קרב תל פאחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב תל פאחר
מלחמה: מלחמת ששת הימים
Hula tel faher.jpg
עמק החולה כפי שהוא נראה מתוך בונקר הרוס במוצב הסורי בתל פאחר
תאריך התחלה: 9 ביוני 1967
תאריך סיום: 9 ביוני 1967
משך הסכסוך: יום
מקום: תל פאחר, הרמה הסורית
תוצאה: ניצחון ישראלי, התל נכבש
קואורדינטות: 33°13′29″N 35°41′29″E / 33.224724°N 35.691340°E / 33.224724; 35.691340קואורדינטות: 33°13′29″N 35°41′29″E / 33.224724°N 35.691340°E / 33.224724; 35.691340
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מֻלאזם-אוול (סגן) דיקו טאקם‏[1]

כוחות
גדוד 12 בסיוע טנקים, סיירת גולני  פלוגת חי"ר מתוגברת 
אבידות
34  מעל 50 הרוגים, כ-20 שבויים 


מבט ממצדית בחלק הצפוני של תל-פאחר אל הגאיון שבין שתי הכיפות (ואדי אל-חצין)
צומת תעלות בשלוחה הדרומית. התמונות צולמו על ידי המ"מ דני ביזר כחודש אחרי הקרב.
תל פאחר, מבט מכיוון מערב

קרב תל-פאחר הוא קרב שנערך ב-9 ביוני 1967, במסגרת ההבקעה של צה"ל ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. בתל פאחר היה מוצב מבוצר של צבא סוריה, והוא נכבש על ידי יחידות מחטיבת גולני בסיוע כוח שריון. הקרב התפרסם בעיקר בגלל מיתוסים אחדים שהוליד, שהתבססו על אירועים אמיתיים, ובהם: הלוחמים ששכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יעברו על גבם; קרב פנים אל פנים בין שני קצינים; הגרסה השגויה, שטעות בניווט גרמה לשינוי בדרך ההגעה ליעד; דבקותם במטרה וגבורתם של מפקדים זוטרים ולוחמים, לאחר שכל קציני הגדוד הבכירים נפגעו.

שמו של האתר כיום הוא מצפה גולני. בחפירות הצלה שנערכו ב-2005 נתגלו ממצאים המעידים שהתל היה מיושב בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל. כמו כן, נמצאו חרסים מהתקופה ההלניסטית[2].

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל פאחר (פירוש השם בערבית הוא 'תל–פאר'), שבצפון רמת הגולן, היווה חלק ממערך חזק של מוצבים בעלי עומק טקטי בין הכפר זעורה לבין הגבול הישראלי, יחד עם בורג' בביל, תל עזזיאת, בחריאת, וחירבת א-סודה. מערבה לתל, מעבר לדרך הפטרולים, נמצא המוצב תל עזזיאת, שהיה המוצב הסורי העיקרי באזור ושלט בתצפית ובאש על צפון עמק החולה. ממזרח, מעבר ל"כביש הנפט" נמצא הכפר עין פית, ומעליו נמצא הכפר זעורה.

הקרב נערך כחלק ממהלך הפתיחה של כיבוש רמת הגולן. העלייה לרמת הגולן בכוחות גדולים אפשרית רק במספר קטן של צירים עיקריים, ומערך המוצבים שתל פאחר היה חלק מהם, שלט באופן מוחלט על ציר העלייה הצפוני ביותר. ציר זה עלה מצפון עמק החולה דרך רמת הבניאס למרגלות הר חרמון ועד לגבולה המזרחי של רמת הגולן, באזור הכפר מג'דל שאמס. זה הציר שנבחר להיות דרך העלייה הראשית של כוחות צה"ל, ועל כן המהלך באזור הקרב היווה את המאמץ העיקרי.

כיבוש מערך המוצבים כולו הוטל על חטיבת גולני בפיקודו של יונה אפרת, ועל חטיבה 8 המשוריינת. חטיבת גולני תוגברה בשתי פלוגות טנקים מגדוד 377 (של חטיבת המילואים 37). בתוכנית הקרב נועד גדוד 51, בפיקוד בני ענבר, לכבוש את תל עזזיאת, גדוד 12, בפיקוד משה "מוסא" קליין, לכבוש את תל פאחר, וגדוד 13 עם הסיירת יועדו להיות כוח עתודה, ובהמשך להיכנס בפרצה שתיווצר בקו הסורי, ולהיות מוכן להמשיך ולהשתלט על מחנות הבניאס‏[3].

