אקסודוס (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אקסודוס (אונייה))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אקסודוס
Exodus
EXODUS.jpeg
אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז - EXODUS-1947"
שם צופן "הנשיא"
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא נמל סט - Sète בדרום צרפת
מספר מעפילים 4,554 איש
רב החובל אייק אהרונוביץ'
מפקד האונייה יוסי הראל המבורגר (אמנון)
גדעוני עזריאל ענב (עוזי) וגם מקס כהן
יום היציאה 11 ביולי 1947
מקום ההגעה נמל חיפה
נתפסה 18 ביולי 1947 על ידי משחתות בריטיות והובאה לנמל חיפה. המעפילים הועברו ל-3 אוניות גירוש ב-18 ביולי והוחזרו לאירופה, לצרפת ומשם לגרמניה.
נתוני האונייה
סוג האונייה אוניית נוסעים בעלת 2 סיפונים עליונים מעץ
מספנה Pusey and Jones Corp, וילמינגטון, דלאוור
הושקה 6 בפברואר 1928
בעלים קודמים ממשלת ארצות הברית וחברות פרטיות שם
שם קודם SS President Warfield
תאריך רכישה 9 בנובמבר 1946
תפוסה 1,814 טון ברוטו
הדחק 3,200 טון
אורך 98 מ'
רוחב 17.2 מ'
שוקע 5.6 מ'
גודל הצוות 70 איש
הנעה מנוע קיטור
מהירות 15 קשר עם יכולת לפתח מהירות של 20 קשר למספר שעות.
גורלה נשרפה בנמל חיפה באוגוסט 1952
מקום טביעתה חוף שמן
"אקסודוס" - מסלול ימי
מעפיל פצוע מהאונייה אקסודוס מובל על ידי חיילים בריטיים
חיילים בריטים מחפשים נשק על ילדים שיורדים מהאוניה
תעודה מס' 725 שניתנה ב-26 ביולי 1947 להניה דוידוביץ, (לאחר מכן הניה דוד), על ידי מזכירות מחנה הגרוש פפנדורף בצפון גרמניה.
"אקסודוס"
יציאת אירופה תש"ז לאחר שנתפסה בידי חיל הים המלכותי
חיילים בריטים מורידים מהספינה מעפילים לפני גירושם
המנון האקסודוס ביידיש כפי שפורסם במחנה פפנדורף בשנת 1947
אתר הנצחה לאקסודוס בנמל חיפה
"24 ביולי 2017 - מפגש מעפילי האקסודוס ובני משפחותיהם בבית הנשיא"
"אות המעפיל" למעפילים שהעפילו בים, ביבשה ובאוויר

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הייתה אוניית מעפילים, שיצאה מנמל סט שלחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,554 נוסעים ניצולי השואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,284 נשים, 1,568 גברים, 1,017 נערים ו-685 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, וגורשו בכוח לצרפת, ומשם למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

שם הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקסודוס, במקור, היא מילה יוונית שמשמעותה "יציאה". בתרגום התנ"ך ליוונית נעשה שימוש במונח אקסודוס לאירוע שנקרא בעברית יציאת מצרים, ומכאן גם התקבע אקסודוס כשמו היווני (שאומץ בלשונות רבות אחרות) של ספר שמות. בחירת שם האונייה כוונה ליצור הקבלה היסטורית בין יציאת היהודים מתלאות אירופה שלאחר השואה, לבין האירוע המכונן בעברו ההיסטורי של עם ישראל. מכאן נקבע השם "יציאת אירופה תש"ז" בעברית ו"EXODUS 1947" בשפות אירופיות.

הנחיית מפקדי ההגנה למפקדי האנייה הייתה להרכיב את שם האנייה משני השמות יחד, העברי והלועזי, אך כתוצאה מהפרעות בתקשורת נקלט רק השם הלועזי והשם העברי נקלט משובש כ"יציאת תש"ז". רק מאוחר יותר התבאר שמה המלא של האנייה, יציאת אירופה תש"ז EXODUS 1947[1]

משה סנה, מראשי "ההגנה", היה האיש שהציע את השם "אקסודוס". מאוחר יותר אמר משה שרת שזה היה "שם גאוני". התרגום העברי, "יציאת אירופה תש"ז", מעולם לא נרשם על האנייה עצמה וגם לא הופיע על השלטים שהחזיקו המעפילים[2]. רק מאוחר יותר "שופצו" תצלומי הספינה והוסף עליהם השם העברי, כאילו היה רשום על דפנות הספינה[3].

