ראש השנה

שגיאות פרמטריות בתבנית:פירוש נוסף
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שגיאות פרמטריות בתבנית:חג
פרמטרים [ דת, נחגג, שם החג ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ראש השנה

סוג	תחילת שנה חדשה
סיבה	תחילת השנה החדשה לפי לוח השנה העברי ותחילתם של עשרת ימי התשובה. לפי הדעה שהתקבלה להלכה, החג נחגג לזכר בריאת האדם הראשון ועקדת יצחק שהתרחשו באותו תאריך.
סמלים	התפילה בבית הכנסת, התקיעה בשופר, ארוחות חגיגיות שכוללות חלה עגולה, תפוח בדבש, ראש דג והרימון. בנוסף, גם אכילת פירות רעננים וחדשים ביום השני של החג.
מתקשר עם	יום הכיפורים והושענא רבה שבאים אחריו.

ראש השנה, הוא חג יהודי המציין את תחילת השנה העברית. נחשב ליום המלכת ה' על האנושות, וכן נחשב ליום הדין בו נידון האדם על השנה החולפת ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה, ומציין את תחילת עשרת ימי תשובה. החג חל בא' וב' בתשרי. המצווה העיקרית של החג היא שמיעת תקיעה בשופר. בתורה מכונה החג יום תרועה, בשל מצוות התקיעה בשופר הנוהגת בו. המונח "ראש השנה" מוזכר אמנם בספר יחזקאל, אולם לא במובנו העכשוי. מקור הביטוי "ראש השנה" במשמעות היום הראשון בשנה הוא המשנה.

מקורות החג

לפי התורה היום הראשון בחודש השביעי (שהוא חודש תשרי, לפי מניין החודשים בתורה) הוא יום טוב ואסור לעשות בו מלאכה. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בפרשייה בספר ויקרא והן בפרשייה בבמדבר:

וידבר ה' אל משה לאמֹ‏ר: דבר אל בני ישראל לאמֹ‏ר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קדש: כל מלאכת עבֹ‏דה לא תעשו, והקרבתם אִשֶה לה'

— ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ה

ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם: ועשיתם עֹ‏לה לריח ניחֹ‏ח...

— במדבר כט א-ו

בתורה לא נכתב דבר על כך שיום זה הוא תחילתה של שנה חדשה. התורה קוראת לתשרי "החודש השביעי". אולם כבר בתורה עצמה נכתב על חג הסוכות "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כג טז), כלומר לאחר שיצאה והסתיימה השנה הקודמת. גם בלוח גזר מופיעים "ירחו אספ" (-ירחי האסיף. כנראה תשרי וחשוון) כשני חודשי השנה הראשונים. בדרשתו לראש השנה, מציע רמב"ן הסבר: השנה הרגילה מתחילה בתשרי, אך לזכר יציאת מצרים ציווה ה' את משה למספר את החודשים החל מניסן, חודש יציאת מצרים.

בתורה שבעל פה, במשנה ובתוספתא התנאיות, מקבל כבר ראש השנה את שמו, וכן את תפקידו כיום דין וכתאריך קובע למניין שנה חדשה ולא רק יום תרועה:

באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות...
בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'

— משנה, מסכת ראש השנה פרק א'

הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַ‏תֵם ביום הכיפורים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: הכול נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן ובחג על המים.

— תוספתא ראש השנה

רמב"ן מבאר שענין היות ראש השנה יום הדין נרמז מן התורה, אך בעיקרו של דבר הוא קבלה בעל פה.

... לא פירש טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קודש כמו שהזכרתי למעלה, אבל מפני שקראו הכתוב יום זכרון ומפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים בראש השנה, ירמוז שבו יהיה דין לפני הקב"ה כי בם ידין עמים, בראש השנה יזכור יצוריו וישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו ויכפר על השבים, כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים, כמו כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה, חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה, יען הזכרכם בכף תתפשו, והוא מזכיר עון להתפש, כולם על שעת הדין, וכן זכרה לי אלהים לטובה ואל תמח חסדי. והנה נתנה לנו התורה הענין הזה ברמז, והיה נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים עד משה רבינו, ועדין הוא בידינו קבלה ומפורסם בתלמוד...

