משתמש:ראובן מ./טיוטה/יוסף ואשת פוטיפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הדף פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הדף.
דף זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הדף פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הדף. עריכה - שיחה
אשת פוטיפר אוחזת בבגדו של יוסף בניסיון לשכנעו לשכב עימה.

מעשה יוסף ואשת פוטיפר (בראשית לט) הוא סיפור מקראי המהווה חלק ממחזור סיפורי יוסף ואחיו (לז-נ) שבספר בראשית. הסיפור מופיע בפרשת וישב. על פי המסופר, לאחר שנמכר יוסף לעבד לפוטיפר המצרי ועשה שם חיל, ניסתה אשת אדוניו לפתותו. משלא שעה לחיזוריה, העלילה עליו כי הוא שניסה לשכב עמה, ובעקבות זאת הושלך יוסף אל בית הסוהר. הסיפור המקראי, שבעצמו מדגים מוטיב פולקלורי אוניברסלי רווח מאוד, זכה במהלך הדורות לפופולריות יוצאת דופן בעולם היהודי ומחוצה לו, כשהוא פושט ולובש שלל צורות.

הסיפור המקראי בהקשרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורי יוסף ואחיו (בראשית לז-נ) מהווים יחדיו חטיבה ספרותית שלמה המצטיינת בלכידותה ובשכלולה האמנותי. סיפור יוסף ואשת פוטיפר (פרק לט) הוא חוליה מובחנת בשרשרת סיפורים זו. הסיפור בא לאחר סיפור יהודה ותמר (פרק לח) ומגלה זיקה ספרותית אליו, אך מבחינה עלילתית הוא ממשיך דווקא את סיפור מכירת יוסף לעבדות (פרק לז), שהסתיים בקנייתו על ידי פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים. המספר ממשיך את הסיפור מהנקודה שבה נפסק בטכניקה של חזרה מקשרת (לט, א),[1] ומתאר את קורותיו של יוסף בבית פוטיפר.

א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. ב וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ, וַיַּפְקִדֵהוּ עַל-בֵּיתוֹ וְכָל-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיַד-יוֹסֵף וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.

ז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף, וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ.

יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר: שִׁכְבָה עִמִּי, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס הַחוּצָה. יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר: רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ, בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל-בֵּיתוֹ. יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. יח וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה. יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ, וַיִּחַר אַפּוֹ. כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים, וַיְהִי-שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר.

כא וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר. כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר בְּיַד-יוֹסֵף אֵת כָּל-הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. כג אֵין שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת-כָּל-מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ, וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ.

על פי המתואר בפתיח (פסוקים א-ו), ה' מלווה את יוסף והוא עושה חיל בבית פוטיפר אדוניו, הנותן בו אמון מלא ומפקידו על כל משק ביתו. בסוף הפתיח מצוין יפי מראהו של יוסף, פרט שחשיבותו לעלילה מתבארת מיד בגוף המעשה (ז-כ).

אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף לשכב עימה, לאחר שהוקסמה מיופיו. יוסף סירב בתוקף פעם אחר פעם, בנימוק שהדבר נחשב למעילה באמונו של בעלה ומהווה חטא חמור. באחד הימים, בהגיע שעת כושר באין איש בבית מלבד שניהם, תפסה אשת פוטיפר את יוסף בבגדו כדי לשדל אותו לשכב עימה. יוסף הותיר את בגדו בידיה ונמלט אל מחוץ לבית. בראותה זאת, קראה אשת פוטיפר לבני ביתה, שלא היו בבית באותה שעה. כשהגיעו, היא שִקרה להם שיוסף ניסה לאנוס אותה, ובעודו פושט את בגדיו זעקה בקול שיבואו לעזרתה, ומשראה כך - נמלט. את אותו הסיפור סיפרה, בשינויים אחדים, גם לבעלה כששב מעבודתו. פוטיפר כעס על יוסף והביא לתפיסתו, וכלא אותו בבית הסוהר (בהמשך [מ, ג] יתברר לקורא שפוטיפר עצמו היה מופקד על בית הסוהר).