קורות הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרזידנט וורפילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה נבנתה ב-1928 על ידי חברת פוסיי וג'ונס, בוילמינגטון, דלאוור, עבור חברת הספנות בולטימור סטים פאקט קומפני (Baltimore Steam Packet Company). שמה המקורי של האונייה היה פרזידנט וורפילד (President Warfield) על שם נשיאה הראשון של החברה, סלומון דייוויס וורפילד. האונייה נבנתה במקור כספינת נהר והייתה בעלת גחון שטוח, דבר שאיפשר בהמשך את הפעלתה כנחתת המסוגלת להגיע עד החוף. אורכה היה 98 מטרים, רוחבה כ-17 מטרים, והייתה לה תפוסה של 1,814 טון. האונייה השיטה נוסעים ומטען במפרץ צ'ספיק, בין בולטימור, מרילנד לנורפוק, וירג'יניה[4].

האונייה שימשה בתפקיד זה מ-1928 עד 12 ביולי 1942. בתאריך זה נרכשה האונייה על ידי מינהל ספנות מלחמה, סוכנות של ממשל ארצות הברית, שהסב אותה לאוניית תובלה עבור המשרד לתובלת מלחמה של בריטניה, במסגרת הסכמי החכר השאל. האונייה אוישה על ידי צוות בריטי ויצאה מסנט ג'ונס, ניופאונדלנד, ב-21 בספטמבר 1942, בשיירה עם אוניות תובלה נוספות שנרכשו בארצות הברית, בדרך לממלכה המאוחדת. ב-25 בספטמבר הותקפה השיירה על ידי צוללת גרמנית כ-1,500 קילומטרים ממערב לאירלנד. "פרזידנט וורפילד" הצליחה לחמוק מטורפדו אחד, אך השיירה התפזרה. האונייה הצליחה להגיע לבלפסט, בצפון אירלנד בשלום. בבריטניה שימשה האונייה כאוניית קסרקטין ואימונים בחופה הצפוני של דבון.

האונייה הוחזרה לארצות הברית וצורפה לצי ארצות הברית ב-21 במאי 1944, וגם בשורותיו נקראה "פרזידנט וורפילד". לאחר הפלישה לנורמנדי שימשה האונייה כאוניית תובלת לוחמים מול חוף אומהה. לאחר שירות באנגליה ועל נהר הסיין בצרפת, שבה האונייה לנורפוק, וירג'יניה ב-25 ביולי 1945 ונמחקה מרשימות אוניות הצי הפעילות ב-13 בספטמבר. ב-11 באוקטובר נמחקה האונייה מרשימות הצי, והושבה למינהל ספנות מלחמה ב-14 בנובמבר. האונייה הועברה לגריטה בחברת פוטומק שיפרקינג (Potomac Shipwrecking), על גדת נהר הפוטומק, של האחים לוין[4].

הרכישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פרזינדט וורפילד" ב-1947 בדרכה מארצות הברית לאירופה, שם תהפוך ל"אקסודוס"

כאשר הייתה האוניה כבר ברשות חברת הגריטה רכשה אותה חברה בשם "תאגיד התעשייה הסיני-אמריקני" (The Chinese American Industrial Corporation), תמורת 50,000 דולר. הייתה זו למעשה חברת קש של המוסד לעלייה ב', בניהולו של איש שה"ם זאב שינד (דני)[5]. הרעיון שעמד בבסיס הרכישה של ספינה זו דווקא היה להגיע לחופי הארץ מכיוון מצרים ולנחות עם הספינה על החוף ממש מבלי להזדקק לסירות או להורדה מסובכת של אלפי בני אדם[4].

