השבת אבדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף השבת אבידה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא פעולה של החזרת אבדה לבעליה. שיטות משפט שונות מתמודדות עם מצב שבו הבעלים של נכס מטלטלין מאבד את הנכס, כלומר הנכס יוצא משליטת הבעלים. חובת השבת אבדה כוללת הוראות אלו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבדה. בשלב שני, הכללים קובעים מתי מתייאשים מהמאמצים להשיב, ובשלב זה עוברת האבדה לבעלות המוצא.

השבת אבדה בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבת אבדה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים א'-ג'
משנה מסכת בבא מציעא, פרק ב', משנה א'
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, דף כ"א(והלאה)
משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים, הלכות גזילה ואבדה, פרק י"א
שולחן ערוך חושן משפט, סימן רנ"ט עד רעא

על פי ההלכה היהודית, השבת אבדה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר אבדה לבעליה. במצווה זו מחויב כל זמן שהאבדה אצלו גם אם הבעלים התיאש מהאבדה (לאחר שמצאה), וכל זמן שלא רוצה להשיב את האבדה מבטל מצוות עשה. כמו כן יש מצוות לא תעשה האוסרת על המוצא להתעלם מהאבדה שמצא. וגם מי שלקח שלא על דעת להחזיר עבר באיסור זה.‏[1]

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בפסוקים:

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.

ספר דברים פרק כ"ב פסוקים א'-ג'

תוכן המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאוש הבעלים מאבדתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל הדיני השבת אבדה, שכל אבדה שבעליה התיאשו ממנה - היא כהפקר. לכן כל אדם שרואה אבדה כזו יכול לקחת אותה. אולם אם בזמן מציאת האבדה הבעלים עוד לא התיאש, המוצא חייב להחזיר את האבדה גם אם לאחר מציאתה התיאשו הבעלים.

מחלוקת מפורסמת הקשורה לדין זה היא מחלוקתם של אביי ורבא בדין יאוש שלא מדעת. יאוש שלא מדעת מתייחס למקרה שאדם מוצא שחפץ בזמן שהבעלים לא התייאש עדיין, ועם זאת ברור שברגע שידעו הבעלים שהחפץ נעלם יתייאשו מיד. על אף שבדרך כלל במקום שיש מחלוקת בין אביי ורבא, פוסקים כרבא. מחלוקת זו היא אחת משש מחלוקות בין אביי לרבא, בהן נפסקה הלכה כאביי.

הכרזה על האבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים שבית המקדש היה קיים, היו בני-ישראל עולים לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה (בפסח, שבועות וסוכות), ובשלוש הזדמנויות אלו היו מכריזים על האבדות במקום מיוחד בירושלים שנקרא "אבן הטוען", וכל מי שמצא אבדה היה מגיע לשם.

לאחר חורבן בית-המקדש התקינו חז"ל שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. עוד נקבע, שבמקומות בהם נהוג להחרים אבדות לאוצר המלכות - יש להסתפק בהודעה לשכנים ולחברים.

בעל האבדה צריך לתת את סימני האבדה, כדי להוכיח שהאבדה שייכת לו. מי שידוע כרמאי, אינו מקבל את האבדה גם אם יביא סימנים, עד שיביא עדים שיעידו שהחפץ שלו. לתלמיד חכם, המוחזק כאדם ישר ונאמן, מחזירים את האבדה אם הוא זיהה אותה כשלו בטביעת עין (בראיה), אפילו ללא מתן סימנים.

לפי ההלכה, המוצא חייב לטפל באבדה כדי שלא תאבד את ערכה, ופעמים שהוא צריך גם להשתמש באבדה, כדי שלא תתקלקל מחוסר שימוש. כאשר הטיפול באבדה מחייב הוצאה ממונית, רשאי המוצא לגבות את ההוצאה שנגרמה לו בגלל האבדה. כיוון שכך, התירו חז"ל למכור את האבדה במקום שהיא גורמת להוצאות יתרות, ההופכות את הטיפול בהשבתה לבלתי משתלם עבור המאבד.

