דני מט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דני מט
Dani Mat.jpg
נולד 10 בדצמבר 1927
קלן, Flag of Germany.svg  גרמניה
עלה לישראל 1934
נפטר 5 בדצמבר 2013 (בגיל 85)
רמת גן, Flag of Israel.svg  ישראל
השתייכות Hahagana.jpg ההגנה
Jewish Brigade insignia.svg הבריגדה היהודית
IDF new.png צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1943 - 1982
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים

תפקידים אזרחיים

נציב קבילות החיילים, יו"ר קרן לב"י

דניאל (דני) מט (10 בדצמבר 1927 - 5 בדצמבר 2013) היה קצין בדרגת אלוף, ממפקדי חטיבת הצנחנים, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, מתאם הפעולות בשטחים, נציב קבילות החיילים ויושב ראש קרן לב"י.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דני מט נולד ב-1927 למשפחה חרדית בקלן שבגרמניה. אביו, מנחם, בן למשפחת רבנים מפולין, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, לאחר מכן גויס לצבא הפולני, ערק ממנו וברח לגרמניה. בגרמניה הכיר אביו של מט את אשתו, ציפורה, גם היא ילידת פולין‏[1]. ב-1933, עם עליית היטלר והנאצים לשלטון בגרמניה, נסע האב לארץ ישראל על מנת להכשיר את הקרקע לעליית משפחתו. בזמן זה עבד האב כטפסן בניין ברחובות. ב-1934 הצטרפו מט ומשפחתו לאב בארץ ישראל.

לאחר עליית המשפחה נודע לאב על מושב דתי העומד לקום בעמק חפר. המושב היה כפר הרא"ה. הוא הצטרף למושב והיה החבר החמישי בו, כאשר מט היה לבן הבכור של המושב.

פרנסת המשפחה הייתה דחוקה, ומכיוון שלא הייתה עבודה בחקלאות, עבד האב בסלילת כבישים ובפרדסים בסביבת המושב. כאשר היה בכיתה ז' עזר מט למשפחה ועבד אחרי הלימודים במחסן התבואות. כשהחל המשק להתבסס עזר לאביו ברפת ובלול[2].

שירות בהגנה ומשמר החופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1943 לאחר שסיים בית ספר יסודי ושנתיים בתיכון, החליט מט לעזוב את הבית ולהתגייס. באופן רשמי התגייס למשטרת החופים המנדטורית אולם היה זה אלא כיסוי לשירות בפלי"ם.

בשנת 1942 היה המצב בחזית הים התיכון קריטי; ביוון ובלוב נחלו בעלות הברית תבוסות ומעצמות הציר שלטו בים וצי הצוללות איים על הצי הבריטי. מצב זה הוביל את הבריטים להחלטה שיש לעבות את מערך ההגנה על חופי הארץ, זאת על מנת למנוע פלישה או נחיתה גרמנית-איטלקית. לשם כך הקימו הבריטים יחידה אשר נקראה בפי היישוב "משמר החופים", ובפי האנגלים Coastal Watch וזאת במסגרת משטרת המנדט.

היחידה אשר הוקמה הייתה כפופה לחיל הנוטרים העברי שהיה הצבא ה"לגאלי" של היישוב בארץ ישראל. כך התאפשר אימון חברי ההגנה בנשק ובשדאות, וכך הם רכשו ניסיון בבניית יחידות, בפיקוד ובהפעלה מבצעית שלהן‏[3] .

כאשר התגייס למשמר החופים זייף מט את גילו במסמכים, גויס והוצב בבסיס בת גלים (NH13A-17), באזור חיפה. את רוב זמנו העביר באימונים ה"בלתי לגאלים" של הפלי"ם, בעיקר בהורדת מעפילים אל החוף.

Cquote2.svg

יום בחודש הראיתי את עצמי באיזו שהיא עמדה, משום שהקצין הבריטי היה עובר לביקורת.

