אירועי מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים נמשכה 19 יום, מ-6 באוקטובר 1973 ועד 24 באוקטובר. את 19 ימי הלחימה ניתן לחלק לשלושה שלבים:

  • שלב ראשון, בימים 10-6 באוקטובר: בחזית הדרום - מתקפה כוללת של הצבא המצרי על קו בר-לב ונקודות אסטרטגיות בחצי האי סיני. לאחר כיבוש קו בר-לב על ידי המצרים, יצא צה"ל למתקפת נגד שנכשלה. בחזית הצפון - מתקפה כללית של הצבא הסורי על רמת הגולן שבה נכבשו שטחים נרחבים בגולן ונכבש מוצב החרמון. צה"ל עסק בבלימת האויב.
  • שלב שני, בימים 14-11 באוקטובר: בחזית הדרום - התארגנות מחודשת של הכוחות הלוחמים ונסיון מתקפה מצרי שנבלם על ידי צה"ל. בחזית הצפון - הבקעת קווי הסורים על ידי צה"ל והתחלת התקדמותו לכיוון דמשק.
  • שלב שלישי, בימים 24-15 באוקטובר: בחזית הדרום - לאחר קרבות עזים באזור החווה הסינית, צלח צה"ל את תעלת סואץ, כבש שטח נרחב ממערב לתעלת סואץ, וכיתר את הארמייה השלישית. בחזית הצפון - כוחות צה"ל ייצבו קו חדש בשטח סוריה, וכבשו את מוצב החרמון.

להלן פירוט האירועים במהלך ימי הלחימה בכל אחת מהחזיתות: חזית הדרום (מצרים), חזית הצפון (סוריה) והחזית המדינית והבינלאומית.

תוכן עניינים

חזית הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של חזית הדרום

6 באוקטובר, יום הכיפורים, יום שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

7 באוקטובר, י"א בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כוחות שריון של הארמייה השלישית, שפעלה בגזרה הדרומית, עברו לסיני. בסך הכול עברו לסיני כמאה אלף חיילים מצרים וכ-400 טנקים. בתום היום היו למצרים 13 גשרים על תעלת סואץ. כוחות הרגלים המצריים בסיני עסקו בכיתור המעוזים, בהתחפרות ובמיקוש.
  • כוחות חי"ר מצריים המצוידים בטילי נ"ט מסוג סאגר גרמו אבדות כבדות לשריון הישראלי, שלא היה ערוך ללחימה מסוג זה. הכוחות הסדירים של צה"ל, שעסקו לבדם בבלימת האויב, איבדו עד סוף יום זה כשני-שליש מכוחם.
  • חיל האוויר הישראלי תקף את הגשרים המצריים על תעלת סואץ, תוך שיכולתו מוגבלת על ידי מערך טילי קרקע-אוויר שקידמו המצרים לחזית התעלה עם סיום מלחמת ההתשה. המאמץ הרב שנאלץ חיל האוויר להשקיע בסיוע לכוחות הקרקע בצפון ובדרום מנע ממנו להפעיל את תורת הלחימה שפיתח לחיסול מערכי הטילים.
  • לפנות בוקר נערך קרב מרסא תלמאת, בין שתי ספינות דבור של חיל הים הישראלי לבין כוחות חיל הים המצרי במרסא תלמאת שבגזרה המרכזית של מפרץ סואץ, ובו הושמדו מספר כלי שיט מצריים ונפגע הכוח הישראלי.
  • אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף אברהם אדן (אוגדה 162) הגיעה לגזרה הצפונית, ואוגדת מילואים בפיקודו של האלוף אריאל שרון (אוגדה 143) הגיעה לגזרה המרכזית. אוגדת סיני התמקדה בגזרה הדרומית.
  • חיל האוויר הישראלי תקף שדות תעופה במצרים, והחל בתקיפת מערך הנ"מ המצרי במבצע תגר אך הפסיקו עוד בתחילתו עקב הצורך הדחוף בסיוע בחזית הסורית.
  • ניתנה על ידי צה"ל הוראת פינוי למעוזי קו בר-לב והנחייה לנסות לחמוק מזרחה. אך המעוזים כבר היו מוקפים בכוחות מצריים שהיקשו על ביצוע ההוראה. עובדה זו לא הייתה ברורה לגמרי לפיקוד דרום ולמפקדים הבכירים, ועל כן הושקע מאמץ רב בניסיונות לסייע למעוזים. כך נקראה חטיבת שריון 14 הסדירה לסייע למעוזים, דבר שעלה בקורבנות רבים. רוב הטנקים וכלי הרכב האחרים של החטיבה נפגעו על ידי טילי סאגר. שני מעוזים נכנעו.
  • המצרים נפרסו ונאחזו בעמדות לאורך הגדה המזרחית של התעלה, ברצועה שרוחבה 4-3 ק"מ, ולא ניסו להמשיך ולהתקדם מזרחה.
  • המצרים חסמו את מצרי באב אל מנדב בדרום ים סוף.
  • בפגישה שהתקיימה בחמ"ל פיקוד הדרום באום חשיבה, אישר הרמטכ"ל, דוד אלעזר, את תוכניות מתקפת הנגד שנועדה ליום המחר, ואמר למפקדי האוגדות: "אני מבקש שתזכרו ששתי האוגדות שלכם הן כל מה שיש בין המצרים לבין תל אביב".

