זאב שטרנהל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שטרנהל, 2008

זאב שְׁטֶרְנְהֶל (Sternhell; נולד ב-10 באפריל 1935) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל שם עולמי בפשיזם. שטרנהל חתן פרס ישראל לחקר מדע המדינה לשנת ה'תשס"ח 2008 ונבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת 2010.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב שטרנהל נולד בעיר פשמישל שבפולין כבן זקונים למשפחה יהודית אמידה. במלחמת העולם השנייה נרצחו אמו ואחותו בידי הנאצים (אביו מת קודם לכן), ושטרנהל ניצל לאחר שהתחבא עם דודו ודודתו בלבוב. לאחר המלחמה עבר לצרפת ברכבת ילדים של הצלב האדום ולמד בבית ספר תיכון באביניון. לפני תום לימודיו, ב-1951, עלה לישראל בגפו והתחנך במוסד של עליית הנוער במגדיאל. לימים סיפר על ההחלטה לעלות: "מלחמת העצמאות הציתה את דמיוני: ההחלטה לעלות הייתה החלטה אישית, שנבעה הן מהיסטוריה משפחתית ציונית והן מרצוני ליטול חלק בבניית מדינת היהודים." בתום הכשרתו במגדיאל יצא עם גרעין התיישבותי לקבוצת אושה. תוך כדי עבודה בקיבוץ למד בבית ספר ערב בחיפה. לאחר עזיבת הקיבוץ סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה ביאליק.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת שירותו הסדיר בצה"ל שירת כקצין בדרגת סגן משנה בחטיבת גולני[1] ופיקד על מחלקה במבצע קדש[2]. במסגרת שירות מילואים השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפוריםקצין המבצעים של חטיבת שריון[3]) ובמלחמת לבנון הראשונה (קצין מבצעים במפקדת גיס משוריין 446).

לימודים וקריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטרנהל קיבל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים ב-1960, בהיסטוריה ומדע המדינה. קיבל תואר שני במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית ב-1964, ודוקטורט במכון הלאומי למדע המדינה בפריז ב-1969, בהדרכת ז'אן טושה. נושא עבודת המחקר שלו היה: "הרעיונות החברתיים והפוליטיים של מוריס בארס". ב-1969 מונה למרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. כיהן כמנהל המכון למחקר חברתי על שם לוי אשכול בשנים 1975 - 1977, וכראש המחלקה למדע המדינה בשנים 1974 - 1978. בשנת 1976 מונה לעורך משותף של כתב העת Jerusalem Quarterly, תפקיד בו נשא עד 1990. ב-1982 מונה לפרופסור מן המניין. ב-1989 הופקד על הקתדרה על שם לאון בלום למדע המדינה באוניברסיטה העברית והתמנה לחבר מערכת כתב העת History and Memory, ב-1996 הפך לחבר מערכת של כתב העת Journal of Political Ideologies. פרש לגמלאות בשנת 2003.

שימש כעמית מחקר או פרופסור אורח במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, מכון למדע המדינה בפריז, קולג' סנט אנתוני באוקספורד, מרכז הלאומי למחקר מדעי בפריז (פעמיים), אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מכון למחקר מתקדם פרינסטון, מרכז וודרו וילסון בוושינגטון, מכון ההולנדי ללימודים מתקדמים ואסנאר ובמכון רימרק באוניברסיטת ניו יורק.

פיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 בספטמבר 2008 נפצע קל ברגלו מפיצוץ של מטען צינור בפתח ביתו בירושלים.‏‏‏[4] ב-2009 נעצר יעקב טייטל בחשד שביצע את המעשה‏[5] ובינואר 2013 הוא גם הורשע‏[6].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב שטרנהל נשוי לזיוה שטרנהל, מרצה לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות בצלאל ולהם שתי בנות: טלי ויעל. יעל היא מנחת טלוויזיה בעבר והיסטוריונית בהווה.

תארי כבוד ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של זאב שטרנהל מחברת בין פוליטיקה, היסטוריה ופילוסופיה פוליטית ומשלבת ביניהן. היסטוריה היא החומר שבאמצעותו הוא עוסק באידאולוגיות פוליטיות, בדפוסי חשיבה התורמים לעיצוב המציאות הפוליטית. לפי תפישתו, המחשבה המדינית היא כלי אופטימלי להתבוננות בעצם מהותו של הסדר הפוליטי וחקר הפשיזם, הלאומיות והמאבק נגד הנאורות, כלומר נגד התשתית האינטלקטואלית של הליברליזם והדמוקרטיה, מהווה עיסוק בשאלות היסוד של הפוליטיקה של 250 השנים האחרונות. כל עבודתו בנויה על התפישה לפיה קיימת זיקה ישירה בין פוליטיקה, היסטוריה של הרעיונות ותרבות.

