עיילבון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עיילבון
Eilabun.jpg
הבתים בשכונה הצפונית של עיילבון נושקים לתוואי המוביל הארצי
שם בערבית عيلبون
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה ג'ריס מטר
גובה ממוצע ‎194‏ מטר
סוג יישוב יישוב עירוני בעל 5 - 10 אלף תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 5,182 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎4.0%‏ בשנה עד דצמבר 2012
  - צפיפות אוכלוסייה 1,072 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 4,835 דונם
מיקום עיילבון
עיילבון
עיילבון
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3962
פרופיל עיילבון נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
אתר המועצה
עבדאללה יוסוף, חרש נחושת, מספר סיפורים ונגן כינור מעילבון

עֵילַבּוּןערבית: عيلبون) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1973. עיילבון שוכנת מערבית לכנרת, דרומית למע'אר ומזרחית לעראבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת מקומית נוסד היישוב הנוכחי במאה ה-19 על ידי תושבים נוצרים מהיישוב הסמוך דיר חנא.‏[1] שם הכפר משמר כנראה את שמו של היישוב היהודי הקדום עיילבו.

חדר הלימוד הראשון לבנים בכפר נבנה בשנת 1899 על ידי כמרים גרמנים קתולים. בשנת 1905 נבנה חדר לימוד דומה לבנות. במפקד האוכלוסין שערכו הבריטים ב-1931 נמנו בכפר 85 בתים מיושבים, אשר בהם 404 תושבים, מהם 372 נוצרים והשאר מוסלמים‏[2]. לפי דו"ח של משטרת ישראל משנת 1954, ערביי עילבון לא לקחו חלק במאורעות תרפ"ט, אולם במהלך המרד הערבי הגדול אירחו בני הכפר, במיוחד אנשי חמולת זריק, את אנשי הכנופיות. על פי הדו"ח, אנשי עילבון התייחסו אל אנשי הכפר באיבה, אך שיתפו איתם פעולה מתוך חשש‏[3]. בדצמבר 1937 התרחש בכפר קרב בין הצבא הבריטי וכנופיה ערבית גדולה‏[4]. בשנת 1943 הוקם בית ספר יסודי ממלכתי שמנה שני חדרים. חדרים אלה עדיין מהווים חלק מבית הספר כיום.

מלחמת העצמאות ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות חנו בכפר כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י ואנשי הכפר שיתפו איתם פעולה, חפרו תעלות קשר, סיפקו מזון לחיילים והשתתפו בשמירה על הכפר‏[3].

במסגרת מבצע חירם לסילוק צבאו של קאוקג'י מהגליל, נכבש הכפר על ידי חטיבת גולני. בקרב, שנערך החל משעות אחר הצהריים של ה-29 באוקטובר 1948, נתקלו כוחות צה"ל בהתנגדות חזקה, ורק סמוך לחצות הצליחו להיכנס לכפר לאחר שכוחות צבא ההצלה נסוגו ממנו.‏[5] על פי עדותו של משקיף או"ם השתתפו צעירי הכפר בלחימה לצד חייליו של קאוקג'י. לאחר כיבוש הכפר נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב עם אנשי קאוקג'י נכרתו ונישאו בתהלוכה ברחובות הכפר. על פי הנטען תושבי הכפר השתתפו בתהלוכה או הריעו לה. לעומת זאת, תושבי הכפר טענו שהם הביעו מורת רוח אל מול התהלוכה והסתגרו בבתיהם בעת התרחשותה‏[3]. על פי מכתב ששלחו זקני הכפר לשר המיעוטים בכור שלום שטרית, התושבים כונסו לכיכר המרכזית, ובמהלך הכינוס נהרג אחד התושבים, לאחר מכן בחר מפקד הכוח 12 צעירים מבין תושבי הכפר והם נרצחו אחר כך על ידי החיילים. שאר התושבים גורשו לכיוון גבול לבנון, ואז נהרג תושב נוסף‏[6].