— רמב"ן, דרשה לראש השנה

תאריך המועד

בתורה מצוין שהמועד מתקיים ב"חודש השביעי באחד לחודש" כלומר בא' בתשרי. על-פי ההלכה ראש השנה נמשך יומיים, לא רק בחוץ לארץ, כפי שהדבר נוהג בכל חג, (יום טוב שני של גלויות) אלא אף בארץ ישראל. כמו כל יום טוב, שני ימי ראש השנה אסורים במלאכה מלבד מלאכות "אוכל נפש" (בישול ואפיה לצורך החג).

הטעם לשני ימי החג אף בארץ ישראל, מצוי במחלוקת ראשונים.
יש שכתבו שהיום השני איננו משום ספק (כפי שהדבר בשאר ימים טובים בחו"ל), אלא מלכתחילה. הסיבה נעוצה בשיטה הקדומה לקביעת זמן תחילת החודש על פי ראיית מולד הלבנה. מועד ראש החודש היה נקבע לפי עדות ראיה על הופעת הירח החדש בפני בית דין בירושלים. בתחילה, היו מקבלים עדות ראייה במשך כל היום, עד הערב. לפיכך, ביום השלושים של חודש אלול, מכיוון שהיו עשויים להגיע עדים שראו אמש את המולד, ואז היה ביה"ד מכריז על יום זה כעל א' תשרי (ראש השנה), נהגו בו בקדושה; אם אכן הגיעו עדים, היה מתברר בדיעבד שאמת נהגו, והיה יום זה א' תשרי ולמחרת יום חול רגיל. ואם לא הגיעו עדים, היה מתברר למפרע כי זה היה ל' אלול, ורק למחרת יהיה א' תשרי.
אלא שפעם אחת נתאחרו העדים והגיעו רק סמוך לערב, והלווים, שהניחו שכבר לא יגיעו עדים, שרו מזמור של יום חול. לפיכך תיקנו לקבל עדות על קידוש החודש רק עד זמן המנחה. עם זאת, גם כאשר לא הגיעו עדים עד אחר המנחה, עדיין נהגו באותו היום בקדושה, אפילו שוודאי היה שזהו ל' אלול ולא א' תשרי. יוצא, שנהגו קדושה לא מתוך ספק, אלא מלכתחילה.
ההשלכה למעשה היא בעיקר לגבי איסורי מוקצה ונולד. בשני ימים טובים של גלויות (שהם מספק ואחד מהם הוא וודאי חול, אלא שלא ידוע איזה), ביצה שנולדה בראשון אסורה בו ביום ומותרת למחרת. בראש השנה ביצה כזו אסורה גם ביום השני.

אבל אחרים כתבו שמכיוון שראש השנה נחוג בתחילתו של חודש תשרי ולא באמצעו, הרי גם בארץ ישראל (מחוץ לירושלים) לא ידעו את קביעתו של בית הדין בירושלים (מכיוון שלא יכלו להודיע, שכן בר"ה עצמו אין השלוחים יוצאים), לפיכך גם בארץ ישראל נהג ראש השנה יומיים מספק .

משבוטל קידוש החודש על פי ראייה והוחלף בלוח קבוע, נוצרה מחלוקת בשאלה כמה ימים יש לנהוג ראש השנה בארץ ישראל. דעת הרז"ה הייתה שבארץ ישראל אין לנהוג אלא יום אחד של ראש השנה, כמו בשאר המועדים. הוא העיד גם שכך נהגו בתחילה בארץ ישראל, עד שהגיעה לארץ הוראתו של הרי"ף שקבע לנהוג שני ימים גם בארץ ישראל. לבסוף, בימי הביניים, התקבלה הדעה שהעמידה את אורך החג על יומיים כהלכה קבועה.
מעניין לציין כי בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה, כאשר נהגו שני ימים של ראש השנה היה היום השני עיקר, והוא היה א' תשרי. ואילו היום למעשה היום הראשון הוא העיקר.