עבודתו המדעית עשויה רבדים-רבדים. זהו מחקר הפרוש על מאתיים וחמישים השנים האחרונות והוא מבקש להבין את המימד האינטלקטואלי של תופעות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות מורכבות שעיצבו את העולם המודרני.

מתחילת דרכו התעניין בחקר המשבר האירופי של המחצית הראשונה של המאה ה-20. השאלה בה עסק לכל אורך מחקריו היא איך ולמה קרס הסדר הליברלי והדמוקרטי המודרני באירופה של המאה ה-20, מה יכול היה להביא לכך שתתחולל שם קטסטרופה כל כך גדולה. על מנת להשיב על השאלות האלה הוא פנה לעסוק בשאלות של לאומיות, ההתקוממות נגד מורשת הנאורות, לחקר הימין המהפכני והפשיזם. תחילה פנה אל תקופת המעבר שבין המאות ה–19 וה-20, והקדיש את עבודת הדוקטור שלו ל"מוריס בארס והלאומיות הצרפתית". בהמשך יצר את המושג "ימין מהפכני" : זהו הכותר של הספר השני וזאת הייתה פריצת דרך: חידוש קונצפטואלי זה איפשר לארגן ולהבין בצורה שונה את המציאות של סוף המאה ה-19, כולל את הסיבות לעובדה שהמוני בני אדם נכונים היו לדחות את הליברליזם ואת הדמוקרטיה המודרנית בשם הערכים הפרטיקולריים של הלאום. שטרנהל החל אז לפקפק בהנחה המקובלת שהלאומיות נולדה בשמאל, הייתה בתחילה כוח של השמאל ובתהליך, אשר קשה להסבירו, עברה לימין או נכבשה על ידי הימין. המושג "ימין מהפכני" הכין את השטח ל"לא ימין ולא שמאל" שיצר כבר הדים רבים.

שלושת ההיבטים של תרומתו למחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לתפישה לפיה הפשיזם היה תוצר מובהק של מלחמת העולם הראשונה והמשברים שבאו בעקבותיה, ולכן שייך כולו לתקופה שבין שתי מלחמות העולם, העמיד שטרנהל תפישה לפיה הפשיזם הנו תופעה אידאולוגית ותרבותית אוטונומית וחדשנית, המעוגנת בשינויים התרבותיים והחברתיים המפליגים שהתחוללו בסוף המאה ה-19. שטרנהל שלל את הגישה שראתה בפשיזם מעין תאונה שקרתה להיסטוריה האירופית או, לפי אמרתו המפורסמת של בנדטו קרוצ'ה, תופעה "בין הסוגריים". הוא גם שלל את המימד השני של גישה זו אשר הבליט את אופיו האופורטוניסטי וחסר התכנים האידאולוגים של הפשיזם.

שטרנהל מציג את הפשיזם כדרך שלישית להתבוננות בחברה הבורגנית, באידאולוגיה הליברלית ובכלכלה הקפיטליסטית. הדרך האחת הייתה לקבל את הקפיטליזם והליברליזם כמקשה אחת: זו הייתה דרכם של הליברלים ולמעשה גם של הסוציאל-דמוקרטים של תקופת המעבר בין המאה ה-19 והמאה ה-20. הדרך השנייה הייתה הדרך המהפכנית של המרקסיזם. לעומת זאת, הפשיזם הפריד בין תכניו האינטלקטואליים של הליברליזם אותם שלל מכל וכל, לבין הכלכלה הקפיטליסטית אותה קבל, לא מתוך אהבה, אלא מתוך הכרה שאין לכלכלה הקפיטליסטית תחליף. כך באה לעולם תפישה מהפכנית חדשה: המהפכה שתבוא תהיה מהפכה פוליטית, תרבותית ופסיכולוגית, אך לא מהפכה כלכלית וחברתית.

הפשיזם נתן מענה להרגשת רבים שהמודרניזציה אינה פועלת נגד הסדר הבורגני, כפי שסבר מרקס, אלא לטובתו. אולם, וזאת נקודת מפתח, ההתקפה על תכניה האינטלקטואלים של הדמוקרטיה הליברלית החלה במקביל לחיסול תכניו הרציונליסטים וההגלינים של המרקסיזם. מהמרקסיזם לא נותרה אלא "סוציולוגיה של אלימות" כפי שסברו ז'ורז' סורל ותלמידיו האיטלקים. ההתקפה על הרציונליזם, הן הדמוקרטי-ליברלי והן המרקסיסיטי, הוו את עמוד התווך הראשון של הפשיזם. הלאומיות האורגנית, על הרלטיביזם ההיסטורי והמוסרי שלה, על פולחן הייחודי והאיבה לאוניברסלי הגלומים בה, הוו את עמוד התווך השני. יסודות אלה השתלבו כדי מהפכה אינטלקטואלית שלמה וקוהרנטית שעלתה ממעמקי התרבות האירופית והייתה חלק בלתי נפרד ממנה.

ניתוח זה של מהות המהפכה הפשיסטית, כולל דחית הטענה שהפשיזם הוא השלכה של המרקסיזם או נובע ממנו, הטענה הנאו-שמרנית המושמעת היום, כחלק של המלחמה בעבר הקומוניסטי, מכתיב ראיה חדשה לא רק של הפשיזם אלא של ההיסטוריה והפוליטיקה של המאה ה-20.

הנקודה השלישית: היסודות למהפכת הימין הונחו קודם בצרפת; כי זו הייתה החברה הליברלית המתקדמת ביותר ביבשת אירופה, ובה משבר הליברליזם הקדים ארצות אחרות, ורק אחר כך, בעשור שלפני 1914 התפתחה תופעה זו גם באיטליה. שלושת הספרים הראשונים, המהווים היום טרילוגיה שיצאה בשנת 2000 במהדורה חדשה, הפנו את המבט לכוון שונה; ופרצו את המסגרת המחשבתית שמקדה את כל תשומת הלב באיטליה. ההשוואה עם הסביבה האיטלקית והגרמנית, מצביעה על עובדת מפתח: למרות השוני הגדול במהלך ההיסטוריה הלאומית של כל אחת משלוש הארצות הגדולות של מערב אירופה, סביב שנת 1900 כל אחת מהן פתחה סוג דומה של רדיקליזם לאומי, איבה דומה לסדר הדמוקרטי ותביעות דומות לאוטרקיה תרבותית. צרפת שמשה כאן קבוצת בקורת לגרמניה ולאיטליה, וההתפתחות בה מאשרת את אופיה האירופי הכללי של תופעת המרד בנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. צרפת הייתה עריסת הפשיזם מהבחינה האינטלקטואלית והאידאולוגית, אך ככוח פוליטי המהפכה הלאומית בוצעה בה רק אחרי המפלה ב-1940, ולא בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. צרפת יצאה כמנצחת מהמלחמה, ולכן באיטליה ובגרמניה, הבשילו התנאים מוקדם יותר.

בעיקרו של דבר ניתוח זה הראה שהפשיזם הוא אידאולוגיה לא פחות מגובשת ולא פחות אוטונומית מסוציאליזם ושהפער בין אידאולוגיה ומעשה לא היה בפשיזם גדול יותר מבכל אידאולוגיה אחרת.

שטרנהל מבחין עוד בין פשיזם לנאציזם, הפשיזם לדעתו זה הגרעין הקשה של המלחמה בנאורות ובמורשת הנאורות, ולעומת זאת הנאציזם זוהי מלחמה במין האנושי.

מוריס בארס והלאומיות הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי עבודת הדוקטורט של שטרנהל שפורסמה לראשונה ב-1972, הודפסה ארבע פעמים, כאשר המהדורה האחרונה, המכילה מבוא חדש, ראתה אור בשנת 2000. מוריס בארס (1862-1923) היה סופר, פוליטיקאי ופובליציסט מפורסם מאד בזמנו. הוא היה אבי הרומן הפוליטי הצרפתי והאידאולוג המובהק ביותר של הלאומיות הצרפתית בעשור האחרון של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 . עד לעבודתו של שטרנהל הלאומיות של בארס נתפשה כתגובה להשפלה במלחמת צרפת-פרוסיה של 1870 ואובדן אזור אלזס-לורן והעיר שטרסבורג במרכזו. שנה לפני בואו של שטרנהל לפריז פרסם מי שיהיה מדריכו בעבודת הדוקטור, פרופ' ז'ן טושר, מאמר במסגרת קובץ שהוקדש למאה שנה להולדתו של בארס, שבו הגדיר את הלאומיות של בארס כתגובה של "ילד מושפל". גישה זו הייתה הגישה המקובלת: הלאומיות הצרפתית של סוף המאה ה-19 נתפשה כתגובה למפלה במלחמה נגד גרמניה בשנת 1870, שהייתה עד למפלה של 1940, הכבדה ביותר שידעה צרפת בהיסטוריה המודרנית שלה. שטרנהל חשף דמות אחרת לגמרי, אמנם מורכבת ועשויה כמה רבדים, אך כאידאולוג פוליטי הוא היה, בראיה כוללת, אנטי-רציונליסט, רלטיביסט מוסרי, שלל עקרונות אוניברסלים והיה אנטישמי קיצוני. לאומן רדיקלי זה, האידאולוג המובהק של האנטי-דרייפוסיזם, התעניין הרבה יותר במלחמה ביהודים, במרקסיסטים ובדמוקרטיה הליברלית מאשר בגרמנים; ופיתח אידאולוגיה של "האדמה ואבותינו הקבורים בה" [LA TERRE ET LES MORTS] שהיא המקבילה הצרפתית של BLUT UND BODEN "דם ואדמה" הגרמנית.

שטרנהל ניסה להראות בספרו דבר שהמחקר לא הבחין בו קודם לכן, שישנה לאומיות צרפתית רדיקלית קרובה מאד ברוחה ללאומיות הגרמנית. הוא הראה שיש ללאומיות זו אידאולוגיה סדורה, ועמד על חשיבותה בתרבות הפוליטית הצרפתית, עובדה אשר כשלעצמה הצביעה על ממדיה של התופעה כתופעה אירופית. הדעה המקובלת הייתה שצרפת הייתה שונה מגרמניה בזכות המסורת הרפובליקנית שלה ושצרפת, שהיא מולדת זכויות האדם, לא ידעה את התופעות הרדיקליות-קיצוניות של הלאומיות הגרמנית. הספר עורר עניין רב בחוגים המקצועיים והניח את היסודות לספרו השני שזכה גם הוא לתהודה ציבורית רחבה. ‏‏‏[7]

הימין המהפכני 1885 – 1914: המקורות הצרפתיים של הפשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה יצא לאור לראשונה ב-1978, הוא הודפס שבע פעמים, כשמהדורה מורחבת, עם מבוא חדש, יצאה לאור בשנת 2000; הספר תורגם לאיטלקית ב-1997. שטרנהל יצר בספר את המושג "ימין מהפכני" ששבר את המוסכמות של ימין ושמאל, כי בהיסטוריוגרפיה היה מקובל לחשוב שהמהפכה הייתה תמיד בצד שמאל, ואילו הימין הוא ראקציוני. שטרנהל הביא תפישה אחרת: ישנו גם ימין מהפכני הנלחם נגד הליברליזם, הדמוקרטיה והמרקסיזם בעת ובעונה אחת; ושנית, לפשיזם יש מקורות בצרפת. שני גורמים אלו עוררו הד רב והדבר בא לידי ביטוי בביקורות נלהבות מחשובי המלומדים של הזמן. ‏‏‏[8]

בצרפת שלטה אז תפישה מבית מדרשו של פרופ' רנה רמון שפרסם בשנת 1954 בהוצאת AUBIER את ספרו הידוע ביותר LA DROITE EN FRANCE. ספר זה זכה למהדורות רבות, האחרונה בשנת 1998. מאז 1982 הספר יצא לאור תחת הכותר: LES DROITES EN FRANCE . בשנת 2005, פרסם רמון, אז כבר חבר האקדמיה הצרפתית, ספר חדש: LES DROITES AUJOURD'HUI, שבו הוא מתמודד עם ניתוחו של שטרנהל, המוגדר על ידו כ"ההעמדה בספק הרצינית ביותר של הבחנתי המשולשת" על סוגי הימין. אכן, רמון סבר שמאז תחילת המאה ה-19 ועד היום ישנם בצרפת שלושה סוגים של ימין:

  1. ימין מלוכני-ריאקציוני.
  2. ימין ליברלי.
  3. ימין בונאפרטיסטי, כלומר אוטוריטרי.

שטרנהל טען שתפישה זו נכונה עד סוף המאה ה-19, אך לא מעבר לכך: במציאות של חברה מתועשת, בתנאים של דמוקרטיה ליברלית, הבחנה זו אינה תופשת יותר. מאז המשבר הראשון של הדמוקרטיה הליברלית לדעת שטרנהל נוצרו בצרפת שני סוגי ימין: האחד, ימין ליברלי, שיכול היה להיות גם ליברלי וגם שמרני, אלא שבעיקרו של דבר הוא מקבל את הסדר הדמוקרטי; ואילו הימין השני הוא ימין מהפכני, שמבקש לחסל את הסדר הדמוקרטי.

שטרנהל טען שהמאבק המהפכני נגד הדמוקרטיה תחילתו כבר בסוף המאה ה-19, הוא מתנהל עד מלחמת העולם השנייה ושיאו הוא במשטר וישי. רמון סבר שמשטר וישי הייתה אפיזודה חולפת בהיסטוריה הצרפתית, חסרת שורשים וחסרת משמעות של ממש, תוצר מקרי של הניצחון הגרמני, בעוד ששטרנהל טען שזו הייתה התוצאה האידאולוגית של הימין המהפכני של תחילת המאה ה-20. כדי לפרוץ את הדרך לשלטון הימין המהפכני היה רק זקוק לתנאים פסיכולוגיים והיסטוריים שנוצרו עם המפלה הצרפתית של 1940. ‏‏‏[9]

לא ימין ולא שמאל: האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של שטרנהל יצא לאור לראשונה ב-1983 בצרפת; ובעברית בהוצאת עם עובד בתל אביב בשנת 1988, תחת הכותר "לא ימין ולא שמאל, האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת". בשנת 1990, בבואו לסכם את שנות ה-80 המוסף הספרותי של לה מונד מה-24 במרץ 1990‏‏[10] הכליל את הספר ברשימת ארבעים הספרים החשובים ביותר שפורסמו בצרפת בשנות ה-80. מדוע דווקא 40? כי בצרפת מתפרסמים במשך עשור 40.000 ספרים. הספר הודפס פעמים אחדות, זכה לשלוש מהדורות, שהאחרונה בהן, מהדורה מורחבת עם מבוא חדש, יצאה לאור בשנת 2000. שלושת ספריו הראשונים של שטרנהל, מוריס בארס, הימין המהפכני ולא ימין ולא שמאל יצאו לאור בטרילוגיה בצרפתית בשם "צרפת בינלאומיות לפשיזם" (FAYARD, 2000) הספר תורגם לעברית, איטלקית ואנגלית (בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה במהדורה הראשונה, בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון במהדורות הבאות) ונמצא אונליין על הרשת. במאמרו של רוברט טומבס ב–The Times Literary Supplement ב-14 ספטמבר 2001 והמוקדש לשלשת הספרים, הוא מציין במיוחד שמחקרים אלה כבר הולידו ספרות משנית משל עצמם.

הספר טוען שהפשיזם הוא הדרך השלישית בין ימין לשמאל, והוא עומד על שני יסודות: לאומיות רדיקלית שביטויה הפוליטי הוא הימין המהפכני שעליו כתב בספר הקודם והיסוד השני הוא רוויזיה אנטי-רציונליסטית של המרקסיזם, שיוצרת סוציאליזם מסוג חדש, אנטי-מרקסיסטי וגם אנטי-דמוקרטי. בעוד הסוציאל-דמוקרטיה ראתה את עצמה כיורשת תכניו האינטלקטואלים של הליברליזם ואמצה את הדמוקרטיה, הפשיזם יצא למלחמה בערכים אלה, אך לא בקפיטליזם עצמו. הספר הראה שצרפת הייתה זו שבה תהליכי גיבוש האידאולוגיה הפשיסטית הבשילו מוקדם יותר. הספר גם עומד על כך שחוגים רחבים של האינטליגנציה הצרפתית, מבלי לאמץ את כל תכניו של הפשיזם, השתתפו בהתלהבות במרד הפשיסטי נגד התרבות הבורגנית ונגד הדמוקרטיה הליברלית.