8 באוקטובר, י"ב בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעוז ישראלי שלישי נכנע בסיני.
  • המצרים המשיכו להעביר כוחות לגדה המזרחית על-גבי הגשרים שהוקמו לאורך תעלת סואץ.
  • צה"ל יצא למתקפת נגד: אוגדת אדן נכנסה לקרב עם הארמייה השנייה ונהדפה. שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום, שלא ידע על כישלון זה, שלח את אוגדת שרון דרומה למתקפה על הארמייה השלישית, ונאלץ להחזירה עם גבור הלחץ המצרי. בעקבות כישלון המתקפה הרחיבו המצרים את אחיזתם והגיעו במקומות מסוימים לציר החת"ם המצוי 8-10 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. כישלון מתקפת הנגד והוויכוח מי נושא באחריות לכך היה תחילתו של ויכוח באמצעי התקשורת הישראלית בין המפקדים הבכירים בחזית הדרום שזכה לכינוי "מלחמת הגנרלים".
  • "נשבור להם את העצמות", מבטיח הרמטכ"ל הישראלי במסיבת עיתונאים בתל אביב.
  • חיל הים הישראלי טיבע שלוש ספינות טילים מצריות בקרב דמיט-בלטים.

9 באוקטובר, י"ג בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לנוכח כישלון מתקפת הנגד הישראלית והמצב הקשה בחזית הסורית, מחליט הרמטכ"ל על ריכוז מאמץ ברמת הגולן. הרמטכ"ל מורה על הפסקת היוזמה ההתקפית בחזית סיני ועל שיפור עמדות לאחור אל ציר החת"ם ומגננה מתוך עמדות כדי להתמודד עם יתרון הכמותי הגדול של המצרים בטנקים.‏[1] למרות החלטה זו, תוקפים כוחות אוגדה 143 את מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר" בסיני והתקפתם נהדפת על ידי המצרים.
  • שני מעוזים ישראלים נוספים נכנעו. הסתיים פינויים של אחד-עשר מעוזים.
  • אזור דרום סיני ("מרחב שלמה") הופרד מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש. המצרים שניסו להתקדם דרומה נעצרו מדרום לעיון מוסה.
  • צה"ל נערך לבלימה ב"ציר החת"ם", כעשרה ק"מ ממזרח לתעלה.

10 באוקטובר, י"ד בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צה"ל ערך קרבות בלימה בדרום.
  • רא"ל חיים בר-לב התמנה למפקד חזית הדרום, בעקבות תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, בימי הלחימה הראשונים. על האלוף גונן אמרה "ועדת אגרנט": "לא עמד כראוי במילוי תפקידו והוא נושא בחלק ניכר של האחריות למצב המסוכן שבו נתפסו כוחותינו".

