טיפול קוגניטיבי-התנהגותי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טיפול קוגניטיבי-התנהגותיאנגלית: Cognitive Behavioral Therapy,‏ CBT) הוא מכלול של שיטות טיפול פסיכולוגי המבוססות על שילוב של רעיונות מהטיפול ההתנהגותי והטיפול הקוגניטיבי. כל שיטות הטיפול מבוססות על ההנחה שמקורה של הפסיכופתולוגיה באסוציאציות בלתי-מסתגלות המשפיעות על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של המטופל. הפסיכופתולוגיה משתמרת באמצעות תהליכים קוגניטיביים והתנהגותיים בלתי-מסתגלים.[1] מטרת הטיפול היא לבחון סיטואציות מהעבר הקרוב של המטופל שבהן הופיעו התסמינים הפסיכופתולוגיים ולהבין את הקשרי הופעתם. על כן, רבות מהגישות מעודדות היזכרות רגשית בסיטואציות ״בעייתיות״, שלאחריהן התרחקות. ההתרחקות יכולה להתבטא באתגור קוגניטיבי (בחינה מחודשת של המחשבות שהופיעו בסיטואציה) או בחינת התנהגויות חלופוית שהיה אפשר לנהוג בהן.[2]

הגישה ההתנהגותית מבוססת בין השאר על מודל ההתניה הסמויה, לפיו גם תהליכים קוגניטיביים, כגון מחשבות אוטומטיות, נרכשים בתהליכי למידה הדומים ללמידה ההתנהגותית. הגישה הקוגניטיבית (הכרנית) מבוססת על ההנחה שכל אחד מגיב אחרת כלפי המציאות בהתאם לפירוש שהוא נותן לה. השיטה משלבת את הרעיון לפיו על מנת ליצור שינוי אצל המטופל יש צורך בשינוי בתפישת המציאות, כפי שנעשה בטיפול הקוגניטיבי, עם הרעיון לפיו יש צורך ליצור שינוי בהתנהגות המטופל ולכן יש צורך גם בלמידה ותרגול של התנהגויות חדשות, כפי שמקובל בטיפול ההתנהגותי. עם זאת, רוב הגישות העכשוויות הן משולבות, ומתייחסות לגורמים קוגניטיביים, התנהגותיים, רגשיים, בין-אישיים וביולוגיים. התאוריות הקליניות מסוג זה עוסקות בעיקר בגורמים המשמרים של ההפרעה, ולא באטיולוגיה שלה.[3] בניגוד לגישות פסיכודינאמיות, רוב שיטות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי אינן מייחסות חשיבות לשיח בין המטפל למטופל על הקשר הטיפולי.[4]

הטיפול המשולב הוכח כיעיל בטיפול בהפרעות חרדה ופאניקה,[5] בדיכאון ובהפרעות אכילה. לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי יש הצלחות גם במצבים של פוביה חברתית, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעות כפייתיות, וכן חרדה כללית מפושטת.[5]

טיפול התנהגותי וטיפול קוגניטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול התנהגותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיפול התנהגותי

טיפול התנהגותי (ביהייביוריסטי, מאנגלית: behavioral) הוא טיפול פסיכולוגי המתבסס על תאוריית הלמידה הביהייביוריסטית. הטיפול מניח שהפרעות נפשיות הן דפוסי התנהגות, או הרגלים, לא יעילים שנלמדו במהלך החיים. מטרת הטיפול היא שינוי דפוסי ההתנהגות של המטופל תוך שימוש בעקרונות ביהייביוריסטים כמו התניה קלאסית והתניה אופרנטית.

הטיפול ההתנהגותי מתבסס על תאוריית הלמידה הבהייביוריסטית של פבלוב (1927), תורנדייק (1931) וסקינר (1953), חוקרים ידועים שעסקו במודלים של למידה בקרב בעלי חיים ובהשלכותיהם על הפסיכופתולוגיה.

הביהייביוריזם כשיטת טיפול החל ב-1924 עם העבודה של מרי קובר ג'ונס (Mary Cover Jones) על הכחדה של חרדות אצל ילדים. אולם ההתפתחות המשמעותית של התחום החלה רק בשנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר חוקרים מארצות הברית, בריטניה וקנדה החלו לפתח שיטות טיפול ברוח התאוריה הביהייביוריסטית. באנגליה היה זה ג'וזף וולף שיישם את הממצאים מניסויים על בעלי חיים כדי לפתח את טכניקת ההקהיה השיטתית.