מארגני ההפלגה ידעו שהבריטים ינסו לעצור את האונייה בדרכה לארץ ולגרש את נוסעיה למחנות המעצר בקפריסין. ה"פרזידנט וורפילד" התאימה להתמודדות הצפויה: האונייה הייתה מהירה ובעלת מבנה חזק, שיקשה על המשחתות הבריטיות לנגח. בנוסף, סיפון האונייה היה גבוה מזה של המשחתות הבריטיות, עובדה שהייתה אמורה להקשות על ניסיון השתלטות בריטי. מאידך, מצבה המוזנח של האונייה נתפס גם הוא כיתרון, בתקווה שהבריטים יחששו לפגוע באונייה ולגרום לטביעתה, דבר שיגרור גינוי בין לאומי.

האנייה נועדה מלכתחילה למלא תפקיד במאבק המדיני של התנועה הציונית. עיתוני ארצות הברית הוזמנו לסקר את סיפורה, בין היתר באירועים חגיגיים שקדמו ליציאתה. גם סיפור רכישתה, הכנתה להפלגה והשבעת צוותה לא נשמרו בסוד. המוסד לעלייה הוציא כ־5,000 יהודים ממחנות העקורים בגרמניה והעביר אותם לצרפת בסיוע פקידי ממשל צרפתים. הבריטים ניסו למנוע את הפלגת האנייה באמצעים דיפלומטיים. כאשר הגיעה לצרפת, שם הועלו נוסעיה, כבר ידעו עליה הבריטים מידע רב, כולל שמותיהם של אנשי הצוות – מתנדבים יהודים ילידי ארצות הברית[4].

ספינה זו היא אחת מתוך 10 ספינות מעפילים אותן הגדיר מורי גרינפילד "הצי הסודי של היהודים".

צוות האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב החובל של האונייה היה אייק אהרונוביץ' (יצחק ארן), שהיה אז בן 23. הקצין השני (אנגלית: Second mate) היה ביל ברנשטיין[6], אז בן 24. שמריה צמרת היה האחראי על המבצע מטעם המוסד לעלייה ב', במרסיי. הוא פעל תחת שם הקוד "רודי"[7]. מפקד המבצע מטעם ההגנה היה יוסי הראל (המבורגר) תחת שם הקוד "אמנון". סגנו, איש הפלי"ם, היה מיכה פרי תחת שם הקוד "גד". הגדעוני עזריאל עינב (עוזי). מנהיג המעפילים חברי השומר הצעיר היה מרדכי רוזמן. וצוות מתנדבים של 38 מתנדבים יהודים אמריקאים ואחרים. ביניהם סם שולמן והכומר ג'ון סטנלי גראוול.

לרשימת המתנדבים האמריקאים ותפקידם בצוות - הקשו הצגה

מס"ד שם תפקיד על האנייה ארץ מוצא
1 Aronoff Murray Deck crew U.S. A
2 Beer Shmuel Engineeroom crew U.S. A
3 Bernstein William - Bill Second mate U.S. A
4 Cohen Dr. Josie Chief doctor on the Exodus Scotland
5 Foreman Ben Deck crew U.S.A
6 (Garbesh Yaakov (Oron Third engineer ISRAEL
7 Goldsein Myron Deck crewon U.S. A
8 REV. Grauel Stanley John Galley crew U.S.A
9 Johnson Jack U.S.A
10 Kalm Eli Chief steward U.S.A
11 Kort Baruch Engineeroom crew U.S.A
12 Levine Frank Deck crew U.S.A
13 Leidner Harold Radio operater U.S.A
14 Lester Sol Second engineer U.S.A
15 Lifshitz Avi (Livney) Purser-pharmacist U.S.A
16 Lowenthal David Deck crew U.S.A
17 Lutz Abbot Galley crew U.S.A
18 Molofsky Donald Electician U.S.A
19 Margolis Reuven Deck crew Mexico
20 Marks Bernard Chief mate U.S.A
21 Millman David Galley crew U.S.A
22 Millman William- Bill Deck crew U.S.A
23 Mills Dov Third Officer U.S.A
24 Nedler Nat Electician U.S.A
25 Naftel Al Engineeroom crew U.S.A
26 Ritzer Stanley Deck crew U.S.A
27 Rofe Roger Deck crew Egypt
28 Rosenfeld Teddy (Vardi) Deck crew U.S.A
29 Samuel Herschel Schulman - Sam Deck crew U.S.A
30 Segal Zev (Vevie) Galley crew U.S.A
31 Selove Louis Engineeroom crew U.S.A
32 Sklar Leonard Deck crew U.S.A
33 Stanczak Frank Chief engineer U.S.A
34 Starec David (Kochavi Engineeroom crew Poland
35 Sygal Avraham Engineeroom crew Mexico
36 Weinsaft Harry Deck crew U.S.A
37 Weinstein Cyril Third mate U.S.A
38 Weiss Mike Boatswain-carpenter U.S.A