Cquote3.svg
– דני מט‏[4]

שירות בבריגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר חודשי שירות חש מט כי מיצה את פעילותו במשמר החופים ופנה למוסדות שהציעו גיוס לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית. למרות שירותו ותעודה של משמר החופים לא יכול היה להתגייס מפאת גילו הצעיר. הצבא הבריטי הסכים לגייסו אם יביא אישור מאביו שמצהיר כי אכן הגיע לגיל שמונה עשרה. לאחר לחץ כבד הסכים אביו לחתום על הצהרה שכזאת ומט גויס לרגימנט הארץ ישראלי. תחילה שהה זמן מה במצרים ולאחר מכן נשלח לאיטליה. לאחר שהייה בת שבועיים באיטליה נחתמו הסכמי שביתת נשק עם גרמניה הנאצית והמלחמה באירופה תמה.

בגרמניה עברה היחידה עם נשקה ודגליה בין היהודים הניצולים. הפגישה עם ניצולי המחנות זעזעה אותו ואת שאר החיילים היהודים. מט חילק את זמנו בין תפקידו הצבאי, שכלל בין היתר שמירה על שבויים גרמנים שעסקו בפירוק מוקשים בהולנד, ובין טיפול בניצולים. בשנת 1946 עזב את הצבא הבריטי וחזר לארץ ישראל[2].

חזרה להגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו לארץ שב מט להגנה והתנדב לפלמ"ח. לאחר שכל חברי מחלקת הפלמ"ח אשר ישבה בביריה נאסרו ופונו על ידי הבריטים, הגיע מט למקום עם אלו אשר באו להחליפה. לאחר מכן הצטרף לגרעין אשר התיישב וייסד את היישוב עין צורים אשר בגוש עציון[5].

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות החלה למעשה כבר עם ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. במהלך החודשים הראשונים ללחימה תקפו כוחות ערביים, בקנה מידה קטן, את גוש עציון שבו שהה מט. מרבית הכוחות נהדפו על ידי מגני הגוש. במרץ ובעיקר במאי 1948 התגברו ההתקפות על הגוש וכללו גם כוחות מהלגיון הערבי, שבאופן תאורטי היה תחת פיקוד בריטי. הכוחות בגוש נותרו מנותקים וסבלו ממחסור בכוח אדם ובאמצעי לחימה. ביום האחרון להתקפות הערבים על הגוש נשאר מט עם ארבעה לוחמים נוספים שנותרו ממחלקת הפלמ"ח, שבה שימש כמקלען.

במקום ובזמן זה זכה מט לפרסומו הראשון. מאות ערבים התקרבו אל עמדתו והחלו בהתקפה. מט שכב מאחורי המקלע והניח לערבים להתקרב. כאשר התקרבו פתח באש. הוא הבחין בשורות הנקצרות, החליף מחסניות והמשיך לסחוט את ההדק. במקום אלו אשר נפלו הגיעו אחרים, שהראשונים שבהם כמעט והגיעו לעמדתו. בתגובה שלף רימוני יד ביד ימינו, חילץ את ניצרתן בפיו והשליכן אל הערבים וזאת תוך כדי המשך הירי מהמקלע בידו השמאלית.

הערבים נסוגו, כאשר הם מותירים מאחוריהם כמאה הרוגים. מאוחר יותר שיערו כי בכך הציל מט את חייהם של כשלוש מאות יהודים ממתיישבי ולוחמי גוש עציון.

למחרת היום החליטה הנהגת היישוב בירושלים לסגת מיישובי גוש עציון על מנת שגורלם לא יהיה זהה למגני כפר עציון אשר נטבחו על ידי הערבים. גוש עציון נפל לידי כוחות הלגיון הערבי ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מט ומחלקתו נלקחו על ידי חיילי הלגיון הערבי כשבויי מלחמה‏[6].

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מהשבי ועם סיום מלחמת העצמאות, עזב מט את הצבא. הוא חזר למשק אביו בכפר הרא"ה וירד לנגב לעבד אדמות השייכות לכפר, ליד קיבוץ סעד. הוא חשב כי הסכמי הפסקת האש עם מדינות ערב, הם בעצם הסכמים זמניים שיובילו בסופו של דבר לשלום ועל כן לא ראה בצבא את עתידו.

הרמטכ"ל, משה דיין, יחד עם לוחמי גדוד 890 של הצנחנים, נובמבר 1955.
עומדים, מימין לשמאל: אל"מ אסף שמחוני, סגן משה עפרון, סרן דני מט, רא"ל משה דיין, רס"ן אריק שרון, סגן מאיר הר-ציון.
יושבים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקב, סרן אהרון דוידי.