11 באוקטובר, ט"ו בתשרי, יום ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביום זה התחיל השלב השני ללחימה בחזית הדרום, שלב שבו עסק צה"ל במגננה למניעת התקדמות המצרים, ובהיערכות לשלב הבא, שלב התקיפה.
  • בסיני נערכו קרבות תותחים.
  • לפנות בוקר חיל הים הישראלי טיבע ספינת טילים מצרית מדגם קומאר בים סוף.
  • מבצע פונטיאק - בו הובילו מסוקי יסעור כוח, בפיקוד סא"ל עמוס ירון, בן 22 לוחמים ובהם תותחנים מצוידים בשני תותחי M-102 ואנשי מילואים מסיירת מטכ"ל שאיבטחו את התותחנים, לג'בל עתקה במצרים. כוח זה טיווח וירה 90 פגזים על מפקדות הארמייה השלישית וצומת חיונית באזור הק"מ ה-101 על ציר קהיר-סואץ והסב להם נזקים ואבדות בטרם התפנה ללא נפגעים‏[2].

12 באוקטובר, ט"ז בתשרי, יום ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המצרים העבירו מזרחה כוחות שריון ונ"מ כהיערכות למתקפה כללית של הארמייה השנייה והארמייה השלישית.
  • קרבות טנקים בדרום.
  • מעוז "המזח", מול פורט תאופיק, נכנע.

13 באוקטובר, י"ז בתשרי, יום שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדת סיני (252), נהרג מפגיעה ישירה בנגמ"ש הפיקוד שלו שנע על ציר הגידי, ככל הנראה עקב כך שברשות המצרים היו מפות הקוד "סיריוס". את הפיקוד על האוגדה קיבל האלוף קלמן מגן.
  • סיירת מטכ"ל מבצעת את מבצע "זנבר". הסיירת, בפיקוד גיורא זורע, מוטסת בעזרת שלושה מסוקי יסעור מרפידים לעומק כביש סואץ-קהיר עם ג'יפים שעליהם תול"רים ופוגעים בשדה תעופה כותמיה‏[2].
  • מטוסי הוקר הנטר תוקפים יחידת ארטילריה הכפופה לאוגדת שרון משמידה מצבור תחמושת של תותחי 175 מ"מ ופוגעת ב-48 חיילים ישראלים. מספר מטוסי האנטר מופלים.

14 באוקטובר, י"ח בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב השריון של ה-14 באוקטובר

15 באוקטובר, י"ט בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה הישראלי
צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית

ביום זה התחיל השלב השלישי ללחימה בחזית הדרום, שלב שבו עבר צה"ל למתקפה שבסופה צלח את תעלת סואץ והשתלט על שטחים שממערב לתעלה.

16 באוקטובר, כ' בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאחר שגשר הדוברות וגשר הגלילים נתקעו בדרך, דוברות "תמסח" של צה"ל הגיעו לאזור הצליחה והעבירו גדוד טנקים (21 טנקים) לצד המערבי של התעלה.
  • גדוד טנקים ונגמ"שים של צה"ל, שחצו את התעלה, יצאו לפשיטה על בסיסי טילים מצריים. הכוח הישראלי השמיד שלושה בסיסי טילי נ"מ, מצבורי כלי רכב, נגמ"שים וטנקים.
  • לאחר הפגיעה בבסיסי הנ"מ המצריים, החל חיל האוויר הישראלי לפגוע במטרות עומק במצרים ושיבש את צירי האספקה שלהם.

17 באוקטובר, כ"א בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

18 באוקטובר, כ"ב בתשרי, יום ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

19 באוקטובר, כ"ג בתשרי, יום ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

20 באוקטובר, כ"ד בתשרי, יום שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל צה"ל על הכביש לאיסמעיליה
  • החלה ההתקדמות מראש הגשר. אוגדת שרון התקדמה צפונה בשתי גדות התעלה, ועד ה-22 בחודש הגיעה למבואות איסמעיליה. אוגדת אדן התקדמה דרומה, ובעקבותיה, ממערב לה, התקדמה אוגדת סיני לכיוון העיר סואץ ונמל עדביה.
  • השריון הישראלי התחיל לכתר את הארמייה המצרית השלישית, ממזרח לתעלת סואץ.
  • חיל האוויר הישראלי וחיל השריון הישראלי פגעו בסוללות טילים במזרח התעלה.

