הר נבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הר נבו
Nebo04(js).jpg

פסל נחש הנחושת על ראש ההר
גובה 817 מטר
מיקום Flag of Jordan.svg  ירדן
רכס הרים הרי העברים
קואורדינטות 31°46′04″N 35°43′31″E / 31.76778°N 35.72528°E / 31.76778; 35.72528קואורדינטות: 31°46′04″N 35°43′31″E / 31.76778°N 35.72528°E / 31.76778; 35.72528

הר נבו (או הַר הָעֲבָרִים; בערבית جبل نيبو‎) הוא הר השוכן במערב ירדן, כ-7 ק"מ מערבית לעיר מידבא. פסגתו של הר נבו נישאת לגובה של 817 מטר מעל פני הים. הנוף מפסגת ההר משקיף על ארץ ישראל, ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. לרוב ניתן לראות את יריחו מפסגת ההר ובימים בהירים גם את ירושלים ואת בית לחם.

ההר בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הפרק האחרון של ספר דברים, הר נבו הוא ההר אליו טיפס משה רבנו וממנו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת אותה ייעד אלוהים לעם ישראל. לפי המסורת הנוצרית והיהודית, משה נקבר בהר זה על ידי אלוהים עצמו, ומקום קבורתו לא נודע:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'."

– דברים ל"ד, 1-5

קיימים חילוקי דעות בקרב החוקרים אם ההר אשר מוכר כיום כהר נבו הוא אכן אותו ההר אליו התייחסו בתורה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה שניצב על ראש ההר הוסב לכנסייה בשנת 393 וזו נבנתה ועוצבה מחדש באופן רציף. המבנה היה מלבני והיו בו שלושה אפסיסים, ומתחת לריצפתו התגלו שישה קברים. מדרום ומצפון לו הוקמו שתי קפלות אשכבה, וסביב חצרו המרכזית הותקנו חדרי מגורים לנזירים. מאוחר יותר הוקם במקום גם בפטיסטריום וכתובת יוונית שהשתמרה במקום מזכירה את תאריך בנייתו בחודש אוגוסט 531.

במחצית השנייה של המאה ה-6 הורחבה הכנסייה והוכרה כבזיליקה. מאוחר יותר פורקו קפלת האשכבה הצפונית והבפטיסטריום, ותחתם הוקמה קפלה גדולה יותר. בצידה הדרומי של הבזיליקה הרסו הנזירים את קפלת האשכבה האחרת והקימו במקום בפטיסטריום חדש שבו פסיפסים מהשנים 597-598. במהלך העשור הראשון של המאה ה-7 נהרסו שלושה חדרים במנזר ובמקומם הוקמה קפלת "אם האלוהים". נראה כי בשלב מסוים נשתכח המקום ומהמבנים נותרו שרידי אבנים וחלקי פסיפס.

עדויותיהם של שני עולי רגל מסוף המאה ה-4 ומהמאה ה-5 התגלו במחצית השנייה של המאה ה-19, וסייעו לחוקרים לאתר את המקום. הראשונה הייתה אגריה שיומנה התגלה בעיר ארצו באיטליה ופורסם ב-1877 והאחר היה פטר האיברי, הבישוף המונופיזיטי של עזה שכתביו התגלו ב-1895. כתוצאה מכך נרכש המקום ב-1932 על ידי נזיר פרנציסקני שדאג לסלילת דרך אל העיירה מידבא, ואיפשר את תחילת החפירות במקום ב-13 ביולי 1933. שלוש משלחות חפירה שנערכו בשנות ה-30 של המאה ה-20 חשפו את שרידיהם של מבני הבזיליקה והמנזר המקוריים.

בד בבד החלה משמורת ארץ הקודש בהקמת כנסייה ומנזר פרנציסקנים חדשים על ההר, ולצידם הוצב מאוחר יותר פסל נחש הנחושת המעוצב בצורת צלב. הפסל, מעשה ידיו של הפסל האיטלקי ג'ובאני פנטוני (Giovanni Fantoni), מסמל הן את נחש הנחושת אשר עשה משה במדבר (במדבר כ"א, 4-9) והן את הצלב עליו נצלב ישו.

ב-19 במרץ 2000, ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני במקום במהלך מסעו לארץ הקודש ונטע בו עץ זית כסמל לשלום. ב-11 במאי 2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 במקום במהלך מסעו לארץ הקודש.

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]