קרב תל פאחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב תל פאחר
מלחמה: מלחמת ששת הימים
Hula tel faher.jpg
עמק החולה כפי שהוא נראה מתוך בונקר הרוס במוצב הסורי בתל פאחר
תאריך התחלה: 9 ביוני 1967
תאריך סיום: 9 ביוני 1967
משך הסכסוך: יום
מקום: תל פאחר, הרמה הסורית
תוצאה: ניצחון ישראלי, התל נכבש
קואורדינטות: 33°13′29″N 35°41′29″E / 33.224724°N 35.691340°E / 33.224724; 35.691340קואורדינטות: 33°13′29″N 35°41′29″E / 33.224724°N 35.691340°E / 33.224724; 35.691340
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מֻלאזם-אוול (סגן) דיקו טאקם‏[1]

כוחות
גדוד 12 בסיוע טנקים, סיירת גולני  פלוגת חי"ר מתוגברת 
אבידות
34  מעל 50 הרוגים, כ-20 שבויים 


מבט ממצדית בחלק הצפוני של תל-פאחר אל הגאיון שבין שתי הכיפות (ואדי אל-חצין)
צומת תעלות בשלוחה הדרומית. התמונות צולמו על ידי המ"מ דני בייזר כחודש אחרי הקרב.
תל פאחר, מבט מכיוון מערב

קרב תל-פאחר הוא קרב שנערך ב-9 ביוני 1967, במסגרת ההבקעה של צה"ל ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. בתל פאחר היה מוצב מבוצר של צבא סוריה, והוא נכבש על ידי יחידות מחטיבת גולני בסיוע כוח שריון. הקרב התפרסם בעיקר בגלל מיתוסים אחדים שהוליד, שהתבססו על אירועים אמיתיים, ובהם: השיבוש בתחילת הקרב שנגרם כתוצאה מ"טעות בניווט", הלוחמים ששכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יעברו על גבם, קרב פנים אל פנים בין שני קצינים, ודבקותם במטרה של מפקדים זוטרים, לאחר שקציני הגדוד הבכירים נפגעו.

שמו של האתר כיום הוא מצפה גולני. בחפירות הצלה שנערכו ב-2005 נתגלו ממצאים המעידים שהתל היה מיושב בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל. כמו כן, נמצאו חרסים מהתקופה ההלניסטית[2].

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל פאחר (פירוש השם בערבית הוא 'תל–פאר'), שבצפון רמת הגולן, היווה חלק ממערך חזק של מוצבים בעלי עומק טקטי בין הכפר זעורה לבין הגבול הישראלי, יחד עם בורג' בביל, תל עזזיאת, בחריאת, וחירבת א-סודה. מערבה לתל, מעבר לדרך הפטרולים, נמצא המוצב תל עזזיאת, שהיה המוצב הסורי העיקרי באזור ושלט בתצפית ובאש על צפון עמק החולה. ממזרח, מעבר ל"כביש הנפט" נמצא הכפר עין פית, ומעליו נמצא הכפר זעורה.

הקרב נערך כחלק ממהלך הפתיחה של כיבוש רמת הגולן. העלייה לרמת הגולן בכוחות גדולים אפשרית רק במספר קטן של צירים עיקריים, ומערך המוצבים שתל פאחר היה חלק מהם שלט באופן מוחלט על ציר העלייה הצפוני ביותר, מצפון עמק החולה דרך רמת הבניאס למרגלות הר חרמון ועד לגבולה המזרחי של רמת הגולן, באזור הכפר מג'דל שאמס. זה הציר שנבחר להיות דרך העלייה הראשית של כוחות צה"ל, ועל כן המהלך באזור הקרב היווה את המאמץ העיקרי.

כיבוש מערך המוצבים כולו הוטל על חטיבת גולני בפיקודו של יונה אפרת, ועל חטיבה 8 המשוריינת. חטיבת גולני תוגברה בפלוגת טנקים מגדוד 377 (של חטיבה 37). בתוכנית הקרב נועד גדוד 51, בפיקוד בני ענבר, לכבוש את תל עזזיאת, גדוד 12, בפיקוד משה "מוסא" קליין, לכבוש את תל פאחר, וגדוד 13 עם הסיירת יועדו להיות כוח עתודה, ובהמשך להיכנס בפרצה שתיווצר בקו הסורי, ולהיות מוכן להמשיך ולהשתלט על מחנות הבניאס‏[3].