21 באוקטובר, כ"ה בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צה"ל הרחיב את ראשי הגשר במערב התעלה וחדר כ-15 ק"מ בעומק מצרים.

22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

23 באוקטובר, כ"ז בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

24 באוקטובר, כ"ח בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כוחות שריון של צה"ל כבשו את נמל עדבייה בחוף המערבי של מפרץ סואץ. ספינות דבור של חיל הים תפסו את הנמל.
  • אוגדת אדן ניסתה לכבוש את העיר סואץ, אך נתקלה בהתנגדות עזה וספגה אבדות כבדות.
  • הפסקת אש בחזית הדרום. צה"ל התבסס באדמת מצרים ("אפריקה", בלשון החיילים), וכוחותיו היו מרוחקים 100 ק"מ בלבד מקהיר. הארמייה השלישית כותרה, וחייליה היו נתונים בסכנת גוויעה בצמא וברעב.

חזית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של חזית הצפון

6 באוקטובר, יום הכיפורים, שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה התחיל שלב הלחימה הראשון בחזית הצפון, בו היוזמה הייתה בידי הסורים.

  • בשעה 14:05, במקביל למהלך המצרי, פתח הצבא הסורי במתקפה: 3 דיוויזיות חיל רגלים ממוכן תוקפות ברמת הגולן, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי, ואליהן הצטרפו שתי דיוויזיות משורינות.
  • מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בשעה 16:00 בידי כוח צנחנים וקומנדו סורי, שהוטס למקום במסוקים. הסורים השתלטו רק על המפלס העליון של המוצב ופיזרו עשן בעזרת מכונת עשן באולם המרכזי. בשאר המוצב עדיין נמצאו חיילים. בשעה 21:00 הצליח לצאת מהמוצב כח של 17 חיילים, בהם מפקד המוצב, ועשרה מהם הגיעו בשלום לאזור בשליטת צה"ל. ב-12 באוקטובר חדרו הסורים אל חדרי המוצב הפנימיים ותפסו את כל מי שהסתתר שם.
  • בהגנה על רמת הגולן עסקה אוגדה 36 - אוגדה סדירה בפיקודו של תא"ל רפאל איתן. עם תחילת הלחימה הגזרה התחלקה בין חטיבה 7 בצפון וחטיבה 188 בדרום. עקב ההנחה שעיקר המאמץ הסורי יתרכז בצפון רוכזו שם שלושה גדודי שריון ובדרום שני גדודים.
  • בצפון הגולן לא הצליחו הסורים להבקיע את קווי ההגנה של צה"ל. בדרום הצליחו הסורים להבקיע את המערך הישראלי - היישובים בדרום הגולן פונו מיושביהם. ניתנה הוראה לפנות ארבעה מוצבים. שלושה פונו והרביעי כותר על ידי כחות סוריים.
  • אל אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הצטרף מפקד חיל האוויר לשעבר, מרדכי הוד, שתיפקד כמפקד הסיוע האווירי בפיקוד הצפון.
  • קרבות שריון כבדים ברמת הגולן - באחמדיה ובקונייטרה וצומת רפיד.

