מאטיי קאראג'אלה

מאטיי קאראג'אלה
Mateiu Ion Caragiale

דיוקן מאטיי קאראג'אלה
לידה	25 במרץ 1885 בוקרשט, ממלכת רומניה
פטירה	17 בינואר 1936 (בגיל 50) בוקרשט, ממלכת רומניה
שם לידה	Matei Maria Constantinescu
מדינה	רומניה
שפות היצירה	רומנית
סוגה	פרוזה, שירה
יצירות בולטות	Craii de Curtea-Veche
הושפע מ	אונורה דה בלזק
פרסים והוקרה	מסדר סנטה אנה, דרגה 2 אביר בלגיון הכבוד

מאטיי קאראג'אלה (ברומנית: Mateiu Ion Caragiale;‏ 25 במרץ 1885 – 17 בינואר 1936) היה משורר ופרוזאיקן רומני, הידוע בעיקר ברומן שלו Craii de Curtea-Veche ("המלכים של החצר הישנה"), המתאר את המִילְיֶה של צאצאים של בויאר לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. סגנונו של קאראג'אלה, המזוהה עם סימבוליזם, התנועה הדקדנטית של מפנה המאה העשרים, והמודרניזם המוקדם, היה מקורי בספרות הרומנית של התקופה בין שתי מלחמות העולם. בתרומות מאוחרות אחרות, היה קאראג'אלה חלוץ הספרות הבלשית המקומית, אך ישנה מחלוקת אם עבודתו בתחום הניבה נרטיב שלם או רק קטעים. הכתבים המעטים שהוא השאיר אחריו עומדים בניגוד לשבחי הביקורת עליהם וקמו לו מספר חקיינים גדול, בעיקר לאחר מותו, הידועים בכינוים "מאטייסטים".

קאראג'אלה הצעיר, שהיה ידוע גם כהרלדיסט ואמן גרפיקה חובב, פרסם את יצירותיו באופן ספוראדי, ובמקום זאת ביקש להיות מעורב בפוליטיקה ולפתח קריירה בשירות הציבורי. הוא היה קשור למפלגה השמרנית-דמוקרטית , ולאחר מכן לליגת העם , ובסופו של דבר הפך לדמות שנויה במחלוקת כשתמך במעצמות המרכז בתקופת כיבוש רומניה במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן התמקד בספרות, ובמהלך שנות ה-20 המאוחרות ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, פרסם את רוב הפרוזה שלו בכתב העת גנדיריה (Gândirea, "מחשבה").

מאטיי קאראג'אלה היה ילדו הבלתי חוקי והמרדן של המחזאי רב ההשפעה יון לוקה קאראג'אלה, והוא היה אחיו למחצה של לוקה קאראג'אלה, משורר אוונגרד שמת ב-1921, וחתנו של הסופר גאורגה סיון לאחר מותו. מאטיי קאראג'אלה היה מזוהה באופן רופף עם תנועת הסימבוליזם ברומניה , והיה ידוע בזכות הגנדרנות , האקסצנטריות והבוהמייניות שלו, ובמשך רוב חייו, היה נוכח קבוע בחוג האינטלקטואלי שנוצר סביב מסעדת Casa Capșa . מקורביו כללו את הדמות הפוליטית השנויה במחלוקת אלכסנדרו בוגדן-פיטשטי , האנימטורית התרבותית מרגריטה מילר ורגי , והמשורר יון בארבו, שהיה גם אחד מתומכיו המסורים ביותר.

קורות חייו

נעוריו

מאטיי קאראג'אלה נולד בבוקרשט כילד מחוץ לנישואים ליון לוקה קאראג'אלה ומריה קונסטנטינסקו (Maria Constantinescu), רווקה בת 21 באותה עת, שהייתה עובדת לשעבר בעיריית בוקרשט. כשחי את שנותיו הראשונות בבית אימו ברחוב פרומואסה (Frumoasă), ליד הרחוב הראשי שדרות ויקטוריאי (עד שהבניין נמכר), הייתה למאטיי אחות למחצה, בת לאימו מרומן אחר מחוץ לנישואים. בשנת 1889, כמעט שנה לאחר שנפרד מפילגשו, אביו התחתן עם אלכסנדרינה בורלי (Alexandrina Burelly), והביא את מאטיי למשפחתו החדשה. בשנים הבאות, הוא התנכר בהדרגה לאביו, ולפי אקטרינה (Ecaterina), הצעירה מבין ילדיהם של יון לוקה קאראג'אלה ובורלי, "מאטיי לבדו התעמת עם [אביו] וסתר את דבריו באופן שיטתי".

קאראג'אלה הצעיר נשלח לבית הספר במכללת גאורגיוס הקדוש (Sfântul Gheorghe) של אנגל דמטריסקו בבוקרשט, שם גילה תשוקה להיסטוריה ולהרלדיקה. סביב אותה תקופה, הוא כנראה הוכנס לחוגו של דמטריסקו, שכלל את הרופא קונסטנטין איסטרטי , הסופר בארבו שטפנסקו דלאוורנצה , הפיזיקאי שטפן הפייטס , מבקר הספרות ניקולאה פטרוביץ' והאדריכל יון מינקו . במהלך טיול קיץ ב-1901 לסינאיה, שם שהה בקרב משפחת ביבסקו, הכיר מאטיי את ג'ורג'ה-ולנטין ביבסקו ואלכסנדרו ביבסקו (Alexandru Bibescu) (במכתב שכתב באותה תקופה, הוא תיאר את האחרון כ"משוגע מדי ומטורף תזזיתי"). הספר האהוב עליו בגיל 17 היה L'Arriviste, מאת הסופר הצרפתי פליסיאן שאנזור , אשר, כפי שהוא עצמו הודה, תרם לחזון שלו על טיפוס בסולם החברתי. ב-1903, עם יון לוקה, בורלי וילדיהם, הוא טייל בחלקים נרחבים של מערב אירופה, וביקר באוסטריה-הונגריה, שווייץ, איטליה וצרפת; במהלך הטיול הוא תיעד את הרשמים שהותירו בו מגמות האמנות האירופיות השונות.

ב-1904 עקר אביו לברלין, והביא איתו את מאטיי - בתקווה שיוכל לשכנעו ללמוד משפטים באוניברסיטת פרידריך וילהלם - אבל מאטיי בילה את זמנו בקריאה ובחקר בירת הקיסרות הגרמנית. מאוחר יותר הוא יתייחס לתקופה זו באמצעות מונח צרפתי, l'école buissonière ("בית הספר לנוודים"), והדגיש כי "[זה] עזר לי מאוד". אקטרינה קאראג'אלה ציינה שאחד הבילויים האהובים על אחיה היה "להתפעל מהעצים החילוניים בטירגארטן", וידוע גם כי הוא בילה ימים שלמים בגלריה הלאומית הישנה, וחביבים עליו במיוחד היו ציוריו של יאקוב ואן רויסדאל. יון לוקה, שלא היה מרוצה מגישתו של מאטיי, שלח אותו בחזרה לרומניה ב-1905, שם נרשם לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת בוקרשט, אך הוא פרש ממנו שנה לאחר מכן. לזמן קצר, אביו של קאראג'אלה אף הפקיד בידי שטפנסקו דלאוורנצה את הפיקוח על בנו המנוכר.

סכסוך אב-בן ובכורה ספרותית

יון לוקה קאראג'אלה מחזיק במאטיי, בערך 1890

הסכסוך עם אביו לא פסק כל עוד האחרון היה בחיים. הפסיכיאטר והמסאי יון ויאנו , שחקר את מערכת היחסים ביניהם עם כלי הפסיכואנליזה, מתאר את תחושתו של מאטיי כלפי יון לוקה כ"אנטיפתיה, על גבול השנאה", ומשער שהדבר שיקף השפעות אימהיות מהתקופה הקצרה שבה נותרה מריה קונסטנטינסקו רווקה חד-הורית.

ככל הנראה המצב הידרדר בשנת 1904, לאחר מות דודתו לנצ'י (Lenci), כאשר יון לוקה השתלט על ירושת בנו, והוחמר אף יותר בשל החלטת אביו להפסיק לממן אותו, מה שהותיר את האחרון ללא מקור הכנסה יציב. לפיכך הוא היה אמור לפרנס את אימו ואחותו, עד שיון לוקה העביר את הירושה שנבעה ממותה של דודתו האחרת קטינקה מומולואה, לפילגשו לשעבר. הוא גם ציין שאביו הכריח אותו ללמוד באוניברסיטת פרידריך וילהלם מבלי לממן את שכר הלימוד. זמן מה לאחר שחזר לרומניה, הוא החל להשתתף בחוג הספרותי הסימבוליסטי שנוצר סביב המשורר והתועמלן הפוליטי השמאלני אלכסנדרו בוגדן-פיטשטי , שהעניק לקאראג'אלה הצעיר כסף והזמין אותו לא פעם לארוחת ערב.

באביב 1907, למרות המתחים המתמשכים בין האב לבנו, מאטיי, שהחלים מצורה קשה של חצבת, חזר לברלין, שם עדיין התגוררה משפחתו של יון לוקה. עד מהרה הפך למאהב של אישה מקומית, רומן שלפי הדיווחים גרם לאביו להכריז עליו כשערורייתי. במהלך אותה שנה, היה מאטיי קאראג'אלה מסוקרן מהשמועות על אלימות מרד האיכרים ברומניה, תיעד חדשות מוגזמות שונות על אופיו והיקפו, ותיאר אותו כ"דבר טוב". בשנת 1909, הוא נרשם שוב לאוניברסיטה, לאחר שהחליט להתכונן לקבלת תואר, אך שוב לא הצליח להשלים את לימודיו.

