שיחות אולמרט–אבו מאזן

אהוד אולמרט עם קונדוליזה רייס ואבו מאזן (2007)

שיחות ישירות בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית התקיימו בימי ממשלת ישראל השלושים ואחת בין דצמבר 2006 לספטמבר 2008. השיחות התנהלו על רקע ועידת אנאפוליס אשר בה הצהירו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) על הכרה הדדית בפתרון שתי המדינות וחתירה להסכם שלום באמצעות משא ומתן מידי. במהלך השיחות הוצעו פשרות במספר סוגיות אשר אמורות היו להוות חלק מהסדר מדיני כולל. בסופו של דבר הניסיונות להגיע להסכם כלשהו נכשלו והשיחות נפסקו באופן לא רשמי בסוף שנת 2008.

בשיחות אלה הוצעו מצד ישראל ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו על ידיה מעולם. בשיחה עם חברי כנסת ב-2012, על פי עיתון "הארץ", טען עבאס כי אם היו ממשיכות השיחות, הצדדים היו מגשרים על כל הפערים ומגיעים להסכמה תוך חודשיים בלבד. בריאיון לתוכנית "המקור" ב-2015 טען כי לא היה מנהיג ישראלי עמו הגיע להסכמה רחבה כל-כך כמו אולמרט.

אולמרט טען בריאיון לאותה התוכנית שבמהלך פגישתו האחרונה עם עבאס, אמר לו ש:"חמישים שנה לא יציע ראש ממשלה ישראלי את מה שאני (אולמרט) מציע". הוא אף טען כי בדיעבד עבאס התחרט על כך שלא הסכים להצעותיו.

רקע

מינויו של מחמוד עבאס ליו"ר הרשות הפלסטינית

בעקבות כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, רווחה בקרב הציבור הישראלי הסברה ש"אין פרטנר" בצד השני, והאמון בהסכם שלום הלך ופחת. מינויו של עבאס, שנחשב מתון מקודמו, יאסר ערפאת, לממשיכו, עוררה מחדש את האמון בתהליך השלום.

הבחירות המיוחדות

ב-9 בינואר 2005 התקיימו ברשות הפלסטינית בחירות מיוחדות בהן נבחר ברוב גדול יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, מחמוד עבאס (אבו מאזן), אשר דיבר בגנות מאבק אלים באינתיפאדה השנייה. ממשלת שרון שהחרימה את ערפאת בהאשמת מעורבותו בפעולות הטרור, ראתה בעבאס דמות מתונה והחלה לשתף עמו פעולה (כמוצהר בפסגת שארם א-שייח'). ערב ההתנתקות אף הכריז עבאס על סיום "הג'יהאד הקטן" (החמוש) ותחילת "הג'יהאד הגדול" (בניית המדינה שבדרך). כל אלה והמאבק המתמשך מול חמאס, הקנה לעבאס תדמית של מנהיג מתון הנאבק בקיצוניים ועורר אמון מחודש במשא ומתן ובסיכוי להסדר מדיני.

המאבק מול חמאס

ב-14 ביולי 2005 הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרשות לעצור בכוח את ירי הפצמ"רים של החמאס לעבר ישראל. בכך החלה סדרת מאבקים בין חמאס לפת"ח.

בינואר 2006 ניצחה תנועת חמאס בבחירות למועצה המחוקקת והוטלה עליה משימת הקמת הממשלה. חמאס התנגד להכרה במדינת ישראל ולמשא ומתן עמה וגרר חרם כלכלי על הרשות מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ומספר ארצות ערב. בכך גדל שוב המתח בין חמאס לפת"ח, מה שהוביל למספר רב של תקריות אלימות בין פעילי התנועות. במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות פלסטינית בניסיון לגשר על המחלוקות בין שתי התנועות, אולם ב-14 ביוני באותה השנה הודיע עבאס על פירוק ממשלת האחדות בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה. ניתוק הפת"ח מחמאס אפשר כחודשיים לאחר מכן לחתום על הסכם לחידוש התיאום הביטחוני בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, לאחר שבע שנות ניתוק.