7 באוקטובר, י"א בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקרב לטקיה תקף חיל הים הישראלי את הצי הסורי וטיבע חמש ספינות סוריות.
  • חיל השריון הישראלי יחד עם חיל האוויר הישראלי, עיכבו את התקדמות הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן. הסורים פרצו אל עבר חושנייה במרכז רמת הגולן.
  • כוח סורי (חטיבה משוריינת מדיביזיית החי"ר 9) נע מכודנה (שם הבקיעו הסורים את מערך ההגנה הישראלי) מערבה ופונה צפונה מתוך כוונה לאגף את חטיבה 7 באזור קונייטרה. כוח של חטיבה 7 בגודל של פלוגה חיכה במארב והצליח לפגוע ב-40 כלים סוריים. הכוח הסורי נסוג.
  • סגן צביקה גרינגולד ("כח צביקה") עוצר את טור השריון הסורי הנע מצומת חושנייה אל עבר הירדן.
  • חיל האוויר הישראלי נכשל בתקיפת מערך טילי הנ"מ הסורי במבצע דוגמן.
  • חטיבה 188 ("ברק"), בפיקודו של אל"ם יצחק בן-שהם, שנשאה בעול הבלימה העיקרי בדרום הגולן, איבדה חלק ניכר מכוחה. חטיבה 7, בפיקודו של אל"ם אביגדור בן-גל, שנשאה בעול הבלימה העיקרי בצפון הגולן, שילמה אף היא מחיר כבד. לכוחות השריון הסוריים נגרמו אבדות כבדות ביותר.
  • כוחות מילואים החלו להגיע לרמת הגולן. המלחמה נערכה בשתי גזרות: הצפונית באחריות אוגדת איתן, והדרומית באחריות אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר.
    • דיוויזיית השריון הראשונה הסורית התקדמה מחושנייה צפונה במקביל ל"כביש הנפט" עד נאפח. מפקדת אוגדת איתן נאלצה לנטוש את מחנה נאפח. בנאפח התפתח קרב בין קבוצת טנקים ("כח צביקה", חלקים מחטיבת המילואים 179 וכן חלקים מחטיבה 188) בפיקוד מח"ט 188 יצחק בן-שהם לבין הכוחות הסורים, בהמשך הצטרפו אליהם כוחות מחטיבה 679 של אורי אור. במהלך הקרב נהרג בן-שהם.
    • בדרום התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד קצביה ומושב נוב, מרחק 7 ק"מ מהכנרת.
  • במאמץ רב, ובסיוע מסיבי של חיל האוויר הישראלי, הצליחו הכוחות הישראליים, עד הערב, לבלום את התקדמות הסורים.
  • אוגדה נוספת, בפיקודו של תא"ל משה פלד, שהייתה עתודה מטכ"לית, הופנתה לחזית הצפון, בהתאם להערכה שמצב צה"ל שם קשה יותר.
  • בשעות הערב מגיע האלוף בר לב למוצב הפיקוד כדי לעזור להכין את התוכנית למתקפת הנגד למחרת בבוקר.

8 באוקטובר, י"ב בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

9 באוקטובר, י"ג בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיקוד צפון נלחם במרכז רמת הגולן.
  • הסורים ערכו מאמץ מיוחד להבקעה בגזרת קונייטרה, אך נכשלו.
  • חלק ניכר מהכוח הסורי הפולש הושמד בקרבות שריון.
  • חיל האוויר הישראלי החל בתקיפת מטרות תשתית בסוריה: תחנות כוח, בתי זיקוק, מאגרי דלק, שדות תעופה ועוד.
  • שבעה מטוסי F-4 פנטום של חיל האוויר הישראלי תקפו את בניין המטכ"ל הסורי ואת מפקדת חיל האוויר הסורי בדמשק. התקיפה המדויקת, שבוצעה בלבה של דמשק, הייתה פעולת גמול על פגיעת טילי פרוג-7 סוריים במגדל העמק ובבסיס חיל-האוויר ברמת דוד. המטכ"ל הסורי מוקם במרכזו של אזור צפוף בנ"מ, מוגן בטילי קרקע-אוויר, והמבצע המורכב נערך במזג-אוויר סוער.
  • חיל הים הישראלי תקף מתקני דלק בסוריה.
  • כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד יוני נתניהו, אשר שימש כפלוגת סיור מובחרת באוגדה 36, שהייתה בפיקודו של רפול, הוקפץ למחנה נפח בעקבות הודעה על חדירת מסוקים המנחיתים לוחמי קומנדו סורים בקרבת הבסיס. במהלך הקרב בין סיירת מטכ"ל לבין הקומנדו הסורי נהרגו כארבעים לוחמים סורים ושני לוחמים מכוח הסיירת‏[3]. על אופן פיקודו על הקרב, כמו גם על פעולות אחרות שביצע במלחמה, הוענק לנתניהו לאחר המלחמה עיטור המופת[4].