מאטיי קאראג'אלה חשב לראשונה על הרומן העתידי Craii de Curtea-Veche בשנת 1910. שנתיים לאחר מכן, במהלך טיול ליאשי, הוא פרסם את 13 שיריו הראשונים בכתב העת הספרותי ויאצה רומניאסקה ("חיים רומניים"), וזכה לשבחיו של המשורר פנאיט צ'רנה וללעג של הסופר טודור ארגזי. מבקר הספרות שרבן צ'וקולסקו הדגיש כי אלה הודפסו בעקבות התערבויות של אביו עם צוות כתב העת, ולפי הדיווח מאותה תקופה של גם גיסו של לוקה, הפילוסוף יונל גריה , יון לוקה העריץ את תרומותיו של בנו, וביקורתו הייתה מינימלית, בונה, והתקבלה בברכה על ידי מאטיי. זה הוביל את גריה למסקנה שבהעתיקו בחיים האמיתיים קלישאה סימבוליסטית, בדה קאראג'אלה הבן תמונה לא הוגנת של אביו. בשנים מאוחרות יותר, המשיך מאטיי לכתוב שירה, שפרסם האמרגן הספרותי קונסטנטין באנו בכתב העת שלו שלו, Flacăra ("הלהבה").

אביו נפטר ביוני 1912, מה שלפי שרבן צ'וקולסקו (שציטט את התכתובת של מאטיי קאראג'אלה), הותיר אותו אדיש. עד אז, קאראג'אלה הבן התרעם על ניצול לכאורה של יון לוקה את הפופולריות שלו למען רווחים חומריים, ומאוחר יותר באותה שנה, העיר כי, "בתשלום קטן", ניתן היה לשכנע את אביו של קאראג'אלה לקרוא את יצירותיו ביריד באובור . בקטע שאבד מאז מיומנו, שעליו הגיב צ'וקולסקו, הוא גם טען כי שתייה מופרזת ועישון מוגזם גרמו לאביו להירקב פיזית ונפשית. למרות אהבתו לברלין, הוא גם לא היה מרוצה מהמעבר של אביו לעיר, והפיץ את השמועה שבעיני משפחתו וחבריו, הפרידה של יון לוקה מרומניה התפרשה כ"מטורפת" (תוך כדי טענה כי קאראג'אלה האב תכנן לכתוב מחזות בגרמנית, בסיוע מיטה קרמניץ, אהובתו לשעבר של המשורר מיכאי אמינסקו). בטקס ההלוויה, הוא כביכול זעזע את הפסנתרנית צ'לה דלאוורנצה בכך שאמר בקרירות בצרפתית: Je suis venu voir feu mon père ("באתי לראות את אבי המנוח").

כניסה לשירות המדינה

קאראג'אלה חזר לבוקרשט: בקיץ 1912, בעזרת העיתונאי רודולף אורינובסקי (Rudolf Uhrinowsky), הועסק הסופר הצעיר בעיתון בשפה הצרפתית, L'Indépendence Roumaine ("עצמאות רומניה"), והודיע לקוראיו שהוא גם הפך לנציג הלגיטימי היחיד של משפחת קאראג'אלה ברומניה. באוקטובר הוא הפך לראש המטה במשרד לעבודות ציבוריות בקדנציה השנייה של טיטו מאיורסקו תחת השר אלכסנדרו באדאראו . הוא גילה עניין יחסי בפוליטיקה בסביבות 1908, לאחר שאביו התגייס למען טאקה יונסקו והמפלגה השמרנית-דמוקרטית שלו; בזמנו הוא מתח ביקורת על הבחירות הפוליטיות של יון לוקה, אך עם זאת ציין שהן יכולות לשמש אמצעי לקידומו שלו ("מעתה ואילך יהיה לי אוצר בלום פוליטי [...], משהו בטוח, אם אי פעם תהיה ודאות על כדור הארץ"). ארבע שנים לאחר הערה זו, זמן קצר לאחר הופעת הבכורה שלו בספרות, הוא התעמת עם אביו על כך שהאחרון שקל מינוי בממשלה של יונסקו.

כאשר קאראג'אלה האב נפטר, תכנן מאטיי בתחילה להצטרף למפלגה השמרנית בעלת האג'נדה המרכזית ולדרוש משרה מגריגורה גאורגה קנטקוזינו , ראש עיריית בוקרשט ומקורבו של בוגדן-פיטשטי. אף על פי כן, הוא שינה דעתו והגדיר עמדה זו כ"פתרון רע", וכאשר מאיורסקו ויונסקו כרתו ברית, הוא ביקש וקיבל מינוי מבאדאראו, שבסופו של דבר השיג אותו באמצעות צו שנחתם על ידי המלך קרול הראשון, מלך רומניה. מאוחר יותר העיר קאראג'אלה: "[באדאראו] הפקיד בידי מפתח זהב זה, שרציתי כל כך הרבה זמן, ושעבור כל זה לא הייתי נואש להשיג". זה סותר עוד אחד מהדיווחים שלו, שבו התוודה כי, בתחילה התקבל באדישות על ידי באדאראו, הוא טען כי הצטרפותו לשמרנים-דמוקרטים הייתה בקשתו של יון לוקה הגוסס. שרבן צ'וקולסקו הגיב: "לא יכול היה להיות עיוות גדול יותר של המשאלה האחרונה של הורה"!

הוא נכנס לתפקידו ב-7 בנובמבר 1912, אך כפי שהתוודה מאוחר יותר, שונו הרישומים הרשמיים כך שייראה כאילו שהוא היה עובד מדינה כבר מ-29 באוקטובר. תקופת כהונתו מתוארת על ידי המבקר בארבו צ'וקולסקו כאירוע חסר משמעות, כשמאטיי "מיצה את הפנטזיה [הפוליטית] שלו" במאמציו להקסים את באדאראו. כפי שסיפר קאראג'אלה מאוחר יותר, הוא הוביל שיחות עם משלחת מממלכת סרביה שכללו את היוזמה לבנות גשר על הדנובה כדי לקשר בין שתי המדינות. בשנת 1913, הוא הפך לאביר מסדר הכתר הרומני (Coroana României), קיבל את אות מסדר אנה הקדושה בדרגה 2 של האימפריה הרוסית. הוא זכה גם במדליות רומניות בדרגה 1 של Bene Merenti ו-Bărbăție și credință ("גבריות ואמונה"). בשנת 1913 כתב קאראג'אלה את הסיפור "Remember", תוך שהוא ממשיך לתרום לכתב העת ויאצה רומניאסקה . אף על פי שמשרדו היה מחויב לפוליטיקה שמרנית-דמוקרטית, קאראג'אלה עדיין היה מקורב לבוגדן-פיטשטי, שעיתונו היומי סארה (Seara, "ערב") פרסם שוב ושוב מאמרים שטענו לחשיפה של סיעת טאקה יונסקו, ולעיתים קרובות מיקד התקפות כאלה בבאדאראו. העסקתו הסתיימה בסופו של דבר ב-17 בינואר 1914, כאשר הוקמה הממשלה הלאומית הליברלית של יון ברטיאנו. לדברי יון ויאנו, צדק קאראג'אלה בהנחה שמעורבותו השולית בתככים הפוליטיים הפכה אותו למטרה להתנגדות לבאדאראו.

מלחמת העולם הראשונה

במהלך השלבים המוקדמים של מלחמת העולם הראשונה, כיוון שרומניה נותרה מדינה נייטרלית, מתעדות רשימותיו של קאראג'אלה שחברו בוגדאן-פיטשטי פעל כסוכן פוליטי של מעצמות המרכז, וכי הכסף שהעמיד לרשותו סופק על ידי קרנות תעמולה גרמניות. אף על פי כן, שני האישים היו קרובים זה לזה במיוחד במהלך ואחרי 1915, וב-1916 אף ביקרו יחד בברלין. באותה תקופה ביקר קאראג'אלה גם בחוג הספרותי הגרמנופילי שהוקם על ידי מרגריטה מילר ורגי , ולווה על פי הדיווח 10,000 ליי מבוגדן-פיטשטי, שאותם לא החזיר. העדפותיו הגרמנופיליות והשמרנות המסורתית של קאראג'אלה עצמו חיסלו עד אז את הפרנקופיליה התרבותית שלו, ונפוצו שמועות שהוא עצמו היה מרגל של האימפריה הגרמנית.

מאטיי קאראג'אלה, שהיה מבקר תדיר במסעדה הנודעת Casa Capșa , היה מוקף ללא הרף בקבוצה צמודה של בליינים, שכללה את אורינובסקי (Uhrinowsky) והאריסטוקרט גאורגה ז'ורג'ה-נגרילשטי (Gheorghe Jurgea-Negrilești). מאוחר יותר הצטרף אליהם האדמירל הרוסי וסיולקין, שהיה לכאורה בנו הבלתי חוקי של אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה. הודות להתערבותו של אורינובסקי, הפך קאראג'אלה לכתב של סוכנות העיתונות העות'מאנית "אסמנלי", משרה שבה שירת במשך שמונה חודשים, עד שכפי שכתב מאוחר יותר, "המים המתוקים" של [החברה] התייבשו". באמצע קיץ 1916 תרם קאראג'אלה כסף לקרן שנועדה לעטר את קברו של שטפן לוקיאן בבית הקברות בלו בפרוטומה שיכין הפסל דימטריה פצ'ורה . לוקיאן, צייר שנפטר זמן קצר קודם לכן, היה בן טיפוחיו של בוגדן-פיטשטי (הסכסוך העולמי ואירועים מאוחרים יותר מנעו זאת).

כאשר רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה והחלה המערכה הצבאית הרומנית, וכשגיוס החובה לצבא הרומני דילג עליו ניסח קאראג'אלה את הראשון משלושת החלקים של Craii de Curtea-Veche, שכותרתו "Crailor Întâmpinarea" ("פגישה עם המלכים"). מאוחר יותר כאשר הוא יהרהר על חשיבותה של 1916, הוא יראה בה את "סוף ה-Ancien Régime ". הוא לא הצטרף לשלטונות ותומכי טאקה יונסקו כשהם התפרסו מחדש במולדביה כשדרום רומניה נכבשה על ידי מעצמות המרכז, ונשאר בבוקרשט. הוא עדיין היה פעיל בחוגי הגרמנופילים, כולל אלה שבחרו בשיתוף פעולה, וזכה להערכה רבה על ידי כוחות הכיבוש: אחיו לוקה הועסק במנגנון המנהלי החדש, אך על קידומו של מאטיי עצמו לדרגת פרפקט הטיל לופו קוסטקי, שר בממשלת הבובות, וטו. לאחר שממשלתו של אלכסנדרו מרגילומן חתמה על הסכם הכניעה של מאי 1918 מול מעצמות המרכז, הוא הודיע על תמיכתו במפלגה השמרנית הפרו-גרמנית יותר: ב-29 ביוני 1918, הוא ולוקה היו בין החותמים על מכתב שהופנה אל פטרה פ. קארפ הקשיש, המנהיג השמרני לשעבר, שביקש ממנו להשתלט על השלטון במדינה. הבחירה הפוליטית שלו הייתה שנויה במחלוקת רבה, וחשיפתה תרמה מאוחר יותר לסיום הקריירה הפוליטית של קאראג'אלה. במאמר ביוגרפי ביקורתי משנת 1970 על מאטיי קאראג'אלה, ייחס צ'וקולסקו למאטיי את חיבור המסמך, וטען שלוקה הסכים להצטרף רק כתוצאה מהלחצים של אחיו.