כוחות ונשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

התל היה מוצב פלוגתי מבוצר, הבנוי על שתי שלוחות מקבילות: שלוחה צפונית החולשת על אחותה הדרומית, וביניהן גיא קטן. במוצב היו מצדיות רבות ורשת של תעלות קשר ובונקרים, חלק מהתעלות עמוקות מאד ומחופות בבטון ובעפר. התל היה מוקף מכל עבר בשלוש רצועות של גדרות תיל דו-שיפועיות ועכבישיות.

הכוח המגן היה פלוגה מתוגברת מגדוד חי"ר 187 של הצבא הסורי, ובנוסף לה תותח נ"ט 57 מ"מ, סוללת מרגמות 82 מ"מ, שני תול"רים ושלושה מקלעים דו קניים.

הכוח התוקף היה גדוד 12 (גדוד "ברק") של חטיבת גולני בפיקוד סא"ל משה (מוסא) קליין, מתוגבר בשתי מחלקות טנקים. בהמשך הקרב הופנו לזירת הקרב גם צוות מסיירת גולני, הסמח"ט, וכוחות נוספים, אך אלה הגיעו בסוף הקרב או לאחריו.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכנית הקרב המקורית, היה הגדוד מיועד לתקוף את התל מחלקו העורפי, ממזרח. לשם כך היה עליו לנוע על דרך העפר שלאורך תעלת ההטיה הסורית עד לנקודה שמדרום לכפר עין א-דיסה, כקילומטר אחד מדרום מערב לתל, שם לעזוב את הדרך ולעלות עד לציר הנפט שממזרח, ולהמשיך עליו צפונה אל עורף המוצב. בנתיב התנועה מהכפר ועד לדרך הנפט לא הייתה דרך עפר, אך על פי ניתוח השטח מתצפיות ומצילומי אוויר, הנתיב עבר כולו במדרון מתון ועל כן היה עביר לכלי רכב.

הכוח הגיע לכפר עין א-דיסה. הקצין המנווט, מפקד פלוגה ב' שלמה סגל, שנסע על הטנק המוביל של מ"מ השריון עזרא ברוש, זיהה בוודאות את מקום הפניה. הוא ירד מהטנק כדי לבדוק אם ניתן לעבור בנסיעה בנתיב שנבחר, ודיווח למג"ד שהדבר אפשרי. אולם מפקד פלוגת השריון טען שהטנקים מתחפרים ביציאה מדרך ההטיה ולא מצליחים לעלות‏[4]. אז גם נפתחה עליהם אש מהמוצבים הסמוכים, אולם לא מתל פאחר עצמו - אלא בעיקר מחירבת א-סודה, כקילומטר אחד מצפון, והכוח ספג נפגעים רבים.

שינוי ציר ההגעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהטנקים לא פנו במקום המיועד, ובגלל שהכוח שהה בשטח נחות ומוכה אש, החליט מפקד הגדוד, משה קליין, להמשיך לנוע צפונה. ייתכן, שתוכניתו הייתה לנוע על דרך ההטיה המאפשרת תנועה מהירה, לעבור מתחת למוצב, להמשיך צפונה ולאגף אותו מצפון וממזרח, כדי להיכנס אליו מהעורף, כמתוכנן‏[5]. הטור המשיך בדרכו, אולם החל להיווצר נתק בין כלי הרכב המובילים לבין שאר הכוח, שבו נפגעו טנקי וזחל"מים רבים.

המג"ד קליין הגיע כבר אל מתחת לשלוחה הצפונית של תל פאחר, עם מחלקה מפלוגה א' ומחלקת טנקים, אל גבעה המכונה "הטרשית", שהעניקה מחסה מסוים מפני ירי מתל פאחר. קליין פקד על מ"מ הטנקים ברוש, לתקוף חזיתית את השלוחה הצפונית. בהסתערות של הטנקים נפגעו שלושה מהם, בהם טנק המ"מ, וההתקפה נבלמה.

אז הורה המג"ד קליין לרס"ן אלכס קרינסקי לחזור ברגל כ-200 מטר אל הכוח שהתעכב מאחור. קרינסקי היה מפקד פלוגה (מ"פ) לשעבר בגדוד, מדריך בבית הספר לקצינים בעת המלחמה, שלא היה לו תפקיד מוגדר בלחימה, ועל כן הצטרף לזחל"מ המג"ד.

