מעשה יהודה ותמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהודה ותמר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה מוסר לתמר את הערבונות בעוד תמר מכסה פניה כדי שיהודה לא יזהה אותה. ציור מאת אחד מתלמידיו של רמברנדט (בסביבות 1650–1660)

מעשה יהודה ותמר הוא מאורע מקראי המורכב מכמה שלבים. תחילתו בנישואי יהודה בן יעקב עם בתו של שוּעַ (ועל כן כוּנתה בת שוע) הכנעני, שילדה לו את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. כאשר גדלו ילדיו, נשא ער אשה ושמה תמר. בעקבות חטאיו הוא הומת על ידי אלוהים, ואחיו אונן יבם את אשת אחיו. אולם בהשחיתו את זרעו כאשר קיים יחסי אישות עם תמר, מאחר וידע שהזרע שייוולד מכך יתייחס על שם אחיו ולא על שמו, המית אלוהים גם אותו. יהודה חשש להשיא את בנו השלישי לתמר פן ימות גם הוא, ובנימוק ששלה עוד צעיר, הורה לתמר שתשב בבית אביה עד שיגדל.

מרכזו של מעשה יהודה ותמר הוא בשלב השני: כאשר ראתה תמר ששלה לא נושא אותה לאשה כפי שהובטח לה, החליטה לעשות מעשה שיגרום לכך שיהודה ייבם אותה בלא ידיעתו. היא התחפשה לקְדֵשָׁה היושבת על פרשת דרכים, וכאשר יהודה עבר לידה, המציאה עצמה אליו כדי שיחשוק לבוא עליה והיא תהרה ממנו. ואכן כאשר עבר שם יהודה הציע לה לשכב עִמה, אך מאחר ולא היה לו אתנן לתת לה הבטיח שלאחר מעשה ישלח לה גדי עזים מצאנו. תמר דרשה ממנו לתת לה את חותמו, פתילו ומטהו כעירבון עד שיביא את גדי העזים. יהודה מסר לה ושכב עִמה, והיא הרתה מכך. לאחר מכן הסירה את בגדי הקדשה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. כעבור זמן מה שלח יהודה גדי עיזים לתת לקדשה בשכרה, וכדי שתשיב לו את ערבונו, אולם האישה לא נמצאה.

השלב השלישי בסיפור מתרחש כעבור שלושה חודשים, כאשר הוכר עוברה של תמר, וריננו הכל אחריה שזנתה. כשנודע הדבר ליהודה הורה להוציאה לשריפה, כפי שהיה מקובל לעשות אז לאשה שזינתה (על פי חז"ל היה זה משום שתמר הייתה מצאצאי שם, ששימש ככהן, ובת כהן שזינתה נידונה על פי התורה לשריפה). אז הוציאה תמר את שלושת פריטי העירבון שלקחה מיהודה כשבא אליה, וביקשה לשלוח אותם אל יהודה באומרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה " (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). יהודה זיהה את הערבונות, ועל אף הבושה שמעשהו יתגלה, והקושי של אדם בעל עוצמה ושלטון להודות בשגיאות, מיהר יהודה והודה שטעה בפסק הדין הואיל והוא זה שבעלהּ ולא אדם זר.

השלב הרביעי בסיפור התרחש כעבור מספר חודשים, כאשר תמר כרעה ללדת והמיילדת הבחינה שתאומים בבטנה. כאשר אחד העוברים הושיט ידו מן הרחם, קשרה המיילדת חוט צבוע בצבע תולעת שני כדי לסמן שהוא הבכור. אולם לאחר מכן הוא השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא לפניו מן הרחם. על כן נקרא הראשון פרץ, והשני, שעל ידו חוט השני הזוהר - זרח.

