לדלג לתוכן

יהדות פרנקפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"סמטת היהודים" (Judengasse) בפרנקפורט (סביבות 1868)
מצבות בבית הקברות היהודי העתיק בפרנקפורט (גר')

יהדות פרנקפורט (בכתיב מיושן: ורנקבורט או ורנקוורט[1] (כונתה "פרנקפורט דמיין", ובקיצור פ"פ או פפד"מ - פרנקפורט דמיין, כדי להבדילה מפרנקפורט על האודר) היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות באירופה, ואחת הבודדות שבהן התקיימה התיישבות יהודית רציפה מימי הביניים ועד ימינו. פרנקפורט הייתה המרכז התורני החשוב ביותר בעולם היהודי ערב התפשטות ההשכלה[2]. כמו כן פנקס הקהילה נחשב ל"פנקס הקהילה" החשוב ביותר שהשתמר עד ימינו.[3]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כריכת ממורבוך קהילת פרנקפורט מהספרייה הלאומית בירושלים

ההתיישבות היהודית בפרנקפורט החלה כנראה כבר במאה ה-1 לספירה, כאשר העיר שימשה מוצב גבול רומי[4].

ימי הביניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המוקדמים ביותר המתייחסים להתיישבות יהודית בפרנקפורט הם מקרה העמדתו לדין של יהודי בפרנקפורט על ידי לותאר הראשון בשנת 855, ועדותו של היסטוריון בן פרנקפורט משנת 1682 שטען כי יהודים התגוררו בפרנקפורט כבר במאה השישית. מקורות מוצקים יותר קיימים החל מן המאה האחת עשרה והשתים עשרה – בשנת 1074 נתן היינריך הרביעי כתב זכויות ליהודים בתחום שלטונו – ופרנקפורט בכלל, ומכאן ואילך ניתן למצוא כתבי מכירה של בתים על ידי יהודים, ציונים של הקהילה בספרות ההלכה ועוד.

החל מסוף המאה השתים עשרה התקיימה בפרנקפורט שרשרת של תלמידי חכמים ומורי הוראה, שהראשון בהם הוא ר' שמעון הדרשן, בעל ה'ילקוט שמעוני'. בשנת 1241 (י"ג בסיוון ה'א') התחולל טבח בקהילה שמנתה אז כמאתיים יהודים, כנראה בעקבות חילוקי דעות על רקע המרת דתו של צעיר יהודי[5]. בטבח נרצחו יותר מ-173 יהודים[6] ושמותיהם של 159 קורבנות שמורים ב'ממורבוך' (ספר הנפטרים) של קהילת מגנצא. בעקבות טבח זה נכתבו שתי הקינות "ואתאונן" ו"אשא בכי", כמו כן נכתבו תשובות הלכתיות[7]. לאחר הפסקה קצרה חזרו היהודים לשבת בפרנקפורט, ואמנה משנת 1265 ערבה לביטחונם, אם כי בתנאים מגבילים ביותר. בשנת 1270 נמצא שוב רובע יהודי וכן בית עלמין – ששימש עד 1829. המצבות הישנות ביותר בבית העלמין הן משנת 1272. עם זאת, יש לציין שבמאה ה-13, כמו גם במאות השנים הקודמות, הקהילה היהודית בפרנקפורט לא הייתה משמעותית במיוחד, ותפסה מקום זניח בין קהילות גרמניה. רבי אליעזר בן נתן בספרו אבן העזר מביא את פרנקפורט כדוגמה לעיר שאין בה "חבר עיר", כלומר קהילה ממוסדת[8]. קצת אחרי שנת 1300, לאחר שקהילת נירנברג נחרבה בפרעות רינדפלייש, היא הוקמה מחדש בעיקר על ידי יהודים מפרנקפורט[9].

בשנת 1349, בזמן פרעות ק"ח וק"ט העביר קרל הרביעי את הזכויות על יהודי העיר ורכושם לידי שלטונות העיר תמורת עשרים אלף מארק, ובאותה שנה התחולל הטבח השני ביהודי העיר. הקהילה הושמדה והרובע היהודי נשרף, ולא שוקם עד שנת 1360.

בשנת 1424 נמחקו היהודים מרשימת אזרחי העיר כ"אויבי הצלב וישו"[4]. בשנת 1425 מהרי"ל חיתן את בנו ר' שמעון בפרנקפורט[10]. בשנת 1442 ציווה פרידריך השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג על בידוד היהודים בגטו מוקף חומות, שהכיל 102 איש ביום הקמתו. הגטו היהודי של פרנקפורט נבנה כדי לשכן בו כ-200–300 נפשות שגורשו מהרבעים האחרים, אולם אוכלוסייתו גדלה במהירות ושלטונות העיר סירבו להרחיבו[4]. בשנת 1471 ניתן ליהודים כתב זכויות במתכונת דומה לזו של כתב הזכויות הקדום, וכתב זה אושר על ידי הרייכסטאג של קרל החמישי בשנת 1546.

ב-22 באוגוסט 1614 פרצה בפרנקפורט 'התקוממות הגילדות' בראשותו של וינצנץ פטמילך נגד מוסדות העיר, אך התקוממות זו הפכה במהירות לפשיטה על הרובע היהודי, ובעיקר על מלווי הכספים היהודיים. 1390 חברי הקהילה הסתתרו בבית העלמין הישן, אך לבסוף איפשר פטמילך ליהודים לעזוב את העיר בשלום, אם כי בחוסר כל. במהרה התערב הקיסר מתיאס בהתקוממות וכחלק מן הדיכוי איפשר ליהודים לשוב לעיר תחת ליווי. פטמילך נלכד, והוצא להורג בפברואר 1616. רבני העיר הכריזו על יום חזרתם לעיר, כ' באדר כ"פורים וינץ" על שמו של וינצנץ פטמילך, ועל היום שלפניו, י"ט באדר, וכן על יום הגירוש, כ"ז באלול, כעל תעניות ציבור קהילתיות. מועדים אלו צוינו בקהילה במשך שנים רבות. לאחר מעשה זה, משנת 1616 ואילך התנוסס על שער הרובע היהודי הכיתוב 'בחסות הוד מעלתו הקיסר הרומי והאימפריה הקדושה'.

מכאן ואילך לא גורשו היהודים שוב מפרנקפורט. תחת זאת החלה תקופה של מעורבות גוברת והולכת בכלכלת העיר ובמסחר. מרבית היהודים עסקו בכספים, במסחר בבגדים ובכלים משומשים (כיוון שנאסר עליהם באופן גורף לעסוק בייצור), ובמסחר בפירות וכדומה. עדות לשגשוג שנחלו יהודי פרנקפורט ניתן למצוא בכך שלמרות המיסים הכבדים עד מאוד שהושתו עליהם, המשיכה הקהילה להתקיים.

ב-1743 התגוררו בגטו הצפוף והמזוהם כ-3,000 יהודים, שהיוו כ-10% מאוכלוסיית העיר. הגטו כלל סמטה אחת צרה, ה"יודנגאסה", שלא חדר אליה אור שמש בשל בתיה הגבוהים והצפופים[4]. הגטו היה תחום בחומות גבוהות, בהן היו שלושה שערים שננעלו בלילה וגם בימי ראשון ובחגים הנוצריים. יהודים היו רשאים להיכנס לרבעים הנוצריים למטרות עסקיות בלבד. באזורים הללו נאסר על יותר משני יהודים ללכת זה לצד זה, ונאסר עליהם לשאת מקלות הליכה או להשתמש במדרכה. כמו כן, נאסר עליהם להתקרב לסביבת הקתדרלה והיו רשאים להיכנס לבית העירייה דרך הכניסה האחורית בלבד. עד למהפכה הצרפתית כל הגנים הציבוריים היו סגורים בפניהם ובשנת 1770 דחתה מועצת העיר עתירה לביטול ההגבלה הזו, בהיותה הוכחה נוספת ל"שחצנות חסרת הגבולות של האומה הזאת"[11]. אוכלוסיית הגטו היהודי גדלה בהתמדה עד 1796, עת נשרף הגטו במלחמות נפוליאון, דבר שהביא לקיצו.

האמנציפציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך המאה השמונה עשרה הלכה הקהילה והתפלגה בין שני קטבים – מחד גיסא עמדה קבוצה קטנה של משפחות עשירות מאוד ובעלות ייחוס, ששלטו ברמה בכל ענייני הקהילה, ומאידך ניצבו רוב חברי הקהילה, שמצבם הכלכלי היה רעוע יותר וכך גם משקלם הפוליטי.

המאה התשע עשרה עמדה בסימן האמנציפציה – פרנקפורט נכבשה על ידי נפוליאון במלחמות הז'ירונדינים בשנת 1792, ונכבשה שוב בשנת 1796 – כיבוש שבמהלכו נשרף הגטו ולמעשה התבטל. בשנת 1806 הוקמה הקונפדרציה של הריין, תחת שלטונו של נפוליאון. האימפריה הרומית הקדושה חדלה מלהתקיים, וכתוצאה מכך נהנו יהודי פרנקפורט משוויון זכויות מלא – כדוגמת שאר נתיניו של נפוליאון. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת 1813, ועם תום שלטונו על פרנקפורט בוטל גם שוויון הזכויות. נסיגה נוספת חלה בפרעות 'הפ-הפ' (שנקראו כך על שם קריאה אנטישמית זו של ההמון) בשנת 1819, אך תהליך האמנציפציה החל, וב-2 בספטמבר 1824 התפרסם צו של הבונדסטאג, המכיר ביהודים כאזרחים שווי זכויות. החוק החדש לא הביא לשוויון זכויות גמור, שהושג רק ב-16 בספטמבר 1864, עת הוכרז על שוויון זכויות גמור לכל אזרחי העיר החופשית פרנקפורט. שנתיים מאוחר יותר סופחה העיר לפרוסיה.