בפועל החלה בגבולות המדינה החדשה תופעה חדשה – ההסתננות, שגבתה מחיר אנושי וכלכלי כבד מיישובי הספר. בסוף שנת 1949 חש מט כי חקלאות איננה המקום עבורו והוא קיבל החלטה לחזור לצבא. הוא נשלח לקורס קצינים ומונה למפקד יחידת סיור בדרום הארץ, אזור אשר כונה אז "המערב הפרוע" או "טקסס". משימתו הייתה בלימת התקפות המסתננים. במסגרת היחידה קם הקשר הראשון בין מט ובין הנח"ל; הנח"ל נתן לו תגבורות צבאיות והוא סייע לנח"ל כסייר ומורה דרך. ב-1951 נתבקש לעבור לנח"ל והיה ממקימי ומפקדה של היאחזות הנח"ל הראשונה "נחלאים א'" (כיום נחל עוז). לאחר מכן פיקד על פלוגת משקים בנח"ל שהקימה את היאחזות הנח"ל השנייה "גבעת רחל" (כיום קציעות). אחר כך יצא מט לקורס מפקדי פלוגות. ב-1954 התרשם מפקדה של יחידה 101, אריאל שרון, שפעל באזור ניצנה, מהמפקד הצעיר ושכנע אותו להצטרף לגדוד הצנחנים 890 שזה עתה אוחד עם יחידתו‏[2].

פעולות התגמול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מט התנדב לצנחנים והפך במהרה למפקד פלוגה א', אשר שימשה כסיירת של גדוד 890‏[7]. מאז שהצטרף לצנחנים הפכה הכומתה האדומה למזוהה עמו מאוד, וכמעט תמיד התהלך וכומתה לראשו. כאשר לאורך מספר התקפות מסתננים הגיעו מים עד נפש, הן אצל הציבור הישראלי והן אצל מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה, היה הדרג המדיני פונה אל צה"ל ומאשר ביצוע פעולת תגמול. רבות מפעולות אלו הוטלו על הצנחנים. בפברואר 1955 השתתף מט בפעולת התגמול הראשונה שלו – מבצע חץ שחור. במבצע פיקד על כוח החסימה שנועד לעצור תגבורות מצריות מלפגוע בכוח הצנחנים המרכזי. כוח החסימה גרם למצרים את מירב האבידות: כעשרים ושניים הרוגים וארבעה עשר פצועים. לאחר הפעולה נטל מט חלק פעיל בכל פעולות התגמול שבוצעו עד מלחמת סיני[8].

ב-1955 מונה מט על ידי שרון למפקד הראשון של בית הספר לצניחה, בנוסף להיותו מפקד קורס הקומנדו הראשון בצה"ל.

מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת סיני היה מט סגן מפקד גדוד 88, גדוד הנח"ל המוצנח, בפיקודו של מוטה גור והשתתף בקרב המיתלה. הקרב התחולל במיצר חיטן, המיצר המזרחי במתלה. כוח סיור מגדוד 88 של מוטה גור ודני מט נכנס למיצר ב-31 באוקטובר בשעה 12:30. לאחר כמה מאות מטרים נכנס הכוח למארב מצרי חמוש בנשק נ"ט שהמטיר עליהם אש כבדה מכל הכיוונים. מהאש נפגע מט בכתפו ובצווארו. מערכת סיני הסתיימה עבורו יומיים לאחר שהחלה‏[5].

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהחלים חזר מט לצבא וקיבל את הפיקוד על גדוד צנחנים. ב-1957 יצא למכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וכעבור שנה נתמנה למפקד גדוד הנח"ל המוצנח. ב-1959 היה למפקד גוש באר שבע ויחידת המיעוטים שהייתה בו. ב-1961 התמנה למפקד קורס מפקדי פלוגות בבית הספר לחי"ר, שבראשו עמד אריק שרון, וב-1962 לסמח"ט חטיבת הצנחנים הסדירה. ב-1963 נשלח ללמוד בבית הספר הגבוה למלחמה בצרפת (ECOLE SUPERIEURE DE GUERRE) וסיימו בהצטיינות. עם חזרתו בשנת 1965 עסק בתפקידי הדרכה במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. ב-1966 קיבל את הפיקוד על חטיבת המילואים של הצנחנים, חטיבה 80[4].