10 באוקטובר, י"ד בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיל האוויר הישראלי תקף שדות תעופה בסוריה. בין היתר מופצץ שדה התעופה חאלב ומאלץ מטוסי תובלה סובייטיים שנשלחו כחלק מהרכבת האווירית לשוב על עקבותיהם.
  • חיל האוויר תקף את תחנות הכוח הגדולות "קאנטינה" ו"אוקלהומה" צפונית לדמשק ואת תחנת הכח של חומס שסיפקו כשלושת רבעי מתצרוכת החשמל בסוריה ומביא לשיבושים קשים במשק החשמל שנמשכו מספר חודשים לאחר המלחמה.
  • הסורים נהדפים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שאיבדו 900 טנקים.
  • כוחות צה"ל הצליחו להסיג את הכוחות הסוריים מעבר לקו הסגול.
  • צה"ל נערך לקרב הבקעה לעבר דמשק.

11 באוקטובר, ט"ו בתשרי, יום ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה התחיל השלב השני בחזית הצפון, שבו עבר צה"ל למתקפה.

12 באוקטובר, ט"ז בתשרי, יום ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

13 באוקטובר, י"ז בתשרי, יום שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כוח של סיירת צנחנים, בפיקוד שאול מופז, יוצא למבצע דוידקה פשיטה לעומק סוריה, למבצע הריסת גשר באזור קטייפה בעומק של כ- 350 קילומטר מגבול ישראל במטרה לשבש את תנועת אמצעי לחימה שנעה עליו בציר חומס-דמשק. זאת בעקבות הצלחת מבצע כותונת הדומה שנערך בלילה הקודם. המבצע לא מצליח וכוחות מפונים תחת אש אבל ללא נפגעים.
  • בשעות הבוקר הפציץ חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה אל מאזה בדמשק. מטוס ישראלי אחד הופל, טייסיו נטשו וחולצו בשלום.
  • חיל האוויר הסורי ממשיך במאמץ המרוכז לבלימת הכוח הישראלי במובלעת שהחל ביום ה-12 באוקטובר ומבצע מעל מאה גיחות. בחלק מהגיחות מותקפים בטעות כוחות סוריים ועיראקיים. בקרבות אוויר מופלים 11 מטוסים סוריים.
  • אוגדת לנר טמנה מארב לכוח העיראקי והיכתה אותו בעוצמה רבה.
  • בליל ה-13-14 כבש גדוד 567 מחטיבת צנחנים 317 בפיקודו של סא"ל אלישע שלם את תל א-שמס.
  • ירדן שלחה חטיבת שריון לרמת הגולן.

14 באוקטובר, י"ח בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לפנות בוקר תותחי צה"ל מפגיזים בשנית את שדה התעופה אל מאזה.
  • חיל האוויר הפציץ שדה תעופה מערבית לדמשק.

15 באוקטובר, י"ט בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיל האוויר מפציץ מכלי דלק בטרטוס.

16 באוקטובר, כ בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחר מבוצעת תקיפה משולבת של כוחות סוריים, ירדניים ועיראקיים על כוחות צה"ל במובלעת שנכבשה על ידו. חיל משלוח עיראקי מדרום מזרח, חטיבת שריון 40 ירדנית מדרום וכוח שריון סורי מצפון. ההתקפה נהדפה על ידי צה"ל.

18 באוקטובר, כ"ב בתשרי, יום ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסורים המשיכו בהפגזות מקומיות ובניסיונות תקיפה מן האוויר.

20-19 באוקטובר כ"ג-כ"ד בתשרי, ימים ו'-שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סוריה ועיראק ובכוח שנשלח מירדן.

21 באוקטובר, כ"ה בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מועצת הביטחון של האו"ם החליטה על הפסקת אש שתחל מהשעה 18:50 לפי שעון ישראל; ממשלת ישראל הסכימה להיענות לבקשה.
  • הפסקת אש בחזית הסורית: הסורים נהדפו מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, וצה"ל התקדם לעבר דמשק.

23 באוקטובר, כ"ז בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

24 באוקטובר, כ"ח בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפסקת אש.