הפרדת הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט

בתחילת המאה ה-19 שלט בפרנקפורט נסיך מטעם נפוליון ובשנת 1808 הוא מינה לועד הקהילה משכילים בלי בחירות[12]. בין השנים 1808-1838 ועד הקהילה מירר את חיי החרדים ואסר על שחיטה כשירה, לימוד תורה וטבילה במקוה[13]. בשנת 1843 הציעה משפחת רוטשילד לממן בית כנסת חדש לקהילה, ואחד התנאים לכך היה שיימצא עוזר לרב טרייר הישיש שהרב טרייר יראיין אותו וימנה אותו. ועד הקהילה מינה את ליאופולד שטיין, רפורמי קיצוני, מבלי ידיעת הרב. דבר זה ביטל את החוזה עם רוטשילד וגרם לשברון ליבו ומותו של הרב טרייר[14]. בשנת 1847 יצא חוק המזכה קהילות יהודיות בתמיכה ממשלתית[15], אך השלטון הכיר בקהילה אחת בכל מקום וכל אזרח מחוייב היה להימנות על קהילה (כנסיה) ולשלם לה מיסים, דבר בעייתי לפי ההלכה האוסרת על "חיזוק ידי עוברי עבירה". ב1849 נפטר הדיין ר' יעקב פוזן והרפורמים לא התירו לר' צבי בנימין אוירבך להספידו בבית הקברות והוא נאלץ לעמוד ברחוב[16]. תקרית זו שברה את גב הגמל, ו11 אורטודוקסים בראשות ר' שלמה פוזן[17] (בן הדיין המנוח) ור' משה מיינץ[18] פנו לסנאט וקיבלו אישור להקים אגודה דתית נפרדת. מיד לאחר הקמת האגודה הצטרפו אליה כ-350[19] בתי אב, ביניהם רוטשילד[20], עמנואל שוורצילד, ור' גרשון יהושפט. מכיון שהקהילה גדלה היא קיבלה ב1851 אישור מיוחד למנות רב ומינתה את ר' מיכאל זקס אך מסיבות לא ברורות הוא שב לברלין. משלא מצאו רב, שלח ר' גרשון יהושפט מכתב מפציר לרבה של מוראביה, רש"ר הירש, והוא נעתר לבקשה.

ב1873 ביסמארק חוקק חוק המתיר לנוצרים לפרוש מהכנסיה שלהם, דבר שיחליש את כוחן של הכנסיות[21]. משראה זאת רשר"ה, הוא נסע לברלין פעמים רבות כדי לשכנע את הרשויות לחוקק חוק דומה ליהודים. בשנת 1876 השלטון שוכנע וחוקק את חוק ה"אוסטריט" המתיר ליהודים הקמת קהילות נפרדות וכך לא ישלמו מיסים לקהילה הכללית. משראה ועד הקהילה שהאורטודוקסים יחדלו לשלם מיסים הוא פרסם תיקונים בחוקי הקהילה המתירים לחרדים להקים מוסדות דת משלהם וכך מיסיהם לא הולכים ישירות לעוברי עבירה. בעקבות התיקונים ר' משה מיינץ שהיה מזקני הקהילה ולמדן מופלג, ואיתו רבנים ודיינים רבים ושאר בעלי בתים חזרו לקהילה הכללית[22]. בשלב זה נסעו שני בעלי בתים לגרי"ד במברגר שהוחזק לגדול רבני גרמניה, לבקשו שיבוא לפרנקפורט ויגיד למתנגדי הפרישה להישאר עם רשר"ה. הגרי"ד במברגר סירב, והסביר כי הרב מיינץ הוא למדן חריף והוא חושש להתעמת איתו ישירות כשהוא לא בקיא בנבכי הפוליטיקה הקהילתית בפרנקפורט. הם חזרו, ושלחו לו מכתב עם כל פרטי המחלוקת בצירוף ברכות והפצרות מאת חתנו ר' זליגמן פרום שיבא לשכנע את הרב מיינץ. משנפגש הגרי"ד במברגר עם הרב מיינץ, הרב מיינץ הצליח לשכנע אותו בצדקת המתנגדים והגרי"ד פרסם בעיתון שאין חובה להישאר בקהילה רש"ר הירש[23]. רשר"ה שהיה המום מהפניית העורף ע"י ידידו הטוב, פרסם מכתב בוטה ופוגע בפומבי לרב במברגר שהשיב במכתב פומבי נגדי אך מבקש מרשר"ה להוריד את המחלוקת מדפי העיתון ולהעבירה לפסים שקטים. הרשר"ה פרסם מכתב פומבי נוסף בוטה מאוד, אך לא זכה למענה מהגרי"ד שנפטר זמן קצר לאחר מכן[24]. לאחר מכן, הרב שמחה במברגר הצדיק את אביו, בנימוקים הלכתיים ובאידאולוגיות של קירוב רחוקים ואחדות ישראל.

הקהילה הפורשת, שנקראה 'עדת ישורון', הקפידה על מדיניות נוקשה של הפרדה בינה לבין כל מה שריח רפורמה נודף ממנו, ובמהרה החלה לגדול ואף לגרום לכך שהקהילה הוותיקה בחרה לעצמה שוב רב אורתודוקסי (הרב מרדכי הורוויץ), גם אם כזה שקיבל את קיומם של יסודות ליברליים בקהילה.

הרש"ר הירש ייסד בקהילה מוסדות חינוך אורתודוקסיים נפרדים מאלו של הקהילה הגדולה[25] (ה'פילאנטרופין'), וחתנו ויורשו בקהילה – הרב שלמה זלמן ברויאר – הקים ישיבה גבוהה בשנת 1890. תוכנית הלימודים עקבה אחרי התבנית המזרח-אירופאית, תוך התאמה למציאות המערב אירופאית שחסרה בסיס מתאים ללימוד בישיבה. כדי להתגבר על הפער הכילה הישיבה לימוד בחמש רמות שונות, כאשר עיקר המטרה היה להביא את התלמידים ה'מקומיים' לרמת לימוד ישיבתית. ביטוי להצלחת הישיבה ניתן לראות בכך שעם הקמתה היו כל תלמידיה יוצאי מזרח אירופה, אך שלושים שנים מאוחר יותר שמונים אחוז מן התלמידים היו בני העיר והסביבה.

הרב שלמה ברויאר נפטר בשנת 1926, ולאחר מאבק ירש את כס הרבנות הרב יוסף הורוביץ. את מקומו בראשות הישיבה ירש בנו הרב יוסף ברויאר. בשנת 1933 החלו ישיבות רבות בגרמניה להיסגר, אך הישיבה של קהל עדת ישורון התרחבה והוסיפה בית חינוך לצעירים כמו גם מכון הכשרה לעלייה לארץ ישראל.

הישיבה המשיכה בפעילות עד ליום בו נשרפה, היא ובית הכנסת של הקהילה כמו גם שאר המוסדות היהודיים בעיר, בליל הבדולח.

במקביל, הקהילה הכללית שלא רצתה לאבד את האורתודוקסים הסכימה למנות רב אורתודוקסי (הרב מרדכי הורוויץ) ולבנות בית כנסת אורתודוקסי (ברנפלאץ). בזמן ההפרדה היו תלמידי חכמים שלא רצו לפרוש כדוגמת ר' משה מיינץ (מוזכר בשו"ת כתב סופר), ר' שלמה זלמן גייגר והרב יעקב פוזן ששימש כדיין הקהילה במקביל לבן דודו ר' גרשון ששימש בקהילה הנפרדת[26]. בראשות הישיבה של הקהילה הכללית לפני השואה עמד הרב יעקב יהודה הופמן[27]. ערב השואה היו בפרנקפורט כ־30,000 יהודים מתוכם כ-6,000 בקהילה הפורשת[28]. כל אחת מהקהילות ראתה עצמה כממשיכת הקהילה הקדומה, הפורשת מבחינת האדיקות החרדית, והכללית מבחינת שמרנות המנהגים והמנגינות[29]. עוד אחד מדייני הקהילה הכללית הוא הרב מנחם מנדל קירשנבוים.

השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנקפורט, בבקעת הקהילות ביד ושם.

בליל הבדולח נשרפו כל בתי הכנסת, בתי הספר, הישיבה ומוסדות הציבור של הקהילה, והיא חדלה מלהתקיים כקהילה.

מ-1939 ועד ל-30 בספטמבר 1942 נשלחו עשרת אלפים מ-14,460 היהודים שנותרו בעיר לאחר ליל הבדולח (מתוך כ-30,000 יהודים שהיו בה ב-1930) למחנות השמדה. ב-1942 הוכרזה פרנקפורט כיודנריין - "נקייה מיהודים". למרות זאת, גם בתחילת 1943 עוד נשלחו ממנה יהודים למחנות השמדה[30].