כוחות ונשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

התל היה מוצב פלוגתי מבוצר, בעל שתי כיפות: כיפה צפונית החולשת על כיפה דרומית, וביניהן גיא קטן. במוצב היו מצדיות רבות ורשת של תעלות קשר ובונקרים, חלק מהתעלות עמוקות מאד ומחופות בבטון ובעפר, כך שאינן נראות בצילומי אוויר. לאחר הקרב הועלתה הטענה, שהכוח התוקף לא ידע על קיומן של חלק מהתעלות‏[4]. התל היה מוקף מכל עבר בשלוש רצועות של גדרות תיל דו-שיפועיות ועכבישיות, וביניהן מוקשים.

הכוח המגן היה פלוגה מתוגברת מגדוד חי"ר 187 של הצבא הסורי, ובנוסף לה יחידת תותחי נ"ט 57 מ"מ, סוללת מרגמות 82 מ"מ, שני תול"רים ושלושה מקלעים דו קניים.

הכוח התוקף היה גדוד 12 (גדוד "ברק") של חטיבת גולני בפיקוד סא"ל משה (מוסא) קליין, מתוגבר בשתי מחלקות טנקים. בהמשך הקרב הופנו לזירת הקרב גם צוות מסיירת גולני, מפקדת החטיבה, וכוחות נוספים.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכנית הקרב המקורית, היה הגדוד מיועד לתקוף את התל מחלקו העורפי, ממזרח. לשם כך היה עליו לנוע על דרך העפר שלאורך תעלת ההטיה הסורית עד לנקודה שמדרום לכפר עין א-דיסה, שם לעזוב את הדרך ולעלות עד לציר הנפט שממזרח, ולהמשיך עליו צפונה אל עורף המוצב. על פי ניתוח השטח מתצפיות ומצילומי אוויר, נתיב התנועה מהכפר ועד לדרך הנפט עבר במדרון מתון.

כשהגיע הכוח לכפר עין א-דיסה, התקשו הקצינים המובילים למצוא מקום מתאים לעליה לכיוון דרך הנפט‏[5]. הקמב"צ (קצין המבצעים) של הגדוד, יוסי פרידמן, ירד לבדוק אם ניתן לעבור בפניה שנבחרה, והגיע למסקנה שהדבר אפשרי. אולם בהיעדרה של דרך עפר כבושה, הטנקים ניסו לטפס על מחפורת בשולי דרך ההטיה, ולא הצליחו בכך. אז גם נפתחה עליהם אש מהמוצבים תל עזזיאת ובורג'-בביל הסמוכים ממערב, אולם לא מתל פאחר עצמו, והכוח ספג נפגעים רבים.

שינוי ציר ההגעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליחו למצוא נתיב עביר לכלי רכב, ובגלל ששהו בשטח נחות ומוכה אש, החליט מפקד הגדוד, משה קליין, להמשיך לנוע צפונה. כנראה, תוכניתו הייתה לנוע על דרך ההטיה המאפשרת תנועה מהירה, לעבור מתחת למוצב, להמשיך צפונה ולאגף אותו מצפון וממזרח, כדי להיכנס אליו מהעורף, כמתוכנן. הטור המשיך בדרכו, אולם החל להיווצר נתק בין כלי הרכב המובילים לבין שאר הכוח, שחלקו נפגע. באחד מעיקולי הדרך התגלה לכוח סורי במוצב חירבת א-סודה, כקילומטר אחד מצפון. נראה שנשק הנ"ט במוצב היה מכוון כבר על העיקול הזה ורק חיכה לטור שיתגלה, כך שהטור היה בנחיתות. המוצב פתח באש מדויקת שממנה נפגעו טנקים וזחל"מים נוספים.

המג"ד קליין הגיע כבר אל מתחת לשלוחה הצפונית של תל פאחר, עם מחלקה מפלוגה א' ומחלקת טנקים, אל גבעה המכונה "הטרשית", שהעניקה מחסה מסוים מפני ירי מתל פאחר. קליין פקד על מ"מ הטנקים, עזרא ברוש, לתקוף חזיתית את השלוחה הצפונית. בהסתערות של הטנקים נפגעו שלושה מהם, בהם טנק המ"מ, וההתקפה נהדפה.