ב-1919, כאשר יונסקו השיג השפעה פוליטית באמצעות הברית עם ליגת העם , מונה קאראג'אלה לראש לשכת העיתונות של שר הפנים , וכיהן עד 1921. מכתבים מאוחרים יותר שלו עולה כי הוא היה מאוד לא מרוצה מהמשרה, שאותה השווה ל"הורדה בדרגה", וכי הוא התרעם על יונסקו שלא הטיל עליו את ניהול המשרה הדיפלומטית של קונסול. לפיכך הוא התפטר ועזב את השמרנים-דמוקרטים, פעולה שאותה הגדיר מאוחר יותר כ"טעות חמורה". קאראג'אלה חי, לכאורה, במצוקה, התגורר במגורים זמניים בבתים זולים שונים בפאתי בוקרשט, ונזרק לפחות ממקום אחד כזה לאחר שלא שילם את שכר הדירה שלו. יון ויאנו מאמין שלהתמקדות הבלעדית שלו בכתיבת Craii... הייתה "אפקט טיפולי", בכך שעזרה לסופר להתמודד עם המצב.

כמו כן, בשנת 1921, הודפסה טיוטה ראשונה של "Remember" שלו בוויאצה רומניאסקה . החלק השני של Craii‏, "Cele trei hagialâcuri" ("שלוש העליות לרגל"), נכתב באופן ספוראדי בין 1918 ל-1921 (לפי קאראג'אלה עצמו: "זה נכתב על שולחנות של מסעדות, במאורת ההימורים, באולם ישיבות בבית משפט השלום"). הוא התחתן עם מריקה סיון (Marica Sion), בתו של המשורר והאציל גאורגה סיון , בשנת 1923, ובכך הפך לבעלים של חלקת אדמה בשם סיונו (Sionu), בפונדולה (אף על פי שבפועל הוא התגורר במרכז העיר בוקרשט). אשתו, שאותה הוא כנראה פגש לפני 1916, בזמן שהשתתפה באירועים של מילר ורגי, הייתה מבוגרת ממנו ב-25 שנים. למרות הבעלות של אדמות במדינה וחיים נוחים בעיר, התוודה קאראג'אלה על נוסטלגיה כלפי הבתים שבהם גדל, ובמיוחד לביתה של אימו בבוקרשט.

Craii de Curtea-Veche והשהות באיטליה

מאטיי קאראג'אלה פרסם את Remember כספר בשנה שלאחר מכן; משנת 1922, הוא החל לעבוד על "Spovedanii" ("וידויים"), החלק השלישי והאחרון של Craii..., שכפי שסיפר, עלה בקנה אחד עם " המשבר הנורא ביותר" בחייו. כמה משיריו פורסמו באוסף משנת 1925 בעריכת פרפסיציוס ויון פילאט , Antologia poeților de azi ("אנתולוגיה של המשוררים של ימינו"), ואליהם התלווה דיוקן בדיו חתום על ידי מרסל ינקו; באותו זמן הודיע קאראג'אלה שהוא עומד לפרסם סדרת שירים תחת הכותרת Pajere (היא הודפסה רק לאחר מותו). בתקופה 1925–1933 עולה מרשימותיו של קאראג'אלה כי הוא ראה את חייו כמסומנים על ידי מחזורים קיומיים ורגעים מכריעים.

במרץ 1926-אוקטובר 1928, פרסם כתב העת גנדיריה ("מחשבה") של טודור ויאנו את הרומן שלו Craii de Curtea-Veche כסדרה. הוא השלים את התוספות האחרונות לטקסט בנובמבר 1927, מכיוון שהחלקים הראשונים שלו כבר היו מודפסים. כשהפרק האחרון הודפס על ידי גנדיריה, הוא זכה לשבחים נרחבים, הוא ציין: "מהזמן שבו הראשון מבין חלקיו הודפס, התקבלה עבודה זו בלהט חסר תקדים בספרות הרומנית. בגין העבודה שהיא דרשה, כמו גם עבור את האובססיה המייגעת שלה נכנעתי אני לא נוטר לה: היא באמת מפוארת [...]." היסטוריון הספרות אאוג'ן לובינסקו, שביקר את המהלכים המאוחרים של גנדיריה לעבר מסורתיות ואידאולוגיה של ימין קיצוני (תפנית שהתרחשה בד בבד עם עזיבתו של ויאנו), טען כי קאראג'אלה היה זכייה חשובה עבור חוגי הספרות. לובינסקו האמין, שקאראג'אלה ו"סופרים כישרוניים" אחרים עזרו לכתב העת, שבהנהגתו שלא עמד "מבקר של הסמכות".

ב-1926 הוא התגייס למען מפלגת "ליגת העם", וביקש ללא הצלחה מאוקטביאן גוגה להקצות לו מועמדות למושב פרלמנטרי במהלך הבחירות של אותה שנה . בינואר 1928, הוא שוב חיפש קריירה בשירות הדיפלומטי, וחיפש לעצמו מינוי בקונסוליה הרומנית בהלסינקי בפינלנד; משום כך ביקר את שר החוץ ניקולאיה טיטולסקו באיטליה, בסן רמו. המעבר שלו בלומברדיה התרחש במקביל לשיטפונות גדולים, אירוע שתועד בהתעניינות ברשימותיו הפרטיות. טיטולסקו קיבל את פניו במלון מיראמארה, אך השיחות ביניהם לא הניבו פרי. לטענת פרפסיציוס, הכישלון נבע מההתנגדות שהייתה לפוליטיקאים אחרים כלפי קאראג'אלה, בעוד שיון ויאנו טוען שהשאפתנות עצמה היוותה הוכחה ל"אוטופיות מושלמת". הסופר היה בכל זאת מרוצה מביקורו, לאחר שהתרשם עמוקות מהנוף האיטלקי, וכתוצאה מכך ניסה ליצור אווירה של, כלשונו, "שקט איטלקי כפרי עמוק" בנכסיו בפונדולה. יומנו גם הנציח את השמועה לפיה טיטולסקו היה מכור לקוקאין.

הפרויקטים הפוליטיים שלו נכנסו להקפאה, ובמקום זאת ריכז קאראג'אלה את מרצו בהשגת אות מסדר לגיון הכבוד הצרפתי, ובסופו של דבר הפך קיבל את הדרגה הנמוכה, דרגת "אביר" (Chevalier) בדצמבר 1929. המחבר הרומני עצמו ציין שהדבר התאפשר בזכות השתדלותו של פרנסואה לברון (François Lebrun), הכתב בבוקרשט של העיתון לה מטן, שאותו החשיב כידיד אישי.

שנים מאוחרות יותר ומוות

צילום של קאראג'אלה המזדקן

קאראג'אלה החל לעבוד גם על הכתיבה המקוטעת של Soborul țațelor ("מועצת העסקים", 1929) ועל הסיפור הבלשי Sub pecetea tainei ("תחת חותמת הסודיות", 1930), אך הם יישארו בלתי גמורים. הטיוטה הראשונה של, Sub pecetea tainei פורסמה על ידי גנדיריה באפריל 1930-אפריל 1933, בעוד ש-Soborul țațelor נשמר בשלוש גרסאות שונות. במאמר מ-1985 שפורסם מאוחר יותר כהקדמה ל-Sub pecetea tainei, העלה מבקר הספרות ניקולאיה מנולסקו השערה שאמנם הסיפור לא זכה להסתיים, אך עלילתו נועדה להיראות מעורפלת, ולפיכך גרם לפרשנים אחרים להניח בטעות כי הטקסט הסתיים בפתאומיות.

ב-1931 עדיין קיווה הסופר לחזרה לבמה הפוליטית, הפעם עם המפלגה הלאומנית-דמוקרטית, שעלתה לשלטון בהנהגתו של ניקולאה יורגה. לשם מטרה זו, הוא פנה לתת-שר הפנים ניקולאה אוטסקו (Nicolae Ottescu), וביקש למנות אותו לפרפקט, אך נדחה. באותה תקופה, היה קאראג'אלה מעורב מדי פעם באירועים שהשפיעו על הסצנה התרבותית. במאי 1930, הוא נכח בסעודה לכבודו של הסופר האיטלקי פיליפו תומאזו מארינטי, האידאולוג של הפוטוריזם, שאורגנה על ידי אגודת הסופרים הרומנים ואגודת התרבות האיטלקית-רומנית, ושהשתתפו בה גם אנשי תרבות רבים אחרים, בהם האמן מרסל ינקו והסופרים יון וינה , ז'אק קוסטין , יון מינולסקו וקמיל פטרסקו , שהיו מקורבים למגזין הספרות והאמנות האוונגרדי Contimporanul . בינואר 1934, הבלשן והמוציא לאור אלכסנדרו רוסטי חתם על חוזה עם קאראג'אלה, שבאמצעותו הסכים האחרון להשלים את הסיפור הבלשי Sub pecetea tainei ולפרסם אותו בהוצאה לאור Editura Fundațiilor Regale ("ההוצאה לאור של הקרן המלכותית") של רוסטי.