לאחר השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנת 2009 היה בעיר בית ספר יהודי אחד ובו כ-540 תלמידים מגן חובה עד כיתה ט'. והתגוררו בעיר כ-10,000 יהודים. מאז תשע"ו (2016) רב העיר הוא הרב אביחי אפל.

קהילת חב"ד בעיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תשנ"א נשלח הרב שניאור זלמן גורביץ' על ידי רבי מנחם מנדל שניאורסון להיות שליח חב"ד בפרנקפורט, הרב גורביץ' עסק בפעילות עם נוער ומבוגרים במשך כל ימות השנה. כן הקומה בעיר ישיבת תומכי תמימים. במהלך השנים הצטרפו לשליחות בעיר שליחים נוספים[31].

בשנת תשע"ח נפתח בעיר בית חב"ד, והרב יוסף הבלין מונה כרב הקהילה החב"דית בעיר.

מדי שנה נערכת הדלקת נרות חנוכה באופרה בעיר עם רבבות אנשים.

מנהגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סליחות ליום כיפור במחזור רדלהיים. ניתן לראות את מנהג גרמניה בצידו הימני של העמוד ואת מנהג פרנקפורט בצידו השמאלי של העמוד.

יהדות פרנקפורט נודעה בשמרנותה בתחום המנהג ונוסח התפילה, והקפידה לשמור על נוסחי תפילה עתיקים, שבמרבית הקהילות השתנו במהלך השנים. כחלק מהקפדה זו, הייתה בפרנקפורט התנגדות לסידורי רדלהיים (של רוו"ה וזליגמן בר) בגלל השינויים שנערכו בהם[32] כמו הכנסת "בריך שמיה" לסדר התפילה. החת"ם סופר העריך מאוד את מנהג פרנקפורט, ולמרות אי הסכמתו עם חלק מהמנהגים[33] לא ביטל אותם. כנפטר רבו, ר' נתן אדלר סיפר לתלמידיו: ”"ואני בחלומי ראיתי מחומשת ספרים מלובשת שחורים ושאלתי מדוע שחורים לבושיך, והשיבוני הלא ידעת כי בעיר מולדתך פרנקפורט ביום תענית ציבור מלבישים ס"ת שחורים, ואיקץ והנה חלום. והנה באמת כן מנהג ק"ק פרנקפורט אבל פתרון נודע לנו עתה, כי התורה מתאבלת על מות הצדיק..."”[34]. בסדר התפילות של הימים הנוראים לעיתים קרובות נוסח פרנקפורט שונה מהנוסח הרגיל, במקרים כאלה במחזורי רדלהיים נוסח פרנקפורט יוצג לצד הנוסח הרגיל ואפילו במחזורים כמנהג פולין. במשך השנים יצאו מספר סידורים כמנהג פרנקפורט:

  • סידור תפלות ישורון ניו יורק תשכ"ה, יצא על ידי רפאל נפתלי סג"ל כמנהג קהל עדת ישורון ניו יורק.
  • סידור תפילת ישורון \ סדר זמירות ישורון הרב שלמה אליעזר הופמייסטער(אנ'), הוצאת ישורון, וינה, תשע״ו.
  • תפלה[35]: נוסח אשכנז המובהק הרב אברהם שלמה סולומון בני ברק, תשפ״ג.
  • תפילה: סדר תפילות יום חול כמנהג אשכנז הרב הלל הופנר והרב נח הופנר, חיפה תשע״ט.
  • מחזור פרנקפורט מבואר ומסודר ליום כיפור, ראש השנה וסוכות יצא על ידי הרב אברהם אומן והרב נח הופנר, ביתר עילית תשע"ו, תשפ"ד, רכסים תשפ"ד.
  • מחזור שבחי ישורון זיכרון אליעזר גדליה כמנהג אשכנז המערבי ובפרט ק״ק קהל עדת ישורון, נוא יארק מאת הרב דוד רוט וואשינגטאן הייטס, נוא יארק, תשע״ו.

יש לציין שכיום, בעקבות מכון מורשת אשכנז, רבים מהייקים מכנים את מנהג פרנקפורט כ"מנהג אשכנז" סתם או כ"מנהג אשכנז המובהק". כמו כן, לאחר שהוכיחו בכמה מקרים שנוסח פרנקפורט זהה לנוסחי הראשונים באשכנז[36], במקרה שהנוסח של פרנקפורט כן השתנה[37] הם מתקנים אותו ע"פ כתבי יד וסידורים ישנים, או ע"פ גולדשמידט.

לתיעוד מנהגי פרנקפורט נכתבו ספרים רבים במהלך הדורות:

גם כיום, קיימות ברחבי העולם קהילות המקפידות להתנהל על פי "מנהג פרנקפורט". אחרי השואה הוציא צבי לייטנר את הספר "מנהגי פרנקפורט", ליקוטים מהספרים: מנהגי מהרי"ל, "יוסף אומץ", "נהג כצאן יוסף", "כח יהודה" ו"דברי קְהִלֹת", לפי סדר המועדים.

הפרדת הקהילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרדת הקהילות והערצת רש"ר הירש מחד, והרפורמה מאידך, הביאו לפיצול בקהילה בחלק מהמנהגים. למשל, בעוד בקהילה הכללית (בירנפלאץ(גר')) נהגו להתפלל רק בניגונים מסורתיים, ב"עדת ישורון" ובביהכנ"ס המערבי(גר') (הרפורמי) הרבו להשתמש בניגונים חדשים פרי יצירת החזן המקומי[53] או של מלחינים ידועים כלבנדובסקי או נאומבורג. כמו כן, בבית הכנסת הרפורמי הגו חולם דרום גרמני (נהגה ou) ואילו ב"עדת ישורון" הגו חולם צפון גרמני (au), אולי בהשפעת הרב הירש[54]. בגלל שינויים מעין אלו הרב גייגר, דיין בקהילה, מהאישים הבולטים במחנה האדוק בפרנקפורט, בספרו "דברי קְהִלֹת" סנט בהירש על מנהגו לערוך הקפות בשמחת תורה במילים: ”אף אם החנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף”.[55]. כמו כן, הניגונים שמזכיר בעל דברי קהלת הם כנראה אלו המופיעים בספר התווים "der frankfurter kantor" של הקהילה הכללית[56], ולא אלו המופיעים ב"שירי ישורון" של עדת ישורון.

כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון מורשת אשכנז שהוקם בישראל על מנת להמשיך לקיים את מנהג יהודי גרמניה בישראל, בדרך כלל מאחד את כל יוצאי גרמניה לנהוג כמנהג פרנקפורט מכיוון שהיא הייתה הקהילה המרכזית ביותר בגרמניה. המכון הוציא ספרים רבים לחיזוק ותיעוד המנהגים, ביניהם: שרשי מנהג אשכנז[57] (5 חלקים), ירושתנו (כתב עת בן 12 כרכים עם לוח המנהגים על סדר השנה) ו"מדריך למנהג אשכנז המובהק".

בתי כנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל ריבוי היהודים שבעיר, נבנו במהלך השנים בתי כנסת רבים ביחס לשאר הקהילות שבגרמניה, כמו כן, חלק מבתי הכנסת בעיר שימשו מקור לאומנות[58]. בליל הבדולח רוב בתי הכנסת הושמדו. בתי הכנסת הידועים:

