוזים ודיניהם, עמ' 98.
- ^ שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רמ"ו.
- ^ גולאק, שם, עמ' 55.
- ^ הרב הרצוג, המוסדות העיקריים של המשפט העברי, כרך א': דיני קניינים, עמ' 138.
- ^ שלום אלבק, דיני הממונות בתלמוד, פרק שישי: האונס בדיני הממונות, עמ' 232.
- ^ גולאק, שם, עמ' 58.
- ^ רשב"ם, שם, ד"ה "תליוהו וזבין.
- ^ בית יוסף, חושן משפט, סימן ר"ה, סעיף א'.
- ^ הרב שמואל די מדינה, שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סי' תי"ח.
- ^ הרב יהודה בן הרא"ש, שו"ת זכרון יהודה, סימן פ'.
- ^ בית דין ירושלים לממונות, פסקי דין בדיני ממונות ובבירורי יוחסין, כרך ז', עמ' ר"ח-ר"יח.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, שם, הלכה ד'.
- ^ רקובר ולוז, פגמים בחוזה, שם, עמ' 261.
- ^ 1 2 הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השלחן, חושן משפט, סימן ר"ה סעיף ז'.
- ^ תשב"ץ, חלק א' סימן א'.
- ^ שו"ת הריב"ש, סימן קכ"ז.
- ^ בית יוסף, אבן העזר, סימן קל"ד.
- ^ הפוסקים עסקו בשאלה זו בעיקר סביב כפיית מתן גט, שם יש נטייה להחמיר ולפסול גט גם עם כפייה מועטת.לא ברור אם כך יהיה הדין גם לגבי חוזה. נראה כי הדין נפסק בפועל לפי הנסיבות ושיקול דעת הדיין (לוז, פגמים בחוזה, עמ' 265).
- ^ רקובר ולוז, פגמים בחוזה, שם, עמ' 268.
- ^ גבריאלה שלו, דיני חוזים, עמ' 334.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, שם, הלכה ב'.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ב' סימן כ"ה.
- ^ לוז, פגמים בחוזה, עמ' 267.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"ו עמוד א'.
- ^ הרב יוסף קולון, שו"ת מהרי"ק, שורש קפ"ה.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י', הלכה ד'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ה סעיף ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ז עמוד א'.
- ^ ערוך השולחן, שם, סעיף ו'.
- ^ לוז, פגמים בחוזה, עמ' 273.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ' עמוד ב': "כל מודעא דלא כתיב בה 'אנן ידעינן באונסא דפלניא' (=אנו יודעים באונסו של פלוני) לאו מודעא היא".
- ^ לצורך זה, גם הגשת תלונה במשטרה, מצידו של הנותן, על ניסיון סחיטה בנתינת המתנה, היא בגדר מודעא. ראה רקובר ולוז, פגמים בחוזה, שם, עמ' 285.
- ^ רשב"ם, בבא בתרא, דף מ' עמוד ב, ד"ה גלוי.
- ^ לוז, פגמים בחוזה, שם, עמ' 281.
- ^ הרב אריה לייב הלר, קצות החושן, סימן ר"ה, ס"ק ב'.
- ^ 1 2 הרב יעקב לורברבוים, נתיבות המשפט, סימן ר"ה ס"ק י"ח.
- ^ הרב רפאל יוסף חזן, מערכי לב, חלק א', דרוש ח', דף ט"ז ע"ג.
- ^ שיעורי מורנו הרב שליט"א, פרשת יתרו תשע"א. לשמיעה באתר קול הלשון.
- ^ לוז, שם, עמ' 286 ה"ש 203.
- ^ קצות החושן, סימן ר"ה, ס"ק ו'.
- ^ הרב יוסף בן לב, שו"ת מהר"י בן לב, חלק א' סימן צ"ח.
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל ל"ח סימן ז'.
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, שם, הלכה ג'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ה סעיף ו'.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ב' סימן רע"ח.
- ^ עליות דרבנו יונה, בבא בתרא, מ"ט ע"א, ד"ה עלה בידינו.
- ^ שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן כ"ג.
- ^ תשב"ץ, חלק ב' סימן רכ"ז.
- ^ פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, חלק י"ד, פס"ד המתחיל בעמוד 132, פסקה כב.
- ^ שו"ת הרי"ף, סימן קע"ג.
- ^ רקובר ולוז, שם, עמ' 309.
- ^ שלו, דיני חוזים, עמ' 326.
- ^ ע"א 5493/95 דיור לעולה נ' קרן, פ"ד נ(4) 509. וכן ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד נז(6), 769, 787-792.