הסיפור נחתם (פסוקים כא-כג) בתיאור עלייתו והצלחתו של יוסף בבית הסוהר, המקביל לתיאור הצלחתו בבית אדוניו בראשית הסיפור. יוסף מצא חן גם בעיני שר בית הסוהר, שהחליט להפקיד אותו על האסירים. החתימה מקשרת את סיפור יוסף ואשת פוטיפר לסיפור חלומות שר המשקים ושר האופים שבפרק שלאחר מכן (מ), ואפשר לראות בה גם פתיחה לסיפור זה.

מקבילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור משקף מוטיב עלילתי רווח בפולקלור העולמי (K2111: Potiphar's wife במפתח המוטיבים של תומפסון), של אישה המנסה לפתות גבר צעיר, ולאחר שזה דוחה את הצעותיה, מעלילה עליו שניסה לפתות או לאנוס אותה.[2] גם בהיקרויותיו החוץ-מקראיות, מוטיב זה לבדו אינו מכונן בדרך כלל סיפור שלם (ולכן אין לו מקבילה במפתח טיפוסי הסיפורים) אלא מהווה חלק ממארג סיפורי רחב יותר.

הדוגמה הקדומה ביותר למוטיב זה מופיעה בסיפור המצרי מעשה בשני אחים (אנ'), המתוארך למאה ה-13 לפני הספירה, ויש הטוענים להשפעה ישירה שלו על הסיפור המקראי. בחלקו הראשון של הסיפור מסופר על שני אחים שגרו יחדיו, אנפו, איש נשוי, ואחיו הצעיר והרווק באתא. אשתו של אנפו חשקה באחיו יפה התואר, ובאחד הימים, כשנקרתה לה הזדמנות מתאימה, ניסתה לשדל אותו לשכב עמה. באתא סירב והוכיח אותה קשות על בוגדנותה. האישה, שפחדה שמא יוודע הדבר לבעלה ויעלה לה בחייה, מיהרה לספר לבעלה שבאתא ניסה לפתות אותה, ומשסירבה הכה אותה. אנפו הזועם רדף אחרי באתא, שנס על נפשו והתפלל להגנת האל רע. רע יצר אגם שורץ תנינים שחצץ בין השניים, ואפשר לבאתא למסור לאנפו ממרחק את הדברים כהווייתם.

וריאציה של מוטיב זה, בהיפוך תפקידים, מופיעה גם במעשה שושנה, שנכלל בתוספות לדניאל שבתרגום השבעים. בסיפור זה שני גברים הם המפתים והמעלילים ואילו האישה חפה מפשע.

תיאור המעשה ופרשנותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב מתאר תחילה את הרקע להימשכות אשת פוטיפר אל יוסף, שמורכבת מארבעה מניעים:

  1. הכרתה בכישרונותיו והצלחתו של יוסף: ”וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה”.
  2. יצירת מרחב אינטימי ביניהם, כאשר בעלה מאפשר ליוסף להישאר בביתו לבדו: ”וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל”
  3. הכרתה ביופיו של יוסף: ”וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה”
  4. בעלה פוטיפר היה סריס: ”פוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה”, כפי שהיה נהוג לעשות לעבדי המלך בעבר, ולכן לא יכול היה לקיים עימה יחסי מין.

ניסיון הפיתוי היומיומי שקדם לשידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני המקרא, וכן דרשות חז"ל מצביעים על הכפילות ”וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ” כמרמזת על כך שלא רק לשכיבה של ממש סירב יוסף, אלא גם לשכב לצידה סירב יוסף[3], ואף לשוחח עימה[4], או להתייחד עימה באותו החדר[5].