יצויין שהתלמוד הירושלמי (עירובין סוף פ"ג) מציין שהסיבה ליומיים ראש השנה היא "תקנת נביאים ראשונים". ‏‏

ביהדות האורתודוקסית וביהדות הקונסרבטיבית נמשך ראש השנה יומיים, בארץ ישראל ובחוץ לארץ כאחד. גם בחוקי מדינת ישראל, המבוססים בנושאי דת על ההלכה האורתודוקסית, נקבע, בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי שני ימי ראש השנה הם ימי מנוחה ליהודים.

הקראים, המקפידים לקיים את התורה לפי הכתוב בה, מקיימים את "יום תרועה" במשך יום אחד בלבד. גם בחלק מהקהילות הרפורמיות ובחלק מהקהילות הרקונסטרוקטיביות, נמשך מועד זה יום אחד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.

תאריכי ראש השנה העברי לפי הלוח הלועזי לשנים הקרובות:

ה'תש"ע	ה'תשע"א
יום שבת,א'	יום ה',ו'
19 - 20 בספטמבר 2009	9 - 10 בספטמבר 2010

יש לציין כי על פי כללי הלוח העברי, לא אד"ו ראש, ולא בד"ו פסח, כלומר, ראש השנה לא יחול בימים א', ד' או ו' (וראשון של פסח לא יחול בימים ב', ד' או ו').

טיבו של ראש השנה

על פי המקורות, לראש השנה יש כמה היבטים:

יום המלכתו של אלוהים על העולם

ראש השנה נחשב ליום שבו ממליכים באי עולם את ה' עליהם. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. מקורו של הרעיון בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמוד א:

"א"ר [=אמר רבי] יהודה משום [=מאת] ר"ע [=רבי עקיבא] ... אמר הקדוש ברוך הוא: ... 'אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות'. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? בשופר."

וכפי שציין רב סעדיה גאון, המזכיר את אחת המסורות בתלמוד לפיה ראש השנה הוא היום שנברא בו אדם הראשון (המסורת השנייה היא שהעולם נברא בניסן) :

"מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה... ועוד מעשה אחר עשו; כיוון שראו מעמדם זה בראש השנה כמעמד טבעי וממשי של הכתרה, אמרו בלבם שדרכו של מלך בשעה שנותנים עטרה בראשו, שאומרים לפניו דברים מעניין היום..."

גם בתפילות ראש השנה יש ביטוי למלכותו של אלוהים על העולם:

"ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשייך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשיך... אלוהינו ואלוהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה."

יום הדין וחשבון הנפש הכללי

ראש השנה נחשב ליום שבו דן ה' את כל באי העולם לגבי הקורות אותם בשנה הקרובה. אחד מהטעמים שנקבע ראש השנה דווקא ביום זה, היא משום שעל פי המסורת ביום זה נברא אדם הראשון, חטא בחטא עץ הדעת וה' דן אותו באותו היום. ומאז נקבע יום זה כיום דין לעולם. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שיש רמז שראש השנה הוא יום הדין מהפסוק בתהילים "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" - איזהו חג שהלבנה מתכסה ('כסה') בו - (כלומר איזה חג חל בתחילת החודש העברי בו הלבנה כמעט ואינה נראית) - הוי אומר זה ראש השנה - ונאמר עליו "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" - כלומר שהיום הוא יום דין. ומניין שהדין הוא בקשר למה שיקרה במהלך כל השנה? זה נרמז בפסוק בספר דברים "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" - ודורשים את הפסוק שבא ללמד שה' דן מתחילת השנה (היינו ראש השנה) את השנה החדשה עד סופה.