הסתערות חזיתית, דרך גדרות התיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנבלמה מחלקת הטנקים בנסיון לאגף את התל מצפון, שלח המג"ד את קרינסקי לאחור עם הפקודה למ"פ א' לתקוף מיד ממערב. מתוך שבעת הזחל"מים של הפלוגה, רק שלושה הגיעו עד אותו זמן, והשאר נותרו מאחור פגועים או התעכבו. ורדי אסף את כל 25 הלוחמים שהיו על שלושת הזחל"מים, והם התארגנו במהירות להסתערות על היעד מחזיתו. ורדי החליט לא לחכות לשאר 40 לוחמיו, מכיוון שהיה בשטח נחות וגלוי. מחצית מהלוחמים בפיקוד ורדי עלו על השלוחה הדרומית, והמחצית השנייה בפיקוד קרינסקי הסתערו על הצפונית.

בעליה לשלוחה הדרומית, חתכו הלוחמים גדר אחת, וניסו לפרוץ את הגדר הבאה בעזרת תבנית:טורפדו בנגלור, אולם זה לא פעל. מבלי שקיבלו פקודה, דוד שירזי ויעקב חודרה שכבו בגופם על הגדר, וחבריהם עברו על גבם. בהמשך לחם שירזי בגבורה, ונהרג על התל ‏[6] וחודרה נפצע שוב.

הכוח של ורדי הצליח לכבוש את החלק הדרומי, אולם חייליו החלו להיפגע מאש יעילה מהחלק הצפוני. באותה עת, על השלוחה הצפונית, נהרגו ארבעה לוחמים, כולל מפקדם, אלכס קרינסקי.

שבעה חיילים נוספים מפלוגה א', בפיקוד המ"מ דני ביזר, עלו ברגל מכלי הרכב הפגועים, ופגשו את המג"ד בגיא שלמרגלות התל. המג"ד הורה להם לעלות על התל, ולפנות צפונה או דרומה, לכיוון הלחימה העיקרית על פי קולות הירי שישמעו. הם נתקלו בשני חיילים סורים חשופים, ורדפו אחריהם לשלוחה הצפונית. הם הצליחו לטהר תעלה אחת, בטרם נפגעו כמעט כולם.

מותו של המג"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המג"ד שראה את חייליו מסתערים חזיתית, החליט לעלות בעצמו בדרך הקצרה אל התל, כדי לפקד על הקרב. הוא עלה ברגל, בלווית קצין הסיוע הארטילרי של הגדוד, משה הראל, שלקח מכשיר קשר והפך להיות הקשר של המג"ד. על השלוחה הצפונית פגש את אחרון הלוחמים שנותר שם בריא, יצחק חמאווי (גרנות). חמאווי הזהיר אותו מצליפות, אולם קליין כנראה סבר, שהתל כבר נכבש וששני הכוחות יורים זה על זה. על כן הזדקף וקרא את מילת הקוד "איתן" לזיהוי של כוחות הגדוד. המג"ד והמ"כ הצעיר טיהרו תעלה אחת, ובהסתערות הבאה נהרג המג"ד. חמאווי, שהופעתו של המג"ד לאחר כשעה שבה לחם לבדו נסכה בו תקווה, העיד שמותו של קליין כמעט שברה את רוחו. אז פגש את קצין הסיוע הראל, ויחד ירדו לדוו"ח על מות המג"ד.

גלים של הסתערויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמג"ד, רס"ן זוהר נוי, החל לארגן לוחמים נוספים מפלוגה ג' בפיקוד מיכאל תשבי, כדי להמשיך בלחימה. הם הסתערו על המוצב הצפוני מחזיתו, ונבלמו על הגדרות באש הסורים. נוי נפצע קשה בעצמו, והמ"פ תשבי נהרג. כעת נותר הגדוד ללא המג"ד, הסמג"ד ושני מפקדי פלוגות. הקמב"צ פרידמן, שחזר מהשליחות אל מ"פ א', הורה לפלוגה ב' בפיקודו של הסמ"פ אברהם סולוביץ' לכבוש את המוצב בורג' בביל.