מעשה השידול ותגובת יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדרשי חז"ל[6] מובא שבאותו היום עלה הנילוס על גדותיו (לאחר גשמי המונסון של אתיופיה) והשקה את שדות מצרים. והנוהַג של המצרים היה לצאת מבתיהם באותו היום כדי לצפות במחזה שקיבל גם אופי פולחני של יום איד, מאחר שהנילוס נחשב לאלוהי מצרים. בתלמוד הבבלי אף מובא שאשת פוטיפר עשתה עצמה חולה כדי שתוכל להישאר ביחידות עם יוסף ולפתותו[7]: ”תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה: אין לי יום שניזקק לי [כינוי למשכב] יוסף כיום הזה ” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

בתלמוד הבבלי נחלקו האמוראים רב ושמואל בפירוש המילים: ”לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ”, האם הכוונה כפשט הפסוק, לעסוק בצרכי הבית, או שיש כאן גם רמיזה של הכתוב לכך שיוסף ידע שהוא מכניס עצמו כעת לניסיון שהוא לא יוכל לעמוד בו: ”ויבא הביתה לעשות מלאכתו - רב ושמואל [נחלקו בפירוש הפסוק], חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו [תשמיש המיטה] נכנס ” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

עלילת השקר לבני ביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ראתה אשת פוטיפר את תגובת יוסף, נפגעה מכך, ואף חששה שהדבר יתפרסם ויגיע לאוזניו של בעלה שעלול להענישה קשות על רצון לבגידה. לכן, כדי ליצור סיפור כיסוי שגם יציל אותה וגם יביא להענשתו, צעקה בקול רם כדי להזעיק את בני ביתה שישובו מהרה לבית. משהגיעו, סיפרה להם סיפור בדוי ומתנער מאחריות (ומפנה את האחריות על בעלה), על כך שהעבד העברי שהביא פוטיפר לביתם, ניסה לאנוס אותה, ולכן זעקה כדי שיבואו להצילה. ומששמע זאת העבד, שהחל כבר לפשוט את בגדיו למשכב[8], מיהר להימלט על נפשו לבל ייתפס, ובגדו שפשט מעליו נותר אצלה:

וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה

המלבי"ם מבאר שבני ביתה אלו שפחותיה, שכדי שדברי השקר שלה יתקבלו על ליבן, היא הפחידה אותן שאם העבד ניסה לאנוס אותה, על אף שהיא גבירתו, בוודאי שינסה לעשות כך לשפחותיה.

עלילת השקר לבעלה ותגובתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל[9] למדו מהמילים ”כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ” שכדי לעורר את חמתו של בעלה על יוסף, סיפרה אשת פוטיפר את שאירע עם יוסף בעת יחסי האישות עם בעלה.

הסיבה לניסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם כי הכתוב באר את סיבת הימשכותה של אשת פוטיפר אל יוסף, מחמת יופיו והצלחתו, ובשל העדר פיקוח של בעלה על מעשיה; פרשני המקרא, הן פרשני הפשט והן פרשני הדרש, חיפשו סיבות רוחניות להעמדת יוסף בניסיון זה. כמה ממדרשי חז"ל[10] מייחסים למילה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" רמז לכך שבליבו של יוסף עלו 'הרהורי דברים' והבעת רצון לעמוד בניסיון כפי שהעמיד ה' את אבותיו בניסיונות, כדי להביאם לקרבת ה', ומתוך כך העמיד אותו ה' בניסיון קשה מהם: ”הרהורי דברים היו שם, אמר יוסף: אבא נתנסה, זקני נתנסה, אני איני מתנסה?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אנסה אותך יותר מהם”.

הרד"ק[11] באר שהניסיון נועד כדי להביא להשלכתו של יוסף לבית הסוהר, כדי שבבוא העת יפתור את החלומות לשר המשקים ושר האופים וכך יעלה לגדולה כאשר שר המשקים יספר זאת לפרעה ויוסף יפתור לפרעה את חלומותיו. הסבר נוסף שמובא ברד"ק וברבנו בחיי הוא העצמת אישיותו של יוסף, שהצליח להתגבר על פיתוי גדול, שכל עבד אחר לא היה מצליח לעמוד בו. ומוסיף הרד"ק שכתיבת מעשה זה בתורה נועדה ללמד על ביטחון האדם בה', שיסבב צרותיו לטובה, על יכולת האיפוק וההתגברות של האדם על יצריו, ועל מחויבותו לעמוד בהתחייבויותיו: ”ונכתב הספור הזה להודיע סבת הדברים, ואם יקרא לאדם שום מקרה - יבטח באל. ונכתב גם כן להודיע צדקתו של יוסף, ושילמד אדם ממנו לכבוש את יצרו; ולשמור אמונה למי שבוטח, יהיה מי שיהיה ולא ישקר בו ”.