הוא הפסיק את רוב הפעילות הספרותית מאוחר יותר באותה שנה, והתוודה ביומנו: "מצבי הרוחני כנראה זהה לזה של אנשים שחשים את שעתם האחרונה מתקרבת ומאבדים כל תקווה". הסופר כנראה תכנן לעבור מהעיר לפונדולה, תוך ניתוק כל הקשרים עם עמיתיו. למרות השינוי הפתאומי הזה, קאראג'אלה לא נטש לחלוטין את קריירת הכתיבה שלו. בשנת 1931 פרסם מגזין התרבות Cele Trei Crișuri ("שלושת הפונדקים") שיצא לאור באוראדיה את ספר הזיכרונות שלו, שכותרתו Vechi impresii de spectator ("רשמים ישנים של צופה"). בו הצהיר קאראג'אלה שהגיע ל"בגרות שלווה", וציין: "עכשיו אני מתחיל בשלווה את הקצב של חיים חדשים". הוא תכנן לכתוב ביוגרפיה של אלברט יוזף רייכסגרף פון הודיץ , אציל אקסטרווגנטי משלזיה מהמאה ה-18, המוזכר בקצרה ב-"Cele trei hagialâcuri" (החלק השלישי של Craii de Curtea-Veche), והתעניין גם ביצירות של שתי קלאסיקנים צרפתים, אנטואן פורטייר ואונורה דה בלזק. הוא היה מוטרד מאוד מהמוות, ממנו חשש מאוד. בתחילת 1935, זמן קצר לאחר שקרא את הטקסטים של שטפן צווייג על ריפוי באמצעות אמונה , הוא תיעד את ההשפעה שהייתה להם על חייו כ"גילוי העליונות האינטלקטואלית שלי, האינטואיציה שלי וכוח המחשבה שלי, כמו גם הכוחות הסמויים שאני חש בבסיס ההוויה שלי". הוא גם הקפיד לוותר על אורח חייו הקדחתני, וויתר על אלכוהול וקפה.

מאטיי קאראג'אלה מת שנתיים מאוחר יותר בבוקרשט, בגיל 51, לאחר שלקה בשבץ מוחי. למרות רצונו המפורש והתנגדותה של אלמנתו, נישאו נאומים בטקס הלווייתו, כולל נאומים של אלכסנדרו רוסטי ואדריאן מאניו . רוסטי ואאוג'ן לובינסקו סיפרו מאוחר יותר על תקרית יוצאת דופן שהאירוע חולל: ינקו וולטורסקו (Iancu Vulturescu), חברו של קאראג'אלה שנהג לבקר תדיר במסעדת Casa Capșa , הסתכל במבט מרוכז בגופת המת כשהוא חולק כבוד; מאוחר יותר באותו ערב, הוא התאבד בחדר מלון.

השקפות ואורח חיים

השקפות וגינונים

אקס ליבריס של קאראג'אלה, מצויר על ידו ומציג את השלט ההרלדי שעיצב לעצמו

העניין של מאטיי קאראג'אלה בהרלדיקה ובגנאלוגיה שיקף את טעמו והשקפתו על העולם, שתוארו כ"סנוביות", "אסתטיות" ו"גנדרניות ", כמו גם אהבת ההיסטוריה שהפגין לאורך הקריירה שלו. כל אלו נוצרו במהלך שנות הקולג' שלו, כאשר היה ממלא את מחברותיו בסקיצות של בלאוזונים, וכפי שמעידים רישומים שונים ששרטט במהלך חייו. הוא גם פיתח סקרנות מתמשכת לאסטרונומיה, כישוף, כמו גם בוטניקה ואגרונומיה, ושמר רשימות מפורטות המתעדות את מותם של כל האריסטוקרטים הרומנים שהיו בני דורו.

כישורים אלה, כמו גם טעמו וכישרונותיו כ-"causeur", חיזקו את המוניטין שלו כמלומד אף על פי שלא למד לימודים פורמליים. טיפוח המטרות האסתטיות הנחה לכאורה את הסופר לאורך חייו – המשורר והמתמטיקאי יון בארבו, שהיה אחד ממעריציו הגדולים של קאראג'אלה, סיפר בפליאה שהסופר היה מבקר מדי פעם באקדמיה הרומנית רק להסתכל על עמוד מסוים במדריך לאריתמטיקה המתאר את כלל השלוש (לפי הדיווחים הוא אמר לבארבו: "היזכרות בפאר שלו מספקת לי דחף בלתי פוסק לקרוא אותו מחדש"). במקביל, הוא נמשך לאמונה בחוכמת הנסתר , אלכימיה ונושאים מיסטיים כמו נומרולוגיה, שכולם מהווים מרכיבי רקע בפרוזה שלו.

מאפיין של חייו של מאטיי קאראג'אלה היה החיפוש שלו אחר מוצא אצילי, בניגוד למעמדו הבלתי לגיטימי. לפי ההיסטוריון לוסיאן נסטאסה (Lucian Nastasă), התנגש חיפוש זה עם הדיסקרטיות של אביו ביחס לאבותיו היוונים - ידוע שיון לוקה תיאר את מקורותיו שלו כחסרי וודאות, אף על פי שאלו תועדו היטב, ומאוחר יותר העיר כי כל שושלת אצולה ברומניה הסתמכה על אילן יוחסין מזויף. כמו כן, סבורים שקאראג'אלה האב דחה את הטענות של בנו, וציין בלעג שמוצא המשפחה שלהם לא יכול היה להיות מאצולה. מוקדם בצעירותו, כינה מאטיי את עצמו בצחוק כ"נסיך בסראבה-אפּאפי" (Bassaraba-Apaffy), תוך שהוא מערבב את התואר שבו השתמשו הנסיכים הוולאכים הבסראביים המוקדמים ומשפחת אפּאפי מהאצולה ההונגרית . מכתבים שכתב בעודו סטודנט מראים שהוא דימה בנפשו נישואי נוחות כאמצעי להגדלת עושרו ומעמדו.

בחיפושיו המתמידים אחר זכויות אצולה, המיוחסות מדי פעם לתסביך הנחיתות של ילדים בלתי חוקיים, הוא ציין שמוצאה של אימו באוסטריה-הונגריה: לפני נישואיו למריקה סיון, הוא טען שאיבד את תעודת הלידה שלו, ובתעודת לידה החדשה, נכתב שאימו התגוררה בווינה, וכי הוא עצמו נולד בעיירה טושנאד בטרנסילבניה. לדעתו של טודור ויאנו, חיפושיו של קאראג'אלה אחר "תורשה נבחרת" צירפו אותו לקבוצה מגוונת של סופרים בעלי תחומי עניין דומים, ביניהם אונורה דה בלזק, ארתור דה גובינו ושטפן גאורגה. בהתייחסו לכך ש"לתורשה יש, אחרי הכל, רק ערך של עובדה פסיכולוגית", הוא הדגיש: "לכך הייתה [לקאראג'אלה] הזכות לחפש את מוצאו במעלות ההיסטוריה ואפילו להיות מוכן להאמין, מדי פעם, שהוא מצא אותו".

בשנים 1907–1911 חקר קאראג'אלה את ההרלדיקה של רומניה , ולמטרה זו קרא את ה-Familii boierești române ("משפחות בויארים רומניות") של אוקטב ג'ורג'ה לקה . רבות מההערות שהוסיף על ידו לעותק שלו של הספר הן פולמוסיות, עוקצניות או מסתוריות, בעוד שהסקיצות שערך בשוליים כוללות תיאורים של הבויארים המוצאים להורג בדרכים שונות, כמו גם קריקטורות (כגון בלאזון המציג ראש חמור, אותו הקצה בלעג לאוקטב ג'ורג'ה לקה עצמו). כמה מהחפצים ההרלדיים שיצר נועדו לשימוש עצמי. ביוני 1928, הוא הניף נס ירוק על גבי צהוב שיצר עבור משפחת קאראג'אלה בנכס שלו בפונדולה. הוא גם הניף דגלים נוספים, כולל דגל הונגריה, שלטענתו הדגיש את מוצאו הנכרי.

מוזרויות אחרות שאימץ קאראג'אלה כללו לבישת "גלימה נסיכותית" בעיצובו, פיתוח דפוסי דיבור יוצאי דופן, וכן אהבה ידועה לעיטורים - כיבודים רשמיים אותם ניסה להשיג לעצמו במספר הזדמנויות, שהגיעה לשיאה עם קבלת אות לגיון הכבוד הצרפתי. הוא התגאה במיוחד בכך שציין, לאחר 14 חודשי שירות ממשלתי, הוא קיבל את אות מסדר הכתר הרומני ואת המדליות האחרות. החרטה העיקרית שלו בהקשר זה היה שלא קיבל את אות מסדר הוורד הלבן של פינלנד , לאחר שטען קודם לכן כי סירב לקבל את אות מסדר סאבה הקדוש של ממלכת סרביה כאשר הוא הוצע לו בדרגה נמוכה ממה שביקש. יון ויאנו טוען כי, בהיותו מודע היטב לכך שהטענות הגנאלוגיות שלו מוטלות בספק, ביקש הסופר לפצות על כך על ידי מציאת דרכו לסביבות מריטוקרטיות.

הפרעות נפשיות לכאורה ומיניות

חייו האישיים של מאטיי קאראג'אלה משכו זמן רב עניין בשל העקבות שלהם שהותירו ביצירתו הספרותית. העניין בו התגבר בשל המוניטין שלו כאדם חשאי. בראיון מאוחר תיארה אותו צ'לה דלאוורנצה כ"מורכב מטלאים קטנים, תפורים יחד כל כך טוב, עד שמעולם איש לא ידע מה הוא אמר, מה הוא התכוון לומר, מה הוא חושב". בעוד שהפילוסוף יונל גריה חשד שקאראג'אלה רק משחק, אאוג'ן לובינסקו, שתיאר את אישיותו של קאראג'אלה כ"ביזארית", התייחס אליו גם כ"ססגוני ועקר". למרות אורח חייו הקדחתני, קאראג'אלה חשש מעוני והשתלח בבוהמיניזם, והדגיש כי "זה הורג, והרבה פעמים לא רק באופן פיגורטיבי". במקביל, קטעים מכתביו ורישומיו הפרטיים נחשבים על ידי היסטוריון התרבות אנדריי אוישטיאנו כמפגינים היכרות אינטימית עם שימוש לרעה בסמים ותת-תרבות הסמים של תקופתו, בנוסף לשתייה המופרזת שהודה בה בעצמו. במהלך שנות חייו האחרונות, הוא קצר עשב בר לא מוגדר מהגבעות של שכונת קוטרוצ'ני בבוקרשט, והשתמש בו כתרופת הרגעה. עד אז, מציין המסאי יון ורטיק , האובססיה של קרגיאלה לגבי המוות התפתחה ל"נוירוזה".