  • בית הכנסת המרכזי(גר'). נבנה בין השנים 1855- 1860 על ידי הקהילה הרפורמית בהנהגת לאופולד שטיין(גר') במקום שבו עמד ביהכנ"ס הישן. הוא נחרב בליל הבדולח.
  • בית הכנסת המערבי(גר'). בית כנסת זה הוא מהבודדים שבבתי הכנסת הגדולים ששרדו את ליל הבדולח, שימש את היהודים הרפורמים וכיום הוא משמש את הקהילה היהודית בעיר. נוסח התפילה של בית כנסת זה הועלה על תוים על ידי זליג שויירמן(גר'), חזן בית הכנסת.
  • פרידברגר אנלאגה(גר')[59]. בית הכנסת המרכזי של קהל עדת ישורון מיסודו של רש"ר הירש. בית הכנסת נבנה ברובע אוסטנד(גר') שנת 1907 לאחר שבית הכנסת שיצנשטראססה היה צפוף מידי[60], והכיל כ-1600 מתפללים (1000 גברים ו־800 נשים)[61]. נוסח התפילה של בית כנסת זה הועלה על תווים למקהלה של ארבעה קולות על ידי החזן הראשון של ביהכנ"ס ישראל מאיר יפת(אנ') בספר "שירי ישורון", והוא נהוג כיום בקרב קהילות ייקיות של מכון מורשת אשכנז ובקהל עדת ישורון ניו יורק.
  • בית הכנסת בבורנפלאץ.(גר') נחנך בשנת 1885 על ידי האורתודוקסים של הקהילה הכללית. רב בית הכנסת היה הרב מרדכי הורוויץ בעל שו"ת מטה לוי וספר "רבני פרנקפורט". נחרב בליל הבדולח. נוסח התפילה של בית כנסת זה הועלה על תווים על ידי פאביאן אוגוטש(גר') בספר "החזן הפרנקפורטאי". אנשי קהל עדת ישורון נמנעו לעבור בכיכר ברנה (בורנפלאץ) בגלל בית הכנסת[62]. אהרן פריימן היה גבאי בית הכנסת זמן מה.
  • בית הכנסת של באומווג (Baumweg)(גר'), נחנך בשנת 1905 ונסגר בליל הבדולח. כיום יש שם בית כנסת שנפתח ב-1947 וכן דירות מגורים.
  • בית הכנסת של בוקנהיים, נבנה בשנת 1874 על ידי האורתודוקסים[63] ונחרב בליל הבדולח. מעל הכניסה היה כתוב שמו הרשמי של ביהכנ"ס: "בית תפלת ישורון".
  • בית הכנסת של רדלהיים(גר'). קהילת רדלהיים ידועה בשל בית הדפוס "מ.(מנחם) להעבערגער" שהוקם על ידי וולף היידנהיים והדפיס סידורים לכל קהילות אשכנז. בית הכנסת נבנה בשנת 1730 ונהרס במלחמת העולם השנייה. הוא לא נשרף כליל בליל הבדולח עקב סמיכותו למחסן דלק אך ניזוק קשות בהתקפה האווירית על פרנקפורט(גר').
  • בית הכנסת של הכסט. עד שנת תרפ"ח (1928) הכסט הייתה עיר נפרדת. בשנת תרס"ו (1904) בנתה הקהילה בית כנסת מרווח שהכיל 72 מקומות לגברים ו־64 לנשים. נשרף בליל הבדולח[64].
  • המניין של ר' נתן אדלר. המניין הלך לפי שילוב שנעשה בין מנהגי ר' נתן אדלר למנהגי פרנקפורט[65]. ביחס למנהגים שלא השתנו הוא היה קנאי ביותר, ומנהגי המניין נחשבים מקור מוסמך למנהג פרנקפורט הקדום. המניין שכן בבית רנ"א עד פטירתו. מפטירתו ניהל את המניין ר' לייב עמריך[66] במבנה הקרוי "צום מוהר" עד שנת תרכ"ה. בתרכ"ה נהרס "צום מוהר" והמניין עבר לביהכנ"ס הפרטי של המוהל בנימין נידרהופהיים[67] מחבר "ספר הברית" וכונה "נידרהופהיים שוהל". במניין שימש כבעל קורא ר' חנוך פייסט שובאך מחבר "זכרון חנוך".
  • בית הכנסת הדרנהיים.
  • בית הכנסת גריסהיים.
  • בית הכנסת נידרורסל.
  • בית הכנסת אונטרלינדאו.
  • בית הכנסת שיצנשטראסה (Schützenstrasse). נבנה על ידי הקהילה הפורשת בהנהגת רש"ר הירש. הברון רוטשילד הציע לממן את הבניה אך חברי הקהילה התעקשו ש־30% מהבניה ימומנו על ידי חברי הקהילה[68].

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בית הכנסת המרכזי
    בית הכנסת המרכזי
  • חנוכת ביהכנ"ס המרכזי
    חנוכת ביהכנ"ס המרכזי
  • בית הכנסת בירנפלאץ
    בית הכנסת בירנפלאץ
  • בית הכנסת בירנפלאץ בליל הבדולח
    בית הכנסת בירנפלאץ בליל הבדולח
  • בית הכנסת המערבי
    בית הכנסת המערבי
  • ציור של ביהכנ"ס "פרידברגר אנלאגה" מאת וילהלם פרוינד.
    ציור של ביהכנ"ס "פרידברגר אנלאגה" מאת וילהלם פרוינד.
  • פנים ביהכנ"ס פרידברגר אנלאגה
    פנים ביהכנ"ס פרידברגר אנלאגה
  • בית הכנסת בבאומווג
    בית הכנסת בבאומווג
  • בית הכנסת בבוקנהיים
    בית הכנסת בבוקנהיים
  • ציור של בורנפלאץ מאת מקס ברמן
    ציור של בורנפלאץ מאת מקס ברמן
  • בית הכנסת של הוכסט
    בית הכנסת של הוכסט

רבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בפרנקפורט העמידה מקרבה שורה ארוכה של רבנים בעלי שם, ויותר מזה – בית הדין של הקהילה קנה לו שם כבית דין חשוב שריכז אליו פניות מכל רחבי אירופה, ואף מנהג הקהילה הוכר כמנהג חשוב ובעל מעמד עצמאי, עד כדי כך שקהילות רבות אחרות אימצו אף הן את 'מנהג פרנקפורט'. בממורבוך של פרנקפורט, נזכרים אין מספר נשמות בני הקהילה תלמידי חכמים שעמלו בתורה יומם ולילה. רישומים כאלה בהיקף כזה אינם ידועים משום קהילה אחרת בעולם היהודי[69].

הדמות הרבנית המוכרת הראשונה[70] היא ר' שמעון הדרשן, בעל ילקוט שמעוני, מסוף המאה השתים עשרה. באותה תקופה חי בפרנקפורט היהודי זיסקינד וימפפן שהתפרסם על כך ששילם כופר עצום תמורת גופתו של המהר"ם מרוטנברג שמת בכלא בשנת 1293, וכן בעל האגודה, שהיה מחשובי הראשונים בדורו. כנראה שמתקופת בעל האגודה פרנקפורט נחשבה לאחת ממרכזי התורה החשובים באשכנז, וכנראה בה התחדשה הסמיכה האשכנזית על ידי מהר"ם ס"ל רבם של המהר"ש ומהרי"ל. הקהילה שמרה על רצף של רבנים ותלמידי חכמים במשך כל הדורות מתחילתה, ושמותיהם מובאים בספר "רבני פרנקפורט" לפי דורותיהם. מפאת ריבוי תלמידי החכמים היה קשה לקהילה למנות רב שיהיה מוסכם על הכל ובמשך שנים מספר לא היה "אב"ד" אלא "ראש דיינים" בלבד שכיהן לצד בעלי תפקידים אחרים כמו ראש הישיבה וראש בית המדרש. כמו כן, כדי שיד הפרנסים תהיה תקיפה על הרב, הקהילה נמנעה מלמנות רב שנולד בקהילה[71] ותמיד הביאה רב מבחוץ. למרות הוויכוחים הבלתי פוסקים של רבני הקהילה עם בני הקהילה, הפרנקפורטאים ידעו לקנא לכבוד רבם, ובמהלך פולמוס הגט מקליווא, הקהילה הכריזה כי כל רבם רב שחלק על רבם לא יוכל לשמש כרב אצלם (הגם שהיה מדובר ברבנים כמו הנודע ביהודה והשאגת אריה).

הקהילה ומנהגיה נחשבו מאוד כבר במאה ה־14, ומוזכרת בלי הרף בהגהות מהרי"ל[72]. במאה ה-16 הרמ"א כותב: "לבא הקדש פנימה לחוס על כבוד רבני ורנקפורט ואגפיה חשובים עלי כיבנה וחכמיה."[73] ור' שבתי הורוויץ בן השל"ה כתב במאה ה-17: "ומשם עליתי אל ראש ההר ק"ק פרנקפורט עיר הגדולה לאלהים בכל מדינות אשכנז היא תל תלפיות תל שהכל פונים אליה. ושם בעלי תוספות היורדים בעומקה של הלכה. אשרי העם שלו ככה."[74] וכן ה"קב הישר" והחת"ס משתבחים בפרנקפורט בתארים: "קַרְתָּא קַדִּישָׁא פְרַנְקְפוּרְט דְּמַיין, וּמַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם חֲדָרָיו הֱבִיאַנִי"[75] "הקהלה הקדושה הזאת ישמרה האל, אחת היא לאומתה, אין בכל העולם דוגמתה."[76] הרמח"ל מתאר ש"בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות ת"ח בני הישיבה ולב רחב להם להבין ולהשכיל." מה שהופך אותה לאחת הישיבות הגדולות באירופה בזמן ההוא[77].

בפוליטיקה היהודית פרנקפורט נחשבה לקהילה מאוד מיוחסת ולשייכים אליה הייתה גאווה מיוחדת שכונתה "פרנקפורטר גאות"[78]. דבר זה בולט בספרי סיפורים המתארים את החיים היהודיים באירופה כמו שרי המאה [79] וספרי הרב להמן[80], שאף כתב באחד מספריו את המשפט[81]: "טוב להיות שמש בפרנקפורט מרב בקונסטנטינופול".

כידוע, עובדת היות הקהילה מרכזית וחשובה סיבכה אותה פעמים רבות בפולמוסים, כך שהיא הייתה מאוד מרכזית בפולמוס הרמח"ל (בזמן ר' יעקב פופרש), פולמוס ר' יהונתן אייבשיץ (בזמן הפני יהושע) ופולמוס הגט מקליווא (בזמן ר' אברהם אביש מליסא).