טיפול קוגניטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיפול קוגניטיבי

טיפול קוגניטיבי הוא שיטת טיפול המבוססת על ההנחה שדפוסי חשיבה משפיעים על ההתנהגות, ושמקורן של הפרעות רגשיות הוא בדפוסי חשיבה מעוותים. אבות השיטה נחשבים הפסיכיאטר אהרון בק והפסיכולוג אלברט אליס. אליס החל לפתח את שיטת "הטיפול הרציונלי-אמוטיבי" באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, בין השאר כתגובת נגד לפסיכואנליזה - שיטת הטיפול הפופולאלרית באותה תקופה. בק החל לפתח את "הטיפול הקוגניטיבי" בשנות ה-60. הטיפול הפך מהר מאוד לתחום מחקר מועדף על חוקרים, כאשר בהתחלה היה נהוג להשוות את יעילותו מול הטיפול ההתנהגותי, אך בשנות ה-80 ושנות ה-90 מוזגו שתי השיטות לטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בזיהוי דפוסי החשיבה הלקויים והקניית דפוסים סתגלניים במקומם. הטיפול מתבסס הן על עקרונות מתחום הלמידה, והן על ניתוח לוגי ושכנוע מילולי-שכלתני. הטיפול הקוגניטיבי שונה מהטיפול ההתנהגותי בדגש שהוא שם על התהליכים הפנימיים של המטופל, ולא על ההתנהגות בלבד. בין מפתחי השיטה: אלברט אליס, אהרון בק, דונלד מיקנבאום ואלברט בנדורה. תאוריות קוגניטיביות מוקדמות גרסו כי סכמות קוגניטיביות שליליות הן הגורם לתסמינים הקוגניטיביים, ההתנהגותיים והפיזיולוגיים של דיכאון. לפיכך, על הטיפול בדיכאון להתמקד בשינוי פירושים, ניבויים ואמונות דיספונקציונאליים של המטופל.[6]

העקרונות המשותפים לכל הטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיתוף פעולה: נדרש שיתוף פעולה בין המטפל למטופל המבוסס על ההכרה כי המטרות הטיפוליות משותפות ולכן ניתן להגשימן רק דרך עבודה ביחד. שיתוף פעולה זה כולל למשל "שיעורי בית" בין הפגישות.
  • שקיפות: המטרה היא שהמטופל ילמד להיות ה"מטפל של עצמו". לכן בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים מקובל שהמטפל משתף את המטופל בתאוריה הטיפולית ובתובנות העולות לו במהלך הטיפול. כמו כן, המטפל חושף בפני המטופל את קווי המתאר הכללים של הטיפול, ואף משתף את המטופל בתחילת כל פגישה בתוכנה הצפוי.[7]
  • קשר למחקר: שלושה אלמנטים לכך: ביסוס תאורטי: התאוריות הטיפוליות מוזנות ממחקרי מעבדה ואף הטיפול, בתורו, מזין אותן. בדיקת יעילות הטיפול: מתבצעים מחקרים הבוחנים את היעילות הטיפולית של הטיפולים השונים הקיימים בזרם זה למגוון הרחב של ההפרעות הפסיכולוגיות. אופי הטיפול עצמו: לטיפול עצמו יש אופי מחקרי. כך לדוגמה, המטפל מזמין את המטופל להיחשף לגורם החרדה בהפרעת חרדה במטרה לבחון את אופיו.

שיטות טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר שיטות שבהן המטפל יכול להשתמש על מנת לשנות התנהגויות; חלקן קוגניטיביות, חלקן התנהגותיות וחלקן משלבות מרכיבים משתי הגישות. השיטות הנפוצות הן חשיפה הדרגתית של המטופל לגורם המאיים, הצפה, חיזוקים חיוביים ושליליים, ענישה, טכניקות הרפיה, דחיית תגובה, שיטות של שליטה עצמית אקטיבית ופסיבית, הקהיה שיטתית, כלכלת אסימונים, טיפול בעיוותי חשיבה, והבנייה קוגניטיבית מחודשת (תיקון המחשבות הלקויות למחשבות בריאות ונכונות שיעניקו למטופל ביטחון וישפיעו על התנהגותו).

בחלק מהמקרים ניתן לבצע שילוב בין השיטות. דוגמה לכך היא הקהיה שיטתית משולבת בהרפיה על ידי היפנוזה וחשיפה הדרגתית לגורם המאיים (השיטה פותחה על ידי ג'וזף וולף בעיקר עבור בעיות חרדה).