אז הורה המג"ד קליין לרס"ן אלכס קרינסקי לחזור ברגל כ-200 מטר אל הכוח שהתעכב מאחור. קרינסקי היה מפקד פלוגה (מ"פ) לשעבר בגדוד, מדריך בבית הספר לקצינים בעת המלחמה, שלא היה לו תפקיד מוגדר בלחימה, ועל כן הצטרף לזחל"מ המג"ד.

הסתערות חזיתית, דרך גדרות התיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מה שהתרחש בהמשך יש מחלוקת. הקמב"צ יוסי פרידמן טען שהמג"ד קליין דבק בתוכניתו המקורית, ושהפקודה ששיגר עם אלכס קרינסקי הייתה לזרז את שאר הכוח לבוא אחריו כדי לאגף את המוצב מצפון, ולתקוף אותו מהעורף‏[6]. לעומתם טענו אחרים, שכוונת המג"ד הייתה לתקוף את המוצב מהחזית, ושזו הייתה הפקודה שהעביר עם קרינסקי. העובדות הן, שקרינסקי חזר לאחור, פגש את מפקד פלוגה א', אהרון ורדי, שאסף מהזחל"מים שלו 25 לוחמים כשירים, והם התארגנו במהירות להסתערות על היעד מחזיתו. מכיוון שהיו בשטח נחות, החליטו לעלות עם הכוח המצומצם הזה ולא לחכות לשאר הכוח שהתעכב מאחוריהם. מחצית מהלוחמים בפיקוד ורדי עלו על השלוחה הדרומית, והמחצית השנייה בפיקוד קרינסקי הסתערו על הצפונית.

ורדי מעיד, שקרינסקי אמר לו שפקודת המג"ד הייתה - לתקוף חזיתית, בדרך הקצרה ביותר. אולם עובדה היא, שלאחר שקליין חיכה זמן מה, הוא שלח גם את פרידמן לאחור, ובפיו הוראת המג"ד להמשיך על הדרך ולהגיע אליו‏[7]. אולם כשהגיע פרידמן לשם, ורדי ואנשיו היו כבר בדרך למוצב.

בהיעדר אמצעי פריצה, הכוח של ורדי לא הצליח לפרוץ את המערך הצפוף של גדרות התיל. שני לוחמים, דוד שירזי ויעקב חוצירה, שכבו בגופם על הגדרות, וחבריהם עברו על גבם‏[8]. בהמשך לחם שירזי בגבורה, ונהרג על התל‏[9].

הכוח של ורדי הצליח לכבוש את החלק הדרומי, אולם חייליו החלו להיפגע מאש יעילה מהחלק הצפוני. באותה עת, על השלוחה הצפונית, נהרגו רוב הלוחמים, כולל מפקדם, אלכס קרינסקי.

שמונה חיילים נוספים מפלוגה א', בפיקוד המ"מ דני בייזר, עלו ברגל מכלי הרכב הפגועים, ופגשו את המג"ד שהגיע לגיא שלמרגלות התל ממערב. המג"ד הורה להם לעלות על התל, ולפנות צפונה או דרומה, לכיוון הלחימה העיקרית על פי קולות הירי שישמעו. הם נתקלו בשני חיילים סורים חשופים, ורדפו אחריהם לשלוחה הצפונית. הם הצליחו לטהר תעלה אחת, בטרם נפגעו כולם פרט לשני חיילים.

מותו של המג"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המג"ד שראה את חייליו מסתערים חזיתית, החליט לעלות בעצמו בדרך הקצרה אל התל, כדי לפקד על הקרב. הוא עלה ברגל, בלווית קצין הסיוע הארטילרי של הגדוד, משה הראל, שלקח מכשיר קשר והפך לקשר של המג"ד. על השלוחה הצפונית פגש את אחרון הלוחמים שנותר שם בריא, יצחק חמאווי. חמאווי הזהיר אותו מצליפות, אולם קליין כנראה סבר, שהתל כבר נכבש וששני הכוחות יורים זה על זה. על כן הזדקף וקרא: "חדל אש!"‏[10]. באותו רגע ירה בו חייל סורי והרגו.