רבני הקהילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הקהילה בתקופת הראשונים:

הראבי"ה הגיע מספר פעמים לעיר[82] וייתכן שהוא חי בסוף ימיו בפרנקפורט[83]. ר' שמעון הדרשן מחבר הילקוט שמעוני, בעל התוספות ר' שמואל מבונבורג (נפטר 1269)[84], ר' יצחק ב"ר נתן[85] (נרצח 1241), באותו זמן חי בעיר בעל התוספות ר' יהודה ב"ר משה הכהן (רבו של האור זרוע)[86]. אחרי הטבח הראשון ניתן למצוא ר' זלמן מפרנקפורט המכונה מברוכוולדן[87], ר' אלכסנדר זוסלין (1340) בעל "האגודה", וכן תלמיד תלמידו ר' מנחם ציוני. ר' אברהם האנויבה (1332)[88], הרב גומפרכט (נרצח 1349)[88], רבי אשר (1374) שחיבר וידוי לשעת מיתה על קידוש השם[89], ר' מאיר מנורטהוז (1385), ר' זוסלין משפירא (1395)[90], בתקופה זו ישב בפרנקפורט מהר"ם ס"ל[91] כראש ישיבה. מר' זוסלין עד שנת 1507 שימשו שלשה רבנים בזה אחר זה ואין ידוע זמנם המדויק: ר' נתן הלוי עפשטיין[92][93], ר' שמעון הכהן[94][95] ור' ישראל ריינבך[96] שעבר לעיר יחד עם חמיו ר' זלמן זק, מראשי ישיבת נירנברג שעבר ללמד בפרנקפורט. בסביבות 1450 ישב בעיר ר' זליקמן מבינגא. כמו כן, חיו אז בעיר מהר"ם וירשליר[97] ור' יוזפא סג"ל מפרנקפורט המוזכרים רבות בהגהות מרדכי על כתובות[98]. ישנו מסמך הסכמה של עיריית פרנקפורט משנת 1429 לקיום ישיבה בעיר של ר' שמעון ס"ל (סג"ל) מנירנברג, המכילה 25 תלמידים.[99] הרב להמן מוסיף את הרב חיים וורטהיים אשר שימש כרב בשנת רנ"א (1491) שברח מהעיר בזמן הלשנות פפרקורן[100]. בתקופה זו חי בעיר לזמן מה ר' יוסלמן ורבים מצאצאיו נותרו בה[101].

בתקופת האחרונים:

ר' יצחק בן אליקים[102] ר' אליעזר טרייבש(גר') [103] (מונה ב־1542, בזמנו היו חכמי פרנקפורט מעורבים בפולמוס מסובך המוזכר בשו"ת הרמ"א סימן י"ז. ישיבתו משכה תלמידים רבים, ביניהם ר' דוד גאנז)[104], ר' עקיבא פרנקפורטר(אנ')[105] (1550), דרשן מופלא ועשיר גדול, בישיבתו בעיר למד ר' אליהו בעל שם. ר' חיים בן בצלאל מפרידבורג אחי המהר"ל (מגדולי דורו)[106], ר' אהרן אברהם נפתלי הירץ בן נתן הלוי. (נפטר 1599)[107][108] ר' שמואל מפרידברג חתן ר' אהרן אברהם נפתלי הירץ בן נתן הלוי[109] (מונה 1599, נפטר 1609), ר' ישעיה הלוי הורוביץ מחבר הספר שני לוחות הברית (השל"ה)[110] (עזב ב־1617 בעקבות הגירוש של פטמילך, בשנה זו נפטר ר' אהרן עזריאל זליקמן ששימש כאב"ד בקהילה[111]). בזמנו חי בעיר ר' משה בכרך, ת"ח חשוב וממנהיגי הקהילה. לאחר הגירוש של פטמילך הקהילה לא השתקמה לגמרי ולא היה רב מוגדר אלא רק בעלי תפקידים שונים[112]: ר' יוסף יוזפא האן נוירלינגן, ראש הדיינים ומחבר הספר 'יוסף אומץ' (נולד בפרנקפורט 1570 ונפטר שם 1637), ר' שמואל הילדסהיים (שימש כרב 1618- 1622)[113], ר' פתחיה בן יוסף (1622)[114], ר' חיים הכהן (1628) נכד המהר"ל מפראג[115], ר' שבתי שפטל הלוי הורוביץ (1632) בן השל"ה, בזמנו היה המהר"ם שיף בפרנקפורט[116]. ואביו, ר' יעקב שיף מונה לראש הדיינים. ר' מנדל באס[117] (מונה 1644 ונפטר 1666) שבזמנו חי בעיר המקובל ר' נפתלי בכרך, ר' שמואל אהרן קאיידנובר (1667[118]) שעבר לפרנקפורט יחד עם בנו מחבר קב הישר, ר' ישעיה הלוי הורוביץ (השני) בן ר' שבתי (התקבל ב1678, בשנה זו נפטר דיין הקהילה ר' הירץ ארוויילר[119]), ר' יוסף שמואל בן צבי מקראקא[120] בעל ההוספות למסורת הש"ס ועין משפט ומחותנו של ר' שמואל שאטין (מונה 1690 נפטר 1703). ר' נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים" (עזב בעקבות השריפה ב־1711. בזמנו חיו ר' שמואל שאטין ראש בית המדרש, ר' יוסף יוזפא סג"ל שאולי גר בפרנקפורט ור' זלמן הענא), ר' אברהם ברודא (נפטר 1717), החוות יאיר חי זמן מה בפרנקפורט[121] וגם למד בישיבתה. ר' יעקב פופרש[122] (נפטר 1740), ר' יעקב יהושע פלק (1741) בעל ה"פני יהושע", שבתקופתו הגיע לפרוץ מאבק כוחות בין עשירי הקהילה והוא גורש מהעיר[123]. באותה תקופה חיו בעיר הדיינים ר' נתן מז ור' דוד שיף, ת"ח חשובים ממנהיגי הקהילה. לאחריו ידועים ר' אברהם אביש מליסא[124] (1760, בשנת 1762 נפטר בעיר ר' משה פרנקפורט[125] גיסו של מהרשש"ך), ר' פנחס הורוויץ (1771) בעל ה'הפלאה', באותו זמן חי בעיר ר' נתן אדלר אשר מישיבתו בפרנקפורט יצאו ת"ח רבים כגון: החת"ס, בעל השם ממיכלשטאט, ר' אברהם בינג ועוד. ר' צבי הירש הלוי הורוביץ, הרב שלמה זלמן טרייר (1758–1846), שהיה קודם בחירתו נציג העיר בסנהדרין של נפוליאון.

בתקופה המודרנית:

לאחר שהרפורמים השתלטו על הקהילה ומינו את הרב הרפורמי לאופולד שטיין(גר') התפלגה הקהילה: הרבנים האורתודוקסים הכלליים[126] היו ר' מרדכי הורוויץ (1910) ור' נחמיה נובל (1922) (בזמן ההפרדה היו ת"ח חשובים כדוגמת ר' אהרן פולד, ר' משה מינץ, משפחת פוזן, הרב שלמה גייגר, ר' זליגמן פרום ועוד). ובעדת ישורון ר' שמשון רפאל הירש (נפטר 1888), ר' שלמה זלמן ברויאר (נפטר 1926) הרב יוסף יונה צבי הורוויץ[127] (נפטר 1970), ובאמריקה: ר' לוי יוסף ברויאר (נפטר 1980), ר' שמעון שוואב (נפטר 1995), ר' זכריה געלי (נפטר 2018) והרב ישראל מאנטעל.

תלמידי חכמים ילידי הקהילה:

נאו-אורתודוקסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

קהילת פרנקפורט הייתה ערש תנועת הנאו-אורתודוקסיה, שהיא בתורה אב הטיפוס של התנועה האורתודוקסית-מודרנית.

ראשיתה של התנועה הנאו-אורתודוקסית בבחירת הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה הפורשת – ה'Israelitische Religionsgesellschaft' (אגודת דת ישראל). הרש"ר הירש נולד בהמבורג בשנת 1808, והתחנך שם אצל הרב יצחק ברנייס, שהקנה לו עניין בפילוסופיה ומדעים כלליים נוסף על סדר הלימוד המקובל. משם המשיך ולמד אצל הרב יעקב עטלינגר. הרב הירש אף בילה שנה באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה ופילוסופיה. בגיל עשרים ושתיים התמנה לרבנות של מדינת אולדנבורג, ולאחריה שימש כרב באמדן וניקולשבורג. בשנת 1851 הסכים לכהן כרבה של הקהילה הפורשת בפרנקפורט, כחלק ממאבקו בתנועה הרפורמית.

הרב הירש טבע את המושג 'תורה עם דרך ארץ' כמשנה חינוכית, שמשמעותה המעשית הייתה שבנוסף לתוכנית הלימודים המקובלת נלמדו גם מקצועות חול, והלשון הגרמנית נעשתה מקובלת. עצם השימוש בגרמנית בהוראה הוציא מידי המשכילים אחד מכלי הנשק החשובים ביותר.

ראשית פועלו היה ייסוד בית ספר יסודי – ומאוחר יותר תיכון – לקהילה האורתודוקסית. בית הספר התנהל בניצוחו האישי ועל פי תוכנית הלימודים שקבע. אט-אט צברה הקהילה הפורשת עוצמה ותאוצה, ובמהרה התחרתה בהצלחה ואף שינתה את פניה של הקהילה הוותיקה בפרנקפורט.