תיאור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדיו של יהודה ונישואיהם עם תמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעשה, המובא בתורה בפרשת וישב שבספר בראשית, מתחיל בהיפרדות יהודה מבית אביו ומאחיו הגרים בחברון, מערבה משם אל עדולם, שם הוא מתיידד עם חירה. בעת שהותו שם הוא פוגש איש כנעני בשם שוע, ונושא את בתו (בת שוע) לאשה. בת שוע ילדה ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושלה. כאשר גדל ער, השיא לו יהודה את תמר לאישה. זהותה של תמר ומוצאה לא מפורטים בכתוב. חז"ל מייחסים אותה אל מלכי-צדק, שאותו הם מזהים עם שם בן נח.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן: וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ: וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר

אולם ער עשה הרע בעיני ה', והוא מת בחטאו: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה' " (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק ז')

הכתוב לא מבאר במה חטא, אולם חז"ל[1] דרשו את המילים "בְּעֵינֵי ה'" כמרמזות על כך שחטאו היה בדבר שרק אלוהים יודע ממנו ואינו גלוי לכל, ופירשו שהכוונה היא ליחסי אישות באופן שהזרע אינו יכול להפרות את תמר (פירוט הדיון אודות כך יובא בסמוך, ביחס לאונן), ובארו שמטרתו בכך הייתה כדי שתמר לא תהרה ולא ייפגע יופיה[2].

לאחר מות ער, פנה יהודה אל אחיו השני, אונן, וביקשו לייבם את אשת אחיו כפי שהיה מקובל[3], כדי שהבנים שתלד ייקראו על שם המת ויהוו לו זכרון. אונן אכן נשא את תמר לאשה, אולם מאחר ולא היה מעוניין שילדיו ייקראו על שם אחיו ולא יתייחסו על שמו, בשעה שקיים יחסי אישות עם תמר הוא הוציא את זרעו באופן שתמר לא תוכל להרות ממנו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו " (בראשית פרק ל"ח, פסוקים ח'-ט' ).

בדברי חז"ל הובאו שני פירושים כיצד עשה זאת. יש אומרים שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ, היינו שהיה בועל אותה כדרך כל הארץ, אך בשעה שיצא הזרע פרש ממנה והזרע היה נשחת ארצה: "ושחת ארצה. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ " (מדרש לקח טוב בראשית פרשת וישב פרק ל"ח, סימן ט'. וכן הוא ברש"י על פסוק ט').

פירוש אחר המובא בדברי חז"ל הוא שהיה אונן בועל את תמר שלא כדרכה, וכך לא הביא להריונה:

אמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי - תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר? ע"ש תמר שמעכה באצבעה [הסירה את קרום הבתולים באצבעותיה כדי שתוכל להרות מביאה ראשונה]. והא הוו ער ואונן! ער ואונן שמשו שלא כדרכן

בעקבות מעשה זה המית אלוהים גם את אונן, על השחתת הזרע ועל שנמנע מלהקים שם לאחיו: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ " (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י')

יהודה, שראה ששני בניו כבר מתו בנישואיהם עם תמר, חשש פן ימות גם שלה כאחיו, ולכן הורה לתמר שתשב באלמנותה בבית אביה עד שיגדל שלה ויהיה כשיר לשאת אותה לאשה. וכך עשתה תמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ " (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י"א).

ייבום יזום של תמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה נותן את מטהו לתמר, כאחד מן הערבונות שמסר לה עד לשליחת גדי העזים שהבטיח לה בשכרה.

משראתה תמר שיהודה מתמהמה מקיום הבטחתו להשיא את תמר לאח הנוסף - שלה, החליטה ליזום את מעשה הייבום בעצמה, אך לא עם שלה אלא עם יהודה, חמיה, שגם הוא נחשב ל'יבם' של בנו[4]. באותה העת אשתו של יהודה, בת שוע, מתה, ויהודה נותר ללא אשה. על מנת להתנחם מהאבל, הלך יהודה עם חירה לתמנה כדי להשתתף בטקס גיזת הצאן השנתית, שהיה מאורע חגיגי בעבר[5]. כאשר נודע הדבר לתמר, הסירה את בגדי אלמנותה, ולבשה בגדי קדשה מתוך כוונה לנצל את מצבו של יהודה השרוי כעת ערירי ללא אשה, ולגרום לו לקיים עִמה יחסי אישות, ובכך למעשה לייבם אותה שלא מדעתו.