גלים של הסתערויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמג"ד, רס"ן זוהר נוי, החל לארגן לוחמים נוספים מפלוגה ג' בפיקוד מיכאל תשבי, כדי להמשיך בלחימה. הוא כנראה לא ידע על כישלון ההסתערות של הטנקים על השלוחה הצפונית, ועל כן הסתערו עליה שוב מחזיתהּ, וגם התקפתם נהדפה. נוי נפצע קשה בעצמו, והמ"פ תשבי נהרג מפגיעת כדור בלהביור שנשא חייל אחר. כעת נותר הגדוד ללא המג"ד, הסמג"ד ושני מפקדי פלוגות. הקמב"צ פרידמן נטל פיקוד על הגדוד, והורה לפלוגה ב' בפיקודו של הסמ"פ אברהם סולוביץ' לכבוש את המוצב בורג' בביל, שכעת סיכן את הכוח ממערב לתל פאחר.

לאחר מכן, נטלו קצינים נוספים יוזמה, ארגנו לוחמים וזחל"מים כשירים והסתערו שוב ושוב על היעד. עזרא זכריה (סלע), מפקד המחלקה המיוחדת של הפלוגה המסייעת, פיקד על זחל"מ בודד שבו נהג הקמב"צ הפצוע קל בידו; הם עלו על דרך הנפט והגיעו לעורף המוצב, שם ספגו פגיעה ישירה, אך חלקם הצליחו לחבור לפלוגה א' בשלוחה הדרומית. שמואל (שמיל) גולן, סמ"פ א', אסף לוחמים כשירים בארבעה זחל"מים נוספים, והוביל הסתערות באש באותה הדרך, תוך שהם משמידים חלק מעמדות הסורים שעל המוצב. גם בכוח הזה נפגעו רוב הלוחמים, והנותרים חדרו למוצב והצטרפו ללחימה. התקפות אלה הלמו במוצב והחלישו אותו, אולם לא היה בכך די להכריע את הקרב. למרגלות התל נותרו לוחמים כשירים מפלוגה ג', שלא היה מי שיוביל אותם להסתערות.

ההכרעה בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה ארבע, שעה ורבע מתחילת הקרב, התברר למפקדת החטיבה שהקרב השתבש ושההכרעה בו מתעכבת. מפקד החטיבה היפנה אל זירת הקרב תגבורת בפיקוד סגן מפקד החטיבה, שכללה צוות מהסיירת החטיבתית‏[11] וחלק מפלוגת הסגל של בסיס הטירונות (בא"ח 1). שתי פלוגות מגדוד 51 (גדוד "הבוקעים הראשון"), שסיימו את כיבוש תל עזזיאת, הגיעו לתל פאחר לאחר סיום הקרב.

מפקד הסיירת החטיבתית, סרן ראובן אליעז, לקח איתו צוות צעיר של הסיירת ונע בנתיב הנסיעה של חטיבה 8, על ציר הנפט מדרום. כאן אירעה כנראה טעות נוספת: כוח הסיירת נתקל באש מהכפר עין פית. הוא הסתער אל מקור האש, ואז דיווח אליעז שהוא נמצא בזעורה. המח"ט פקד עליו לחזור ולהגיע לתל פאחר. כעשרה מלוחמי הסיירת שירדו מזחל"מ פגוע הלכו ברגל, ונאספו על ידי רס"ן צבי פז ("גולדֶה"), סגן מפקד הבא"ח, שהגיע לשם עם טנדר ללא תפקיד מוגדר.

אליעז אסף את לוחמיו בכניסה המזרחית למוצב. צבי פז, במדי א' וללא קסדה, התרומם כדי לראות את תמונת הקרב ולסמן לכוחות שעל התל את מיקומו. כדור פגע בראשו והרגו. אליעז הבחין בכוח קטן בפיקודו של סמ"פ ב', אברהם סולוביץ', שהגיע מהעבר השני, באיגוף מהצפון. סולוביץ' חזר מכיבוש מוצב החוץ בורג'-בביל, ארגן כ-10 לוחמים על זחל"מ תקין, ועלה ביוזמתו אל התל. אליעז שלח אותו אל הכיפה הצפונית. סולוביץ' נכנס בראש חייליו לתעלה, שם ארב להם חייל סורי וקטל כמעט את כולם. לאחר מכן הגיע הסמח"ט, משה גת, ודחק באליעז לתקוף את היעד‏[12].