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים שלפני ההפלגה הסתבר למפקדי המבצע שהצרפתים עלולים להיכנע ללחץ הבריטי ולמנוע את הפלגת האונייה. בשל כך פקד שאול אביגור, מפקד המוסד לעלייה ב', לצאת מיידית לים, מבלי להמתין לסירת הנתב שהייתה אמורה להוביל את האנייה אל הים הפתוח, פעולה מסוכנת ביותר בלילה. האונייה יצאה מנמל סֵט הנמצא כ-200 ק"מ מדרום מערב למרסיי ב-11 ביולי 1947 בשעה 3:30, אך נתקלה בקשיים טכניים ועלתה על שירטון חול, ורק בשעה 06:30 יצאה לים הפתוח. בנוסף שהו על האנייה עוד שמונה מלווים ארץ-ישראליים, חברי ה"הגנה".

עם יציאתה לים החל מעקב בריטי אחרי האונייה, מן האוויר על ידי מפציץ בריטי ובים על ידי ארבע משחתות, פריגטה והסיירת הקלה אה"מ איג'אקס(אנ') מצי האגן המזרחי של הים התיכון הבריטי בפיקודו של אדמירל אלגרנון, ו. ויליס - Algernon U. Willis, שליוו אותה עד חופי ישראל[8].

להלן המשחתות שליוו את האקסודוס מרגע יציאתה מנמל סט:- המשחתת צ'פטיין - (אנ') HMS Chieftain (R36) ; המשחתת צ'לדרס - (אנ') HMS Childers - R91 ; המשחתת צ'קרס R61 (אנ') HMS Chequers) ; המשחתת צ'ריטי - (אנ') HMS Charity (R29) ; הפריגטה כקרדיגן באיי - (אנ') HMS Cardigan Bay (K630)

על סיפון האקסודוס שהו 4,554 נפש, רובם הצטופפו בבטן האנייה שנבנתה לתכולה של כ-600 נוסעים בלבד. החלל בבטן האנייה חולק למאות דרגשים, והנוסעים הצטופפו חמישה בדרגש. במהלך ההפלגה פעלו חברי תנועות הנוער החלוציות בקרב הנוסעים בעידוד, לימוד שירים עבריים והתגוננות עצמית. רוב הנוסעים היו ניצולי שואה. חלקם משפחות וחלקם בני נוער, חברי תנועות חלוציות שאורגנו על ידי עליית הנוער. בין הנוסעים היו גם תינוקות ונשים הרות, שני תינוקות נולדו בדרך ואם אחת נפטרה במהלך הלידה על האנייה ונטמנה בים בקבורה ימית[8].

הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני ניסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שיטפס על האנייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק ליידוי על כוחות אויב. חברי תנועות הנוער בגילאי 16 - 18 חולקו לחוליות, הופקדו על גזרות שונות ותורגלו בתרחישים שונים.

בעת ההפלגה שהתה בארץ משלחת ועדת אונסקו"פ, שתפקידה היה לבחון את שאלת ארץ ישראל. מפקדי ההגנה ראו תועלת הסברתית רבה בשידור רדיו שיערך מעל סיפון האקסודוס על מנת להשפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם. בערב ה-17 ביולי שודר באמצעות עמדת הגדעונים רבת העוצמה שהייתה על האונייה, שידור רדיו בעברית שהועבר בקול ישראל, התחנה המחתרתית של תנועת המרי העברי. השידור נקלט היטב בארץ ועורר התרגשות רבה ביישוב.