הזירה המדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

6 באוקטובר, יום הכיפורים, שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לפנות בוקר נמסרת לדרג המדיני והצבאי ידיעה ממקור מודיעיני איכותי כי מלחמה כוללת תפרוץ במתואם בחזית סוריה ובחזית מצרים בשעה 18:00.
  • משיקולים מדיניים בשל חשש מפגיעה בנכונות של ארצות הברית לסייע לישראל במלחמה, ביטלה ראש הממשלה, גולדה מאיר מתקפת מנע שעמד חיל האוויר הישראלי להנחית בצהריים על שדות התעופה בסוריה.
  • ראש הממשלה, גולדה מאיר, מודיעה לאומה על פרוץ המלחמה. דבריה באו לחזק את רוח העם, אך מרחקם מהאמת התברר במהרה. בין השאר אמרה: "צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות... אנו לא הופתענו. שירותי המודיעין ידעו כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת".

8 באוקטובר, י"ב בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שר הביטחון, משה דיין, מתחיל לדבר, בפורום "ועדת העורכים" ובפורומים נוספים, על "חורבן הבית השלישי". ראש הממשלה, גולדה מאיר, מונעת ממנו לשאת דברים לאומה ברוח זו.

9 באוקטובר, י"ג בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

10 באוקטובר, י"ד בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]


12 באוקטובר, ט"ז בתשרי, יום ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לנוכח האבידות הכבדות של צה"ל, כפי שדווחו על ידי הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ועל ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, מודיעה ישראל למזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, על הסכמתה להפסקת אש. נשיא מצרים, סאדאת, דחה הצעה זו.
  • לאחר סירובו של סאדאת להפסקת אש ותחילתה של הרכבת האווירית הסובייטית, מורה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל.

14 באוקטובר, י"ח בתשרי, יום א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק מסוג M60 פטון נפרק ממטוס C-5 גלקסי במהלך מבצע ניקל גראס
  • מטוס "גלקסי" אמריקני ראשון נוחת בלוד, ובו אמצעי לחימה לישראל. הרכבת האווירית פעלה במשך כחודש, והובילה מדי יום כאלף טון של אמצעי לחימה.

16 באוקטובר, כ' בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, מגיע למצרים, כדי לשדל את סאדאת להסכים להפסקת אש.

19 באוקטובר, כ"ג בתשרי, יום ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בעקבות התקדמות צה"ל מעבר לתעלה מחליטה ברית המועצות למנוע תבוסה מצרית. מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, הוזמן למוסקבה, ושם הוסכם, לאחר שני ימי משא-ומתן, לכפות הפסקת אש. במקביל הטילה ההנהגה הסובייטית על הצבא האדום הוראה לתקוף את ישראל במידה ולא תיעתר. הצבא האדום מכין נתיבי טיסה למפציצים אשר היו אמורים להמריא מאוקראינה.

22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, יום ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

23 באוקטובר, כ"ז בתשרי, יום ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

24 באוקטובר, כ"ח בתשרי, יום ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מצרים וישראל הסכימו להפסיק את האש בשעה 7:00, ללא חזרה לעמדות קודמות.

25 באוקטובר, כ"ט בתשרי, יום ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החלה הפסקת האש בין ישראל למצרים.
  • ברית המועצות איימה בהתערבות בלחימה, ובתגובה הוכרזה כוננות בצבא ארצות הברית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חנוך ברטוב, דדו : 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב', תל אביב: ספרית מעריב, 1978, עמ' 123. ‏
  2. ^ 2.0 2.1 ליאור אסטליין, היום מלחמה, בטאון חיל האוויר, ‏.
  3. ^ עדותו של האלוף במיל' שי אביטל על הקרב כנגד הקומנדו הסורי, מתוך אתר רשמי לזכרו של סא"ל יונתן נתניהו.
  4. ^ עיטור המופת שהוענק ליונתן נתניהו, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  5. ^ שאול מופז, המלחמה שלי רב-אלוף שאול מופז (מיל):300 קילומטר בעומק סוריה, באתר nrg‏, 5 באוקטובר 2003