אז נכנסו לוחמי הסיירת אל תוך התעלות בכיפה הצפונית. מפקדם אליעז ראה מולו קצין סורי מכוון אליו את רובהו, לחץ על ההדק בנשקו - ולשניהם היה מעצור. הם התנפלו זה על זה ונאבקו בידיים חשופות. אליעז תקע אגרוף בסורי, ומעוצמת המכה נקעה זרועו, וכמעט שחוסל. למזלו קפץ דוד כהן אל תוך התעלה העמוקה, תוך שהוא יורה בקצין הסורי. כהן שבר את רגלו בקפיצה, אבל הסורי נהרג מיריותיו‏[13][14]. במשך עוד כמחצית השעה נלחמו בתעלות המוצב, עד שנהרגו אחרוני הלוחמים הסורים, ומקצתם נכנעו. בפסגת הכיפה הצפונית גילו את גופותיהם של המג"ד, של קרינסקי ושל חייליהם.

אנדרטה על התל, ובה רשימה של חללי הקרב וחללים נוספים
זחל"ם צה"לי ומקלע 0.5 המוצבים בשרידי המוצב הסורי בתל פאחר לזכר הקרב שהתחולל במקום

נפגעים בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב נהרגו 33 חיילים, מהם: 23 לוחמים ומפקדים מגדוד 12, שני לוחמים מסיירת גולני, שני לוחמים מסגל בא"ח 1 (בסיס הטירונים החטיבתי), וכן חמישה לוחמים מגדוד שריון במילואים 377 של חטיבה 37[15]. שניים מלוחמי חטיבת גולני שנהרגו בקרב, משה דרימר ודוד שירזי, עוטרו לאחר המלחמה בעיטור הגבורה. העיתונאי יעקב העליון, שהיה מפקד טנק במילואים, נפצע קשה במהלך הקרב‏[16].

עניינים במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, יש מספר פרטים אודות הקרב והסיבות לאירועים אחדים במהלכו, שהם שנויים במחלוקת. הסיבה למחלוקות היא ככל הנראה העובדה שהקרב נערך בניגוד לתוכנית המקורית, ועל כן מהלכים אחדים בו השתבשו ונכשלו, וכתוצאה מכך עלה הניצחון בקרב במחיר של הרוגים ופצועים רבים. בדומה לקרבות אחרים בהם היו נפגעים רבים, רבו בקרב הזה גם מעשים יוצאי דופן של לוחמים ומפקדים, שעליהם חלקם זכו בעיטורים.

ה"טעות בניווט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

החריגה הראשונה מתוכנית הקרב התרחשה בסמוך לכפר עין א-דיסה, שם אמור היה הגדוד לפנות מדרך ההטייה ולעלות דרך המדרון אל ציר הנפט. מפקדי הטנקים טענו שאין ביכולתם לטפס על המכשול שבין הדרך לבין המדרון. לימים השתרשה הדעה, שמובילי הכוח טעו בדרך, ועל כן הגיעו אל המוצב מחזיתו, מכיוון השטח הנחות מבחינה טופוגרפית. העובדה היא שהגדוד הגיע למקום הפניה הנכון, והמחלוקת היא האם ניתן היה לעלות שם עם כלי הרכב. בתחקירים שלאחר הקרב טענו הטנקיסטים, שטנקי השרמן המיושנים לא היו מסוגלים לטפס על המתלול. אולם בבדיקה שערכו קציני גולני יום אחד אחרי הקרב, התברר שבפניה הנכונה, ניתן היה לטפס גם עם ג'יפ‏[17]. יצוין גם שבאותה עת נחשב ה"שרמן" M-50 לדגם חדיש ובעל כושר עבירות טוב.