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אום כתף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב אום-כתף, משימת חטיבתו של מט, חטיבה 80, הייתה נחיתה ממסוקים בעורף מתחם אום-כתף ושיתוק סוללות הארטילריה הרבות בו‏[9]. בנוסף כוח חי"ר, שריון, הנדסה וארטילריה בפיקודו של אריאל שרון תוכנן לתקוף את חזית המתחם. ב-18:50, 5 ביוני המריא המסוק הראשון וכשעה לאחר מכן נחת הכוח במרחק של ארבעה קילומטרים מן המתחם. זמן קצר לאחר הנחיתה התפוצצו מעל הצנחנים פגזי תאורה ונשמעו קולות נפץ. מט הורה להרחיק את המסוקים מחשש שיפגעו. בשעה 23:30 כאשר הגיעו הצנחנים למתחם כבר החלה מתקפת כוחותיו של שרון. כשהתקרבו לסוללות הארטילריה נפלו לתוך מארב מצרי. לאחר שחוסלה היחידה המצרית המשיכו הצנחנים אל סוללות הארטילריה.

המצרים לא היו מאורגנים להתקפה משולבת שכזאת ורבים מהם נפגעו או נמלטו. כוח הצנחנים של מט עמד במשימתו וסוללות הארטילריה שותקו‏[10].

רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביוני, חטיבתו של מט הועברה צפונה והוטל עליה לכבוש את דרום רמת הגולן. כאלף צנחנים ועשרים כלי רכב נחתו בעומק המערך הסורי בפיק ובצומת בוטמיה. מט סיפר על הנחיתה:

Cquote2.svg

כאשר נחתתי בצומת בוטמיה, עם הליקופטר בודד ומספר קטן של אנשים, בסך הכל עשרה או שנים עשר, התחילו פתאום לרדת סורים, שתי פלוגות סוריות שירדו מהרכב במרחק שלוש מאות מאיתנו – והתחילו להסתער. ופה הייתה בעיה: הליקופטרים נוספים התקרבו, והשאלה הייתה האם להנחית או לא להנחית אותם? החלטתי להמשיך להנחית.

Cquote3.svg
– דני מט‏[5]

ההחלטה התבררה כנכונה. רבים מהלוחמים הסורים נהרגו, נשבו או ברחו.

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל מט את הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה, חטיבה 35. אחת הפעולות הראשונות של החטיבה עליה פיקד הייתה פעולת כראמה, בה ספגה החטיבה אבידות קשות, כשמונה צנחנים נהרגו ועשרים ושניים נפצעו‏[11]. בנוסף, פיקד מט על החטיבה בפשיטת העומק לנגע חמאדי, בעמק הנילוס, להשמדת תחנת כוח מצרית, שתי פשיטות ופגיעה בקו המתח המרכזי מאסואן לקהיר; פשיטה על גשרי הרכבת בין מען לעקבה והריסתם ופעילות שוטפת נגד המחבלים ב"ארץ המרדפים" באזור הירדן.

תקופת לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1969 קיבל את הפיקוד על חטיבה 247 (כיום חטיבה 55) אשר כבשה את ירושלים במלחמת ששת הימים. ב-1970 פיקד על בית הספר לחי"ר. בזמן זה השלים את בחינות הבגרות האקסטרניות. ב-1971 יצא לחופשת לימודים. במשך שנתיים הצליח לסיים תואר ראשון במדעי המזרח באוניברסיטת תל אביב, תוך שהוא לומד ברציפות גם בחודשי הקיץ. לימודיו התרכזו בשני נושאים: מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב-1952 ובמשפחות הערביות והמנהיגות הערבית בארץ ישראל בתקופת המנדט. לימודיו ובייחוד נושא התמחותו השני, סייעו לו רבות בתפקידו המאוחר יותר כמתאם הפעולות בשטחים[4].

ב-1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, סיים את לימודיו בהצטיינות וחזר לפקד על החטיבה.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת המילואים של הצנחנים 247, עליה פיקד מט, נשארה במרכז הארץ בשלושת ימי הלחימה הראשונים ושימשה כעתודה מטכ"לית. רק ב-9 באוקטובר החלה החטיבה לנוע לחזית; החטיבה, למעט גדוד אחד שהוקצה לפיקוד דרום, הוטסה בלילה שבין ה-9 ל-10 באוקטובר לרפידים, שם הייתה לעתודת פיקוד הדרום. יחידות של החטיבה הוצבו במקומות שונים בסיני על מנת לחסום צירי התקדמות אפשריים של המצרים ולהגן על בסיסים מפני התקפות קומנדו[12].