מספר דיווחים בני זמנו מתמקדים בהעדפות יוצאות הדופן של קאראג'אלה לגבי לבושו, ומצביעים על פזרנות נלמדת שאומצה לראשונה במהלך שהותו בברלין, ולפי הדיווחים הוא הוציא יותר ממה שהיה יכול להרשות לעצמו. היסטוריון הספרות ג'ורג'ה קלינסקו נזכר שראה את קאראג'אלה בגיל העמידה מטייל במרכז העיר בוקרשט: משועשע מבגדי החול של הסופר, שאותם תיאר כאופנה ארכאית שהתבלו מעט, והשווה אותו ל"משרת בחופשת יום ראשון". קלינסקו סיפר גם שבמהלך החורף, היה קאראג'אלה נוגע במתכת בידו רק כשהוא לובש כפפות זמש. רוסטי והמשוררת שטפנה וליסאר טאודוראנו תיעדו שניהם משועשעים היבטים של לבושו של קאראג'אלה, כגון מגפיו הגדולים והשימוש במספריים כדי לגזור את הקצוות הבלויים של מכנסיו. בשנת 1926 החל הסופר לענוד טבעת הנושאת את החותם של מרקוריוס, אשר, ורטיק מניח שהוכיח את אמונו בכוחותיו של האל הפסיכופומפ .

מייחסים את החשאיות והאקסצנטריות של קאראג'אלה לצורת חייו האישיים ולמיניותו, לעיתים קרובות עם השלכות דרמטיות. לתמיכה בכך, יון ויאנו מצטט את לבוז לכאורה שחש הסופר לאימו, בהתייחס לטענה שהעלה איש החברה גריגורה "גריגרי" גיקה. האחרון, שהכיר את מילר ורגי והחוג שלה, סיפר כי קאראג'אלה, העני אך הגאה, ביקש מחברתם המשותפת לאפשר לו שימוש באורווה שבשטחה, והסביר כי הוא עומד לאחסן שם רהיטים. לדברי גיקה הבעלים נדהמו לגלות שהאורווה שימשה במקום זאת לאירוח של מריה קונסטנטינסקו. יון ויאנו מציין גם שקאראג'אלה "נראה היה מאוהב לרגע אחד בלבד", בהתייחסו למרדף שלו ב-1907 אחר נערה צרפתייה מהמעמד הגבוה, פרננד דה בונדי (Fernande de Bondy), שדחתה את חיזוריו והתלוננה בפני קאראג'אלה האב. במשך זמן מה בשנת 1908 ניהל קאראג'אלה רומן קצר עם מרייט למבולי (Mariette Lamboley), צרפתייה שעל פי הדיווחים הייתה לא מושכת, ושהייתה נזירה קתולית. במכתבים ששלח לחברו הקרוב, ניקולאיה בויצ'סקו, התרברב קאראג'אלה במעלליו המיניים עם למבולי, ובכך שחשף אותה ל"סדיזם המפחיד ביותר" (שכלל מתן אפשרות לאנוס אותה על ידי זר בגן צ'ישמיג'יו).

הערות ביומניו מלמדות שהוא התרעם בחשאי על אלכסנדרו בוגדן-פיטשטי, אם כי, מדגיש יון ויאנו, נראה כי הצהרות כאלה הפכו למרכיב עיקרי ברישומים הפרטיים של קאראג'אלה רק זמן רב לאחר מותו של בוגדאן-פיטשטי. מלבד הטענה שחשף את המימון לכאורה של פטרונו על ידי מעצמות המרכז לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה, דן קאראג'אלה בהומוסקסואליות של בוגדן-פיטשטי במונחים מזלזלים (כינה אותו "צעקן של החטא הבלתי-טבעי"), ואף תכנן לשדוד את מקום מגוריו. יון ויאנו משער שייתכן שהפתרון האלים לעוני, שיקף את הערכתו ל-L'Arriviste של פליסיאן שאנזור , שבו הגיבור משתמש ברצח כדי לאשר את עצמו מבחינה חברתית. למרות מערכות היחסים של קאראג'אלה עם נשים והמעידות שלו להומופוביה, טוען יון ויאנו (בחלקו בהתבסס על הערות דומות של היסטוריון הספרות מאטיי קלינסקו) שלכותב הייתה העדפה להומוסוציאליות או אפילו להומוארוטיקה, שתיהן תואמות לנרקיסיזם שלו. יומנו של קאראג'אלה עסק גם באשתו של בוגדן-פיטשטי, אשת החברה דומניקה, ומתאר אותה כאישה לא מוסרית. דמות המזוהה בראשי התיבות .A.K, שהייתה כנראה זהה לדומניקה, מכונה בהערות כאלו כמי שנמצאת במצב של מנאז' א-טרואה עם בוגדאן-פיטשטי וקאראג'אלה. הוא הודה כי הוא אסיר תודה על כך שהתיעוד הארוך של סכומים שלווה מבוגדן-פיטשטי החל משנת 1916 הושמד, כנראה על ידי דומניקה, בתקופה שבה פטרונו היה על ערש דווי.

המרדף הארוטי האחרון של מאטיי קאראג'אלה היה אחרי גברת מהחברה הגבוהה וזמרת חובבת, אליזה "אליס" באיקויאנו (Eliza "Elise" Băicoianu). הוא חיזר אחריה במשך כמה חודשים ב-1932, אף על פי שהיה נשוי למריקה סיון. מרשימותיו הפרטיות עולה כי הוא נאבק בתאווה לבאיקויאנו, שלדעתו פגעה בכושר השיפוט שלו, והכריז על עצמו כועס על כך שלמושא חיבתו היה "קשר שערורייתי" עם אדם אחר. בסופו של דבר הוא החליט לא להתמיד, והתבסס על העיקרון ש"עסקים זה עסקים". בשנותיו האחרונות, שקל קאראג'אלה את ההסתברות שעדיין יביא לו בן זכר, ואף על פי שהוא הגיע למסקנה שזה לא יקרה, הוא התווה "חוק משפחה" שצאצאיו הפוטנציאליים יצייתו לו.

יצירה

סגנון ספרותי

כשטודור ויאנו כתב זמן קצר לאחר מותו של קאראג'אלה, הוא הגדיר אותו כ"דמות, אולי מושהית, מאותו דור אסתטי של סביבות 1880, שהצהיר על תפיסה של עליונות הערכים האמנותיים בחיים". זה איפשר לו לשרטט הקבלה בין מאטיי קאראג'אלה ואלכסנדרו מצ'דונסקי, חבר בכיר בתנועת הסימבוליזם ברומניה , עם ההבדל המהותי היחיד ברמת המעורבות שלהם בענייני תרבות. שלא כמו אחיו למחצה לוקה, נטה קאראג'אלה להתרחק מהתנועות הספרותיות של תקופתו, והציב את ההתייחסויות התרבותיות שלו לעבר היחסי, בהשראת סופרים רומנטיים והסימבוליסטים כמו אדגר אלן פו, אוגיסט וילייה דה ל'איל-אדם , ז'ול ברבה ד'אורביי, שארל בודלר וחוסה-מריה דה ארדיה . תוך שימת לב להבדל הסגנוני המובהק בין הריאליסט יון לוקה ושני בניו, ציין ויאנו כי השלושה חלקו, כתכונות אופייניות, "טיפוח צורות מפותחות לחלוטין, ראיית האמנות כמערכת סגורה עמידה בפני הכוחות האנרכיים של המציאות". לפי צ'וקולסקו, עבודתו של מאטיי תהיה "מינורית, אלא אם כן תוצב לצד זו של יון לוקה קאראג'אלה". במקום אחר, ציין צ'וקולסקו כי מכתב שנכתב על ידי מאטיי קאראג'אלה בצעירותו, ובו קטעי פרשנות חברתית ראשונים שלו, חיקה את הקליגרפיה של אביו עד לנקודה שבה ג'ורג'ה קלינסקו האמין בתחילה שהם פרי יצירתו של יון לוקה. מבקר הספרות פאול צ'רנאט משער שההתנגשויות בין האב והבן הוכיחו את "ההתקשרות לאם וההתנתקות מהסמכות האבהית" של מאטי, ובמיוחד, "תסביך אדיפוס" שלו, שהוא רואה שגם בא לידי ביטוי באישיותם של סופרים רומנים מודרניים כמו אורמוז , הדמות המייסדת של האוונגרד, והמייסד השותף של תנועת דאדא, טריסטן צארה.

כשדן במקוריותו של מאטיי קאראג'אלה, ראה בו קלינסקו "מקדם (אולי הראשון) של הבלקניות הספרותית, אותה תערובת שמנונית של ביטויים מגונים, דחפים תאוותנים, מודעות לגנאלוגיה הרפתקנית ומטושטשת, הכל מטוהר ונצפה מלמעלה על ידי אינטליגנציה עילאית". ביחס לספרות הרומנית, הוא האמין שגילה תכונה משותפת של סופרים "בלקניים" שמקורם בעיקר בוולאכיה, תוך שהוא מצטט את מאטיי קאראג'אלה בקבוצה שכללה גם את קאראג'אלה האב, מחבר הפתגמים והמוציא לאור של תחילת המאה ה-19 אנטון פאן, המשוררים המודרניים. טודור ארגזי, יון מינולסקו יון בארבו, ואורמוז. הוא המשיך והגדיר קבוצה זו כ"הרגישים הגדולים המעוותים את פניהם, מוקיונים עם יותר מדי אינטליגנציה פלסטית". במקביל, ראה לובינסקו את קאראג'אלה כאחד בקבוצה של כותבי פרוזה מודרניסטיים שביקשו לעצב מחדש את הסוגה באמצעות שימוש בליריות , ולכן היו מיושנים באופן פרדוקסלי בסטנדרטים של המאה ה-20. האופי המושהה של תרומתו של קאראג'אלה הוזכר גם על ידי היסטוריון הספרות אוביד ס. קרוחמלניצ'אנו, שזיהה את שורשיו באר נובו ובאמצעותו את הנושאים של האמנות הביזנטית.