רש"י בשם המדרש מביא הסבר נוסף, שהניסיון היה כעונש על זחיחות דעתו של יוסף בהצלחתו, ועיסוקו הרב בטיפוח עצמו בשעה שאביו מתאבל על אובדנו: ”ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקדוש ברוך הוא: אביך מתאבל, ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדוב! מיד: ותשא אשת אדוניו וגו' ”.

במקורות מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי מתוארים מאמציה של אשת פוטיפר להתייפות כדי למצוא חן בעיני יוסף: ”אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית - לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית - לא לבשה לו שחרית ” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב').

יוסף הצדיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל התגברותו של יוסף על ניסיונותיה של אשת פוטיפר לשדלו למשכב (התגברות המכונה בלשון הקבלה שמירת הברית), דבר שנחשב לניסיון קשה מנשוא, בפרט ביחס לעבד רווק שגבירתו משדלת אותו לכך; זכה יוסף, בספרות התורנית שמתקופת התנאים ואילך, לתואר הייחודי יוסף הצדיק:

'ויפוזו' (בראשית פרק מ"ט, פסוק כ"ד) מאי 'ויפוזו'? - אנהירו בחמידו דכלא, כמה דאת אמר: 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים', אתנהירו בנהירו עלאה כד נטר ברית [זרועות ידיו של יוסף הוארו באור העליון בעת ששמר את בריתו], ובגין כך אקרי 'יוסף הצדיק' [ולכן נקרא 'יוסף הצדיק']

ספר הזוהר פרשת נח דף ע"א, עמוד ב'

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דבורה מצה, "יוסף ואשת פוטיפר", בתוך: יואב אלשטיין, אבידֹב ליפסקר ורלה קושלבסקי (עורכים), אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור (תימה: סדרת מחקרים בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל), ב, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט, עמ' 35–84
  • Shalom Goldman, The Wiles of Women / The Wiles of Men: Joseph and Potiphar's Wife in Ancient Near Eastern, Jewish, and Islamic folklore, Albany, NY: State University of New York Press, 1995
  • James L. Kugel, In Potiphar's House: The Interpretive Life of Biblical Texts, 2nd ed., Cambridge: Harvard University Press, 1994

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יונתן גרוסמן, גלוי ומוצפן: על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי (ספריית "הֵילל בן-חיים"), תל אביב: הקיבוץ המאוחד ואלון שבות: תבונות, תשע"ו, עמ' 213. וראו הערה 98 שם.
  2. ^ לדוגמאות קדומות למוטיב, ראו: Susan Tower Hollis, "The Woman in Ancient Examples of the Potiphar's Wife Motif, K2111", in Peggy L. Day (ed.), Gender and Difference in Ancient Israel, Minneapolis: Fortress Press, 2006, pp. 28-42.
  3. ^ רש"י ורד"ק על ספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק י'.
  4. ^ ראב"ע על בראשית ל"ט, י'.
  5. ^ רשב"ם על פסוק י'.
  6. ^ מדרש לקח טוב על פרשת וישב, פרק ל"ט, פסוק י"א.
  7. ^ כדרך שעשה אמנון כדי שיוכל לשכב עם תמר.
  8. ^ רמב"ן ומלבי"ם על ספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק י"ב. וכן חזקוני על ספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק ט"ו
  9. ^ רש"י ספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק י"ט, בשם המדרש.
  10. ^ מדרש אגדה לספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק ז'. מדרש לקח טוב שם, ועוד.
  11. ^ ספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק ז'.