ב-15 באוקטובר הובילה החטיבה את צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב. מט סיפר על הצליחה:

Cquote2.svg

מעולם לא הרגשתי באחריות כה כבדה כמו אותו לילה. הרגשתי שאנו מובילים מהלך גורלי שיכול לשנות את פני המלחמה. הרגשתי כאילו עיני כל עם ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם: המטה הכללי, הפיקוד, בוודאי האוגדה – ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת – "אקפולקו".‬

Cquote3.svg
– דני מט ‏[13]

כשנכנסה לתוקפה הפסקת האש קיבלה החטיבה את הגזרה הצפונית מול איסמעיליה, והיא יצאה אחרונה ב-21 בפברואר 1974 את ראש הגשר במצרים (שכונה בפי החיילים "אפריקה" או "ארץ גושן"), כאשר מט עמד על כך כי יהיה, פיזית, האדם האחרון שיעזוב‏[14][15].

תפקידים צבאיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה פיקד על אוגדת שריון מילואים, אוגדה 90. ב-1974 מונה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים, קודם לדרגת אלוף בדצמבר 1978. ב-1979 התמנה למתאם הפעולות בשטחים. תפקידו היה לשמור על הסדר הציבורי, על המנהל התקין ולדאוג לרווחתם של התושבים. במסגרת תפקידו הציע מדיניות חדשה המבוססת על עקרונות של "מותר" ו"אסור", כאשר מדובר באישי ציבור. עיקרה של המדיניות שהציע הייתה ניתוק היחסים בין אנשי ציבור לבין אש"ף, איסור הכנסת כספים לחיזוק "העמידה האיתנה" ומאבק נגד ארגונים פוליטיים. מטרת המדיניות הייתה לנתק את אישי הציבור הפלסטינים מאש"ף והבאתם לשיתוף פעולה עם השלטונות הישראליים‏[5].

לאחר השחרור מצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 פרש מט מצה"ל ומונה לנציב קבילות החיילים. מט כיהן בתפקיד בתקופה בה מספר קבילות החיילים היה בעלייה מתמדת. בתקופתו התרחשה מלחמת לבנון הראשונה ותקופת האינתיפאדה, אשר הביאו לעליית מספר הקבילות‏[16]. בתפקיד זה כיהן מט כעשר שנים, עד ל-1992.

עמותת "אמיתי" – אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות – העניקה לו את אות העמותה לשנת 1992, על פועלו למען מנהל תקין בצה"ל. במאי 1993 זכה לאות מופת ואיש השנה של ארגון הליונס בישראל על מפעל חייו כאיש התיישבות, כמחנך, כלוחם ומפקד. באותה השנה התמנה כחבר המועצה הבינלאומית המייעצת של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.

ביולי 1993 התמנה מט, על ידי ראש הממשלה, יצחק רבין, ליושב ראש קרן לב"י תפקיד אותו ביצע בהתנדבות. בתפקיד זה כיהן כ-15 שנים עד למאי 2008[1].

מט נפטר בגיל 86.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מט היה נשוי לנדיבה לבית פסטר (נצר למשפחת וילדר - ממייסדי זיכרון יעקב), אב לארבעה וסב לשבעה. בנו הבכור ירון שירת בשריון והגיע לתפקיד מג"ד טנקים. במלחמת יום הכיפורים, שבה לקח חלק (בעת שהיה צוער) בקרבות הבלימה באזור קנטרה ודרומה, נפצע ויחידתו ספגה אבידות, אך פציעתו לא הייתה קשה והוא חזר לשרת‏[2] ואף זכה בעיטור המופת. בתו, תמר, שירתה כסמלת בצנחנים, בתו שרית, שירתה כקצינה בצנחנים, והבן עציון סיים את שירותו כקצין ביחידה מובחרת‏[1].