תוכניתו של המג"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות השיבוש הראשון, החליט מפקד הגדוד משה קליין להמשיך לנוע על דרך ההטיה. לא ברור, אם כוונתו הייתה לאגף את המוצב מצפון וממזרח, או שהתכוון להגיע בדרך הקצרה ביותר אל המוצב, ולתקוף אותו מהחזית. התוכנית המקורית הייתה לתקוף מעורף המוצב, שם הייתה הכניסה הראשית מציר הנפט, ושם הוא היה פחות מוגן בגדרות, במוקשים ובמתלול טופוגרפי. בחלק מהמקורות על סיפור הקרב נטען, שזאת הייתה כוונתו של קליין, גם לאחר השינוי בתוכנית ההגעה‏[1]. ניתן אולי להבין זאת גם מהדיווח שהתקבל במפקדת החטיבה, ונרשם ביומן האירועים: 15:03 - מג"ד 12 מדווח, "עולה על היעד. אני משנה כיוון. הדרך בציר שנקבע אינה עבירה. עולה על שפרה (תל פח'ר) מצפון-מערב." על פי עדות אחת, כבר בעין א-דיסה הציע אלכס קרינסקי להסתער על התל מחזיתו, כדי לחסוך זמן. אולם הצעתו לא התקבלה‏[18].

המחלוקת על כך חשובה, מפני שאם נכונה הדעה הראשונה, הרי שההסתערות מהחזית נעשתה בניגוד לכוונתו של קליין, ויש הטוענים שהדבר גרם לשיבוש בקרב ולנפגעים רבים. לעומתם יש הסבורים, שייתכן ההסתערות המהירה הפתיעה את הסורים, ועקב כך הצליחו לוחמים מעטים להשתלט על השלוחה הדרומית.

פקודת המג"ד לקרינסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אם נכונה הטענה, שכוונת המג"ד הייתה לתקוף מהחזית, הרי שלא ברור לגמרי מדוע הורה קרינסקי למ"פ א' ורדי לתקוף מהמקום בו הם היו, במקום להגיע עד למקום בו היה קליין, בחזית של השלוחה הצפונית. ייתכן שהם ביצעו את פקודת המג"ד כלשונה‏[19]; וייתכן שקרינסקי החליט על דעת עצמו לעלות בדרך הקצרה ביותר אל התל, ויש אומרים - מתוך מחשבה שהסורים כבר בנסיגה, ושכדאי לנצל את ההצלחה במהירות, במקום לבזבז זמן על איגוף מצפון‏[20]. כתב רדיו קול ישראל, דן שילון, שהצטרף לזחל"מ המג"ד, העיד שראה את קליין משוחח עם קרינסקי לפני שזה חזר ברגל אל הכוח שמאחור, אולם לא יכול היה לשמוע את תוכן דבריהם.

אם אכן התכוון קליין שפלוגה א' תתקוף במקום שתקפה, הרי שלא ברור מדוע, לאחר ששלח לאחור את קרינסקי, הוא שלח גם את פרידמן אחריו, ובפיו פקודה להמשיך עד למקום בו היה המג"ד. על כן, גם אם התכוון קליין לתקוף את המוצב מחזיתו, נראה שהוא העדיף להתקדם על דרך ההטיה, ולתקוף את השלוחה הצפונית תחילה.

מורשת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נחשב אחד מהקרבות המרכזיים במורשת הקרב של חטיבת גולני, יחד עם הקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים ועם הקרב על הבופור במלחמת לבנון. החטיבה, שעד מלחמת ששת הימים נחשבה ליחידה בעלת יכולת מבצעית פחותה מזו של חטיבת הצנחנים, קיבלה בעקבות הצלחתה בהבקעת הקו הסורי בגולן בכלל, וקרב תל פאחר בפרט, הכרה ביכולתה כחטיבת חי"ר מהדרג הראשון.

יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, אמר בכנס שנערך ללוחמי החטיבה בעכו, מספר חודשים אחרי המלחמה: "אתם ביצעתם את אחד ממבצעי ההבקעה הקשים ביותר בצה"ל, אחד ממבצעי המופת לצה"ל כולו"‏[21].

בסך הכל הוענקו עיטורים ל-21 מהלוחמים בקרב: שני עיטורי הגבורה, שני עיטורי העוז, ו-17 עיטורי המופת[22].

בעקבות הקרב חיבר המשורר יעקב אורלנד בלדה יוצאת דופן על סיפור הקרב. הבלדה המחורזת, הנקראת "יום תל פאחר - בלדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים", יצאה בספר (149 עמודים) בשנת 1976. היא בנויה משילוב של סיפור הקרב מפי דמויות שהשתתפו בו, סיפור חוויותיו של המשורר בפגישותיו עם הלוחמים, קטעי שירה המעלים שאלות של זהות יהודית-ישראלית וקטעי זיכרון.