בין התכונות האחרות שהבדיל את קאראג'אלה מחבריו הסופרים הרומנים היה אוצר המילים היצירתי ביותר שלו, שנשען בחלקו על ארכיאיזמים ומילים המופיעות לעיתים רחוקות באוצר המילים ברומנית המודרני (כולל כאלה שהושאלו מטורקית ויוונית, או אפילו מרומאני). במקרים מסוימים, הוא השתמש באיות מומצא - לדוגמה, הוא נהג באופן עקבי לשנות את האיות של המילה ל"קסם", farmec, כ-fermec. טודור ויאנו ציין שההרגל הזה דומה לניסויים המופיעים בשירתו הקריפטית של יון בארבו, וייחס את שני המקרים ל"כוונה להדגיש את ההבחנה בין המילים הכתובות והמילים המדוברות", בעוד שיון ויאנו הגדיר את קאראג'אלה כ"אומן מדויק. של השפה, בקיא יוצא דופן בשפה הרומנית, שמתוך סנוביות הוא מייחד אותה לקוראים הפלבאיים". הרומן Craii de Curtea-Veche ("המלכים של החצר הישנה") כולל מגוון גדול של מילים הקיימות בסלנג של תחילת המאה ה-20 וניבולי פה רומניים , כמו גם עיבוד של ההרגל הנפוץ אז לשאול משפטים שלמים מצרפתית כדי להתבטא (תכונה שהייתה קיימת במיוחד באוצר המילים ביומיום של מאטיי קאראג'אלה עצמו). הטון של הרומן, לעיתים קרובות חסר יראת כבוד, והגיחה של הספר אל היומיומי נראו בעיני אחדים כהעלאת מס לסגנון הבלתי פורמלי שטיפח בוגדן-פיטשטי.

מרבית ספרי הפרוזה של קאראג'אלה קשורים זה בזה באמצעות רמיזות לעצמו, ומדי פעם, הנרטיבים מתייחסים בדיסקרטיות זה לזה. אף על פי שהטקסטים שלו מאופיינים בדייקנות בהגדרת הרגע והמיקום לעלילה, הקווים הכלליים של הנרטיבים נתונים לרוב לקיטוע מחושב, טכניקה חדשנית המעידה, כותב ורטיק, על היכרותו של המחבר עם חזונו של אנטואן פורטייר . ורטיק גם מציין שהקומדיה האנושית של בלזק, במיוחד מחזור השלושה-עשר שלו - שהיה אחד הספרים האהובים על קאראג'אלה ביותר - השפיעו על המבנה הכללי של סיפוריו.

רומנים

האיור של מאטיי קאראג'אלה ל-Craii de Curtea-Veche

Craii de Curtea-Veche הוא סיפור בגוף ראשון , סאטירה על החברה הרומנית בעשורים המוקדמים של המאה ה-20 (הוא כנראה מתאר אירועים משנת 1910 לערך). קבוצה של שלושה אנשים, כולם מפונמים, דמויות אפיקוריות ודקדנטיות, המאפשרות את ההפרעה של גורה פירגו (Gore Pirgu), אדם השואף לקדם את עצמו בלבד ממעמד נמוך וחסר תרבות, שדמותו באה לגלם את המעמד הפוליטי החדש של רומניה הגדולה. החוקר קונסטנטין אמריוצאי (Constantin Amăriuței) משער כי קיים קשר מהותי בין פירגו למיטיקה , פקיד פטפטן המתואר במספר סקיצות מאת יון לוקה קאראג'אלה, וזכור בעיקר כסטריאוטיפ של תושב בוקרשט; לפי אמריוצאי, פירגו הוא "המיטיקה הנצחי והאמיתי של העולם הרומני". לפי מאטיי קלינסקו הסיפור מעוצב אינטרטקסטואלי עם שתיים מיצירות הפרוזה של יון לוקה: אחת מהן, שכותרתה Inspecțiune... ("בדיקה..."), היא חלק ממחזור מיטיקה, ואילו השנייה, Grand Hotel " Victoria română", היא אחד התיאורים המוקדמים ביותר של חרדה בספרות הרומנית. עבור מאטיי קלינסקו, פירגו והגיבורים האחרים ברומן מוצבים כאלגוריות למערכת של תכונות רומניות במהותן, שלטענתו עדיין ניתן היה להבחין בתחילת המאה ה-21.

בהתייחסות ישירה ל-Craii…, כתב ג'ורג'ה קלינסקו: "המציאות משנה צורה, היא הופכת לפנטסטית ומעין אי נוחות דמוית אדגר פו משלהבת [את הדמויות הראשיות], את הלא יוצלחים האלה של הבירה הרומנית הישנה". זה, טען, אימת את מיקומו של הרומן של קאראג'אלה בין כתבים סוריאליסטיים, ולצד יצירותיהם של סופרים אקלקטיים כמו בארבו ויון וינה . היסטוריון הספרות אאוג'ן סימיון מציין כי בארבו האמין כי הוא חושב שהפרוזה של קאראג'אלה שווה בערכה לשירתו של המשורר הלאומי של רומניה מיכאי אמינסקו, וטוען כי פרספקטיבה זו הייתה מוגזמת.

כשכתב בשנת 2007, ציין צ'רנאט גם דמיון בין אוסף הנובלות של יון וינה משנת 1930, Paradisul suspinelor ("גן העדן של האנחות"), ו-Craii… של קאראג'אלה והגדיר את שני הספרים כ"פואטיים, מנייריסטיים ופנטסטיים", והדגיש כי שניהם מציגים דמויות דקדנטיות. בהתבסס על התצפיות של עמיתו המבוגר סימיון מיוק (Simion Mioc) העיר צ'רנאט כי וינה, מאטיי קאראג'אלה, ניקולואיה דווידסקו ואדריאן מאניו , כולם בני אותו דור "פוסט-סימבוליסטי", קבלו בסופו של דבר את השראתם מאלכסנדרו מצ'דונסקי ויצירתו הסימבוליסטית Thalassa, Le Calvaire de feu. הוא גם שיער שהנושאים והסגנון של מצ'דונסקי השפיעו, באופן פחות ישיר, גם על יצירות פרוזה דומות של ארגזי ואורמוז.

מספר מבקרים וחוקרים ציינו כי ב-Craii..., קאראג'אלה השתמש בדמויות ובדיאלוגים כדי להמחיש את השקפת עולמו שלו ונקודות התייחסות היסטוריות. בין ההתייחסויות התרבותיות העשירות הקיימות ברומן, זיהה שרבן צ'וקולסקו תיאורים ישירים או נסתרים שונים של בני דורו של קאראג'אלה, שכמה מהם מצביעים על משפחתו שלו. לפיכך, טען צ'וקולסקו, הדמות זינקה ממונואיה (Zinca Mamonoaia) היא בפועל קטינקה מומולואיה (Catinca Momuloaia), דודתו החורגת של הסופר, בעוד קטע שלם שופך אור שלילי על יון לוקה (ה"סופר המוביל של האומה" האלמוני, שזָנָה את מקצועו). בהתייחסו לאזכור הקצר של אחד ממקורביו של פירגו, "התאוסופית פאפורה ג'ילבה" (Papura Jilava), הגיע המבקר למסקנה שככל הנראה הוא מתייחס לסופרת בוקורה דומבראבה .

צ'וקולסקו מזהה מספר דמויות נוספות, כולל פירגו ושתי דמויות משניות, העיתונאי אורי (Uhry) והדיפלומט ההומוסקסואלי פופונל, היו בני לוויה של קאראג'אלה: השניים התבססו, בהתאמה, על אורינובסקי (Uhrinowsky) ובן "משפחה אולטנאית ותיקה". יון ויאנו, שמאמין שהמספר ללא שם הוא השלכה של האגו של קאראג'אלה, מדגיש את הקשרים בין הדמויות השונות ואנשים אחרים מהחיים האמיתיים, כולל יון לוקה, בוגדן-פיטשטי ואנגל דמטריסקו . בארבו צ'וקולסקו האמין בנוסף שזיהה תכונות אחרות המשותפות למספר ולכותב, כמו גם התייחסות סמויה למריקה סיון, בעוד שהחוקר ראדו צ'רנאטסקו (Radu Cernătescu) מציע רמיזות נוספות לאצילים אקסצנטריים מהחיים האמיתיים, מפנטזי גיקה ועד "קליימור" ואקארסקו . פרפסיציוס ציין כי באחת מההתפרצויות שלו, הדמות פשדיה (Pașadia) מבקרת את הסגנון הברנקובאני שפותח באמנות הרומנית של המאה ה-17 (שאותו הוא מעמת מול "הפריחה הסוערת של הבארוק"), רק כדי שהמספר ידבר נגדו; תוך כדי כך, הקורא מקבל מידע על טעמו של קאראג'אלה עצמו.

יצירות פרוזה אחרות

מסעדת Caru' cu Bere, הרקע לספר Sub pecetea tainei של קאראג'אלה

Remember היא נובלה מסוגת הפנטזיה המתרחשת בברלין, המתארת אירועים דרמטיים בחייו של הגנדרן אוברי דה ויר (Aubrey de Vere). פרפציסיוס טען כי הגיבור הראשי "נלקח, ככל הנראה, מסיפור קצר מאת אוסקר ויילד", בעוד שאחרים ציינו התייחסות ישירה למשורר בן המאה ה-19 אוברי דה ויר , התייחסות עקיפה לשיר לנור של אדגר אלן פו (המילים: " וגיא דה ויר, אין לך דמעה?- בכה עכשיו או לעולם לא!"), או אנגרמה חלקית של השם Barbey d'Aurevilly. האירועים המסתוריים העומדים במרכז הסיפור פורשו על ידי כמה מבקרים כרמז להומוסקסואליות של דה ויר. הסיפור מתרחש כנראה ב-1907, הוא עומד בניגוד לכתביו האחרים, הקודרים יותר, של קאראג'אלה - אחת מתכונותיו העיקריות היא הנוסטלגיה של הסופר כלפי הבירה הגרמנית, המעניקה לסיפור איכות של אווירה. תיאורו של חזיונות הזויים כנראה חייב השראה לז'ראר דה נרוואל, בעוד שלפי ההיסטוריון סורין אנטוהי , הדמות הראשית מזכירה את Des Esseintes של ז'וריס-קרל הויסמנס (ברומן À rebours). לובינסקו משבח את הסיפור בשל "חומרת הטון שלו, [...] הקצב של סגנונו המפואר, התרבותי והאצילי". ג'ורג'ה קלינסקו, שהתייחס לנרטיב כ"פסטיש", ולברלין כפי שהוצגה בסיפורו של קאראג'אלה כ"ברלין-סדום", הגיע למסקנה שהטקסט אפשר לקוראים ליצור את "התחושה הישירה" של בוקרשט כ"סדום בלקנית" שניתן להבחין בה מהנוף הגרמני.