התגורר בשיכון הצנחנים ברמת גן. יקיר רמת גן לשנת 1998.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 בהתבסס על שיחה שנערכה עם דני מט בתאריך 1 ביוני 2009.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ביילין, י. (20 בספטמבר 1974), "תא"ל דני מט שיבה אל השורשים". דבר השבוע, עמ' 7-6, 20.
  3. ^ גופר, ח. (1995). המשמר על החוף. רמת אפעל : תג. ע' 15.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 דיין, ד. (27 ביוני 1979). "דיפלומט במדים". במחנה, גיליון 39, עמ' 35-34, 51-50.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 לויאב, ר. (20 בינואר 1982). "דני מט: תיק שירות". במחנה, גיליון 17, עמ' 22-20, 48.
  6. ^ כפיר, א. (1981). צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, כרך 4, צנחנים, חי"ר מוצנח. תל אביב: רבידים. ע' 184.
  7. ^ יוסי יהושוע וראובן וייס, "הגדוד של המדינה", ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים, ‏ 07.10.2011.
  8. ^ מוריס, ב. (1996). מלחמות הגבול של ישראל. תל אביב: עם עובד. עמ' 213-210, 355-353.
  9. ^ רון בן ישי, זה לא הפאשלות. זה אנחנו, ynet, ‏ 05.06.2007.
  10. ^ מילשטיין, א. (1985). ההיסטוריה של הצנחנים, כרך ב'. תל אביב: שלגי. עמ' 563, 568-567, 864-857.
  11. ^ אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים, כרך ג'. תל אביב: שלגי, 1985, עמ' 1280-1276.
  12. ^ מילשטיין, א. (1992). מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו הדם: פרוץ המלחמה. תל אביב: ירון גולן. עמ' 237-236.
  13. ^ כפיר, א. (2003). אחי גיבורי התעלה. תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד. עמ' 212-211.
  14. ^ קהלני, א. (2004). אני נשבע לך. תל אביב: משרד הביטחון: כתר. עמ' 103-97.
  15. ^ הראל, י. (1978). אבירי הלב. ירושלים: קרן חטיבת הצנחנים. עמ' 14-13.
  16. ^ גלנטי, י. ולהט, א.ל. (23 בדצמבר 1992). "בתקופת האינתיפאדה הגיעו קבילות אותן לא הכרנו קודם", במחנה, גיליון 14, עמ' 19-17, 42.
מפקדי חטיבה 55 IDF Brigade 55 Tag.svg

מרדכי גורדני מטמתן וילנאידני רהב וולףאפרים ברנד ·צבי נורנחמיה תמריבן ציון ויינרנחשון ישראליאלי אמיתימאיר כליפייצחק (ג'רי) גרשוןשחר ארגמןדרור וינברגיוסי בכראהרון חליוהאיתי וירובשמואל קלמיערן ניבאיתי וירובאורי גורדיןגיא לוי

מפקדי חטיבת הצנחנים Tag shfifonN-1.png

אריאל שרון · מנחם אבירם · אלי זעירא · יצחק חופי · רפאל איתן · דני מט · חיים נדל · לוי חופש · עוזי יאירי · אריה צידון · מתן וילנאי · עמוס ירון · אמנון ליפקין-שחק · דורון רובין · יורם יאיר · שמואל ארד · מנחם זטורסקי · נחמיה תמרי · שאול מופז · דורון אלמוג · משה יעלון · מתי הררי · ישראל זיו · בני גנץ · יצחק גרשון · גדי שמני · אביב כוכבי · יוסי בכר · חגי מרדכי · הרצי הלוי · אהרון חליוה · אמיר ברעם · אליעזר טולדנו

נציבי קבילות החיילים של צה"ל Logo kvilut.png

·חיים לסקוב · דני מט · אהרון דורון · עוזי לבצור · אבנר ברזני · יצחק בריק

מתאמי הפעילות בשטחים

שלמה גזית · רפאל ורדי · אברהם אורלי · דני מט · רחביה ורדי · בנימין בן אליעזר · שמואל גורן · דני רוטשילד · אורן שחור · יעקב אור · עמוס גלעד · יוסף מישלב · איתן דנגוט · יואב מרדכי

נשיאי בית הדין הצבאי לערעורים Logo-bate hadin.png

·איתן אבישר · נחום שדמי · מיכאל בן-גל · יעקב פרי · שמואל גודר · יהודה גביש · דני מט · חיים נדל · דוד מימון · בן ציון פרחי · אילן שיף · ישי בר · שי יניב