הרש"ר הירש נפטר בשנת 1888 ואת מקומו בראשות הקהילה ומוסדותיה תפס חתנו, הרב שלמה ברויאר יליד הונגריה. הרב שלמה ברויאר הוסיף למוסדות הקהילה ישיבה גבוהה שנוסדה על פי מתכונת הישיבות המזרח-אירופאיות, תוך הוספת מסגרות מתוגברות לטובת תלמידים מקומיים שלא הגיעו לרמה הנדרשת. במהלך שנות העשרים הוחל בלימוד השפה העברית בחלק מחומר הלימודים בישיבה, ולאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון נפתח בישיבה מסלול הכשרה שכלל בנוסף ללימודים הכלליים גם הכשרה מעשית במלאכה לקראת עלייה לארץ ישראל[129].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חוברת זיכרון לקהילת פרנקפורט ע"נ מיין: יוצאת לאור עם קבלת ספר אזכרה של ק"ק פרנקפורט ע"נ מיין בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים: בית הספרים הלאומי, תשכ"ו
  • הרב מרדכי הורוויץ, רבני פרנקפורט, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב (מהדורה ראשונה נדפסה בגרמנית תחת השם Frankfurter Rabbinen, פרנקפורט 1882–1885)
  • מרדכי נדב, "פנקס קהל פרנקפורט דמיין", קרית ספר לא [ד] (תשט"ז), עמ' 507–516.
Paul Arnsberg, Hans-Otto Schembs: Die Geschichte der Frankfurter Juden seit der Französischen Revolution. 3 Bände. Eduard Roether *