בכפר נשארו רק מספר כמרים וזקנים וזמן קצר לאחר מכן, במפקד האוכלוסין בנובמבר 1948, על פיו נקבע אלו ערבים רשאים להשאר במדינת ישראל, הכפר היה ריק מאדם.‏[7]. חלק מאנשי הכפר נשאר בסביבתו, וחלק אחר הפך לפליטים בלבנון. אנשי הכפר החלו לפנות לגורמים שונים בבקשה לחזור אליו. ב-7 בדצמבר 1948 פנה יגאל ידין למשרד החוץ לבקש חוות דעת לגבי השבת אנשי עיילבון לכפרם. תשובת יעקב שמעוני הייתה שאין אפשרות להחזיר ערבים שברחו כל עוד המלחמה נמשכת, גם אם נגרם להם עוול‏[8]. כארבעה חודשים לאחר כיבוש הכפר שלח מוכתר הכפר ביחד עם מספר כמרים מכתב לשר לענייני מיעוטים, בכור-שלום שטרית, ובו בקשה להשיב את תושבי הכפר, בגלל שהם לא ברחו אלא גורשו. אל שיטרית הגיעו גם לחצים מצד גורמים כנסייתיים בינלאומיים וגורמים פוליטיים בישראל, בהם אנשי מפ"ם. בתחילה הורשו תושבי הכפר ששהו בישראל לחזור לכפר, ובקיץ 1949 הושג הסכם בין המדינה והכנסייה היוונית קתולית, על פיו הורשו תושבי הכפר לחזור לישראל תמורת הבטחת הכנסייה לשתף פעולה עם ישראל‏[3][9].

עם זאת, תושבי הכפר נחשבו לנפקדים ונכסיהם נוהלו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים‏[10].

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1954 התגוררו בכפר כ-815 תושבים, כולם נוצרים, אשר באותו זמן חנכו בכפר כנסייה חדשה. רוב תושבי הכפר, כ-700 תושבים, היו יוונים קתולים[11], והשאר היו אורתודוקסים. בין הקתולים אשר הפגינו יחס חיובי למדינת ישראל, לאורתודוקסים, אשר היו מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שררה מתיחות‏[10] רבה, שגררה אחריה מעשי אלימות. לדוגמה, הנער סוהיל זוריק, שנשרף למות לאחר שביתו של אחיו, מזכיר המפלגה המקומוניסטית בעילבון, הוצת‏[12][13]. באוגוסט 1953 הוגלו שבעה פעילים קומוניסטיים מהכפר ליפו למשך שנה, לאחר שפקידים ממשלתיים הותקפו על ידי תושבי הכפר, ונטען שהסתה קומוניסטית הייתה הגורם לכך‏[14]. אולם, עם השנים המפלגה הקומוניסטית זכתה להשפעה רבה יותר בכפר‏[15].

ביוני 1968 התגוררו בכפר כ-1600 תושבים, כולם נוצרים. באותו זמן טרם חובר הכפר לרשת החשמל וטרם נסללו בו כבישים פנימיים‏[16].

בשנת 1965, במסגרת מדיניות של הקמת מועצות מקומיות ביישובי המיעוטים בגליל, הוחלט על הפיכת עילבון למועצה מקומית‏[17], אולם הדבר יצא אל הפועל רק בשנת 1973.

בעיית המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימיו, היה מעין קטן מקור המים היחיד לכפר. בשנת 1933, קטנה ספיקת המעיין, והתושבים חפרו סביבותיו כדי להשיג מים נוספים‏[18]. שנת 1950 הייתה שנה שחונה, ותושבי הכפר נאלצו להביא מים במכוניות מיישובים סמוכים‏[10]. בשנת 1959 הוחלט על חיבור הכפר לאספקת מים של חברת מקורות[19].

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2012, מתגוררים בעיילבון 5,182 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎4.0%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, המועצה המקומית מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011-2012) היה 57.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 6,069 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[20]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר לימוד ראשון, לבנים בלבד, הוקם בכפר בשנת 1899 על ידי כמרים קתוליים גרמניים. בשנת 1905 נפתח חדר לימוד דומה לבנות. בשנת 1943 בנו הבריטים במקום מבנה בן שני חדרים עבור בית ספר‏[21]. בשנת הלימודים תשכ"ה זכה בית הספר בעילבון בפרס החינוך‏[22]. כיום בכפר שני בתי ספר (בית הספר היסודי חט"ב, נחשב על ידי משרד החינוך לשני בתי ספר, אולם הוא נמצא באותו מתחם ויש לו מנהל יחיד):

  • בית ספר יסודי וחט"ב עילבון - היסודי נוסד בשנת 1970 והחטיבה בשנת 1977. בית ספר ממלכתי בו לומדים תלמידים נוצרים ומוסלמים. זכה בפרס מחוזי בתחום החינוך הגופני בשנת 2009‏[23]
  • גמנסיה הגליל הנוצרית - תיכון שנוסד בשנת 1966‏[24]. בעבר שירת גם תלמידים מיישובי הסביבה. נחשב לאחד מהתיכונים הטובים במדינה עם שיעור זכאות לבגרות של מעל 85%‏[25].