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הטיפול נערכת הערכה של הבעיה כפי שהציג אותה המטופל. במהלך ההערכה נמדדים הגורמים הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים שעשויים לעמוד בבסיס ההפרעה, ועשויים להסביר את הבעיות שהמטופל מציג. ההערכה יכולה להתבצע באמצעות ראיון קליני ומתן שאלונים לדיווח עצמי של המטופל. המידע שנאסף במסגרת ההערכה מועבר למטופל תחת פרקטיקה יסודית נוספת של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הנקראת ״פסיכו-הדרכה״ (psychoeducation).[8]

פסיכו-הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכו-הדרכה (psychoeducation) היא אחד העקרונות הבסיסיים של הטיפול-הקוגניטיבי ההתנהגותי, לפיו המטופל מסוגל להבין את רוב צורות הפסיכופתולוגיה אם יסופק לו מידע נהיר על אודות ההפרעה. שיתוף המטופל בתהליך הטיפולי ובבסיס התיאורטי לטיפול הכרחיים לחיזוק מחויבותו של המטופל לתהליך הטיפולי, הפחת תקווה במטופל באשר לסיכוי לשיפור במצבו ולפיכך העלאת המוטיבציה להשתתפות בטיפול. פסיכו-הדרכה אף מסייעת להפיג את תחושת הבדידות של המטופל הסבור כי הוא יחיד בסבלו, ומחזקת את סמכותו של המטפל כאיש מקצוע הבקיא בספרות המקצועית הרלבנטית לטיפול. ההדרכה ניתנת לעיתים קרובות החל מהפגישה הראשונה ולאורך כל הטיפול, וכן באמצעות מתן ״שיעורי בית״ הכוללים קריאת חומר מקצועי.[9]

ניטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניטור עצמי (self monitoring) הוא אחת השיטות הבסיסיות של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, המשמשת הן כהליך להערכה הן כשיטת טיפול. ככלי להערכה, הניטור מסייע לתיעוד המחשבות, הרגשות, ההתנהגויות והתחושות הפיזיות הקשורות להפרעה, ומאפשר מעקב אחר שינויים בהם לאורך הטיפול. ככלי טיפולי, הניטור מאפשר למטופל להתוודע לדפוסים החוזרים על עצמם בהתנהגותו, רגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו הפיזיות. כך, הניטור מאפשר חשיפה לדפוסים הבעייתים, ובו-בזמן התבוננות מרוחקת ולא שיפוטית בהם. המטלה הבסיסית ברוב שיטות הניטור היא תיעוד בכתב של רגשות עוצמתיים שחש המטופל במהלך היום. התיעוד כולל ציון זמן, מקום, טריגר, משך החוויה, עוצמתה, תחושות ומחשבות שעלו במהלכה ואסטרטגיות שננקטו כדי להתמודד איתה. המידע שנאסף מובא לטיפול על ידי המטופל, ונידון בו.[10]

הבנייה קוגניטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנגנון העומד בבסיס ההבנייה הקוגניטיבית (cognitive restructuring) הוא בחינת תקריות מחיי המטופל ואתגור המחשבות שעלו במהלכן באמצעו תהליך המכונה דיאלוג סוקראטי. המטופל מתבקש להיזכר בנסיבות שהובילו להתעוררות החוויה הרגשית העוצמתית, ולאחר מכן לתאר בפרטי פרטים את המחשבות שעלו בתודעתו במהלך החוויה. המחשבות נבחנות במהלך הטיפול ומעומתות עם המציאות ״האובייקטיבית״. באמצעות תהליך זה לומד המטופל להעריך בצורה מדויקת יותר מחשבות בלתי-מסתגלות ואוטומטיות, ובהמשך להפחית את עוצמת הרגשות השליליים המתעוררים בעקבותיהן.[11] לאחר זיהוי העיוותים הקוגניטיביים באמצעות הדיאלוג הסוקראטי עובר הטיפול להתמקד בפיתוח תגובות רציונאליות למחשבות המטופל. בהמשך, מוצע למטופל לבדוק אם חל שינוי בעוצמת החוויה הרגשית, כדי לבדוק אם השינויים בניבויים ובמחשבות השפיעו על תחושותיו.[12]

חשיפה במציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקת החשיפה במציאות היא אחת הטכניקות הנפוצות לטיפול בהפרעות חרדה. במהלך החשיפה המטופל חווה את הסיטואציה המפחידה שממנה הוא מנסה, באופן מודע או בלתי מודע, להימנע. לדוגמה, בהפרעת פאניקה החשיפה נעשית לתחושות הפיזיות מעוררת החרדה (קוצר נשימה, הזעה, סחרחורת) באמצעות תרגילים שמעוררים את התחושות הללו. ההסבר ליעילותה של השיטה אינו מתמצה בהתרגלות (הביטואציה) לסיטואציה מעוררת החרדה, אלא נעוץ גם בכך שהמטופל לומד במהלך החשיפה מידע חדש המערער את אמונותיו הקודמות.[13]