לאחר מכן, נטלו קצינים נוספים יוזמה, ארגנו לוחמים וזחל"מים כשירים והסתערו שוב ושוב על היעד. עזרא זכריה (כיום סלע), מפקד המחלקה המיוחדת של הפלוגה המסייעת, פיקד על זחל"מ בודד שבו נהג הקמב"צ הפצוע קל בידו; הם עלו על דרך הנפט והגיעו לעורף המוצב הדרומי, שם ספגו פגיעה ישירה, אך חלקם הצליחו לחבור לפלוגה א'. שמואל (שמיל) גולן, סמ"פ א', אסף לוחמים כשירים בשלושה זחל"מים נוספים, והוביל הסתערות באש בדרך העוקפת את המוצב מצפונו. גם לכוח הזה היו נפגעים, אולם הוא הגיע למוצב והצטרף ללחימה. התקפות אלה השלימו את כיבוש התל הדרומי, אולם לא היה בכך די להכריע את הקרב בתל הצפוני. למרגלות התל נותרו לוחמים כשירים, שלא היה מי שיוביל אותם להסתערות.

ההכרעה בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה ארבע, שעה ורבע מתחילת הקרב, התברר למפקדת החטיבה שהקרב השתבש ושההכרעה בו מתעכבת. מפקד החטיבה היפנה אל זירת הקרב תגבורת בפיקוד סגן מפקד החטיבה, שכללה צוות מהסיירת החטיבתית‏[7] שהגיע לתל בשעה שש. ביוזמת רס"ן צבי פז הגיע חלק מפלוגת הסגל של בסיס הטירונות (בא"ח 1). שתי פלוגות מגדוד 51 (גדוד "הבוקעים הראשון"), שסיימו את כיבוש תל עזזיאת, הגיעו לתל פאחר רק לאחר סיום הקרב.

מפקד הסיירת החטיבתית, סרן ראובן אליעז, לקח איתו צוות צעיר של הסיירת ונע בנתיב הנסיעה של חטיבה 8, על ציר הנפט מדרום. כאן אירעה כנראה טעות נוספת: כוח הסיירת נתקל באש מהכפר עין פית. הוא הסתער אל מקור האש, ואז דיווח אליעז שהוא נמצא בזעורה. המח"ט פקד עליו לחזור ולהגיע לתל פאחר. כעשרה מלוחמי הסיירת שירדו מזחל"מ פגוע הלכו ברגל, ונאספו על ידי רס"ן צבי פז ("גולדֶה"), סגן מפקד הבא"ח, שהגיע לשם עם טנדר כדי לעזור ללחימה.

אליעז אסף את לוחמיו בכניסה המזרחית למוצב. צבי פז, התרומם כדי לראות את תמונת הקרב ולסמן לכוחות שעל התל את מיקומו. כדור פגע בראשו והרגו. זחל"ם בפיקודו של סמ"פ ב', אברהם סולוביץ', שחזר מכיבוש מוצב החוץ בורג'-בביל, ארגן כ-10 לוחמים על זחל"מ תקין, ועלה ביוזמתו אל התל. אליעז שלח אותו אל הכיפה הצפונית. סולוביץ' נכנס בראש חייליו לתעלה, שם ארב להם חייל סורי וקטל כמעט את כולם. לאחר מכן הגיע הסמח"ט, משה גת, ודחק באליעז לתקוף את היעד‏[8].

אז נכנסו לוחמי הסיירת אל תוך התעלות במוצב הצפוני. מפקדם אליעז ראה מולו קצין סורי מכוון אליו את רובהו, לחץ על ההדק בנשקו - ולשניהם היה מעצור. הם התנפלו זה על זה ונאבקו בידיים חשופות. אליעז תקע אגרוף בסורי, ומעוצמת המכה נקעה זרועו, וכמעט שחוסל. למזלו קפץ דוד כהן אל תוך התעלה העמוקה, תוך שהוא יורה בקצין הסורי. כהן שבר את רגלו בקפיצה, אבל הסורי נהרג מיריותיו‏[9][10]. עוזרו של הסמח"ט, רס"ן חיים יפרח, נטל פיקוד על שארית הכוח ואיתם טיהר את הכיפת המוצב הצפוני והקרב הסתיים. בפסגת הכיפה הצפונית גילו את גופותיהם של המג"ד, של קרינסקי ושל חייליהם. קבוצה של חיילים סורים הסגירו עצמם ונכנעו.