התפצלות מפלגת "הליכוד" וניצחון "קדימה" בבחירות

באוגוסט 2005 הוציאה לפועל ממשלתו של אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות. התוכנית ספגה התנגדות כבדה מתוך הממשלה והובילה לפרישתו של בנימין נתניהו מתפקידו כשר האוצר והתייצבותו מול אריאל שרון. סיעת השלטון, הליכוד, הייתה מפוצלת בין תומכי התוכנית (הפשרניים יותר פוליטית) למתנגדיה (הנציים יותר). דבר זה בין השאר הוביל לפרישתם של כשליש מחברי הסיעה, תומכי שרון, ביניהם ציפי לבני, אהוד אולמרט ואברהם הירשזון והקמת מפלגת מרכז חדשה שכללה גם בכירים ממפלגת העבודה כגון דליה איציק, חיים רמון ושמעון פרס. כמו כן הצטרף לסיעה גם אחד ממייסדי מפלגת שינוי הפרופסור אוריאל רייכמן. עד מהרה זכתה המפלגה לתמיכה רחבה של ראשי ערים, מועצות מקומיות ואזוריות ולהצטרפותם של שרי ליכוד נוספים כגון השר צחי הנגבי ושר הביטחון שאול מופז.

ב-4 בינואר 2006, היום בו נרשמה מפלגה זו כמפלגת "קדימה" אצל רשם המפלגות, לקה ראש הממשלה שרון באירוע מוחי ממנו לא התאושש עד יום מותו. אהוד אולמרט, ממלא מקום ראש הממשלה, התמנה לתפקיד ראש הממשלה בפועל. במהלך מערכת הבחירות הציג אולמרט לציבור את תוכנית ההתכנסות, תוכניתו המדינית שכללה דבקות במדיניות ההפרדה, כלומר פינוי מרבית ההתנחלויות. על פי התוכנית תנסה ממשלת ישראל להידבר עם הפלסטינים, ואם לא יימצא פרטנר, מהלך ההיפרדות יבוצע באופן חד צדדי. מועד המהלך נקבע לכל היותר עד סוף 2008 (לאחר כמה חודשים הצהיר אולמרט שתוכנית זו ירדה מהפרק).

ב-28 במרץ זכתה מפלגת קדימה בבחירות לכנסת השבע עשרה ברוב גדול והקימה ממשלת שמאל-מרכז-חרדים בראשותו של אהוד אולמרט. בקווי היסוד שלה התחייבה הממשלה לנהל משא ומתן עם הפלסטינים על מנת להגיע להסכמי קבע שיביאו ל"עיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית" שייחתמו על בסיס הכרה הדדית והסכמים קודמים שנחתמו (קרי הסכמי אוסלו והסכם ואי).

על פי אולמרט, בספטמבר 2006, כשבועיים אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, החל לאותת לעבאס על כוונתו להיפגש. עבאס הגיע למעון ראש הממשלה ב-23 בדצמבר וזו הפעם הראשונה שנועדו השניים.

ועידת אנאפוליס

מטרת ועידת אנאפוליס שהתקיימה בין התאריכים 27–28 בנובמבר 2007 הייתה הכרזה על פתיחת המשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים. בוועידה נכחו נציגי הרשות הפלסטינית וישראל, וכן נציגי מדינות רבות בעולם כגון הקוורטט ונציגים מהליגה הערבית. זו הייתה הוועידה הראשונה מסוגה מאז ועידת קמפ דייוויד, והיא סימנה את סופו של הקיפאון המדיני בין הישראלים לפלסטינים, על אף ששיחות התקיימו בפועל מזה מספר חודשים.