היא המתינה ליהודה בפרשת דרכים (צומת)[6] הסמוכה לתמנה, כפי שהייתה, כנראה, דרכן של הקדשות באותה העת, ועטתה עליה צעיף כדי לכסות פניה, שלא יזהה אותה יהודה. כאשר הגיע יהודה לפרשת הדרכים, סבר שזו זונה הואיל וכך הייתה דרכן, לחשוף עצמן לעוברים ושבים בפרשת הדרכים כדי להרחיב את קהל היעד עד כמה שניתן. והואיל ופניה היו מכוסים, לא הכיר בה שהיא תמר[7]. ויש מבארים שכיסוי הפנים הוא שהביא את יהודה לסבור שמדובר בזונה, שכך הייתה דרכן של הזונות, לכסות את פניהן[8]. ויש אומרים שרגילים היו לסמן הזונות בחריכת מצחן באש, והיו מסתירות את החריכה בבגד, ולכן סבר יהודה שהיא זונה[9]:

וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה: וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ

בראשית פרק ל"ח פסוקים י"ב-ט"ו

חז"ל מבארים שיהודה לא הכיר שזו תמר משום שהיא נהגה לכסות פניה מטעמי צניעות כאשר הייתה נשואה לבניו של יהודה, ולכן לא הכיר את מראה פניה ולא ידע שאשה זו שיושבת בפרשת הדרכים זו תמר: "משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה? אלא: משום דכסתה פניה בבית חמיה [יהודה] ולא הוה ידע לה [לא ידע כיצד היא נראית], זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים [אמציה מלך יהודה וישעיהו בן אמוץ]" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב ).

בראותו את הקדשה, נטה יהודה מהדרך המובילה לתמנה אל מקום מושבה, ואמר לה להכין עצמה למעשה האישות. תמר שאלה את יהודה מהו האתנן שיביא לה בתמורה לכך, ויהודה אמר שכאשר יגיע אל צאנו, ישלח אליה גדי עיזים. תמר דרשה ממנו שיתן לה בינתיים כעירבון (משכון) את טבעת חותמו, פתילו[10] ומטהו. יהודה מסר לה את העירבון וקיים עִמה את יחסי האישות. כתוצאה מכך הרתה תמר מיהודה, שבה ולבשה את בגדי האלמנה אותם לבשה מאז מות אונן, והמתינה שיכירו הכל בהריונה.

בינתיים הגיע יהודה לתמנה אל צאנו, לקח גדי עזים ומסרו לחירה כדי שיתן אותו לקדשה באתננה, כפי שהבטיח לה, וכדי לקחת את העירבון בחזרה. אולם חירה לא מצא אותה בפרשת הדרכים, וכאשר שאל לאנשי העיר הסמוכה למקום בו מצאה, אם גרה ביניהם קדשה, השיבו בשלילה. כששב חירה אל יהודה עם המידע, אמר לו יהודה שיחדול מלחפשה וערבונו יישאר בידה, משום שלא רצה שמתוך החיפושים אחריה יתפרסם המעשה והכל יבוזו לו על ששכב עם קדשה[11], או על שנתן ערבונות יקרים כאלו על מעשה כזה[12]:

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ: וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ: וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ: וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ

בראשית פרק ל"ח, פסוקים ט"ז-כ"ג

חז"ל מזהים בבזיון שארע ליהודה סביב מתן גדי העזים הנהגת מידה כנגד מידה שנהג עמו אלוהים על שהוא היה היוזם למכירת יוסף שבמהלכה ציערו בני יעקב את אביהם באמצעות הטבלת כתונת יוסף בדם גדי עזים, ובכך הונו אותו לחשוב שבנו מת: "יהודה ציער את אביו בשעיר עזים, ותמר ציערה את יהודה בגדי עזים " (מדרש לקח טוב על בראשית פרשת וישב פרק ל"ח סימן כ"ג ).

חשיפת המעשה ותגובת יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמר חושפת את שלושת הערבונות שנתן לה יהודה.

