ועידת מדריד (1991)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ורג' בוש (האב) נואם בוועידת מדריד

ועידת מדריד היא ועידה בינלאומית שנערכה במדריד בירת ספרד בין 30 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1991 במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס בייקר

בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי שיתוף הפעולה שבין ארצות הברית ומדינות ערב, וכן עמידתה של ישראל מן הצד, ללא תגובה צבאית, בשעה שנורים עליה טילים, על מנת שלא למוטט את הקואליציה, יוצרים אווירה חדשה, שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" שנפתח. ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, היה מתנגד תקיף לרעיון הוועידה הבינלאומית (מכיוון שחשש מלחץ בינלאומי על ישראל על מנת שתסכים לוויתורים) שהועלה עוד בתקופת כהונת הממשלה הקודמת על ידי מזכיר המדינה בממשלו של רונלד רייגן, ג'ורג' שולץ, אך נדחה על ידי שמיר.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהדפקו על פתחה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991 תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר, וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהם הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית עד אותה עת. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ, קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית במדריד, תוך התניה שהמשא ומתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד. לקראת כינוס הוועידה ארצות-הברית מסרה לישראל מכתב ביטחונות בו ציון שהיא אינה תומכת בכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ואין זו מטרתה להביא את אש"ף לתוך התהליך או לגרום לישראל להיכנס לדו-שיח או משא ומתן עם אש"ף.

הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הוועידה כינסו במשותף נשיאי ארצות הברית וברית המועצות, שהזמינו אליה את נציגי ממשלות ישראל, סוריה, ירדן, לבנון ומצרים, וכן את נציגי ארצות הברית, ברית המועצות והאיחוד האירופי. הפלסטינים יוצגו בוועידה כחלק מהמשלחת הירדנית. עובדה זו הייתה למעשה התחכמות דיפלומטית שנועדה לאפשר משא ומתן ישראלי-פלסטיני מבלי שישראל תצטרך לשאת ולתת עם אש"ף. נציגי הפלסטינים בשיחות היו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, והיו בהם שהיו מזוהים עם אש"ף במובהק, כמו למשל חיידר עבד א-שאפי. בכיר פלסטיני נוסף שהיה שם הוא סאיב עריקאת, שאף הודה בראיון עם עקיבא אלדר כי הוא היה נציגו של ערפאת: "הלכנו למדריד תחת מטרייה של משלחת ירדנית-פלסטינית. מצד אחד לא היינו אש"ף, מצד שני קיבלנו הוראות מערפאת ומאחרים בתוניס. כדי להזכיר שאנחנו קיימים, הופעתי בוועידת מדריד עם כאפיה לראשי. בחוסר רצון, באונס, שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד (Terms of Reference) של תהליך השלום (החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338). בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו - שהדברים יתפתחו באופן טבעי ושאלה שינסו לעצור את המהלך ייעלמו".

המארחים שלחו לוועידה את הדרג הבכיר ביותר: הנשיא ג'ורג' בוש, הנשיא מיכאיל גורבצ'וב וראש ממשלת ספרד פליפה גונסאלס. הצדדים הנצים שלחו לוועידה את דרג שרי החוץ, למעט מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. בחירתו של שמיר להשתתף בוועידה התפרשה על ידי שר החוץ של ישראל, דוד לוי, כהבעת אי אמון בו ועל-כן הוא בחר שלא להשתתף בוועידה. במקומו הופיע סגנו, בנימין נתניהו, שייצג את ישראל בפני כלי התקשורת העולמיים.

הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הוא "נאום גבלס"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד הפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך; "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה.

בוועידת מדריד הותוו למעשה הערוצים הרשמיים המשמשים בתהליך השלום הישראלי-ערבי עד היום הזה: הערוץ הבילטרלי (דו-צדדי), שבו נושאת ונותנת מדינת ישראל מול כל צד ערבי בנפרד, והערוץ המולטילטרלי (רב-צדדי), שבו נערכים דיונים רבי-משתתפים בעיקר בנושאים בעלי זיקה משותפת כגון פיתוח כלכלי, איכות סביבה, מים וכדומה.

לאחר הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיחות שהתקיימו בוושינגטון, בהתאם לסיכום בוועידת מדריד, בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, ובין משלחת ישראלית בראשותו של יוסי בן אהרון ומשלחת סורית, וכן בין משלחת ישראלית בראשותם של יוסף הדס ואורי לוברני ומשלחת לבנונית, לא הביאו להתקדמות של ממש, אך אנשי הימין בישראל ראו בהן התקדמות בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב-16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה.

הוועידה סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. פריצת דרך בתהליך השלום הושגה עם החתימה על הסכמי אוסלו, שגובשו במשא ומתן ישיר במהלך שנת 1993.

במהלך דיוני ועידת מדריד שוחררו יהודי סוריה באפריל 1992, בעקבות לחץ אמריקני על אסד לבצע מחווה כלפי ישראל. כמו כן הוועידה פרצה דרך ביחסים הבינלאומיים של ישראל. מדינות רבות שלא הכירו בישראל, למשל הרפובליקה העממית של סין, כוננו עמה יחסים דיפלומטיים, ומעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר בצורה ניכרת.

ועידת מדריד הובילה לשיחות דו-צדדיות ציבוריות עם ירדן, שהגיעו לשיאן בהסכם השלום בין ישראל לירדן משנת 1994. בהסכם התחייבו שתי המדינות להימנע מפעולות מלחמה, להבטיח ששום איום לאלימות כלפי האחר לא ייווצר בטריטוריה שלהן, לעשות מאמץ למנוע מעשי טרור ולפעול ביחד להשגת ביטחון ושיתוף פעולה במזרח התיכון בהחלפת מוכנות צבאית בצעדים בוני אמון.

בינואר 2007 התקיים במדריד מפגש ייצוגי של נציגים מישראל וממדינות ערב, תחת השם "מדריד פלוס 15" או "ועידת מדריד השנייה". במפגש נטלו חלק משתתפים מסוריה, לבנון, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, ישראל ומדינות אירופה. המפגש לא היה רשמי: משתתפי המפגש לא ייצגו את ממשלותיהם, ולא נכללו בו דיונים בנוגע למשא ומתן עם ישראל‏[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: מבצע עמוד ענן


Flag of Israel.svg