אנדרטה על התל, ובה רשימה של חללי הקרב, וחללים נוספים
זחל"ם צה"לי ומקלע 0.5 המוצבים בשרידי המוצב הסורי בתל פאחר לזכר הקרב שהתחולל במקום

נפגעים בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב נהרגו 34 חיילים, מהם: 24 לוחמים ומפקדים מגדוד 12, שני לוחמים מסיירת גולני, שני לוחמים מסגל בא"ח 1 (בסיס הטירונים החטיבתי), וכן 6 לוחמים מגדוד שריון במילואים 377 של חטיבה 37[11]. כ-100 לוחמים נפצעו. שניים מלוחמי חטיבת גולני שנהרגו בקרב, משה דרימר ודוד שירזי, עוטרו לאחר המלחמה בעיטור הגבורה. העיתונאי יעקב העליון, שהיה מפקד טנק במילואים, נפצע קשה במהלך הקרב‏[12].

עניינים במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, יש מספר פרטים אודות הקרב והסיבות לאירועים אחדים במהלכו, שהם שנויים במחלוקת. הסיבה למחלוקות היא ככל הנראה העובדה שהקרב נערך בניגוד לתוכנית המקורית, ועל כן מהלכים אחדים בו השתבשו ונכשלו, וכתוצאה מכך עלה הניצחון בקרב במחיר של הרוגים ופצועים רבים. בדומה לקרבות אחרים בהם היו נפגעים רבים, רבו בקרב הזה גם מעשים יוצאי דופן של לוחמים ומפקדים, שעליהם חלקם זכו בעיטורים.

הטעות כביכול בניווט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החריגה הראשונה מתוכנית הקרב התרחשה בסמוך לכפר עין א-דיסה, שם אמור היה הגדוד לפנות מדרך ההטייה ולעלות אל ציר הנפט. מפקד פלוגת הטנקים, זאב נמיר, טען שאין ביכולתם לטפס מדרך ההטיה. לימים השתרשה הדעה, שמובילי הכוח טעו בדרך, ועל כן הגיעו אל המוצב מחזיתו‏[13]. העובדה היא שהגדוד הגיע למקום הפניה הנכון, והיה ויכוח אם ניתן היה לעלות שם עם כלי הרכב. בתחקירים שלאחר הקרב טענו הטנקיסטים, שטנקי השרמן המיושנים לא היו מסוגלים לטפס על המתלול. אולם בבדיקה שערכו קציני גולני יום אחד אחרי הקרב, התברר שבפניה הנכונה, ניתן היה לטפס עם ג'יפ‏[14]. בכל הבדיקות שנערכו מאז, לא נמצאה סיבה לכך שטנק לא יצליח לעבור במקום. יצוין גם שבאותה עת נחשב ה"שרמן" M-50 לדגם חדיש ובעל כושר עבירות טוב.

תוכניתו של המג"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד הגדוד משה קליין החליט לשנות את דרך ההגעה, ולהמשיך לנוע על דרך ההטיה. לא ברור, אם כוונתו הייתה לאגף את המוצב מצפון וממזרח, או שהתכוון להגיע בדרך הקצרה ביותר אל המוצב, ולתקוף אותו מהחזית. התוכנית המקורית הייתה לתקוף מעורף המוצב, שם הייתה הכניסה הראשית מציר הנפט, ושם הוא היה פחות מוגן בגדרות, במוקשים ובמתלול טופוגרפי. בחלק מהמקורות על סיפור הקרב נטען, שזאת הייתה כוונתו של קליין, גם לאחר השינוי בתוכנית ההגעה.

מפגש של הלוחמים בקרב, ספטמבר 2014. נראים בגבם, מימין לשמאל: ורדי (בכובע), שמיל, זמיר (חובש), חמאווי, ביזר, פרידמן, דוד כהן

מורשת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נחשב אחד מהקרבות המרכזיים במורשת הקרב של חטיבת גולני, יחד עם הקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים ועם הקרב על הבופור במלחמת לבנון. החטיבה, שעד מלחמת ששת הימים נחשבה ליחידה בעלת יכולת מבצעית פחותה מזו של חטיבת הצנחנים, קיבלה בעקבות הצלחתה בהבקעת הקו הסורי בגולן בכלל, וקרב תל פאחר בפרט, הכרה ביכולתה כחטיבת חי"ר מהדרג הראשון.

יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, אמר בכנס שנערך ללוחמי החטיבה בעכו, מספר חודשים אחרי המלחמה: "אתם ביצעתם את אחד ממבצעי ההבקעה הקשים ביותר בצה"ל, אחד ממבצעי המופת לצה"ל כולו"‏[15].

בסך הכל הוענקו עיטורים ל-21 מהלוחמים בקרב: שני עיטורי הגבורה, שני עיטורי העוז, ו-17 עיטורי המופת[16].

בעקבות הקרב חיבר המשורר יעקב אורלנד בלדה יוצאת דופן על סיפור הקרב. הבלדה המחורזת, הנקראת "יום תל פאחר - בלדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים", יצאה בספר (149 עמודים) בשנת 1976. היא בנויה משילוב של סיפור הקרב מפי דמויות שהשתתפו בו, סיפור חוויותיו של המשורר בפגישותיו עם הלוחמים, קטעי שירה המעלים שאלות של זהות יהודית-ישראלית וקטעי זיכרון.

השוואה בין קרבות סמוכים: תל פאחר ותל עזזיאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאלף להשוות את מהלכם ותוצאותיהם של שני הקרבות, שנערכו באותה עת, על שני המוצבים הסמוכים זה לזה:

  • שני המוצבים אוישו על ידי פלוגה סורית מתוגברת, וכל אחד מהם יועד להיכבש על ידי גדוד של חטיבת גולני.
  • גדוד 51 נועד מלכתחילה לתקוף את תל עזזיאת, ולוחמיו התאמנו למשימתם במשך כשבועיים; לעומתו, גדוד 12 קיבל את המשימה מספר ימים לפני הקרב, וקציניו לא הכירו היטב את כל פרטי המוצב.
  • הדרך לתל פאחר ארוכה וקשה יותר וחשופה למוצבים ממערב לתל פאחר
  • קרב תל עזזיאת התבצע לפי התוכנית, ובעיקר ההגעה אל היעד מעורפו. לעומתו, קרב תל פאחר השתבש בכל שלביו: החל מציר ההגעה ליעד, ההסתערות החזיתית, היפגעותם של קצינים רבים כולל מפקד הגדוד, הטלתם לקרב של כוחות נוספים שלא יועדו למשימה, ויוזמתם של מפקדי המשנה שעלו על המוצב בכוחות קטנים אך בנחישות ובדבקות במטרה.
  • גדוד 51 זכה לסיוע ארטילרי ואש טנקים עד לשלב הכניסה לתעלות. האש הארטילרית על תל פאחר הופסקה עוד לפני ההסתערות. בתל פאחר לא היה גם פיצוח עמדות באש טנקים.
  • התגבורות ששלח המח"ט החל משעה ארבע לא הגיעו לתל פאחר עד שעה חמש וחצי וההתערבות בכוח קטן של הסיירת היתה רק בשעה שש.
  • כנראה כפועל יוצא של ההבדלים במהלכי הקרבות, מיעוט הנפגעים בתל עזזיאת - הרוג אחד ו-4 פצועים, עומד בניגוד חריף למספר הנפגעים הגדול בתל פאחר, וכך גם מספרם הגדול של צל"שים ועיטורים שהוענקו בעקבות הקרב (לעומת עיטור אחד שהוענק ללוחם בתל עזזיאת).
  • לפני המלחמה, שמו של תל עזזיאת היה מוכר כמוצב המאיים ביותר על ישובי עמק החולה. לאחר הקרבות, היה זה תל פאחר שתפס את המקום בתודעה הציבורית, כמוצב שהיה הקשה ביותר לכיבוש‏[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חני זיו ויואב גלבר, בני קשת, הוצאת משרד הביטחון.
  • אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שני, הוצאת כרטא.
  • יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970.
  • אלישיב שמשי, "איפה אני נמצא, לעזאזל?", הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2001.
  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 54-47.
  • מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן, יוני 1967, הוצאת מערכות, אפריל 2001.