תפיסת האונייה והקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-02:30 לפנות בוקר ה-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה, משני צדיה, משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילי חיל הנחתים המלכותי, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע ולכבוש את תא ההגה. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל אייק אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי שהיה בחדר המכונות. חיילי הנחתים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש - קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ושמן שהותז מזרנוקים. עקב כך פתחו חיילי הנחתים באש חיה כנגד המעפילים. מים החלו לפרוץ לתוך האנייה והופעלו משאבות. כ-30 חיילי נחתים בריטים נלקחו בשבי על ידי יחידות המגן של האנייה. במהלך מאבק קשה, נהרגו שלושה מנוסעי האנייה: שני מעפילים ניצולי שואה - מרדכי בומשטיין וצבי (הירש) יעקובוביץ (נער בן 15) - וקצין יהודי אמריקאי, יליד סן פרנסיסקו, ויליאם (ביל) ברנשטיין, ממתנדבי מח"ל, ששימש כקצין השני של האנייה[9] (שלושתם נקברו בחלקת קדושי ההגנה וההעפלה, בבית העלמין בחיפה[10]). כמו כן, נפצעו עשרות מנוסעי האונייה. לאור זאת, הורה מפקד האונייה יוסי הראל על כניעה. האונייה הפליגה לנמל חיפה מלווה על ידי שייטת בריטית. האנייה הגיעה לנמל בשעות אחר הצהריים של יום שישי, סמוך לפני כניסת השבת. בהיכנסה לנמל אלפי הנוסעים החלו לשיר את "התקווה", ובסופו של דבר הורדו בכוח לאוניות הגרוש. אמיל סנדסטרם משוודיה, יושב-הראש של ועדת אונסקו"פ, וחבר הוועדה מיוגוסלביה, ולדימיר סימיץ נענו לקריאתו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וצפו במשך כשעתיים בהורדת המעפילים מהאונייה. הם ראו את פינוי גופות הרוגי הקרב, ושמעו מקצינים בריטים וממפקדי 'אקסודוס' את גרסאותיהם הסותרות על קרב ההשתלטות. סנדסטרום וסימיץ היו חיוורים והמומים. "זוהי העדות הטובה ביותר שאפשר היה להביא לפנינו", אמר סימיץ, ולא פצה את פיו משך כל הנסיעה חזרה לירושלים. סנדסטרום אמר כי "ללא עדות זו, חקירתנו לא הייתה שלמה".[11]

הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 18 ביולי (ראש חודש אב) הועלו המעפילים בנמל חיפה על שלוש אניות גירוש מדגם ליברטי[12] : "אושן-ויגור" - (אנ') SS Ocean Vigour ‏ (1,494 מעפילים), "אמפייר-רייבל" - (אנ') SS Empire Rival ‏ (1,526 מעפילים) ו"ראנימיד-פארק" (אנ) SS Runnymede Park (1,409 מעפילים)[13]. אניות הגירוש כללו סיפון עטור גדרות תיל. צילומים שהועלו בתקשורת, במיוחד בעיתונות, של פליטי מחנות הריכוז מאחורי גדרות תיל עוררו הדי זעם בארץ ישראל ומחוצה לה.

שעות לאחר גירוש המעפילים מהאנייה אייק, יוסי הראל, חלק מהמתנדבים האמריקאים ויתר חברי הפלמ"ח-פלי"ם שהובילו את "אקסודוס" יצאו ממקומות המסתור[14] שהוכנו מבעוד מועד באנייה, ירדו בחשאי בחיפה, מלובשים כעובדי נמל (דבר שעורר ביקורת כלפי צורת ההתנהלות של הפלמ"ח). רק פלמ"חניק אחד, מיכה פרלסון (פרי) ("גד") והאחות סימה שמוקלר המשיכו עם המעפילים[15] ולקחו פיקוד על אוניית "אמפייר רייבל". על ה"רונימייד פארק" נטל את הפיקוד מרדכי רוזמן, מנהיג המעפילים מה"שומר הצעיר", שהצליח להלהיב את המעפילים בנאומיו. ל"אושן ויגור" הצליח לעלות שליח המוסד לעליה ב', מאיר שורץ ("חיים"), רק לאחר שהאנייה עגנה בפורט דה-בוק, וזאת לפי הוראות שאול אביגור ומשה סנה (ששהה באותו הזמן בפורט דה-בוק).