השוואה בין קרבות סמוכים: תל פאחר ותל עזזיאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאלף להשוות את מהלכם ותוצאותיהם של שני הקרבות, שנערכו באותה עת, על שני המוצבים הסמוכים זה לזה:

  • שני המוצבים שלטו על ציר העלייה העיקרי לרמת הגולן ועל כן כיבושם היה חיוני; שניהם כאחד אוישו על ידי פלוגה סורית מתוגברת, וכל אחד מהם יועד להיכבש על ידי גדוד של חטיבת גולני.
  • גדוד 51 נועד מלכתחילה לתקוף את תל עזזיאת, ולוחמיו התאמנו למשימתם במשך כשבועיים; לעומתו, גדוד 12 קיבל את המשימה מספר ימים לפני הקרב, וקציניו לא הכירו היטב את כל פרטי המוצב.
  • קרב תל עזזיאת התבצע לפי התוכנית, ובעיקר ההגעה אל היעד מעורפו. גם המיקוש החפוז שהניחו הסורים בפתח המוצב לא שיבש את תוכנית הקרב; לעומתו, קרב תל פאחר השתבש בכל שלביו: החל מציר ההגעה ליעד, ההסתערות החזיתית, היפגעותם של קצינים רבים כולל מפקד הגדוד, הטלתם לקרב של כוחות נוספים שלא יועדו למשימה, ויוזמתם של מפקדי המשנה שעלו על המוצב בכוחות קטנים אך בנחישות ובדבקות במטרה.
  • כנראה כפועל יוצא של ההבדלים במהלכי הקרבות, מיעוט הנפגעים בתל עזזיאת - הרוג אחד ו-4 פצועים, עומד בניגוד חריף למספר הנפגעים הגדול בתל פאחר, וכך גם מספרם הגדול של צל"שים ועיטורים שהוענקו בעקבות הקרב (לעומת עיטור אחד שהוענק ללוחם בתל עזזיאת).
  • לפני המלחמה, שמו של תל עזזיאת היה מוכר כמוצב המאיים ביותר על ישובי עמק החולה. לאחר הקרבות, היה זה תל פאחר שתפס את המקום בתודעה הציבורית, כמוצב שהיה הקשה ביותר לכיבוש‏[23].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חני זיו ויואב גלבר, בני קשת, הוצאת משרד הביטחון.
  • אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שני, הוצאת כרטא.
  • יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970.
  • אלישיב שמשי, "איפה אני נמצא, לעזאזל?", הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2001.
  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 54-47.
  • מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן, יוני 1967, הוצאת מערכות אפריל 2001.
  • יעקב אורלנד, יום תל פאחר - בלאדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 1976.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב תל פאחר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970
  2. ^ מצפה גולני, דו"ח סופי מאת אורן זיגנבוים, חדשות ארכאולוגיות, גיליון 120, רשות העתיקות 2008‏
  3. ^ בתוכנית המקורית של פיקוד הצפון, שנקראה "מקבת 1", יועד גדוד 13 לכבוש את תל פאחר. מסיבה שאיננה ברורה לגמרי, שונתה התוכנית מספר ימים לפני הקרב. מפקד גדוד 13, פנחס נוי העיד שהדבר נעשה בגלל שלגדוד שלו לא היו זחל"מים משלו (לאחר שהעביר אותם לחטיבה 8), בשונה מגדוד 12. על כל פנים, בניגוד לגדוד 51, שהתאמן במשך כשבועיים על כיבוש תל עזזיאת וחייליו הכירו אותו היטב, לגדוד 12 היו רק מספר ימים להכיר את יעדם.