הסיפור הבלשי Sub pecetea tainei של קאראג'אלה היה נושא למחלוקות בקהילה הספרותית. מחלוקת אחת מתייחסת לטבעו: יש הרואים בו נובלה עצמאית, בעוד שאחרים, כולל אלכסנדרו ג'ורג'ה (Alexandru George), רואים בו רומן לא גמור. בהקשר זה קיימת הטענה שאינה מקובלת על אחרים של אוביד ס. קרוחמלניצ'אנו, כי קאראג'אלה בונה המשכון של ה-Craii שלו. נקודת המחלוקת האחרת כרוכה בערכו האמנותי. מבקר הספרות והמסאי אובידיו קוטרוש ראה בסיפור הוכחה לכך ש"התושייה הנרטיבית" נגמרה למאטיי קאראג'אלה שיצר את "הכתיבה המנותקת ביותר מהאובססיות של עבודתו", בעוד ששרבן צ'וקולסקו מתחרט על המהלך של קאראג'אלה לנטוש את העבודה על Soborul. țațelor ("מועצת הנשים"), שצ'וקולסקו העריך כמיזם מבטיח יותר, במטרה "להשתיל מעין רומן בלשי רומני".

כתוב כסיפור מסגרת, Sub pecetea tainei מורכב מזיכרונותיו של טודור "ראקה" רוסה (Teodor "Rache" Ruse), קצין משטרה בדימוס. מנוקד בהשמטות מרצון, שעבורן יש שימוש בשורות של שלוש נקודות, הטקסט בנוי על דיווחים של שלושה מקרים לא פתורים: זה של נעדר, הפקיד גוגו ניקולאו (Gogu Nicolau), שאולי נרצח על ידי אשתו או שלא; זה של שר אפילפטי שרוסה אמור לשמור עליו ואשר לאחר שנעלם וחזר מגיש את התפטרותו ומת, ומותיר את הציבור הרחב בלא הבנה באשר לגורלו; לבסוף, זו של זוג וינאים של נוכלים ורוצחים משוערים (שאחד מהם עשוי להיות אישה טרנסווסטית ) שהגעתם לבוקרשט מהווה איום על חייה של המארחת שלהם, לנה צפטוריאנו (Lena Ceptureanu). תיאוריו של רוסה, שנראה שהתייחסויות בלתי ישירות בטקסט מציבות ב-1930, מהווים חלק משיחותיו עם המספר ללא שם, המתרחשות במסעדת Caru' cu Bere ובביתו של המספר בבוקרשט; זה, מציין מנולסקו, מהדהד סצנות מ-Craii. מרכיב שחוזר על עצמו בעלילה הוא התפקיד שממלאות נשים חשאיות, שעלולות להיות אחראיות במישרין או בעקיפין למותם של דמויות גבריות. מאז ניסו פרשנים לשדך בין כמה מהגיבורים לאנשים אמיתיים בחייו של קאראג'אלה. תאוריות כאלה מזהות את ראקה רוסה עצמו עם קנטוניארי (Cantuniari), שוטר שקאראג'אלה התיידד איתו, את השר עם אלכסנדרו להוברי , חבר בכיר במפלגה השמרנית , והדמות הנשית ארתי (Arethy) עם מילר ורגי.

לפי מנולסקו קיבל מאטיי קאראג'אלה השראה ישירה מיצירות זרות של ספרות בלשית כאשר הכין את המסגרת של סיפורו, אך גם לעג למוסכמות שלהן בכך שרוסה הסתמך על ספרות ואפילו על קריאה בקלפים עבור טכניקות פתרון הפשע שלו. ורטיק יצר הקבלה בין סגנונו של קאראג'אלה לזה של שני מחברים נוכרים של ספרות פשע מהמאה ה-20 – דשיל האמט וג'ורג'ו באסאני. הכוונה הכללית, מציין מנולסקו, אינה בתיאור ריאליסטי של נהלים משטרתיים, אלא בהצגת "התעלומה האנושית". לפיכך, טוען יון ורטיק, ייתכן שגוגו ניקולאו הוא הניסיון של קאראג'אלה להסתכל על עצמו מבחוץ, והיעלמותו עשויה להיות רמז לכך שהכותב תכנן לנתק קשרים עם הסביבה התרבותית. כותרת העבודה והמשמעות הגנרית שלה מצויים בהצהרה הסופית של רוסה: "יש דברים כאלה שנועדו להישאר תמיד - מאז לנצח - תחת חותמת הסודיות".

שירה

גם השירים הסימבוליסטים של קאראג'אלה, כולל סדרת סונטות, מציגים את התעניינותו העמוקה בהיסטוריה. הקובץ Pajere, שאיחד מחדש את כל השירים שפרסם קאראג'אלה בוויאצה רומניאסקה וב-Flacăra ("הלהבה"), הוגדר על ידי לובינסקו כסדרה של "תמונות בעלות גוון ארכאי של קיומנו העתיק", ועל ידי יון ויאנו כ"היסטוריה ציורית של ולאכיה", בעוד ג'ורג'ה קלינסקו מעיר על דמותם "המשכילה". אותו מבקר ציין גם שהשירים ב-Pajere, ששאבו השראה מרקעים ביזנטיים, היו גרסאות מוצלחות יותר לסוגה שטופחה לראשונה על ידי דומיטרו קונסטנטינסקו-טלאורמאנו (Dumitru Constantinescu-Teleormăneanu). לפי פרפסיציוס, לקאראג'אלה הייתה "השקפה מסוימת [...], לפיה אין לחפש את העבר [...] בספרים, אלא בנוף שמסביב". הוא המחיש רעיון זה עם בית מתוך קליאו (Clio) של קאראג'אלה. קלינסקו ציין שלתוך כמה משיריו, הכניס מאטיי קאראג'אלה את חיפושיו אחר תורשה אריסטוקרטית. הוא ראה את זה נוכח בשיר Lauda cuceritorului ("בשבחו של הכובש").

ביצירות שונות, השפה הפואטית מאופיינת בפסימיזם, ולפי בארבו צ'וקולסקו ויון ויאנו הושפעה מהמשורר הלאומי של רומניה מיכאי אמינסקו. אחת מהן, Singurătatea ("הבדידות"), מבטאת במיוחד, באמצעות קולו של גיבורה הדמוני, מיזנתרופיה וגישה נקמנית, שלדעת ויאנו עומדת כאחד המסרים האישיים ביותר של קאראג'אלה על האכזבה מהעולם.

מורשת

העשורים הראשונים

קאראג'אלה המשיך להיות סופר רלוונטי במהלך עשר השנים שלאחר מותו, ויצירתו עברה מהדורות ביקורתיות חדשות. Pajere יצא לאור באביב 1936, לאחר שנערך על ידי מריקה סיון-קאראג'אלה ואלכסנדרו רוסטי . מאוחר יותר באותה שנה, ראה אור כרך של יצירות אסופות, "Opere" ("עובד"), על ידי רוסטי ובו הדפסים שנעשו על ידי מאטיי קאראג'אלה ברגעים שונים במהלך חייו. חלקים גדולים מהיומנים שניהל מאטיי קאראג'אלה אבדו. התמליל שנערך על ידי פרפסיציוס ספג ביקורת על כך שנפטר מתוכן רב באופן סלקטיבי, בעוד שהמקור שנשמר על ידי רוסטי אבד באופן מסתורי במהלך מרד הלגיונרים של 1941. הערות נוספות, שכללו במיוחד את הביקורת של קאראג'אלה על אביו, נשמרו לזמן מה על ידי שרבן צ'וקולסקו, לפני שהושאלו לאקאטרינה לוגאדי (Ecaterina Logadi), בתו של יון לוקה, ונעלמו. מספר לא מבוטל משרטוטיו וציוריו, אשר ויאנו הניח ששרדו עד 1936, גם הם נעלמו.

לעבודתו של קאראג'אלה הייתה השפעה מסוימת מההתחלה. יון בארבו טבע את המונחים mateist ו-matein, בהתייחסו, בהתאמה, לתומכים של ודברים הקשורים לספרות של קאראג'אלה. לבארבו מיוחסת גם הקמת וניהול של חוג המאטייסטים הראשון. ב-1947 כתב יון בארבו את השיר Protocol al unui Club ("הפרוטוקול של מועדון"), שנועד כמחווה לזכר חברו. המשורר המסורתי סאנדו טודור המשיך את סוגת הדיוקנאות הביזנטיים כפי שטופח על ידו ועל ידי קונסטנטינסקו-טלאורמאנו, ויצר יצירה שכותרתה קומורניק (Comornic, בערך, "מרתף" או "שומר מרתף"). בערך באותה תקופה, הסופר הידוע בשם העט סרמנול קלופשטוק (Sărmanul Klopștock, "קלופשטוק המסכן") קיבל השראה מסגנון הרומנים שלו.

מאטייזם תחת הקומוניזם

מאטיי קאראג'אלה על בול רומני משנת 1985

המאטייזם, שגדל בשלבים המאוחרים של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, קיבל היבט של תופעה תרבותית מחתרתית במהלך המשטר הקומוניסטי. טאשקו גאורגיו (Tașcu Gheorghiu), סופר סוריאליסטי שאורח חייו הבוהמי תואר בעצמו כהשתקפות של Craii, שינן חלקים גדולים מהרומן והיה יכול לדקלם אותם בעל פה. לדברי היסטוריון הספרות אאוג'ן סימיון נחשב המחזאי אאורל ברנגה כמי שעשה את אותו הדבר. בתקופת הקומוניזם, פרסם גאורגיו תרגום של הספר "הברדלס" של ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, שלדעת מבקרת הספרות כרמן מושאט (Carmen Mușat) התאפיין בטון של המאטייזם. האסתטיקה של קאראג'אלה עמדה בניגוד לאלו של הממסד הריאליסטי הסוציאליסטי של שנות החמישים. עם זאת, מותו של מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין סימן שינוי יחסי בעקרונות התרבות. הסופר וחבר המפלגה הקומוניסטית, פטרו דומיטריו , תמך בפרסום "קטעים ריאליסטיים " כביכול של יצירות מאת מאטיי קאראג'אלה וטודור ארגזי. אאוג'ן סימיון כתב שבסוף אותו עשור, סטודנטים באוניברסיטת בוקרשט השקיעו מזמנם בניסיון לקבוע את מיקומם המדויק של בתים המתוארים ב-Craii. כמו כן, לדברי סימיון, ניסיון של המשורר אנטול בקונסקי לפרסם מחדש את הספר נתקל בתגובה נוקשה מצד מנגנון הצנזורה , וכתוצאה מאפיזודה זו, השופר המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, כתב העת סקינטיה ("הניצוץ"), חידש את המערכה שלו נגד מאטיי קאראג'אלה. מאטיי קלינסקו נזכר ש"במהלך העשור האפל של 1950–60", הוא קרא בחשאי את Craii ושיתף את מחשבותיו על כך עם קבוצת חברים, וציין שזה חלק מ"החיים הסודיים" שהתקיימו בניגוד לכללים המחמירים שלהם היה צריך לציית בפומבי.