המצווה כוללת את החובה למנוע נזק מהזולת (כגון מניעת הצפת שדהו).

יוצאים מהכלל לחובת השבת אבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרים שבהם אין חובה לקיים את מצוות השבת אבדה (אבל מותר)‏[2]:

  • כאשר ברור שהמאבד התייאש לפני מציאת האבדה. שטר כסף שנמצא ברחוב, למשל, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר).
  • האבדה שווה פחות מפרוטה.
  • המאבד אינו יהודי.
  • על פי הרמב"ם אין חובה להשיב את האבדה במידה והמאבד הוא אפיקורס - למשל אוכל טרפות או מחלל שבת בפרהסיה (ראו הלכה ג' כאן: [1])
  • אם המוצא הוא אדם מכובד שאינו נוהג לשאת חפץ מסוג האבדה שמצא - הוא אינו חייב להשיב את האבדה.
  • אם המוצא אינו יכול מסיבה הלכתית להגיע לאבדה (כגון כאשר המוצא הוא כהן והאבדה נמצאת בבית קברות) הוא פטור מהשבתה.
  • אם האבדה היא בגדר אבודה ממנו ומכל אדם, כלומר אין דרך סבירה שבה היא תנצל.
  • אם השבתה של האבדה תגזול מזמן המוצא עד כדי שיפסיד בזה כסף יותר מן האבדה עצמה.

אדם שעסק במצוה אחרת בשעה שראה את האבדה, לא חייב בהשבתה מתוקף ההלכה ש"העוסק במצוה פטור מן המצווה".

השבת אבדה בחוקי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבת אבדה, תשל"ג-1973, מסדיר את הטיפול באבדות. כמו הדין העברי, הוא מתייחס לשני השלבים: ראשית מה חייב המוצא לעשות באבדה, ושנית - מתי הופכת האבדה לרכושו של המוצא.

בניגוד לדין העברי, החוק אינו אוסר על המוצא להתעלם מהאבדה. רק אם המוצא מחזיק כבר בחפץ שהלך לאיבוד, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבדה לבעליה, למסור הודעה על המציאה למשטרה ולמסור אותה לידיה אם דרשה זאת ממנו‏[3]. או - אם האבדה נתגלתה "ברשותו של אדם אחר" - למסור אותה לבעלי השטח. מי שנוטל אבדה ולא פועל לפי החוק עובר עבירה.

בדומה לדין העברי, מותר למוצא למכור את האבדה (לאחר הודעה על כך למשטרה) כאשר זה נכס שעלול להתקלקל או לאבד שיעור ניכר משוויו, או שהוצאות שמירתו אינן סבירות לעומת שוויו‏[4].

חריג שקיים בחוק, בדומה לדין העברי, הינו שאין חובה לנסות להשיב אבדה לבעליה או להודיע למשטרה אם שווי האבדה מועט ויש להניח שבשל השווי הנמוך בעליה התייאש ממנה.

לאחר ארבעה חודשים, החוק רואה את הבעלים כמי שהתייאש מן האבדה והיא הופכת לרכושו של המוצא. במשך השנה הראשונה לאחר שהמוצא רוכש את הבעלות, הבעלים המקורי (המאבד) יכול לדרוש לפדות את האבדה, כלומר לקנות אותה מהמוצא, והמוצא יהיה חייב למכור לו אותה.

לאחרונה, הוסדר חוק המחייב את המשטרה לפרסם את כל האבדות המגיעות לידיה באתר האינטרנט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנט, סעיף א
  2. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנט, סעיף ב
  3. ^ חוק השבת אבידה, התשל"ג-1973, סעיף 2
  4. ^ חוק השבת אבידה, התשל"ג-1973, סעיף 6 (אות א' וב'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.