עביד איניש דינא לנפשיה
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה י"ב |
  | |
בהלכה ובמשפט העברי, נדונה שאלת הסמכות לעשיית דין עצמית, כלומר שאלת זכותו של אדם ליטול את החוק לידיו ולהשתמש בכוח כדי לשמור על זכויותיו הממוניות והמשפטיות מבלי לפנות לבית הדין, שהוא הגוף הממונה על עשיית הצדק ועל שמירת החוק. בתלמוד ובפוסקים מכונה המושג עביד איניש דינא לנפשיה (בארמית: עושה אדם דין לעצמו).
ככלל, המגמה במשפט העברי היא התנגדות לעשיית דין עצמית, ועשיית הדין היא תפקידו של בית הדין. הדגשת מגמה מגמה זו עולה מתוך דוגמאות רבות בתורה: על "גואל הדם" נאסר להרוג את הרוצח עד שיועמד "לפני העדה למשפט" (במדבר, ל"ה, י"ב); הוריו של בן סורר ומורה נדרשים להביאו "אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים, כ"א, י"ט) ולא להענישו בעצמם; גם כאשר הופקד פיקדון והשומר טוען שהפיקדון נגנב ממנו, הבעלים-המפקיד נדרש לפנות לבית הדין (שמות, כ"ב, ז').[1] למרות זאת, חז"ל וההלכה מכירה במקרים מסוימים בזכותו של האדם לעשות את דינו בעצמו, וישנה מחלוקת על היקף הזכות הזו.
הדיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]דין זה מתחלק לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו.[2]
הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: ”יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו” (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב).
לעיתים עשיית דין עצמאית מחליפה חוסר-אונים של מערכת אכיפת ההלכה. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גנבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו.[3]
תוקף הדין ומקור הסמכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) סבור שתוקף הדין הוא מהתורה. לדידו, חז"ל למדו שאין להמית אדם על ידי אדם פרטי (לרבות גואל הדם), אף על פי שהסנהדרין קבעו שהוא רוצח, עד שיעמוד בפני בי"ד אחר למשפט.[4] הנצי"ב מבין מכאן שהחובה להביא את הנאשם בפני בי"ד קיימת דווקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות, ומכאן שבדיני ממונות, במקרים מסוימים, מותר לאדם לעשות דין לעצמו מבלי להביא את המקרה בפני בית הדין.[5]
האחרונים הציעו הצעות שונות באשר למקורה ואופייה של סמכות האדם לעשות דין לעצמו:
לפי הבנה אחת, הניזק העושה דין לעצמו פועל כ"שוטר", המוציא את הדין לפועל, אך אין לו כח של "דיין" לפסוק ולחתוך את הדין. לכן, אם בא גזלן לגזול את ממונו – מותר לו להכותו כדי למנוע את הגזלה. אולם, אם החפץ כבר נגזל, אין לו רשות להוציא אותו בכח, גם אם יש לו עדים, שכן צריך פסק דין של בית דין כדי להוציא נכס מידי המוחזק בו.[6]
לפי דעה אחרת, הניזק יכול לפעול גם כ"דיין", כלומר יש לו סמכות לחתוך את הדין, ומכאן שעשיית דין עצמית תהיה מותרת גם לאחר גזילת החפץ.[7]
לפי הגישה האחרונה, הניזק פועל מכח בית דין והוא משמש מעין "שליח בית דין". כלומר, יש כאן האצלת סמכות מטעם בית הדין לנפגע. האצלת סמכות זו ניתנת להסבר בשתי דרכים שונות: א. מניעה מן החטא: כשם שלבית הדין כוח למנוע מהאדם לעשות איסור, כך לניזק עצמו, כשליח ביה"ד, הזכות למנוע את חבירו מלהזיק לו, מחמת האיסור שבדבר. ב. מניעת הפסד ממון: לנפסד רשות להגן על עצמו ממי שבא לגרום לו נזק.[8]
לפי גישה שלישית, הניזק שואב את הכח לעשיית דין עצמית ישירות מכח בעלותו או מכח זכות הקניין שלו (ולא מכח שליחות בית דין). גישה זו מניחה, שהמשפט מכיר באינסטינקטים בסיסיים של הגנה מיידית של האדם על רכושו. אמנם נדמה שהבעלים פועל לכתחילה בלי סמכות, אך בדיעבד יינתן למעשיו הכשר ותוקף, אם פעל בתחום שהוא יכול לפעול בו.[9]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אסופת מאמרים בנושא עביד איניש דינא לנפשיה, באתר ספריית אסיף
- הערך "עביד אינש דינא לנפשיה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מיכאל ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ א – דין דיין ודיון (תשס"ב), עמ' 164–176
- ידידיה כהנא, עביד איניש דינא לנפשיה, באתר "ישיבה"
- יהודה יפרח, השלכות מסוגיית עשיית דין עצמית לקונספט חינוכי
- הערך "עביד איניש דינא לנפשיה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיכאל ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ א – דין דיין ודיון (תשס"ב), עמוד 164.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'.
- ^ פסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא,פרק א' סימן כ'.
- ^ הוא לומד זאת משאילתות דרב אחאי, על הפסוק "משפט אחד יהיה לכם ולגר..". כוונת הדברים היא שאף על פי שהרכב בית דין מסוים ראה את פלוני מבצע פשע, הוא משמש במקרה זה כ"עד" ו"אין עד נעשה דיין" ולכן יש צורך בכך שישב בית דין אחר וידון בעניינו
- ^ הרב נפתלי יהודה צבי ברלין, העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי, בראשית ב א באתר ספריא
- ^ בהתאמה לדעת המאירי, בית הבחירה, בבא קמא כז ע"ב
- ^ אביטן, העושה דין לעצמו, 56 בשם שנת יעב"ץ (חו"מ סימן ג') ובשם הרב ישראל זאב גוסטמן (קונטרסי שיעורים, בבא קמא, שיעור ט"ו (עמוד 269–290).
- ^ הרב יצחק לנזובסקי, "לקיחת מוצר מהחנות ללא ידיעת המוכר במקרה של מקח טעות או גביית תשלום כפול", עלון המשפט, עמ' 6.
- ^ רפאל יעקבי, "עשיית דין עצמי", פרשת השבוע ברוח המשפט פרשת פנחס, גיליון מס 130.
| המשפט העברי | ||
|---|---|---|
| בית דין והדיינים | סמיכת זקנים • ערכאות של גויים • איגרות בית דין • איסור הטיית משפט • איסור שוחד • כבוד הבריות במשפט העברי | |
| סדר הדין | לא תגורו מפני איש • בצדק תשפוט עמיתך • דרישה וחקירה • דין מרומה • אנן סהדי | |
| תובע ונתבע | כתב סירוב • הודאת בעל דין | |
| דיני ראיות | עדות • כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד • עדים זוממים • פסולי עדות • לא תישא שמע שווא • אין עד נעשה דיין • נמצא אחד קרוב או פסול • שטר • סימנים • קול | |
| דיני טענות | טענת ברי • ברי ושמא • ספק וודאי • קים לי • מרא קמא • כופר הכל • מודה במקצת • מיגו • טענו חיטין והודה לו בשעורין • טוען וחוזר וטוען • הוחזק כפרן | |
| פסק בית דין | הכרעת רוב בדיינים • המוציא מחברו עליו הראיה • יחלוקו • יהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדייני • פשרה • עביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממון • תפיסה • גוד או איגוד | |