בפתח הוועידה הקריא נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, הצהרה המוסכמת על ידי שני הצדדים, ועיקרה התחייבות שני הצדדים ליישום תוכנית מפת הדרכים (אליה התחייב כבר שרון) ולפתוח במשא ומתן שיימשך עד סוף 2008, ובבסיסו הכרה הדדית, שלום והקמת שתי מדינות לשני עמים.

בוועידה בירך אולמרט על יוזמת השלום הערבית.

ההצעות שהועלו

אף על פי שהשיחות התקיימו בחדרי חדרים ותוכנן מעולם לא נחשף באופן רשמי ומסודר, התוכן שלהן התגלה לציבור הרחב מראיונות שקיימו ראש הממשלה אולמרט, ובכירי הרשות הפלסטינית, עבאס ועריקאת, עם כלי תקשורת שונים.

על פי אבי יששכרוף, אולמרט ועבאס נפגשו לפחות 36 פעמים במסגרת השיחות, לרוב אחת לשבועיים. כל הפגישות התקיימו במעון ראש הממשלה בירושלים, למעט אחת ביריחו. במקביל לשיחות התנהל משא ומתן רשמי בין הצדדים, אשר התחיל לאחר ועידת אנאפוליס, בהובלת ציפי לבני בצד ישראלי ואבו עלא בצד הפלסטיני.

בתחילת כל פגישה נפגשו הצדדים לארוחת ערב ובהמשך ישבו אולמרט ועבאס לשיחה ב"ארבע עיניים". בסוף כל שיחה כזאת נקראו המזכיר המדיני שלום תורג'מן וסאיב עריקאת לרשום את סיכום הדברים.

ב-3 במאי 2008 נועד ראש הממשלה אולמרט עם מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליזה רייס, אז הציג בפניה את הצעתו המגובשת להסדר מדיני. רייס העבירה את הדברים בפני עבאס כמה ימים לאחר מכן.

ב-16 בספטמבר נפגשו עבאס ואולמרט בפעם האחרונה, אז הציג אולמרט הצעה מתקדמת יותר. אמנם לא חתמו הצדדים על הסכם כלשהו בפגישה הזו, אבל הפלסטינים לא השיבו בסירוב מוחלט להצעה. הצדדים המשיכו להיפגש ללא נוכחות ראש הממשלה ויו"ר הרשות, בחודשים שלאחר מכן.

השיחות נפסקו באופן לא רשמי בסביבות דצמבר 2008 - ינואר 2009 ולא חודשו עד למשא ומתן ב-2010.

טריטוריה

בשיחות דובר על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967 ולחילופי שטחים.

תחילה הציע עבאס סיפוח של 1.9% משטחי הגדה לישראל בתמורה לשטחים בעלי גודל ומהות זהים.

אולמרט הציע לספח 3 גושי התיישבות עיקריים: גוש אריאל, גוש אדומים-ירושלים וגוש עציון. גושים אלה כללו כ-150,000 אזרחים ישראליים וכ-6.3% משטח הגדה. בתמורה הציע שטחים מחבל לכיש, דרום הר חברון, עמק בית שאן וממזרח לרצועת עזה, אשר עמדו על כ-5.8% משטח הגדה. על פער חצי האחוז הנותר הציע לגשר באמצעות סלילת כביש תת-קרקעי בין דרום הר חברון לרצועת עזה וכך לפתור את בעיית חוסר הרצף הטריטוריאלי בין הגדה לרצועה. מפה עם הגבולות המתוארים הוצגה למשלחת הפלסטינית בפגישה האחרונה ב-16 בספטמבר 2008. כאשר ביקש עבאס לקחת את המפה למוקטעה ולהיוועץ במומחים לגביה, סירב לכך אולמרט והפציר בו לחתום עליה בראשי תיבות על המקום. עבאס סירב ומאחר ולא קיבל עותק, שרטט מזיכרונו את המפה המדוברת על מפית. שרטוט זה ידוע כ"מפת המפית" (באנגלית: The Napkin Map) וצילום שלו דלף על ידי רשת אל-ג'זירה כחלק מפרשיית "מסמכי פלסטין" (באנגלית: The Palestine Papers).