כעבור כשלושה חודשים, כשהחל ההריון להיות ניכר בבטנה של תמר, החלו הכל לרנן אחריה שזנתה בעת היותה שומרת יבם לשלה בנו של יהודה. כאשר נודע הדבר ליהודה, ציווה להוציאה להורג בשריפה, כפי שהיה מקובל באותה העת לנהוג באשה המזנה. על פי חז"ל[13] עונש השריפה ניתן לה בשל היותה מזרעו של מלכי-צדק[14] ששימש ככהן, ועל פי התורה ביתו של כהן המזנה דינה בשריפה: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף " (ויקרא פרק כ"א פסוק ט').

בעת שהוציאו את תמר אל שער העיר לבצע את גזר הדין, הוציאה את שלושת הערבונות ששמרה אצלה, ושלחה אותם אל יהודה באומרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה " (בראשית פרק ל"ח, פסוק כ"ה). גם במילים "הכר נא" מזהים חז"ל[15] רמז למידה כנגד מידה שננקטה כלפי יהודה שכאמור היה המוביל למכירת יוסף שבמהלכה הובאה אל יעקב כתונת יוסף הטבולה בדם בתוספת אמירת: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא".

יהודה מיד זיהה את הערבונות, הצדיק את המעשה שעשתה תמר, והבין שעשתה זאת על שהוא לא נתן לשלה לשאת אותה לאשה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי". יש אומרים שבהוספת המילה 'ממני' הצהיר יהודה על כך שהריונה הוא ממנו. וחז"ל דרשו שהמילה 'ממני' כאילו נאמרה על ידי בת קול שאישרה שמאורע זה נעשה בהכוונה שמיימית כדי שזיווג זה ייצאו בעתיד מלכי ישראל: "ורבותינו ז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה - גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל " (רש"י בראשית פרשת וישב פרק ל"ח פסוק כ"ו, בשם המדרש ).

חז"ל משבחים את מעשה הגבורה של תמר, שלא רצתה לבייש את יהודה ברבים, ולכן לא אמרה בפירוש שמיהודה היא הרתה, אלא מסרה את הדבר לידיו: "אמרה [לעצמה]: אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים " (רש"י בראשית פרשת וישב פרק ל"ח פסוק כ"ה על פי התלמוד הבבלי מסכת ברכות דף מ"ג, עמוד ב' ).

חז"ל משבחים גם את מעשה הגבורה של יהודה, שעל אף הבושה הגדולה בהודאה בטעות בפסק בדין ובקשירתו להריונה של תמר, והקושי של אדם בעל מעמד להודות בשגיאות, דבר שיכול היה להיחסך ממנו אם רק היה מכחיש את הקשר שלו לערבונות, אף על פי כן התגבר על יצרו והודה בצדקת דבריה:

מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. פשיטא! - מהו דתימא: ליחוש לכבודו דיהודה [היינו חושבים שמשום כבודו של יהודה לא נתרגם את מעשה יהודה ותמר], קמשמע לן: שבחיה הוא דאודי [משמיעה לנו המשנה שממעשה זה אנו שומעים שבחו, שהודה (בטעות בפסק הדין ובקשירתו להריונה), ולכן אפשר לתרגמו]

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כ"ה עמוד ב'

לאחר מכן נמנע יהודה מלהמשיך לחיות עִמה חיי אישות: "וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ", או כי כבר התקיים הייבום והקמת שם המת בהריון זה[16], או כי הואיל וראשית חיי האישות שלו עִמה היו בדרך ביזיון שאינה ראויה לאדם חשוב, סבר שאין זה מן הראוי שימשיך לנהוג בה כאשתו[17]. ויש אומרים שלא רצה להמשיך לחיות עִמה חיי אישות כי סבר שתמר היא אישה קטלנית[18].

אמנם בתלמוד הבבלי מובאת דעה הסוברת שכוונת הפסוק היא שלא פסק מ'לדעתה', כלומר לא נמנע מלחיות עִמה חיי אישות לאחר מכן: "ולא יסף עוד לדעתה - אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי: כיון שידעה - שוב לא פסק ממנה, כתיב הכא: ולא יסף עוד לדעתה, וכתיב התם: קול גדול ולא יסף " (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י' עמוד ב' ).