כשמחנות המעפילים בעתלית ובקפריסין התמלאו במגורשים ובניגוד למדיניות הקודמת של גירוש לקפריסין החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה שנקראה "ריפולמנט (Refoulement)", שהתקבלה ימים אחדים לפני כן, ועל פיה יגורשו המעפילים ובראשם מעפילי ה"אקסודוס" לנמל ממנו הפליגו. ב-29 ביולי עגנו האוניות בנמל פורט דה-בוק (צר') בדרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שהמעפילים התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים לחוף בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון. השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי, שהתחזקו בשל סרבנותם הראשונית של הבריטים לספק מזון לאסיריהם. העיתונות העולמית שהוזמנה לנמל, תיארה את המעפילים כאסירים ב"אושוויץ צפה"[16]. על שלוש אניות הגירוש היו מלווים מארץ ישראל, שחלקם הצליחו לעלות אליהן בפורט דה בוק. אחד מהם התחפש לספק לחם ואחר הסתתר בארגז מזון שהועלה לסיפון. נוכחותם עודדה את המעפילים. המוסד לעלייה שכר סירות ששייטו סביב אניות הגירוש ושידרו אליהן ברמקולים הוראות וסיסמאות עידוד. כמו כן, הצליחו כמעט מדי יום להבריח מכתבים מהאנייה ואליה[17]. במהלך תקופה זו ארגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד ב-18 באוגוסט, ב' באלול, בדרישה להחזירם לארץ ישראל. רק 130 מעפילים ירדו אל החוף בצרפת מסיבות רפואיות, בעידוד הנהגת הספינה. במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים (כולל הוצאת עיתון), בין היתר בסיועם של נציגי ה"הגנה" בצרפת ומלווים ארץ-ישראליים שהסתננו לאניות. גם מעפילים ששקלו לרדת מאניות הגירוש, נמנעו מלעשות זאת משום שידעו שבעיני האחרים ייחשבו כעריקים ומשום שחששו שיוותרו לבדם, ללא עזרה, ללא מסמכי זיהוי וללא מטענם - שלא ידעו היכן הוא והיה כל מה שנותר להם[16]. בספר הפלמ"ח נכתב: "ציבור המעפילים התגלה כבעל משמעת עצמית, תחושת סולידריות וכוח סבל, היודע להתלכד למען המשימה הלאומית שהוטלה עליו כמעט באקראי"[18].

כעבור שלושה שבועות מהיום בו עגנו אניות הגרוש בפורט-דה-בוק. במסגרת מבצע אואזיס - (גר') Operation Oasis הודיעה ממשלת בריטניה על כוונתה להחזיר את המעפילים אל אזור הכיבוש הבריטי בגרמניה[16]. ביום שישי ה-22 באוגוסט 1947 ו' באלול תש"ז הפליגו אניות הגירוש מפורט-דה-בוק דרך נמל גיברלטר לכיוון נמל המבורג בגרמניה (אזור שהיה בשליטת בריטניה באותה עת). במפרץ ביסקאיה הובא תינוק בן יומו לקבורה ימית בקופסת פח שהורדה לים[16]. ב-6 בספטמבר הגיעו שלוש אניות הגרוש לשפך נהר האלבה, הנתיב ימי מההאוקיינוס האטלנטי ותעלת למאנש לנמל המבורג. עקב ערפל כבד ששרר מעל לנהר וסופה עזה, הוחלט שהאניות תעלינה במעלה הנהר אחת אחת ובאור יום. על פי הסדר הבא: האושן-ויגור הראשונה, ב-7 בספטמבר השכם בבוקר, האמפייר-רייבל השנייה ב-8 בספטמבר בבוקר והראנימיד-פארק השלישית ב-9 ספטמבר. בין ה-7 בספטמבר ל-9 בספטמבר (כ"ב וכ"ד באלול) הורדו בכח רבים מהמעפילים מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה ליד ליבק. מעפילי האושן-ויגור והראנימיד-פארק נשלחו למחנה פפנדורף (Pöppendorf) ומעפילי האמפייר-רייבל למחנה אם-סטאו (Am Stau), באזור הכיבוש הבריטי. בשתי אוניות גירוש, "אושן-וויגור" וב"ראנימיד-פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף. אולם ב"האמפייר-רייבל" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים. תוך זמן קצר הבריטים גילו על האנייה מטען חומר נפץ שהוטמן באוניה על ידי חברי ה"הגנה", מיכה פרלסון (פרי) - "גד" ואלחנן ונחוצקר - "גיורא". המטען לא גרם כל נזק.