לטענת עבאס, כל השטח הבנוי בהתנחלויות הוא 1.1% משטחי הגדה, ולכן הצעתו של 1.9% הייתה מרחיקת לכת כשלעצמה. משום כך, הצעת אולמרט לא באה בחשבון. אולמרט מצדו, טען שהוא סימן לעבאס על מוכנותו להתפשר על 5.9%.

המחלוקת העיקרית נעה סביב אילו התנחלויות תפנה ישראל. העמדה הפלסטינית הרשמית היא שישראל תוכל לספח את מרבית ההתנחלויות, אם כי ההתנחלויות הפוגמות בהמשכיות הטריטוריאלית של השטחים הפלסטיניים ובביטחון תושבי הסביבה הן מחוץ לתחום. במרכז סוגיה זו עמדה העיר אריאל, אז מקום מושבם של 18,000 ישראלים, אותה התעקש אולמרט לספח, בניגוד לעמדת עבאס.

המשא ומתן על הטריטוריה הסתיים כאן, כאשר אולמרט טען כי ראש ממשלה ישראלי לעולם לא יפנה את אריאל ועבאס השיב כי אף נשיא פלסטיני לא יקבל את הישארותה.

— הניו יורק טיימס, 2011.

עריקאת אישר כי המשלחת הפלסטינית לא הסכימה להתפשר יותר מ-1.9%. למרות הכל, אף בנושא זה לא הגיעו השיחות לידי "פיצוץ" מאחר שהצדדים האמינו כי יהיה ניתן לגשר עליהן בהתערבות אמריקאית.

ירושלים והר הבית

אולמרט הציע לחלק את ירושלים ולוותר על הריבונות הישראלית בעיר העתיקה. על פי ההצעה, השכונות הערביות של ירושלים יסופחו למדינה הפלסטינית בעוד שהשכונות היהודיות יישארו בריבונות ישראלית. כלומר שמזרח ירושלים תהפוך לעיר הבירה של המדינה הפלסטינית.

עבאס הציע שהעיר לא תחולק לגמרי; חלקה המערבי וחלקה המזרחי יזכו כל אחד למועצה משלו, כאשר כל אחד יהווה עיר בירה למדינתו, אך יהיה גוף אשר מקשר ביניהן.

על הסכמתו לחלק את ירושלים אמר אולמרט:

עוד הרבה לפני שחדלתי להיות ראש עיריית ירושלים כבר הבנתי, שהאיחוד שאנחנו מדברים עליו, לצערי, הוא יותר סיסמה ממציאות. הפער בין החלק המזרחי של ירושלים לחלק המערבי שלה הוא בלתי ניתן לגישור.

— אהוד אולמרט, בריאיון לערוץ 2, 2011

הוסכם כי לעיר העתיקה יהיה מעמד בינלאומי מיוחד (בדומה לתוכנית החלוקה) אשר לגביו יתנהל משא ומתן במועד מאוחר יותר. תמונה וועדה שתכלול נציגים מ-5 מדינות להצעת אולמרט; ישראל, פלסטין, ירדן, ערב הסעודית וארצות הברית אשר תדון, בבוא הזמן, על ניהול מתחם "האגן הקדוש". עבאס הציע שלוועדה זו יצטרפו גם מצרים והוותיקן. העיקרון המרכזי אשר ינחה ועדה זו, יהיה חופש מלא לבני כל הדתות להתפלל במקומות הקדושים להן.

המחלוקת הגיעה בהגדרה של מה ייכלל כחלק מהמקומות הקדושים. אולמרט הציע שגם הר הזיתים, עיר דוד וסילוואן ייכללו במסגרת זו, אולם עבאס לא הסכים מאחר שהר הזיתים וסילוואן אמורים היו להיות, לדעתו, חלק נכבד מהבירה הפלסטינית העתידית.