לידת התאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרץ וזרח

כעבור כמה חודשים, כאשר כרעה תמר ללדת בהגיע עת הלידה, התברר שבבטנה תאומים[19]. בתחילה הוציא אחד העוברים את ידו, והמיילדת, שסברה שהוא עומד לצאת מן הרחם, סימנה אותו כבן הבכור בקשירת חוט שני סביב ידו. אולם העובר השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא מלפניו, לקול קריאת המיילדת: "מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ ", והוא היה לבכור.

בעקבות מאורע זה קרא יהודה לבכור פרץ, ולאחיו, זה שעל ידו נקשר חוט השני שהוא צבע הזורח - זרח:

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ: וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה: וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ: וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח

בראשית פרק ל"ח, פסוקים כ"ז-ל'

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במדרשים על בראשית פרק ל"ח פסוק ז', וכן הובא בפירוש רש"י על פסוק זה.
  2. ^ עוד למדו זאת מהמילים "וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ", שרומזות על כך שסיבת מותו, המפורשת בכתוב, זהה לזו של ער.
  3. ^ עוד לפני ציווי התורה על הייבום, כמובא בפרשת כי תצא.
  4. ^ אמנם לאחר שניתנה התורה, מצוות הייבום נמסרה לאחי המת בלבד ולא לאביו. ואבי המת שנשא את כלתו, גם במסגרת ייבום, עונשו סקילה.
  5. ^ וכפי שאנו מוצאים אצל נבל שעשה חגיגה בעת גיזת הצאן (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק י"א). וכן במעשה אמנון ואבשלום (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ"ג).
  6. ^ כך בארו הפרשנים את הביטוי וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, שישבה במקום פתוח וניכר, שכל עיני העוברים ושבים נתקלות בו (רש"י, רשב"ם, רד"ק, ועוד). יש מבארים ש'עין' הוא כינוי לדרך בלשון המקרא, ו'פתח עינים' היינו פרשת דרכים שבה נפתחות ומתחילות שתי עיניים, שתי דרכים (ספורנו). ויש אומרים שישבה בפתח עיר ששמה 'עינים', או שישבה בין שני מעיינות (ראב"ע).
  7. ^ רש"י, רשב"ם, רד"ק, חזקוני.
  8. ^ רמב"ן (בראשית על פרק ל"ח, פסוק ט"ו): "כי דרך הזונה לשבת בפתח עינים מעולפת הצעיף, מכסה קצת השער וקצת הפנים, ומשֹקרת בעינים ושפתים ומגלה הגרון והצואר. כי בעבור שתעיז פניה ותאמר לו ותחזק בו ונשקה לו, תכסה קצת הפנים. ועוד, כי הקדשות היושבות על דרך, בעבור שתזננה גם עם הקרובים יכסו פניהן, וכן יעשו הקדשים גם היום בארצותם, ובשובם לעיר לא נודעו". וכך כתב גם רבנו בחיי.
  9. ^ מלבי"ם. והסביר שזו כוונת ההוראה 'הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'.
  10. ^ יש אומרים שהפתיל הוא האזור אותו חגר למתניו (רשב"ם וספורנו). ויש אומרים שסוג של בגד אותו לבש (רש"י ורד"ק בפירוש ראשון), או סוג של צעיף שעוטפים בו הראש (רמב"ן ורד"ק בפירוש שני). קיימים פירושים נוספים על דרך הדרש הקושרים את הפתילות הללו עם הציצית או עם התפילין (ופתילך=ותפילך [[[בעל הטורים]]]) ועוד.
  11. ^ רש"י ורשב"ם על פסוק כ"ג, ועוד.
  12. ^ ראב"ע.
  13. ^ מדרש לקח טוב על בראשית פרק ל"ח, פסוק כ"ד. ועוד.
  14. ^ שאותו הם מזהים עם שם בן נח.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'
  16. ^ רמב"ן ורבנו בחיי.
  17. ^ ע"פ הרד"ק.
  18. ^ חזקוני.
  19. ^ רמז להקמת שמם של שני המתים: ער ואונן (מלבי"ם).