Verlag, Darmstadt 1983, ISBN 3-7929-0130-7[130]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות פרנקפורט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראה בספר "הגיע זמן לשון" של אבשלום קור עמ' 96. בכתובה וגיטין כותבים "ורנקורט (על נהר מוין)" ולפי חת"ס בשו"ת חלק ו' סי' מ"א כותבים "וורנקבורט", ולפי שו"ת חינוך בית יהודה סימן קמ"ה כותבים "ורנקנורט". ראה שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן סג.
  2. ^ ירושתנו י"ב עמ' שעה על סמך דברי החת"ס (שו"ת חלק ז' סימן ט') "אין בכל העולם דוגמתה".
  3. ^ פנקס קהל פרנקפורט דמיין מאת מ. נדב.
  4. ^ 1 2 3 4 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 30.
  5. ^ רבני פרנקפורט עמ' 10.
  6. ^ רבני פרנקפורט עמ' 11 הערה 8.
  7. ^ שו"ת מהר"ח או"ז סי' צ"א, ירושלים תש"ך עמ' 28, סי' קכ"א עמ' 72.
  8. ^ הרב דוד דבליצקי (מהדיר), ראב"ן, מסכת מגילה, סימן תכז; הרב צבי בנימין אוירבך, ברית אברהם, פרנקפורט דמיין תר"ם, עמ' 25–26; שמחה עמנואל, "חכמי גרמניה במאה השלוש עשרה: רצף או משבר?", תרביץ פב [ד] (תמוז תשע"ד), עמ' 562, באתר אוצר החכמה.
  9. ^ "הישיבה הרמה בפיורדא" חלק א' עמ' 43.
  10. ^ מבוא לספרי מהרי"ל מכון ירושלים תשע"ו עמ' 116.
  11. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 32-31.
  12. ^ שמש מרפא, ניו יורק תשנ"ב. עמ' רצג.
  13. ^ יצחק ברויאר, מוריה; שמש מרפא עמ' רצד; אוסף כתבי רש"ר הירש חלק ו' עמ' קלט.
  14. ^ שמש מרפא עמ' רצה.
  15. ^ אוסף כתבי רש"ר הירש בהוצאת קרן ברייער ניו יורק חלק ו' עמ' קלט.
  16. ^ שמש מרפא עמ' רצה.
  17. ^ שמש מרפא עמ' רצה.
  18. ^ אוסף כתבי רש"ר הירש חלק ו' עמ' קע"א.
  19. ^ רק כ80 מתוכם הצהירו בפני הרשויות על פרישתם. אוסף כתבי רש"ר הירש חלק ו' עמ' קעא, שמש מרפא עמ' רצה.
  20. ^ מתוך מכתב ר' גרשון יהושפט לרשר"ה, נדפס מתורגם בשמש מרפא עמ' רצ"ב.
  21. ^ אוסף כתבי רש"ר הירש חלק ו' עמ' קלט.
  22. ^ אוסף כתבי רש"ר הירש חלק ו' עמ' קעא. עם הכלליים נמנו: ר' יעקב פוזן (השני), ר' שלמה זלמן גייגר, ר' משה מיינץ ועוד.
  23. ^ הרב במברגר סיפר את השתלשלות העניינים במכתבו הפומבי לרשר"ה.
  24. ^ שלושת המכתבים הודפסו בתרגומים שונים לעברית בספרים אוסף כתבי רש"ר הירש חלק ו' מאת קרן ברייער, ניו יורק; ו"מחלוקת שסופה להתקיים", מאיר סיידלר, אוניברסיטת בר אילן.
  25. ^ אחד משוחטי הקהילה היה רפאל קירכהיים עד שהתפקר.
  26. ^ אודות הקהילה הכללית ראה עוד ירושתנו ח' במאמר של ברנהרד בנימין המתחיל עמ' רעו.
  27. ^ ירושתנו ט' עמ' שעב.
  28. ^ ירושתנו ח' עמ' רעט.
  29. ^ ר' שלמה שלמן גייגר, בן הקהילה הכללית, בספרו דברי קהילות תוקף שינויים שנעשו בקהילה הפורשת.
  30. ^ סיפורו של אחד הגירושים מפרנקפורט לברלין ומשם לאושוויץ בתקופת השואה, באתר יד ושם
  31. ^ שלוחים חדשים לפרנקפורט: משפחת מנדלסון, באתר COL
  32. ^ עיין בנימין שלמה המבורגר, "הגהת נוסח התפילה לפי סידורים קדומים", ירושתנו ו (תשע"ב), עמ' רסג, באתר היברובוקס.
  33. ^ כגון אמירת כל הפיוטים ואמירת מכניסי רחמים.
  34. ^ מנהגי רבותינו והליכותיהם בני ברק תשס"ח עמ' ז.
  35. ^ אצל רבים מהייקים סידור התפילה נקרא "תפילה". ירושתינו ח' עמ' רצה.
  36. ^ שרשי מנהג אשכנז חלק א'.
  37. ^ בדרך כלל הנוסחים השתנו בעקבות סידורי רדלהיים החדשים שהשתלטו על בתי הכנסת.
  38. ^ יוסף אומץ, תשכ"ה, באתר היברובוקס
  39. ^ נהג כצאן יוסף, תשכ"ט, באתר היברובוקס
  40. ^ יהודא סגל בינגא, כח יהודה, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית.
  41. ^ רבי יהודה מיכל שהיה הבעל תוקע בקהלה שימש כנאמן הקהילה משנה תק׳׳א, וכמה אירועים חשובים בחיי הקהילה קשורים בשמו, עליהם כתב בספר רבני פ״פ. מתוך ספרו אשר בכת״י נראה שהיה ת״ח מופלג ודרשן נפלא, שומר בעקביות על מסורת אבות ובקנאות גדולה. מתוך צואתו הגדולה והנפלאה עולה גדלותו ביראת ה׳ וצדקתו הנפלאה. על מצבתו כתבו: ה״ה התוקע ונאמן התורני בהר״ר יודא בן ה״ה התורני הדיין מוהר״ר מיכל בינגא זצ״ל סג״ל נפט׳ ונק׳ בשם טוב גדול ביו׳ א׳ י״ט אלול תקל״זין לפ״ק. פ״נ איש ישר ונאמן ותוקע יותר מלמד שנים וגדר שינה בעיניו בחצות ובאשמורות ללמוד ולמד לבניו ולבני בנים וקיים ולמדתם את בניכם ובין איש לחבירו עשה שלו׳ והי׳ עניו מאד כל מעשיו היו לשם שמים ב״ז תנצב״ה א״ס. מנהגי פרנקפורט יג.
  42. ^ דברי קהלת, תרכ"ב, באתר היברובוקס
  43. ^ זכרון חנוך, תרפ"ב, באתר היברובוקס.
  44. ^ https://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/titleinfo/939589.
  45. ^ Der Frankfurter Kantor : Sammlung der traditionellen Frankfurter synagogalen Gesänge / von Fabian Ogutsch. Geordnet und eingel. von J. B. Levy, 1930. (בגרמנית)
  46. ^ מנהגי פרנקפורט, תשמ"ב, באתר היברובוקס
  47. ^ Die gottesdienstlichen Gesänge der Israeliten für das ganze Jahr. Frankfurt 1912.
  48. ^ מטה לוי, פרנקפורט תרנ"א, באתר היברובוקס
  49. ^ כ"ה כסליו תקנ"א-ט"ז טבת תר"ח. ת"ח פרנקפורטאי ועילוי ידוע מגדולי דורו. ראה ירושתנו י"ב עמ' שלה. משפחות פולד, שמס ושוסטר נמצאות בפרנקפורט מהמאה ה־17. ירושתנו ח' עמ' רפ. ראה ספר בית אהרן עם קורות חייו, צילום של מהד' פפד"ם תר"ן, באתר היברובוקס
  50. ^ סידור תפילת ישראל, פרנקפורט תר"א, באתר היברובוקס
  51. ^ סידור שפת אמת, רדלהיים תרס"ו, באתר היברובוקס
  52. ^ סידור עבודת ישראל, רדלהיים תרס"א, באתר היברובוקס
  53. ^ בעדת ישורון ניגנו ע"פ ספר התווים "שירי ישורון" של ישראל מאיר יפת, וביהכנ"ס המערבי ניגנו ע"פ ספר התווים של זליג שויירמן שהיה החזן שם.
  54. ^ ראה שרשי מנהג אשכנז חלק א' עמ' 254.
  55. ^ שלמה זלמן גיגר, דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 340, באתר היברובוקס
    ליברלס, Religious Conflict in Social Context, עמ' 152, והער"ש שם; Karl Erich Grözinger (עורך), Jüdische Kultur in Frankfurt am Main von den Anfängen bis zur Gegenwart, Otto Harrassowitz Verlag, 1997. עמ' 98-99.
  56. ^ הקדמה לספר דברי קהלת בהוצאה חדשה על ידי אברהם שלמה סלומון בני ברק תשפ"ד.
  57. ^ המאמרים השלישי והרביעי בחלק א' והשלישי בחלק ב' מוקדשים למנהג פרנקפורט בלבד.
  58. ^ כגון הציור Die Synagoge Friedberger Anlage, Gemälde von Wilhelm Freund (1860–1937), והציור Die Synagoge in Frankfurt am Main von Max Beckmann, 1919
  59. ^ נקרא גם "גרוס שול".
  60. ^ לקהל עדת ישורון השתייכו בין 5 ל6 אלף יהודים מתוך כ־30 אלף יהודי העיר. ירושתנו ח' עמ' רעט.
  61. ^ ירושתנו ח' עמ' רצ.
  62. ^ יצחק ברויאר, דרכי עמ' 10
  63. ^ כך משמע משמו של בית הכנסת.
  64. ^ ירושתנו ספר תשיעי עמ' שסח.
  65. ^ מוריה שנה י"ז גליון א-ד שבט תש"ן עמ' רל"א.
  66. ^ ר' לייב ב"ר גומפיל עמריך היה ראש תלמידי רנ"א יחד עם ר' משה העלישוי והוחרם יחד עם רנ"א. היה מוהל ממומחה ומוזכר ב"ספר הברית" שהמציא תחבושת למילה. החת"ס מביא ד"ת משמו בספר הזכרון דרשה לערב יום כיפור עמ' צד. נפטר ו' כסליו תקע"ח ונסמך על קברו בתואר "מורנו" ע"י ר"ז טרייר.
  67. ^ תק"ע- תרמ"ה, חיבר את ספר הברית (פפד"ם תר"א) חתנו של ר' בער דאן (בר דן) שהיה חתן ר' לייב עמריך. מנהגי רבותינו והליכותיהם בני ברק תשס"ח עמ' יז.
  68. ^ עלון "ישיבת פרנקפורט" פרשת וארא תשפ"ד עמ'3.
  69. ^ מתוך ירושתנו י"ב עמ' שלה הערה 2.
  70. ^ ישנה מסורת המובאת ברבני פרנקפורט עמ' 3 שראבי"ה נפטר בפרנקפורט בשנת תתקפ"ד (1224) אך לא נמצא לכך סיוע ממקום אחר.
  71. ^ יועץ המלך (הוצאת נצח תל אביב) עמ' 9. יוצאים מן הכלל הרב נתן עפשטיין והרב טרייר שנולדו בעיר ושימשו כרבה.
  72. ^ ראה התייחסות הט"ז בתחילת סימן תקכ"ו שתוקף את לומדי פרנקפורט, ואת הגנת האליהו רבה בסימן תקמ"ח ז'.
  73. ^ שו"ת הרמ"א י"ז, וראה עוד שם סימנים נ"ח וצ"א.
  74. ^ שני לוחות הברית ווי העמודים הקדמה ח'.
  75. ^ קב הישר הקדמת המחבר י"ב.
  76. ^ שו"ת חתם סופר, חלק ז סימן ט.
  77. ^ אגרות רמח"ל, ירושלים תשס"א עמ' שלח- שלט איגרת קיח.
  78. ^ שרשי מנהג אשכנז חלק א' עמ' 93, במועד הנכון (הוצאת נצח תל אביב) עמ' 99. מבוא לדברי קהילות הוצאה חדשה תשפ"ד, ירושתנו ח' עמ' רפא.
  79. ^ כרך א' פרק ב'.
  80. ^ כגון בספרים "במועד הנכון" ו"יועץ המלך", "ר' יוסלמן" ו"שערי הגטו".
  81. ^ יועץ המלך עמ' 10.
  82. ^ ראה "בעלי התוספות" של אפרים אלימלך אורבך עמ' 379-381.
  83. ^ כך נכתב ברשימה שהייתה בידי אליקים כרמולי ומובאת ברבני פרנקפורט עמ' 3, אך אין למקור זה אמינות יתר.
  84. ^ תלמיד ר' יהודה החסיד ורבו של מהר"ם מרוטנבורג. בנו של ר' ברוך ב"ר שמואל ממגנצא מובא במרדכי פסחים סימן תקס"ד, שבת סימן רכט וכתובות סימן קנג. הספר איסור והיתר הארוך (סימן נ"ח סוף סעיף מ"א) מכנה אותו ר' שמואל מברונקורט. ראה אודותיו בערכו בהמכלול, בספר "בעלי התוספות" של א. א. אורבך.
  85. ^ הראשון ברשימת הרוגי ורנקורט משנת 1241, רבני פרנקפורט עמ' 3. כנראה הוא ר' יצחק ב"ר נתן שחיבר קינה על הרוגי פולדא, מובא בספר עמודי העבודה של אליעזר ליזר לנדסהוט. רבני פרנקפורט עמ' 5.