לקראת החורף הועברו יושבי המחנות לשני מחנות חורף: אחד באמדן והשני בזֶנְגְוָוארְדֶן (גר') שליד וילהלמסהאפן[19]. ב-13 בספטמבר כ"ט באלול, תפילת ליל סליחות של מוצאי שבת לפני ראש השנה במחנה פפנדורף עשתה רושם הן על הבריטים והן על המעפילים וחיזקה את נחישותם[20].

לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד'). ב-7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.

החשיבות ההסברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם. הכומר האמריקאי ג'ון סטנלי גראוול היה חלק מצוות האונייה. ה"הכיסוי" שלו היה עיתונאי של העיתון הנוצרי "The Churchman", ותפקידו היה לפרסם את סיפור אוניית אקסודוס ומסעה ברחבי העולם. לאחר שגראוול נעצר עם הצוות, הוא הזדהה בשמו וירד מהאוניה[21]. הוא נחקר והושם במעצר בית במלון סאבוי בחיפה, שם הפקיד אמר לו שיש עיתונאים רבים בלובי. גראוול ניצל את ההזדמנות לספר לעיתונאים מכל העולם על האקסודוס. לאחר מכן, בעוד שהמשטרה באה לעוצרו, ארגון ההגנה עזר לו להימלט, ולהגיע לירושלים כדי להעיד בפני חורחה גרסיה גרנדוס, נציג אונסקו"פ. לאחר שמיעת עדותו, הוא הוזמן להעיד בפני שאר חברי הוועדה. הוא העיד כי לא היה נשק בספינה במהלך הקרב מול הבריטים[22]. עדותו, כאיש דת נוצרי, הייתה משמעותית ביכולתה לשכנע את חברי הוועדה[23]. ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מכלי ראשון הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין.

סופה של האוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמעפילים הורדו ממנה בנמל חיפה, האוניה נשארה נטושה בנמל מספר שנים.

ב-10 באפריל 1950 פנה ד"ר אהרוני, מנהל בית הספר הימי בחיפה, במכתב אל שאול אביגור בבקשה "שאניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' תועמד לרשות בית הספר הימי, ותהפוך לבית מלאכה בשביל המחלקה למכונאות ימית... אנו חושבים, שבית מלאכה, אשר נערים יעבדו בו, יכול להפוך את אניית המעפילים למצבה חיה לצי המעפילים ועלילותיו...".

ב-25 באוגוסט 1952, במהלך עבודות שימור שבוצעו באוניה כאשר זו עגנה ליד שובר גלים בחיפה, פרצה בה שרפה והאוניה עלתה באש[24].