אם כן, בשיחות אלה, לראשונה לאחר שחרורה במלחמת ששת הימים, הסכים ראש ממשלת ישראל לוותר על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה.

פליטים ותביעת השיבה

כפי שחושפת קונדוליזה רייס באחד מספריה, בנושא זה הציע אולמרט לקלוט כ-5,000 פליטים פלסטיניים בשטח מדינת ישראל תוך חמש שנים "מסיבות הומניטריות". במבט כולל, נושא הפליטים יטופל ב"רוח יוזמת השלום הערבית". בנוסף תצהיר ישראל כי "[היא] רגישה ואינה מערערת על סבלם של הפלסטינים שחיו במה שנהיה ישראל וגורשו מביתם כתוצאה מהסכסוך ומשום כך חוו שנים של חיי אומללות" בתמורה להכרה כלל-ערבית בסבלם של יהודי ערב שגורשו אחרי 1948. כדי להגיע סופית לסיום משבר הפליטים הפלסטיניים, הציע אולמרט שישראל תייסד ותנהל קרן בינלאומית שתדאג לגייס כספים על מנת לפצות את הפליטים על אובדן רכושם.

כאשר הציגה רייס את הדברים בפני אבו מאזן הוא דרש את קליטתם בידי ישראל של 60,000 פליטים. בתגובה היא דרשה שיסכים ל-10,000-15,000. אולמרט מצדו טוען שאם היה מבקש עבאס 10,000-15,000 פליטים, הוא היה מסכים לכך ללא היסוס, ושהיה ברור לו ש-5,000 הוא מספר התחלתי בלבד אשר היה אמור לעלות במהלך המשא ומתן. באופן רשמי, לא ידוע מה המספר עליו חשב עבאס בעניין זה.

בריאיון לתוכנית "המקור", חשף חיים רמון שבמקביל למשא ומתן, הוא בעצמו ניהל משא ומתן נפרד על נושא הפליטים בלבד עם עבאס. לטענתו, עבאס דרש שיבה של 150,000 פליטים תוך 10 שנים, בעוד שרמון הסכים ל-100,000 פליטים תוך 15 שנים.

על פי עדותו של אבו מאזן: ”דיברנו בינינו בכנות על סוגיית הפליטים והסכמנו לפתור את הסוגיה הזו לאלתר. כי אם סוגיית הפליטים לא תיגמר, לא נוכל להגיד שהסכסוך נגמר.”^{[דרוש מקור]}

ביטחון

על הנושא הביטחוני אמר עבאס שהיה "עניין סגור", כלומר ללא מחלוקת. בנושא זה סוכם כי על מדינה הפלסטינית להחזיק בכוח משטרתי חזק, אולם עליה להיות מפורזת מצבא. צה"ל לא יורשה לחדור לשטחה של המדינה הפלסטינית ובנוסף אסור יהיה לה לקיים הסכמים צבאיים עם מדינות אשר אינן מכירות במדינת ישראל. כמו כן לישראל יינתן חופש תנועה אווירי מלא מעל שמי המדינה הפלסטינית.

בניגוד לאהוד ברק, במסגרת המשא ומתן הנוכחי הסכים אולמרט לוותר על השליטה הישראלית בבקעת הירדן. כוחות בינלאומיים (או צבא זר) אשר מקובלים על מדינת ישראל היו אמורים לפקח על גבול המדינה הפלסטינית עם ירדן. עבאס, לאחר היוועצות עם האמריקאים, הציע את כוחות נאט"ו.

הסיבות לכישלון השיחות

ב-16 בספטמבר 2008 נפגשו אולמרט ועבאס בפעם האחרונה במסגרת השיחות. בניגוד להסכמי קמפ דייוויד, הפעם לא ניתן לומר כי המגעים הגיעו לידי "פיצוץ" ואף צד לא הטיח האשמות כלפי הצד השני. נראה כי מספר גורמים הביאו לכישלון השיחות, חלקם ברורים יותר וחלקם פחות.