עם הליברליזציה היחסית במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, שבאה בעקבות עלייתו לשלטון של ניקולאה צ'אושסקו כמנהיג קומוניסטי, התקבלה עבודתו של קאראג'אלה טוב יותר. באותו שלב, הלאומיות והקומוניזם הלאומי הפכו לסטנדרטים של שיח רשמי, ואינטלקטואלים כמו אדגר פאפו הורשו לפרש מחדש את התרבות הרומנית על בסיס עקרונות לאומניים: התאוריה השנויה במחלוקת של פאפו, המכונה "פרוטוכרוניזם", טענה שהרומנים כקבוצה היו במקורה של כל תנועה חדשנית בתרבות העולמית. פאפו האמין אפוא שקאראג'אלה, שאותו תיאר כעולה על פלובר, חזה את טכניקות הכתיבה של למפדוזה. ללא תלות בגישה זו, התגלה מאטיי קאראג'אלה מחדש על ידי דורות חדשים של סופרים. בשנת 1966 פרסמה ויאצה רומניאסקה את "În deal, pe Militari" ("על הגבעה, במיליטארי ") שכתב ראדו אלבאלה (Radu Albala), שהיה המשכון ופרק אחרון של הרומן הבלשי Sub pecetea tainei. אלבאלה הושפע באופן משמעותי מקאראג'אלה לאורך כל עבודתו, וכך גם אלכסנדרו ג'ורג'ה בן זמנו בסדרת כתביו הבדיוניים. מחברים נוספים כאלה הם פאנוש נאגו (Fănuș Neagu), אשר קיבל השראה מ-Craii לכתוב את ספרו "המשוגעים הנאים של הערים הגדולות" משנת 1976, ווירג'יליו סטואנסקו (Virgiliu Stoenescu), ששירתו, לפי בארבו צ'וקולסקו, הושפעה מ"הקסם של תמורת מילים" בשיריו של קאראג'אלה. שמו של קאראג'אלה צוטט גם על ידי הסופר ג'או בוגזה, שבצעירותו היה דמות מרכזית בתנועת האוונגרד ברומניה. באחד ממאמרי הפרוזה המאוחרים שלו, שכותרתו Ogarii, ("הבורזוי"), בוגזה, ששיבח את גזע הכלבים על החן המולד שלו, כתב: "אני לא יודע אם מאטיי קאראג'אלה, שחשב את עצמו כל כך יוצא דופן, היה אי פעם בעל בורזוי. אבל, אם כן, אני בטוח שהוא הביט בהם במלנכוליה ובקנאה חשאית".

במהלך השלבים האחרונים של שלטונו של צ'אושסקו, כאשר הליברליזציה נבלמה, התגלו מחדש כתבי matein ונתבעו מחדש על ידי קבוצת המחברים Optzeciști ("שנות ה-80"), בעצמם ידועים בניסיון להתחמק מהנחיות תרבותיות על ידי אימוץ ספרות פנטזיה ואוונגרד. מירצ'ה קרטרסקו , נציג מוביל של ה-Optzeciști וחסיד הפוסט-מודרניזם , התייחס לקאראג'אלה כאחד ממבשריו בין מלחמות העולם, בעוד ששטפן אגופיאן (Ștefan Agopian) הודה שהוא נהה אחרי תחומי העניין של מאטיי ברומן שלו משנת 1981 "Tache de catifea" ("טאקה הקטיפה"). לדברי מבקר הספרות דומיטרו אונגוראנו (Dumitru Ungureanu) חלחל מודל המאטיין בעיקר באמצעות ראדו אלבאלה לתוך עבודתם של Optzeciști שונים. סופר פוסט-מודרניסטי אחר, יליד פונדולה , מירצ'ה נדלצ'ו , כיבד את הפרוזה בסגנון מאטיין על ידי ביסוס דמות של הרומן שלו Tratament fabulatoriu מ-1986 על קאראג'אלה ושוב הרבה מאוחר יותר, על ידי אימוץ אותו הנוהג ברומן האחרון שלו Zodia Scafandrului ("סימן של צוללן הים"). הדמות הפוסטמודרניסטית המבודדת ואידאולוג המפלגה הקומוניסטית לשעבר, פאול ג'ורג'סקו , גם הוא השתמשה באלמנטים של Craii כהשראה לרומנים שלו משנות ה-80 של המאה ה-20. במקביל, כהד של מאטייזם, יותר מבקרי ספרות התעניינו בנושאים הקשורים לעבודתו של קאראג'אלה. מונוגרפיות מקיפות שונות פורסמו לאחר 1980, כולל כרך שנערך על ידי המוזיאון לספרות רומנית ושתי יצירות משפיעות שנכתבו על ידי, בהתאמה, אלכסנדרו ג'ורג' והפילוסוף ואסילה לובינסקו. האחרון, עם טענתו לחשוף רבדים אזוטריים בטקסטים של מאטיין, נותר שנוי במחלוקת.

התאוששות ודיונים לאחר 1989

היחס לקאראג'אלה השתנה לחלוטין לטובה בחוגי התרבות לאחר המהפכה הרומנית של 1989. Craii de Curtea-Veche נבחר ל"רומן הרומני הטוב ביותר של המאה העשרים" בסקר בתחילת 2001 שנערך בקרב 102 מבקרי ספרות רומניים על ידי המגזין הספרותי Observator Cultural , בעוד מחברו שרד כאחד מסופרי הרומנים הנחקרים ביותר. הסופר, יצירות הפרוזה שלו והאופן שבו הקורא מתייחס אליהן היו הנושאים לספר משנת 2003 מאת מאטיי קלינסקו, שכותרתו Mateiu I. Caragiale: recitiri ("מאטיי י. קאראג'אלה: קריאה חוזרת"). מספר מונוגרפיות חדשות אחרות הוקדשו לקאראג'אלה, כולל סקירה חיובית על יצירתו שחיבר חוקר הספרות יון איובן (Ion Iovan) בשנת 2002. איובן ידוע כמי שהגן על קאראג'אלה מפני נושאי הביקורת המסורתיים. בניגוד לאביו שרבן, שלעיתים קרובות היה מבקר קולני של הספרות של מאטיי קאראג'אלה וסגנון החיים שלו. בארבו צ'וקולסקו הוא גם אחד ממקדמיו הבולטים של הסופר, ולעיתים תואר כמאטייסט.

מחוות חזותיות, פילמוגרפיה ונקודות ציון

הדיוקנאות המודרניסטיים של מרסל ינקו של קאראג'אלה והסופר האוונגרד סטפן רול , שפורסמו באנתולוגיה של 1925, שליקטו פרפסיציוס ופילאט, תוארו על ידי מספר מבקרים כסגנון אקספרסיוניסטי, על סמך "סופרפוזיציה אנרגטית וספונטנית של קווים". הדפסה מחודשת אחת מאוחרת יותר של Craii de Curtea-Veche אוירה במיוחד ברישומים של האמן הגרפי ג'ורג'ה טומאזיו.

גרסה בימתית של Craii... בבימויו של אלכסנדרו רפאן הוצגה על ידי חבורת תיאטרון נוטארה (Nottara Theatre), עם עיצוב הבמה של סיקה רודסקו (Sică Rudescu). המחזאי ראדו מקריניץ' (Radu Macrinici) עיבד גם קטעים מהרומן, לצד טקסטים של יון לוקה ודודו של יון לוקה, יורגו קאראג'אלה, למחזה Un prieten de când lumea? ("חבר מהעולם?"). בשנת 2009, עיבד השחקן-כוריאוגרף רזוואן מאזילו (Răzvan Mazilu) את Remember ליצירת תיאטרון מוזיקלי ובלט עכשווי באותו שם, על פי המוזיקה של ריכרד וגנר. צוות השחקנים המקורי כלל את מאזילו בתפקיד אוברי דה ויר ואת יון ריזה (Ion Rizea) בתפקיד מר M. (דמות המבוססת באופן רופף על קאראג'אלה), עם עיצוב תפאורה וסרטונים מאת דיוניסוס כריסטופילוגיאניס (Dionisis Christofilogiannis).

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, היוו חייו של מאטיי קאראג'אלה השראה להפקת הטלוויזיה הרומנית שהופקה וביוימה על ידי סטרה גולה . בשנת 1995, הפך Craii... לסרט קולנוע באותו שם, בבימויו של מירצ'ה ורויו . הספר ומחברו היו גם נושא לפרק אחד בסדרה תיעודית שהופקה על ידי העיתונאי ואיש מדע המדינה סטליאן טנאסה , העוסקת בהיסטוריה של בוקרשט; שכותרתו București, strict secret ("בוקרשט, סודי ביותר"), הוקרן על ידי Realitatea TV ב-2007.

שמו של מאטיי קאראג'אלה הוקצה לרחוב בבוקרשט (ואוית באופן רשמי Matei Caragiale בהקשר זה). ידוע בעבר בשם Strada Constituției ("רחוב החוקה"), הוא ממוקם באזור בעל הכנסה נמוכה בפאתי רובע דרומול טאבראי .

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מאטיי קאראג'אלה בוויקישיתוף

• Critics about Mateiu Caragiale
• excerpts from Craii de Curtea-Veche, *Remember, in the Romanian Cultural Institute