  4. ^ מתוך ראיון עם זלמן גנדלר, קצין המודיעין של פיקוד הצפון, "כך זיהינו את שדות המוקשים" בבלוג נעמוש - הרמה הסורית, מאת שלמה מן
  5. ^ הנווט היה מפקד פלוגה ב', שלמה סגל, שנסע על הטנק של מ"מ השריון עזרא ברוש. סגל נהרג מאוחר יותר בקרב. על פי: איפה אני נמצא, לעזאזל? מאת אלישיב שמשי (עמ' 100) ומקורות אחרים
  6. ^ ראיון עם יוסי פרידמן, אפריל 1978, בתוך: "חטיבת גולני במלחמת ששת הימים," עבודת גמר מאת אבנר אפנדוביץ'
  7. ^ הקרב על התל, אהרון מגד, בהוצאת קצין חינוך ראשי, 1968
  8. ^ האירוע הזה הפך מאז למיתוס של גבורה, ולחלק ממורשת הקרב של גולני ושל צה"ל כולו.
  9. ^ טוראי דוד שירזי, באתר הגבורה
  10. ^ על פי עדותו של אהרן ורדי, הוא צעק את מילת הקוד "איתן", שפירושה היה פקודה לחדול את הירי.
  11. ^ יש הטוענים שהייתה זו יוזמה פרטית של מפקד הסיירת, כך על פי "הסיירת מצטרפת ללחימה" בבלוג נעמוש - הרמה הסורית מאת שלמה מן.
  12. ^ על פי "כשהשמש שקעה במזרח," בבלוג נעמוש - הרמה הסורית מאת שלמה מן, בתחקיר שנערך כשבוע לאחר הקרב, האשים סמח"ט גולני את אנשי הסיירת בכך שהתעכבו זמן רב מאחורי מחסה לפני שפתחו בהתקפה. הוא שמע שאליעז דיווח מוקדם מדי שהמוצב נכבש, ופקד עליו להיכנס בראש הצוות ולסיים את המשימה.
  13. ^ כך על פי עדותו של כהן, שהיה המפקד הקודם של הסיירת והתחלף עם אליעז כשכהן הגיע לבה"ד 1. ויש אומרים שהיה זה לוחם אחר, מוקי פלג שהרג את הסורי - על פי "הקרב של רובקה פנים אל פנים" בבלוג נעמוש - הרמה הסורית מאת שלמה מן.
  14. ^ סרן ראובן אליעז, באתר הגבורה
  15. ^ ברשימת החללים שבאנדרטה המוצבת באתר, רשומים גם שמותיהם של 11 החללים מגדוד 13 של גולני, שנהרגו באסון בית המכס העליון, שהתרחש שישה ימים לאחר קרב תל פאחר.
  16. ^ העליון עבר טיפולים רפואיים במשך למעלה משנה כדי להשתקם. את חוויותיו מהפציעה והשיקום בעקבותיה תיעד העליון בספרו "רגל של בובה". הספר הפך לרב מכר והודפס ב-16 מהדורות.
  17. ^ אורי שמחונייחס ישיר בין כמות הצל"שים וגודל התקלה, באתר nrg‏, 24 באפריל 2001
  18. ^ יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין-אפשטיין 1970, עמ' 120
  19. ^ למשל, כך טען הסמג"ד זוהר נוי, המצוטט בעמ' 95 אצל: אלישיב שמשי, איפה אני נמצא, לעזאזל?; וכן המ"פ אהרן ורדי, שם, בעמ' 98.
  20. ^ זוהי השערה שהעלה הקמב"צ יוסי פרידמן בראיון שנערך עמו. פרידמן טען שהייתה תחרות סמויה בין גדודי גולני, ושייתכן שייתה כוונה למהר ולכבוש את המוצב כדי להספיק להגיע לבניאס. בנוסף לכך העיד הסמג"ד, שבשיחה בין הקצינים תוך כדי תנועה, הם העריכו שהסורים כבר ברחו מהמוצב: "איפה אני נמצא, לעזאזל?", עמ' 96
  21. ^ מתוך אתר הצנחנים
  22. ^ 20 עיטורים הוענקו ללוחמי חטיבת גולני (קרוב למחצית מהמעוטרים נהרגו), ואחד למ"מ השריון עזרא ברוש, שנפצע קשה ועבר שיקום ממושך.
  23. ^ מתוך עדותו של פרופ' ישראל גרשוני, לוחם בסיירת והיום היסטוריון, בבלוג נעמוש: "אני במקור איש קיבוץ חולתה, הכרתי היטב את תל עזזיאת, מקום שעשה צרות לישראל מ-1954... הייתה תוכנית טובה לכבוש אותו... על תל פאחר לא היה לנו שום מושג."