פרשת טלנסקי, התפטרות אולמרט והבחירות לראשות "קדימה"

ב-30 ביולי 2008 הודיע אולמרט על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה בעקבות החקירות שנפתחו נגדו.

ב-17 בספטמבר, למחרת שיחתו האחרונה עם עבאס, נבחרה ציפי לבני לראשות מפלגת השלטון, קדימה. הנשיא שמעון פרס הטיל עליה להרכיב ממשלה חדשה ומשנכשלה לעשות כן, הכריז על הליכה לבחירות. בכך, למעשה, נעשתה ממשלתו של אולמרט ממשלת מעבר והוא עצמו לראש ממשלת מעבר. מצב זה הביא לכך שהיה ברור מצד אחד כי אולמרט יפסיק לכהן כראש הממשלה חודשים ספורים לאחר מכן, ומצד שני לא היה ברור כיצד תורכב הממשלה שתיבחר לאחר הבחירות המדוברות. לטענת הפלסטינים, דברים אלה הובילו לבלבול בקרבם והם העדיפו להשהות את השיחות עד היבחר ראש ממשלה חדש. אולם, טענו כי כבר מראשית החקירות שנפתחו נגד אולמרט (מאי 2008) החלו לפקפק באמון הציבור בו.

אולמרט טוען, כי לא הייתה אמורה כל סיבה לפקפק באמינותו ובלגיטימיות שבהצעותיו לפחות עד אפריל 2009 (אז הושבעה ממשלת נתניהו השנייה) וכי אם עבאס היה מסכים להצעתו שהוצגה ב-16 בספטמבר, השניים היו ניצבים יחד בעצרת הכללית של האו"ם יומיים לאחר מכן ומכריזים כי השיחות הגיעו לידי הסכמה. המתווה היה מוצג בפני כל הנציגויות באו"ם להצבעה ועובר ברוב גדול ("למעט אולי סוריה ואיראן"). לאחר מכן היו מעלים אותו להצבעה בפרלמנט האירופי ולבסוף חותמים עליו בבית הלבן בנוכחות 25,000 איש ומנהיגי כל מדינות העולם. מהלך זה, לטענתו, היה מבטיח לאולמרט ניצחון בבחירות והוא היה נבחר לכהונה נוספת בה הסכם השלום היה מיושם.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית

עד אז לקח על עצמו ממשל בוש לגשר בין הצדדים ולפקח על המשא ומתן. בנובמבר 2008 התקיימו הבחירות לנשיאות ארצות הברית, בהן נבחר ברק אובמה. שינוי זה במבנה השלטון בארצות הברית תרם לתחושת אי הוודאות בניהול השיחות, ולמעשה עד ינואר 2009 הייתה אף הממשלה בארצות הברית ממשלת מעבר.

מבצע "עופרת יצוקה"

בדצמבר 2008 יצא לפועל מבצע עופרת יצוקה אשר הביא למשבר ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית.

על פי סאיב עריקאת, הפלסטינים היו מוכנים לפשרה בנושא הטריטוריאלי (שהיווה מחסום עיקרי בהגעה להסכם) והציגו מפה בפני ראשי הממשל האמריקני ב-18 בדצמבר 2008. בוש הורה על קביעת פגישה משותפת ישראלית, פלסטינית ואמריקנית בוושינגטון ב-3 בינואר 2009, אולם הפגישה בוטלה בגלל המבצע. אם כן, לא ידוע באופן רשמי ביוזמת איזה צד היא בוטלה, אך ככל הנראה ביוזמת הצד הערבי.