יום זה הינו מצוין כיום הדין הכללי לכל יצורי העולם, או כפי שכתוב בתפילת מוסף: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים" וגם "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".

על פי התלמוד, שלושה ספרים נפתחים בראש השנה. ספריהם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים נפתחים ונחתמים מיד - הראשונים לחיים והאחרונים למיתה. הבינוניים תלויים ועומדים במשך עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. אם ישובו בתשובה - יתכפר להם. אם לאו - ייכתבו למיתה, לכן מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לברך איש את רעהו במשפט "גמר חתימה טובה".

מנגד כפי שכבר נקבע בספר עזרא, ראש השנה הוא יום של שמחה. על הסתירה לכאורה בין דבר זה לבין היותו של ראש השנה יום דין שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" עמד כבר תלמוד ירושלמי (ראש השנה א'):

"אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים"

מנהגי ראש השנה וסממניו

כרטיס ברכה "שנה טובה" עם תמונה של איש התוקע בשופר, אחד מסימני החג.

כרטיס ברכה מתל אביב, 1923.

• התרת נדרים. על פי התורה יש חיוב על האדם לקיים את נדריו. :”כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר, לֹא יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.” (דברים כ"ג כ"ב-כ"ד). אחת הדרכים להימנע מקיום הנדר הינו התרתו באמצעות חכם, שמוצא פתח לאי תקפותו של הנדר, שנעוץ בכך שהאדם לא היה נודר את נדריו אם היה יודע דבר מסוים. לכן בערב ראש השנה, נהוג שמתירים את הנדרים שננדרו במהלך השנה האחרונה, לפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שרק בכוחו לשחרר האדם מכל הבטחותיו.

• בראש השנה מרבים בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום (אמצע היום) , ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום כדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף ארוכות במיוחד, חגיגיות וכוללות פיוטים. הפיוטים משתנים בין קהילה לקהילה וגם המנגינות שלהם. מקובל שהחזן מרבה במיוחד בניגונים בתפילות אלו. הדגש בתפילות הוא על המלכת הקב"ה ועל חרדת הדין. פיוט מפורסם ביותר, הנכלל בתפילה הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. פיוט זה נהוג בעיקר בקרב הקהילות האשכנזיות ואילו בקרב הקהילות הספרדיות רק מעטים נוהגים לאומרו. בתוך תפילת העמידה של מוסף ניתן ביטוי בברכות לשלושה נושאים מרכזיים: מלכויות זכרונות ושופרות: "מלכויות" - מלכותו של הקב"ה במהלך הדורות, "זכרונות" - העלאת זיכרון ישראל לפניו ו"שופרות" - התגלות האלוהית, "בקול שופר עליהם הופעת". כלולים בהן, נוסף על הברכות הרגילות, מימרות ופסוקים המבטאים שלושה נושאים אלו. מטעם אי הזכרת החטאים, נוהגים בקהילות רבות לדלג בראש השנה כל מקום בתפילה שמוזכר בו וידוי על חטא.

• קריאת התורה: ביום הראשון נקרא סיפורם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק. זיכרון העקידה עולה כמה פעמים בתפילה, כדוגמה לניסיון שמבקשים לעורר את זכרו בפני אלוהים בתקווה שיטה עבורו חסד. אצל יהודי אשכנז נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט, אך אצל הספרדים לא נהוג מנהג זה.

• תקיעת שופר. לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. בתקיעה יש צלילים שונים הידועים כתקיעה - שהיא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - שהיא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה שהיא רצף של תשע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות - שלוש פעמים "תקיעה שברים תרועה תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה שברים תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה תרועה תקיעה". בנוסף, מוזכר בגמרא שתוקעים סדר זה פעמיים - פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", כדי לערבב את השטן, כשיראה שהמצוות חביבות על ישראל והם מרבים לתקוע. הפירוש המקובל על דעת רוב הפוסקים הוא, שיש לתקוע פעם אחת שלושים קולות לפני תפילת מוסף, כשיכולים עדיין לשבת, ופעם נוספת בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, בזמן שבו שליח הצבור "עומד" בתפילתו.