מחשש שהאנייה תטבע ליד הרציף ותסתום אותו ואת הנמל היא נגררה מיד לחוף שמן וטובעה שם. לימים חברת "הנדסה ימית" זכתה במכרז לניקוי חוף שמן מגרוטאות האניות שטובעו בו. אמודאי בשם דניס יורדן העיד שעבד במקום בחיתוך גוף האנייה העשוי ברזל על מנת שניתן יהיה להוציא את חלקי הברזל מהים ושילוחם לקריית הפלדה הנמצא ליד עכו, להתכה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה לכבוד 50 שנה לאירועי האקסודוס שהונפקה על ידי - החברה הישראלית למדליות ולמטבעות - בשנה 2007.jpg
שני צידי המדליה לזכר 70 שנה לאירועי האקסודוס 1947.gif

לוחות זיכרון בארץ ובעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקסודוס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1947 - לולה פולמן כתבה את הלחן ובעלה, יצחק פרלוב את המילים לשיר ביידיש "דאס יידעל פון אקזודוס" (הידוע כ"המנון האקסודוס") נתן אלתרמן כתב שיר על המרד באקסודוס בספרו עיר היונה (1954) בשם "חופת ימים"
  • ב-1958 יצא הספר אקסודוס שמחברו, ליאון יוריס, יהודי-אמריקאי, התבסס על סיפור ההעפלה והתקומה הציונית באופן כללי ואינו מתמקד בספינה אקסודוס
  • ב-1960 הופק הסרט אקסודוס. הסרט, שבויים על ידי אוטו פרמינגר ומבוסס ברובו על הספר, זכה להצלחה קופתית גדולה גם בגלל השחקן הראשי פול ניומן. הסרט צולם ברובו בארץ והפך לשגרירה של ישראל בעולם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אקסודוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990, פרק פרק שישי "שבעה ימים", עמ' 68-71
  2. ^ ספינת פליטים מתקרבת אל תופי הארץ, קול העם, 18 ביולי 1947
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ג, 2, עמ' 116–117, הערה.
  4. ^ 1 2 3 4 תום שגב, המיליון השביעי, ג, 2, עמ' 117.
  5. ^ שמעון פינס, ממנו נרכשה "אכסודוס", דבר, 31 במאי 1960
  6. ^ ביל ברנשטיין
  7. ^ מרישומי מטה 'המוסד לעליה ב'
  8. ^ 1 2 שידור רדיו מ-17 ביולי 1947 בתוך: יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים 1974, עמוד 105
  9. ^ הצי הבריטי ניצח... אחר התנגדות נואשת הועברו 4529 מעפילים לקפריסין
  10. ^ הישוב מפגין את זעמו על גירוש מעפילים ומתאבל על חללי-העם
  11. ^ אלעד בן-דרורהדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, ירושליםיד יצחק בן-צבי, 2019, פרק 4, עמ' 129, ISBN 9789652174338. (בעברית)
  12. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תרגום: צבי אדר, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 197, 149
  13. ^ הנתונים מ מרכז המידע של הפלמ"ח
  14. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור אחר, תרגום: צבי ארד, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 154
  15. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תרגום: צבי ארד, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 151
  16. ^ 1 2 3 4 תום שגב, המיליון השביעי, ג, 2, עמ' 118.
  17. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ג, 2, עמ' 119.
  18. ^ ספר הפלמ"ח, כרך א', עמוד 592.
  19. ^ על העברת הפליטים לשני מחנות בגרמניה, באתר יד ושם
  20. ^ מפורט דה בוק עד המבורג - אקסודוס מאיר שוורץ, מתוך "בשדה חמד" עיתון לחינוך הממלכתי דתי, גיליון 4, תשנ"ד (סביבות 1994, אתר דעת)
  21. ^ רשימת אנשי הצוות על האקסודוס
  22. ^ "John the Priest". palyam.org. בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2018. By Jerry Klinger from the June 2009 Edition of the Jewish Magazine
  23. ^ García Granados, Jorge (1948). HathiTrust Digital Library, ed. The birth of Israel : the drama as I saw it. babel.hathitrust.org (New York, NY, USA: Alfred A. Knopf). עמ' 173–187. בדיקה אחרונה ב-24 באוגוסט 2015.  Testimony of Grauel before UNSCOP
  24. ^ כובתה הדליקה ב'יציאת אירופה', הצופה, 27 באוגוסט 1952
    עלה באש המבנה העליון של "יציאת אירופה תש"ז", הארץ, 27 באוגוסט 1952