הקהיה שיטתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקהיה שיטתית

הקהיה שיטתית (נקראת גם הפחתה שיטתית של רגישות) היא שיטה לטיפול בפוביות, המשלבת את עקרונות ההתניה הקלאסית עם חוקים קוגניטיביים. לפי הגישה הביהייביוריסטית, חרדה נוצרת בתהליך התניה, שבו מקושרת תגובת הפחד עם הגירוי. הטיפול מכוון להחליף את הפחד בתגובה מותנית חדשה, הפוכה, כלומר בתחושת רגיעה מול הגירוי. תהליך זה נקרא התניית נגד.

התהליך כולל שלושה שלבים. בשלב הראשון, שלב הבנת ההכללה, מכינים רשימה של גירויים המעוררים פחד, ומדרגים אותם לפי רמת הפחד שהם מעוררים. בשלב השני, מלמדים את המטופל להגיע למצב של רגיעה, לדוגמה על ידי הרפיית השרירים או היפנוזה עצמית. בשלב השלישי, מטופל שנמצא במצב רגיעה מדמיין גירויים המעוררים בו פחד, תוך ניסיון לשמור על רמת הרגיעה. בשלב האחרון, חושפים בהדרגה את המטופל להתמודדות עם מצבי הפחד במציאות.

אימון בחיסון נגד לחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת טיפול זו פותחה על ידי דונלד מיקנבאום, שהציע להתייחס לכל לחץ נפשי במונחים קוגניטיביים. לדעתו לאדם הנתון בלחץ יש מחשבות תבוסתניות, ואירועים שהאדם חווה נתפסים ונזכרים בדרכים המתאימות להטיה השלילית שלו. הטיפול שלו מבוסס על שלושה שלבים.

  1. בשלב הראשון, שלב ההמשגה, מלמדים את המטופל על הטבע הקוגניטיבי של לחץ, אוספים מידע על מחשבותיו, אמונותיו ודימויו לגבי עצמו ומלמדים אותו להיות קשוב למחשבותיו ולרגשותיו.
  2. בשלב השני, שלב רכישת המיומנות ותרגולה, משתמשים בשיטות שונות כדי לעזור לאדם להתמודד עם לחץ ולשנות את דרכי החשיבה שלו. מלמדים את האדם להירגע, לראות את הבעיות כפתירות, ומציגים לו שיטות לפתרונן.
  3. בשלב השלישי, שלב היישום והבדיקה, המטופל לומד ליישם את מה שלמד בשלב הקודם במצבי אמת, תחילה בדמיון ובמשחקי תפקיד, ואחר כך במצבים מציאותיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צופי מרום, איה גלבוע-שכטמן, נילי מור ויופ מאיירס (עורכים), טיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים: עקרונות טיפוליים, 2011, הוצאת דיונון. (קישור לפרק 10: הפרעות אכילה, מתוך הספר, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • צופי מרום, איה גלבוע-שכטמן, נילי מור ויופ מאיירס (עורכים), טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בילדים: עקרונות טיפוליים, 2011, הוצאת דיונון. (קישור לפרק 8: חרדה חברתית, מתוך הספר, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • ג'ודית א. כהן, אנתוני פ. מנרינו ואסתר דבלינגר, CBT ממוקד טראומה לטיפול בילדים ובנוער יישומים מעשיים, הוצאת אח, 2016
  • David Barlow (ed.), 2007, Clinical Handbook of Psychological Disorders, Fourth Edition: A Step-by-Step Treatment Manual, Guilford Press ‏ (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • Ellis, A. (2001). Overcoming destructive beliefs: feelings and behaviors. New-York: Prometheus Books
  • Simos, G. (Ed.) (2004). Cognitive behavioral therapy: A guide for the practicing clinican. New York: Brunner Routledge
  • Dobson, K.S. (Ed.)(2001). Handbook of cognitive-behavioral therapies. New-York, London: Guilford Press

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרט, י׳ (2011). יסודות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. בתוך צ׳ מרום, א׳ גלבוע-שכטמן, נ׳ מור, י׳ מאיירס (עורכים) טיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים(עמ׳ 16-1). תל אביב: דיונון.
  2. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 6-5.
  3. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 2.
  4. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 5.
  5. ^ 5.0 5.1 מוניץ, ח' (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.
  6. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 2.
  7. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 5.
  8. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 7.
  9. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 8-7.
  10. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 8.
  11. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 8.
  12. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 9.
  13. ^ הפרט, 2011, עמ׳ 10-9.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי