עבדאללה סומך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב עבדאללה סומך

עבדאללה (עובדיה) אברהם יוסף סומך‏ (תקע"ג, 1813 - יח באלול תרמ"ט, 13 בספטמבר 1889), רב, פוסק ואיש חינוך. השפיע רבות על העולם התרבותי-דתי בעיראק של המאה ה-19.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי עבדאללה סומך נולד בבגדד למרת כאתון ורבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר וגדול בתורה. כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח, הינו אחד מצאצאיו של רבי ניסים גאון, שהיה ראש ישיבה בקירואן. למד תורה אצל חכם יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ונשא לאשה את שרה, בת-דודו יצחק. חכם יעקב בר יוסף הרופא בספרו "חלק יעקב" בפרשת נח, מכנה את חכם עבדאללה סומך בשם "תלמידי המובהק והנבון".

בתחילה הרב עסק גם במסחר, אך באמצע שנות העשרים לחייו, כשהוא ראה שלימוד התורה בבל הולך ורופף הוא החל לפעול להכשרת תלמידי חכמים כדי שינהיגו את יהדות עיראק בעתיד. הרב לקח עשרה אברכים והחל ללמדם תורה חינם אין כסף. הפילנטרופ יחזקאל בן ראובן מנשה תמך ביוזמתו של הרב סומך, והקים ב-1840 בית מדרש לרבנים שנקרא בשם "מדרש אבו מנשי" וקרן שתממן את התלמידים. רבי עבדאללה סומך העביר לבית המדרש החדש את התלמידים המצטיינים שלמדו ב"מדרש תלמוד תורה" (חדר שבו למדו יתומים ובני עניים), הגביר יחזקאל מימן את מחייתם של התלמידים ושל משפחותיהם. עם הזמן בית המדרש התרחב ונקרא "מדרש בית זלכה". הרב סומך עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.

הרב שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת תר"ן (1889) על רבי עבדאללה סומך:

"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ (והמורי צדק) אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי (מלמדי), היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם..."

– אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא.

קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.

בשנת תרמ"ז (1887) נכתב בעיתון דער איזראעליט‎ על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:

"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"

– ‏אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים תש"ט, עמוד 23.

בי"ח באלול תרמ"ט (1889), ליל מוצאי שבת, נפטר הרב עבדאללה סומך. אחרי מותו, בשנת תרנ"ט (1899), נדפסו בבגדאד שני חלקים מספרו "זבחי צדק". את הספר הרב חיבר לבקשת בן אחותו הגביר יחזקאל בן יהושוע אברהם גבאי. הוא כולל פסקי דינים על שולחן ערוך יורה דעה ובסופו כמה שאלות ותשובות על ארבעת חלקי השולחן ערוך.

פטירתו ואירועי קבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בי"ח באלול תרמ"ט (ליל מוצאי שבת) נפטר הרב עבדאללה סומך. באותה התקופה השתוללה מגפה בבגדד, ולכן הממשלה הוציאה צו אשר אוסר קבורת מת בתוך העיר. תלמידיו של הרב עבדאללה סומך לא הסכימו לקבור אותו מחוץ לעיר והם החליטו לקבור אותו בסמוך לקברו של יהושע כהן גדול הקבור בצד שני של העיר.

קבורתו של הרב בתוך העיר נודעה לפאשה, אשר החליט להוציא את הרב מקברו. הקהילה היהודית ערערה אצל השולטן בקושטא, ולאחר שלושה חודשים החליטה הממשלה בקושטא להדיח את הפאשה על היחס העוין לקהילה היהודית והחליטה להוציא את הרב מקברו ולקבור אותו בבית הקברות היהודי.

כל שרי הממשלה הגיעו לחלוק כבוד לרב בעת שהוציאו אותו מקברו. תלמידיו של הרב ביקשו ממנו מחילה על הוצאת גופתו, וכאשר פתחו את קברו ראו כל השרים שהרב נשאר שלם, כאילו זה הרגע הוכנס לקברו. אחד מהרופאים ניסה לתלוש שערה מזקנו ולא נתלשה. אלפי יהודי בגדד השתתפו בהלוויה, ולאחר מכן פנו לבית המדרש בית זילכה בו הבן איש חי אמר מילות הספד. הרב יוסף חיים הספידו וגילה כי הרב היה ניצוץ של אחז מלך יהודה ולפי שאחז סגר את בתי המדרש, הרב פתח אותם על מנת לתקן את עוון אחז, וכן הוא אמר שהוציאו את הרב מקברו כמו שעשה חזקיהו לאביו שגרר אותו על מטה של חבלים.

מגדולי תלמידיו שסמך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו "זבחי צדק" מהדורה ראשונה, בגד, תרנ"ט

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הספר זבחי צדק באתר הספרים העבריים
  2. ^ הספר קובץ חכמים - על הגדה של פסח, באתר הספרים העבריים