פרק 7 נקרא "פשיזם ספיריטואליסטי" ובו ניתוח של כוח המשיכה של הפשיזם ביחס לשמאל הקתולי של הפילוסוף עמנואל מוניה. מוניה ואנשיו השתתפו ב"מהפכה הלאומית" של וישי ורק בתחילת 1943 עברו למחתרת. כאן עורר שטרנהל נקודה כואבת כי העלה את השאלה האם העובדה שאנשים החלו את דרכם כשותפים ל"מהפכה הלאומית" של וישי, שכללה את חוקי הגזע משנת 1940, היא בעלת משמעות היסטורית ומוסרית או שעובדה זו נמחקה על ידי לחימתם במחתרת? באותו זמן נשיא צרפת היה פרנסואה מיטראן שעבר בדיוק את אותו המסלול. כאן ההתנגדות הייתה קשה ותלמידיו וידידיו של מוניה התגייסו להגנתו ולמעשה להגנה על עברם. בעיקרו של דבר, ספר זה העלה גם את השאלה של "סוד הקסם של הפשיזם" או את שאלת כוח משיכתו של הפשיזם אצל אינטלקטואלים רבים, כולל בשמאל הקתולי הלא-קונפורמיסטי. נקודה זו הייתה כואבת במיוחד, כי היה בה כדי להצביע על עומק האיבה כלפי הסדר הליברלי–דמוקרטי של שנות ה-30 בצרפת ולהסביר את התמיכה הרחבה שבה זכה המשטר של וישי. כותב שטרנהל (לא ימין ולא שמאל, ע' 355, במהדורה העברית): "האידאולוגיה שניצחה ב-1940, מתוקף היותה רווחת במשך כחמישים שנה, הייתה לדעה מקובלת על רקע המפלה הגדולה. כמו בגרמניה ובאיטליה, מלוא משקלה ההיסטורי הורגש רק לאחר התבוסה של 1940." ובהמשך: האינטלקטואלים הפשיסטים "כלל לא הסתגרו בסלונים ספרותיים ולא התמקדו בוויכוחים תאורטיים. הם היו חלק בלתי-נפרד מהחיים האינטלקטואלים והפוליטיים. כתביהם, כתבי-העת שלהם, עיתוניהם, הפכו לעתים תכופות לרבי-מכר. כעבור מחצית המאה ההשפעה המצטברת מורגשת במלואה."

הספר חולל מחלוקת וויכוח שנמשך עד היום. כפי שציין פרופ' שאול פרידלנדר במאמר ביקורת "הדרך לוישי" ‏‏‏[11] "רק לעתים נדירות טופלו הבעיות שהועלו בספרו הבלתי רגיל של שטרנהל בקפדנות ובשיטתיות דומה. אפשר לסכם את טעונו במשפט אחד: נוכחות הפשיזם בקרב החברה הצרפתית, במיוחד בקרב האינטלקטואלים הייתה הרבה יותר עמוקה ממה שהיסטוריונים מאז המלחמה היו מוכנים להודות". ‏‏‏[12]

יסודות הפשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה נפתח בפרק מבוא העוסק ב"פשיזם כתרבות פוליטית חלופית" ומסתיים באחרית דבר "ממשבר של תרבות למשבר פוליטי". הוא יצא לראשונה בצרפתית ב-1989, מהדורה שנייה ראתה אור ב-1998 וב-2010 עתידה לצאת מהדורה חדשה. הספר תורגם לעברית, אנגלית, (בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון ב-1994), איטלקית, ספרדית, גרמנית, פורטוגזית וכעת הוא בתהליכי תרגום לבולגרית. הוא נמצא גם און-ליין ברשת. באנגלית ובצרפתית הוא קרוי: "לידת האידאולוגיה הפשיסטית" . שטרנהל כתב את הספר הזה בשיתוף עם שניים מתלמידיו: מריו שניידר, היום פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית וראש המחלקה למדע המדינה וד"ר מאיה אשרי.

הספר מתרכז בתקופה שמן סוף המאה ה-19 עד למלחמת העולם הראשונה, והוא עוקב אחרי התגבשותה של האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת ובאיטליה. המחברים מצביעים על החשיבות המכרעת של הרוויזיה של המרקסיזם שעשה אותה ז'ורז' סורל הצרפתי, אבל שפותחה ומומשה באיטליה והפכה לכוח פוליטי בקרב הסינדיקליזם המהפכני האיטלקי. מוסוליני, מנהיג השמאל המהפכני במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ועורך יומונה "אוונטי!" התפתח בשולי הסינדיקליזם המהפכני והיה לשותף לרוויזיה האנטי-רציונליסטית של המרקסיזם. המחברים מראים איך עוד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה החל מוסוליני מתנתק מהמרקסיזם ומתקרב למורדים הסורליאנים שגורשו בהדרגה מהמפלגה הסוציאליסטית והיו לכוח עצמאי. כאן היה השלב המכריע: עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, תוך כדי תהליך הרוויזיה של המרקסיזם הגיעו הסורליאנים למסקנה המהפכנית שאין אלטרנטיבה לקפיטליזם, אבל יש אלטרנטיבה לתכנים האינטלקטואלים של הליברליזם. כלומר, הם הפרידו בין הקפיטליזם לליברליזם; את הקפיטליזם, השוק החופשי והרכוש הפרטי הם קיבלו מתוך תפישה שאין אלטרנטיבה לקפיטליזם, אבל את החופש הפוליטי, את הערכים האינטלקטואלים והמוסריים של הליברליזם, את זכויות האדם הם חיסלו. בעת ובעונה אחת הם גילו גם את כוחה של הלאומיות.