ביקורת

מהצד הישראלי

מימין, בעודו מכהן כיו"ר האופוזיציה, השמיע בנימין נתניהו ביקורת נוקבת על ההצעות שהועלו בשיחות, בדגש על התנגדותן של ש"ס וישראל ביתנו שישבו בקואליציה באותה תקופה, לחלוקתה של ירושלים (שהוצעה בשיחות).

בנוסף, התייחס נתניהו לכך שסירובם של הפלסטינים להצעות ה"סופר מרחיקות לכת" שהוצעו במשא ומתן מראה על אי נכונותם להגיע לכל הסדר שהוא

בינואר 2008, כמחאה על העיסוק בנושאי ליבה במשא ומתן, פרשה מפלגת ישראל ביתנו מן הקואליציה.

משמאל, שאול אריאלי, ממגבשי מפת ההסדר של "יוזמת ז'נבה", מתח ביקורת על הדבקות של אולמרט בסיפוח שטחים העולים על 4% משטח הגדה, בניגוד ל"בסיס הבינלאומי הלגיטימי לקביעת גבול", וששטחים צחיחים ברמת ערד ומדבר יהודה אינם פיצוי הולם.

מהצד הפלסטיני

סאיב עריקאת טוען שנאמר לו מפי בכירים ישראלים לקראת סוף כהונתו של אולמרט, שאולמרט אינו רלוונטי פוליטית. עריקאת ביקר אף את אי נכונותו של אולמרט להעביר לפלסטינים עותק של מפת ההסדר וכן על התעקשותו על הסכמה מידית של אבו מאזן לחתום על תוכנה ללא היוועצות במומחים. בנוסף הוא התייחס לתמיהה הישראלית מהסירוב הפלסטיני, וטען שלדעתו פסול מצד הישראלים "להגיע להסכמות בינם לבין עצמם" ואז כאשר הפלסטינים אינם מקבלים אותן, לבקרם.

אבו מאזן מצדו, טען שהחקירות נגד אולמרט נראות בעיניו כמו "רצח פוליטי" על מנת למנוע ממנו להגיע להסכם. אולמרט טען דבר דומה. בנוגע לחילופי השטחים, טען שהשטחים שאולמרט ביקש לספח למדינת ישראל פוגעים בהמשכיותם הטריטוריאלית של חלקים מהמדינה הפלסטינית ושבתמורה לשטחים פוריים ומיושבים, הציע שטחים בעלי ערך נחות יותר. בנושא הפליטים, טען עבאס שאמנם הוא מברך על פשרת אולמרט, אולם הוא מכיר בזכותם של 5 מיליון פליטים לשוב לתוך גבולות הקו הירוק. מאחר שהוא יודע שמספר זה מופרך מעבר לכל דמיון, הוא מוכן להתפשר על פחות, אם כי ה-5,000 שהציע אולמרט הם כמעט אפסיים לעומת כמות סך כל הפליטים.

בעולם

אליוט אברמס, היועץ המיוחד לענייני המזרח התיכון בממשלת בוש, טען שרייס הופתעה מאוד מנכונותו של אולמרט "להרחיק לכת יותר מברק". בנוסף סיפר גם שלדעתו ההצעות של אולמרט לא היו ריאליות מאחר שלא היו מאושרות בכנסת ואף בקבינט.

ראו גם

• ועידת קמפ דייוויד (2000)
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• האינתיפאדה השנייה
• המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2010)

לקריאה נוספת

• קונדוליזה רייס, No Higher Honor: A Memoir of my Years in Washington, הוצאת Broadway Paperbacks, נובמבר 2011.

קישורים חיצוניים

• גרג קארלסטרום, The "napkin map" Revealed, אל-ג'זירה, 23 בינואר 2011.
• מנחם רהט, מושחת ומופקר, באתר ערוץ 7, 26 בנובמבר 2015
• אלוף בן, אהוד אולמרט כמעט עשה היסטוריה: וויתור ישראלי על האגן הקדוש, באתר הארץ, 26 ביוני 2009