למעשה נהוג לתקוע לפחות מאה תקיעות כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת . לשם כך יש הנוהגים לתקוע גם במהלך תפילת לחש של מוסף שלושים קולות, ויש התוקעים אותם בסיום התפילה. במהלך הקדיש החותם את תפילת מוסף תוקעים עוד עשרה קולות: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, ותקיעה תרועה תקיעה. בכך נשלם מנין מאה הקולות.

חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב יילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים.

מטעמי התקיעה: המלכת ה' והתחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו - סיפור עקידת יצחק.

רבי סעדיה הגאון מבבל מהמאה ה-10 הסביר את משמעות התקיעה בשופר: "התרועות הן קריאה של מלכות, ובכל מקום שתאה מותא שופרות בכתבי הקודש, תרועת מלך הם. בראש השנה יושב ה' על כס מלכותו לשפוט את באי העולם, לכן נאה לתקוע בשופר".

• איחולים: נהוג לאחל בליל ראש השנה, ולדעות שונות אף ביומו ובליל היום השני, "לשנה טובה תיכתב ותחתם". יש המוסיפים "לאלתר לחיים טובים". לנשים וילדות מברכים "לשנה טובה תיכתבי ותחתמי", ולרבים - בלשון רבים. החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20, נהגו לשלוח איחולים אלה בכרטיסי ברכה שהוכנו עבור החג.

• תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים) , הולכים אחרי הצהריים לחוף נהר או ים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.

• בשנים האחרונות נהגו חסידי ברסלב ואחרים להתפלל בראש השנה באומן, ליד קברו של רבי נחמן מברסלב.

• מניעה משינה: נהוג להימנע משינה ביומו של ראש השנה, על פי דברי התלמוד הירושלמי שהובאו אצל הפוסקים, שהישן בראש השנה ישן מזלו. אך יש שאינם מקפידים על כך אחרי חצות היום.

ארוחת החג

ערך מורחב – סדר ליל ראש השנה

ריבות כמנהג יהודי לוב

נהוג לערוך סעודה חגיגית. בסעודות ליל החג נהוג לערוך סדר אכילה מיוחד הכולל אכילת מאכלים סימבוליים המכונים "סימנים" ואמירת תפילות על אותם המאכלים אשר דומה מבחינת הצליל לשם המאכל.

מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, המציין שיש לאכול "קרא" (דלעת או קישוא), "רוביא" (מין שעועית, או חילבה), "כרתי" (כרישה), "סלקא" (סלק, תרד או עלי מנגולד) ו"תמרי" (תמרים). בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. היסוד לאכילת דבש ובשר שמן הוא קדום מאוד, וכבר בספר נחמיה מוזכר שעזרא ונחמיה הורו לעם בראש השנה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה, ח', י').

בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים, בקרב יהדות אשכנז אוחד המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש, שהתפשט לרבות מקהילות ישראל גם במקומות אחרים. מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעתים בקרב עדות ישראל השונות.

נוסף על כך נמענים מאכילת מאכלים מסוימים. מנהג קדום מתקופת הגאונים הוא להימנע מאכילת מאכלים חמוצים. מנהג נוסף שמקורו ביהודי אשכנז הוא הימנעות מאכילת אגוזים מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת דממה מוחלטת; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא.

ראו גם

• תחילת שנה חדשה - על ראש השנה בתרבויות העולם

קישורים חיצוניים

הלכות ראש השנה בקיצור שולחן ערוך

• מאמרים אודות החג, דברי תורה ומתכונים, באתר כיפה
• Rosh Hashana Prayers for Sephardic Jews
• כרטיסי שנה טובה מן העבר בארץ ישראל באתר היו ימים.