ישנו בספר פרק הנקרא: צומת הדרכים ושמו מוסוליני". סביב מוסוליני וכתב העת "אוטופיה" שהוא היה עורכו התרכזו בשנתיים שקדמו למלחמת העולם הראשונה כל המהפכנים, אלה מהשמאל שנשארו נאמנים למרקסיזם, ולימים ייסדו את המפלגה הקומוניסטית, ואלה מהאגף הסורליאני שיהיו מייסדי המפלגה הפשיסטית. הסורליאנים הקדימו את מוסוליני בכך שפרשו או גורשו מהמפלגה הסוציאליסטית הדמוקרטית. עם פרוץ המלחמה, פרש גם מוסוליני מהמפלגה שהתנגדה למלחמה והצטרף לסינדיקליסטים המהפכנים. אלה היו עתה לכוח מהפכני לאומני ואנטי-מרקסיסטי קיצוני. כך השיב ספר זה מראש לטענה הניאו–שמרנית המאוחרת יותר, לפיה לנין היה רק תלמידו של מוסוליני. הספר הראה איך המהפכנים שבאו מהשמאל ויתרו על עיקרי המרקסיזם, על עצם השאיפה למהפכה חברתית וכלכלית ושאפו למהפכה פוליטית ואינטלקטואלית, ואילו המהפכה הבולשביקית הייתה מהפכה קלאסית של המאה ה-19: מהפכה כלכלית, חברתית ופוליטית גם יחד. זה היה ההבדל הגדול בין הפשיזם לבין הלניניזם, בין מהפכה המשנה את סדרי החברה, הכלכלה והפוליטיקה לבין מהפכה שהיא פוליטית ותרבותית ואינה מערערת על התשתית הכלכלית והחברתית של החברה הבורגנית. ג'יימס גרגור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי כתב במאמר ביקורת על "יסודות הפשיזם" כי הספר "מהווה תפנית פרדיגמטית" בחקר הפשיזם. ‏‏‏[13] גם רוברט פקסטון ‏‏‏[14] עומד על תרומת המחקר אף על פי שבספר שיצא בשנת 2005 ‏‏‏[15] הוא חולק על תפישתו של שטרנהל לפיה הפשיזם הוא אידאולוגיה כמו כל אידאולוגיה אחרת. לפי שטרנהל הפשיזם אינו לא השלכה או צל של הבולשביזם או ריאקציה לבולשביזם, לא סוכן של הקפיטליזם ושל ההון הגדול של הימין, אלא תופעה העומדת ברשות עצמה ונהנית מאותה מידה של אוטונומיה אינטלקטואלית ואידאולוגית כמו הליברליזם או הסוציאליזם. הפשיזם אינו "פרזיט" ומייסדי התנועות לא היו סתם אופורטוניסטים. האידאולוגיה שלו אינה פחות משמעותית מהליברליזם ומהסוציאליזם.

בניין אומה או תיקון חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגש כאן על המילה "או" כי האבות המיסדים של המפעל הציוני בארץ-ישראל הבינו מהר מאד שמימוש שתי המשימות בעת ובעונה אחת אינו אפשרי וכי הציונות מחייבת לבחור ולקבוע סדר עדיפויות. זהו הספר היחיד שכתב שטרנהל בעברית והוא יצא לאור בהוצאת עם עובד ב-1995, תורגם לאנגלית (פרינסטון 1998), צרפתית ואיטלקית (קישור לגוגל ספרים, גרסה חלקית באנגלית). מקורו של ספר זה ברצונו של שטרנהל לברר לעצמו את הסיבה לכך שעם עלייתו לארץ בשנת 1951, בטרם מלאו לו 16. הוא לא מצא כאן את אותה החברה עליה שמע וקרא כל כך הרבה ואשר הציתה את דמיונו: חברה סוציאליסטית, חברה שוויונית, מופת לעולם כולו. שוויון מצא רק בקיבוץ. בעיה זו הטרידה אותו שנים ארוכות ובשנות ה-90 לקח פסק זמן מעבודתו על המחשבה המדינית האירופית, וניסה להבין, בספריות ובארכיונים, מה קרה לה לאותה חברה סוציאליסטית ולאן נעלמה.