מנהרת עילבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לכפר נמצאת מנהרת המים הראשונה של המוביל הארצי, "מנהרת עילבון" שנחנכה ב-28 במרץ 1956.‏[26] העבודות על המנהרה הביאו לפריחה כלכלית לכפר, תעסוקה בעבודות וקשרי מסחר עם העובדים במנהרה‏[27]. בשנת 1993 פתחה המועצה במאבק משפטי כנגד חברות מקורות, בתביעה לתשלום ארנונה בגין השימוש בשטחה עבור המוביל הארצי. המועצה זכתה, והחל משנת 1998, החלה לגבות ארנונה ממקורות. בעקבות תקדים זה, גם מועצות אחרות החלו לגבות ארנונה ממקורות.‏[28]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ-ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
  2. ^ זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמ' 5704
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 הלל כהן, ערבים טובים, הוצאה עברית, 2006, עמודים 62-63
  4. ^ המלחמה בכנופיות בצפון נמשכת, דבר, 26 בדצמבר 1937
  5. ^ גבריאל לוריא, ‏מבצע "חירם" - סיפור המערכה, מערכות 194, ינואר 1963, עמ' 14-13
  6. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 354
  7. ^ ש. בר נתן, מסתננים עליך ישראל, מעריב, 2 ביוני 1949
  8. ^ שמואל כהן שני, מבצע פריס, רמות 1994, עמ' 52
  9. ^ תיאור מפורט של השתלשלות האירועים, כולל המכתב שכתבו זקני הכפר לשר שטרית, נמצא בספרו של בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ 305-306
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 מ. טננבוים, מלחמת חידקים בכפר עילבון, מעריב, 22 ביולי 1952
  11. ^ נחנכה כנסייה בכפר עילבון, דבר, 8 בנובמבר 1954
  12. ^ בפלילים - שפכו עליהם בנזין והציתום, דבר, 31 באוקטובר 1952
  13. ^ עוד בית הוצת בעילבון, דבר, 2 בנובמבר 1952
  14. ^ לבן מסביר פרשת עילבון, מעריב, 8 בספטמבר 1953
  15. ^ Hillel Cohen, Good Arabs: the Israeli security agencies and the Israeli Arabs, 1948-1967, pages 50-52
  16. ^ אזרחות כבוד של עילבון לאבא חושי, דבר, 19 ביוני 1968
  17. ^ יואל דר, שבע מועצות מקומיות יוקמו בגליל, דבר, 9 בספטמבר 1965
  18. ^ יוסף ברסלבסקיונעו שתיים שלוש ערים, דבר, 9 באוקטובר 1933
  19. ^ מי "מקורות" לכפרים ערביים, דבר, 7 ביולי 1959
  20. ^ פרופיל עיילבון באתר הלמ"ס
  21. ^ עמר אעבריה, זוכרות את הנכבה בעילבון, אוקטובר 2010, זוכרות, עמ' 5
  22. ^ יחיאל לקטבתי"ס ערביים קיבלו פרסים גם בעבר - מכתב למערכת, מעריב, 26 בנובמבר 1967
  23. ^ אגרת מחוז הצפון, אתר משרד החינוך, עמוד 21
  24. ^ גמנסיה הגליל הנוצרית, באתר הכל אודות מוסדות החינוך
  25. ^ ספר הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות בישראל, טליגרף־הפקה והוצאה לאור, 1998, הערך עילבון
  26. ^ שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973, ע' 31
  27. ^ רפאל בשן790 מטר פנים נקיות, מעריב, 12 בינואר 1956
  28. ^ ע"א 8558/01, המועצה המקומית עילבון נגד מקורות חברת מים בע"מ, ניתן ב-29.5.2003