  86. ^ מובא באו"ז ח"א סי' תשמ"ז שהוא היה רבו של האו"ז. סביר להניח שהוא היה בעיר בגלל ידיעת הפרטים המופלגת על הטבח, כנראה הוא ר' יהודה הכהן מפרידברג המוזכר במהרש"ל (שו"ת סי' כ"ט) והוא ר' יהודה הכהן המוזכר בתוס' יומא ס"ג: ד"ה זריקת דמים. רבני פרנקפורט עמ' 11.
  87. ^ רבני פרנקפורט עמ' 11.
  88. ^ 1 2 רבני פרנקפורט עמ' 14.
  89. ^ בספר יוסף אומץ סי' תפ"ב מסופר שר' יוסלמן העתיק את התפילה של ר' אשר והוא היה עד למעמד התפילה בשנת ק"פ (1420), ובספר רבני פרנקפורט עמ' 15 מציין שאין זה אפשרי וכנראה התבלבלו השמות, אך ודאי שר' אשר חיבר את הווידוי. שם עמ' 186.
  90. ^ בדור זה הקהילה מתחילה להתפרסם, ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' כ"ה וסימן כ"ג מסופר שר' שלמה שפירא (לאחר מכן הרב של לנדאו) מקהילת וורמייזא הציע להביא שאלה בפני הרב זוסלין בפרנקפורט, וכן ייתכן שהוא רבו של דוד התרומת הדשן המוזכר בפסקים סימן קי"ג. רבני פרנקפורט עמ' 16 הערה 8.
  91. ^ עובדה ראויה לציון היא שהמהר"ם ס"ל העביר אחר כך ממנהגי הריינוס לוינר נוישטט שם נהגו כמנהג פולין דבר שגרם חיכוכים עם הרב שם שאולי היה מחותנו- ר' אברהם קלויזנר. חכמי אשכנז בשלהי ימי הביניים, מוסד ביאליק תשמ"ד עמ' 270.
  92. ^ יליד פרנקפורט, נפטר סביבות 1460. מוזכר רבות בספרי דורו, מהר"ם מינץ סי' ס"ג, כ"א, ל"ז, מהר"י איסרלין פסקים סי' רנ"ב רנ"ג. כנראה הוא ר' נתן ס"ל שלמד בישיבת מהרי"ל אצל ה"משיב" שם ר' שלמה זלמן שאטן. רבני פרנקפורט עמ' 16- 17 ובהערות שם. מבוא לספרי מהרי"ל מכון י-ם תשע"ו עמ' 228.
  93. ^ באותו זמן חיו בעיר עוד ת"ח ידועים מהשו"תים באותו דור. רבני פרנקפורט עמ' 17 ובהערות 15- 17.
  94. ^ משו"ת מהרי"ק סי' ק"י משמע שהוא נתקל בקשיים מרובים מבחינה סמכותית בתחילת דרכו. הוא תיקן תקנה שאסרה לחייב מישהו מפרנקפורט להידיין במקום אחר, משום שהעניים שלא רצו לפרוע חובותיהם היו מכריחים את העשירים לבוא למקומות רחוקים וכך היו משתמטים מהחוב. תקנה מעין זו הייתה כבר לפני כן בוורמס. רבני פרנקפורט עמ' 18.
  95. ^ מחבר רבני פרנקפורט מספר שמצא את המצבה של ר' שמעון כהן ונותרו בה המילים "...קונן, ראש ישראל ארון התורה".
  96. ^ לא ברור ששמש כרב הרשמי של העיר. מוזכר בספר של נינו "יוסף אומץ" סימן תתק"ע כמי שהרביץ תורה בישראל, ושם נכתב שנפטר בשנת 1505. ראה רבני פרנקפורט פרק ד' הערה 30.
  97. ^ ר' מאיר וירשלר פירסטיין, ראש קהילת נירנברג לפני כן. גיס של ר' ישראל ריינבך, תלמיד של ר' יעקב מרגליות, ולאחר מכן חבר בית הדין בפרנקפורט. כתב הגהות על המרדכי. הישיבה הרמה בפיורדא חלא א' עמ' 70. ראה עוד בפורום אוצר החכמה https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=64833
  98. ^ בנוגע למעבר ראשי ישיבת נירנברג לפרנקפורט ראה "הישיבה הרמה בפיורדא" חלק א' עמ' 70.
  99. ^ (ישיבה בגודל ממוצע, בהתחשב בכך שאז הפנימיה ובית המדרש היו בבית רה"י). מרדכי ברויאר, לחקר הטיפולוגיה של ישיבות המערב בימי הביניים, בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה ירושלים תש"ם עמ' נא הערה 44.
  100. ^ בשערי הגטו הוצאת נצח תל אביב.
  101. ^ ביניהם ר' אליהו בעל שם שהיה נכדו ואשתו של ר' יוסף יוזפא האן.
  102. ^ שם משפחתו לא ברור: לניג/ לכניך/ לינק/ לינץ. שימש כרב לצד ר' יהודה בן ר' ישראל ריינבך. היה מרבותיו של ר' אליעזר טרייבש נפטר סביבות 1541. רבני פרנקפורט עמודים 19-21, 189.
  103. ^ מגדולי דורו, מוזכר בשו"ת הרמ"א מספר פעמים. בנו של רבי נפתלי הירץ טריוויש (אנ') מפפד"ם בעל ספר הגור וסידור ר' הירץ ש"ץ. מתלמידיו- ר' יעקב (בן ר' יוסלמן) איש רוסהיים מחבר אחד מקיצורי המרדכי.
  104. ^ באותה תקופה כבר היו בפרנקפורט ת"ח רבים ומפורסמים, ביניהם ר' נפתלי הרץ טרייבש ש"ץ אביו של ר' נפתלי[דרושה הבהרה], מגדולי המקובלים ובעל סידור ר' הירץ ש"ץ, ור' יהודה בר יצחק הלוי מפרנקפורט שכתב הקדמה ל"הלכות גדולות". עוד חכמים רבים ששמם הלך לפניהם בדור ההוא מוזכרים ברבני פרנקפורט עמ' 24.
  105. ^ הגיע לעיר בגלל שדודו שהיה השוחט נפטר והשאיר יתומים. בדרשותיו המאלפות התרים הרבה צדקה. ע"פ ההיסטוריון ר' דוד גאנז הוא מייסדה של מערכת החברות היהודית.
  106. ^ בגור אריה שמות י"ח ו' המהר"ל מביא בשמו תירוץ ומכנה אותו "אחי מהר"ר חיים מורנקבורט".
  107. ^ בעל "הגהות מהרי"ל". בשנת 1583 ייסד תקנה שכל חרם, גזירה או תקנה אשר יופנה אל פרנקפורט מבחוץ יהיה בטל ומבוטל.
  108. ^ באותו זמן חי ר' עקיבא פרנקפורטר(אנ'), יליד נויעס, עבר לפרנקפורט בגלל שדודו השוחט נפטר והשאיר יתומים. מונה לדרשן הראשי של הקהילה בין השנים 1564-1574. רבו של ר' אליהו לואנס, היה עשיר גדול וגם התרים רבים בדרשותיו. המהר"ל הספיד אותו לאחר פטירתו. רבני פרנקפורט עמ' 26-27.
  109. ^ בזמנו (1603) נאספו רבני הקהילות החשובות בדרום גרמניה וקבעו 13 תקנות בענייני היהודים, ביניהם: אסור ליהודי להדפיס ספר ללא הסכמה משלושה רבנים מעיר חשובה, כל חרם שיוטל על קהילה בגרמניה על ידי מישהו מחוץ לגרמניה בטל ומבוטל. רבני פרנקפורט עמ' 31-32.
  110. ^ הגיע מקראקא, וייתכן שהוא הרב הראשון שהגיע לפרנקפורט מפולין.
  111. ^ לאחרונה התגלה ספר מורה נבוכים דפוס ונציה שי"א עם הערות בכתב ידו. ירושתנו ו' עמ' רצט.
  112. ^ רבני פרנקפורט עמ' 41. כשהקהילה נזקקה לדין בין בעלי אינטרסים היא פנתה לרבנים מבחוץ.
  113. ^ היה בעל כושר ארגון יוצא מן הכלל וארגן הרבה חברות ותקנות הנוגעות לשיקום הקהילה.
  114. ^ התקבל לאב"ד פרנקפורט בשנת שפ"ב ועזב בשנת שפ"ט לוורמס. ביוסף אומץ סימן רכא מובא ששינה מנהגים בפרנקפורט. וגם בוורמייזא הוא מוזכר בספר מנהגות וורמיישא כמי שביטל שם מנהגים מסוימים. (עמ' יג,עז, רנ-רנא). דאג להדפסת שער הכוונות. ידוע כי ישב בכלא 23 יום לא ידוע על מה.
  115. ^ ר' נפתלי כ"ץ היה נכד של אחיו. לאחר פרישתו בשנת 1630 בערך, ר' יוזפא האן ניהל את הקהילה.
  116. ^ ר' שבתי אף מביא פירוש משמו ל"אם אין אני לי מי לי". (הפירוש נמצא גם בדרשות מהר"ם שיף כ"ה ד')
  117. ^ יליד קראקא, תלמיד הב"ח ורבו של החוות יאיר. בזמן ההוא חי בפרנקפורט המקובל ר' נפתלי בכרך המשתבח בהיותו "מילידי ק"ק פרנקפורט" והסכמת ר' מנדל בס לספרו המפוקפק "עמק המלך" עוררה סערה. רבני פרנקפורט עמ' 57-58. בזמנו כבר הייתה מתיחות בין רב הקהילה לבין הפרנסים. שם עמ' 59.
  118. ^ בשנת 1677 עבר לקראקא. בהשפעתו פסק לימוד הקבלה השופע שהיה בפרנקפורט מימי קדם. רבני פרנקפורט עמ' 64. קודם פטירתו הותיר שלוש קושיות חמורות לא פטורות והורה שרק רב שיוכל לתרצם יעלה על כסאו. הם תורצו על ידי ר' יוסף שמואל מקראקא. הישיבה הרמה בפיורדא חלק א' עמ' 157. פרט זה ידוע גם אודות ר' ישעיה הורוויץ השני.
  119. ^ מאבות אבותיו של הבעל שם ממיכלשטאט. "בעל שם ממיכלשטט" מכון ירושלים תשמ"ג, מבוא עמ' ג.
  120. ^ מוזכר בשער של מסכתות הש"ס בדפוס וילנא כבעל "חילופי גרסאות הגהות לש"ס והוספות במסורת הש"ס ועין משפט. בנו הוא הדיין ר' יהודה לייב המוזכר שם כבעל קצור כללי התלמוד. מחותנו של ר' יוסף שמואל וחותנו של ר' יהודה לייב הוא ר' שמואל שאטין כהן בעל כוס ישועות וסב סבו של החת"ס.
  121. ^ "המתגורר פה ק"ק ורנקפורט יכוננה עליון עד עת נקריב קרבן ה' את הכבש האחד ועשירית האיפה תמיד. הכותב בידיים רפות. וברעיוני' עפות וצפות. לא חפות ולא יפות. הטרוד: יאיר חיים בכרך:" סוף סימן ט"ו שו"ת חוות יאיר. וראה עוד בתחילת סימן קס"ו שם,
  122. ^ הרב להמן בשפרו יועץ המלך מספר שר' יעקב הוזמן לכהן כרב בהלברשטט ובדרכו אנשי פרנקפורט שכנעוהו להישאר אצלם. יצוין שלפי מסורות שונות דברים דומים קרו גם לר' יהונתן אייבשיץ ולמלבי"ם.
  123. ^ כמו כן, מאבקו בר' יהונתן אייבשיץ פגע במעמדו. בתקופתו החיד"א הגיע לפרנקפורט וספג בזיונות קשים אך הפנ"י לא היה שם כדי לעזור לו.
  124. ^ שהיה אהוב ומוערך במיוחד על ידי בני הקהילה.
  125. ^ נצר למשפחה שורשית בפרנקפורט ודיין קהילת אמסטרדם. חיבר ספרים רבים שהחשוב שבהם "שבע פתילות" (על בסיס מנורת המאור). בהערות לשם הגדולים מאת מכון המאור נכתב שהיה תלמיד מהרשש"ך. (עמ' רפט).
  126. ^ לאחר הפרדת הקהילות הרפורמים אפשרו למנות רב אורטודוכסי כדי לשכנע את החרדים להישאר בקהילה הכללית.
  127. ^ היה רב באונסדורף. מינויו היה שנוי במחלוקת והיו שראו בר' לוי יוסף ברויאר כרב הקהילה. עם פטירת הרב ברויאר נחלקו בקהילה: סיעת רוזנהיים רצתה את הרב קליין מנירנברג וסיעת יצחק ברויאר רצתה את ר' רפאל ברויאר, לבסוף נבחר הרב הורוויץ. ירושתנו ט' עמ' שעב.
  128. ^ וכן הרבנים: נתן עפשטיין, משה קאהן (אנ'), יהודה רויטלינגן מילר(גר') סבו של ר' יהודה מילר, דוד שטראוס ראש ישיבת פיורדא, רפאל קירכהיים, אברהם יוסף מנץ (אנ') ובן ציון ראקאוו(אנ').
  129. ^ עופר חן, "מ'קהילה פורשת' לאוונגרד ציוני חלוצי: יסודות הרעיון הממלכתי בפילוסופיית ההלכה הנאו-אורתודוקסית", דעת 67 (תשע"ט), עמ' 589–609.
  130. ^ הספר הושלם על ידי רוזה ארנסברג לאחר מות בעלה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_פרנקפורט&oldid=39947649"