  • יעקב אורלנד, יום תל פאחר - בלאדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 1976.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב תל פאחר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970
  2. ^ מצפה גולני, דו"ח סופי מאת אורן זיגנבוים, חדשות ארכאולוגיות, גיליון 120, רשות העתיקות 2008‏
  3. ^ בתוכנית המקורית של פיקוד הצפון, שנקראה "מקבת 1", יועד גדוד 13 לכבוש את תל פאחר. מסיבה שאיננה ברורה לגמרי, שונתה התוכנית מספר ימים לפני הקרב. מפקד גדוד 13, פנחס נוי העיד שהדבר נעשה בגלל שלגדוד שלו לא היו זחל"מים משלו (לאחר שהעביר אותם לחטיבה 8), בשונה מגדוד 12. על כל פנים, בניגוד לגדוד 51, שהתאמן במשך כשבועיים על כיבוש תל עזזיאת וחייליו הכירו אותו היטב, לגדוד 12 היו רק מספר ימים להכיר את יעדם.
  4. ^ האירוע הזה נחקר פעמים רבות, מכיוון שהעובדה שהכוח לא פנה במקום המיועד גרמה לשינוי בתוכנית הקרב. אולם יש עדיין מחלוקת על הסיבה לשינוי. לרוב הדעות, הטנקים יכלו לעבור בנתיב המתוכנן, אולם מפקד הפלוגה הוא שמנע זאת. על פי עדויות רבות, המ"פ נמנע לאחר מכן מלהשתתף בקרב, למרות שיכול היה להכריע אותו; רק המחלקה המובילה של השריון נטלה חלק בקרב. מ"פ ב' שלמה סגל נהרג בהמשך הקרב.
  5. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם .D7.A4.D7.A8.D7.99.D7.93.D7.9E.D7.9F
  6. ^ טוראי דוד שירזי, באתר הגבורה
  7. ^ יש הטוענים שהייתה זו יוזמה פרטית של מפקד הסיירת, כך על פי "הסיירת מצטרפת ללחימה" בבלוג נעמוש - הרמה הסורית מאת שלמה מן.
  8. ^ על פי "כשהשמש שקעה במזרח," בבלוג נעמוש - הרמה הסורית מאת שלמה מן, בתחקיר שנערך כשבוע לאחר הקרב, האשים סמח"ט גולני את אנשי הסיירת בכך שהתעכבו זמן רב מאחורי מחסה לפני שפתחו בהתקפה. הוא שמע שאליעז דיווח מוקדם מדי שהמוצב נכבש, ופקד עליו להיכנס בראש הצוות ולסיים את המשימה.
  9. ^ כך על פי עדותו של כהן, שהיה המפקד הקודם של הסיירת והתחלף עם אליעז כשכהן הגיע לבה"ד 1. ויש אומרים שהיה זה לוחם אחר, מוקי פלג שהרג את הסורי - על פי "הקרב של רובקה פנים אל פנים" בבלוג נעמוש - הרמה הסורית מאת שלמה מן.
  10. ^ סרן ראובן אליעז, באתר הגבורה
  11. ^ ברשימת החללים שבאנדרטה המוצבת באתר, רשומים גם שמותיהם של 11 החללים מגדוד 13 של גולני, שנהרגו באסון בית המכס העליון, שהתרחש שישה ימים לאחר קרב תל פאחר.
  12. ^ העליון עבר טיפולים רפואיים במשך למעלה משנה כדי להשתקם. את חוויותיו מהפציעה והשיקום בעקבותיה תיעד העליון בספרו "רגל של בובה". הספר הפך לרב מכר והודפס ב-16 מהדורות.
  13. ^ יש אף הטוענים, שמפקדים ברמות שמעל הגדוד הפיצו את גירסת הטעות בניווט בכוונה, כדי לחפות על תכנון וניהול שגויים של הקרב. ייתכן שטעות בניווט שהתרחשה בקרב סמוך, של חטיבה 8 בקלע, היא שתרמה לדעה השגויה.
  14. ^ אורי שמחונייחס ישיר בין כמות הצל"שים וגודל התקלה, באתר nrg‏, 24 באפריל 2001
  15. ^ מתוך אתר הצנחנים
  16. ^ 20 עיטורים הוענקו ללוחמי חטיבת גולני (קרוב למחצית מהמעוטרים נהרגו), ואחד למ"מ השריון עזרא ברוש, שנפצע קשה ועבר שיקום ממושך.
  17. ^ מתוך עדותו של פרופ' ישראל גרשוני, לוחם בסיירת והיום היסטוריון, בבלוג נעמוש - הרמה הסורית: "אני במקור איש קיבוץ חולתה, הכרתי היטב את תל עזזיאת, מקום שעשה צרות לישראל מ-1954... הייתה תוכנית טובה לכבוש אותו... על תל פאחר לא היה לנו שום מושג."