כאשר חקר את התפתחותה של תנועת העבודה מאז ימי העלייה השנייה, הוא ביקש להבין תחילה איך פתרה הציונות הסוציאליסטית את המתח ההכרחי, שקיים בכל מקום בעולם, בין הערכים הפרטיקולרים של הלאומיות לבין הערכים האוניברסלים של הסוציאליזם. הוא ידע שהמפלגות הסוציאליסטיות באירופה טרחו לרוב להפגין את נאמנותן למרקסיזם, ב"לא ימין ולא שמאל" הוא הראה איך לאון בלום, המנהיג היהודי של המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, הכריח את אנשי האגף האנטי-מרקסיסטי והלאומני לפרוש מהמפלגה; הוא הכיר את התפנית שביצעה מפלגת הלייבור הבריטי בשנת 1931, היא השנה שלאחר יסוד מפא"י, לעבר הסוציאליזם. שטרנהל הכיר היטב את תהליך המרקסיזציה שעברה מפלגת העבודה הבריטית בהשפעתו של הרולד לסקי, מלומד ידוע, פרופסור בבית הספר לכלכלה ולמדע המדינה בלונדון. שטרנהל ביקש להבין איך התמודדה תנועת העבודה הישראלית שמפא"י עמדה במרכזה, עם תביעותיו האוניברסליות של הסוציאליזם שעה שמטרתה האחרת הייתה כיבוש הארץ למען העם היהודי.

התשובה הראשונה מצא שטרנהל אצל א.ד. גורדון וזו שיקפה, אם כי בצורה ממותנת בהרבה את "הלאומיות האינטגרלית" האירופית: גורדון תבע מחבריו בני העלייה השנייה "לאומיות מלאה וגמורה", "לאומיות שלמה ומלאה מן הקצה אל הקצה". תפישתו של גורדון מבוססת על ראית האומה כ"משפחה גדולה". בניגוד לחברה שאינה בעיניו אלא "קיבוץ מלאכותי, בלי רוח חיים" האומה "קשורה בטבע" והיא מקור החיים, היא קודמת ליחיד כי היא זו שיצרה אותו וממנה הוא יונק את ישותו. גורדון שלל את התפישה הליברלית של האומה כמכלול של יחידים. הלאומיות של גורדון הייתה לאומיות אורגנית, היא זו שיצרה את החיים האנושיים. ‏‏‏[16]

התפישה הלאומית של גורדון שאומצה על ידי הגופים הפוליטיים שיסדו אנשי העלייה השנייה לא הייתה אלא אחת הוריאציות הרבות של הלאומיות הרדיקלית האירופית. באותו זמן, בדצמבר 1922, בדבריו בפני באי הוועידה השלישית של מפלגת "אחדות העבודה" פרש בן-גוריון את האידאולוגיה אשר, לשיטתו של שטרנהל, עתידה הייתה להנחותו לאורך כל חייו: "לא מתוך חיפוש ובקשת דרך לסדר חיינו על יסודות הרמוניים של יצירה חברתית-כלכלית משוכללת אנו קובעים את קו פעולתנו. הדאגה הגדולה האחת השלטת במחשבתנו ועבודתנו היא - כיבוש הארץ ובניינה בכוח עליה רחבה. כל השאר אינו אלא פרפראות ומליצות..."; ובהמשך הוסיף: "אין אנו חובשי בית המדרש המתפלפלים בהלכות יצירה עצמית - אנו כובשי ארץ שהועמדו בפני קיר ברזל ועליהם לנפצו". ‏‏‏[17] בלשון דומה נקט ברל כצנלסון: "המפעל הציוני", כתב, הוא "מפעל כיבוש". ומיד הוסיף: "לא במקרה אני משתמש לגבי היצירה היישובית במונחים צבאיים". אצלו כל השיקולים הכלכליים והחברתיים היו כפופים לשיקול הלאומי: כיבוש הארץ וישובה בכוח עליה רחבה. אכן, "בשבילנו", כתב "העלייה היא הקריטריון לכל, וכל שיטה כלכלית תבחן בזה אם היא מביאה לריבוי העבודה". ‏‏‏[18]

לטענת שטרנהל, באופן זה התברר במהלך עבודתו, כי הסוציאליזם והשוויון לא היו מטרה: המטרה הייתה בניין הכוח הלאומי באמצעות קליטת עליה, הקפיטליזם והרכוש הפרטי לא היו פסולים כל עוד שירתו את המטרה הלאומית. כך התברר, שלא זו בלבד שלא הייתה בארץ ישראל חברה שוויונית או סוציאליסטית, אלא שהמייסדים לא נשאו את עיניהם לשוויון ולא זו הייתה מטרתם. הם לא שללו שום שיטה כלכלית ובלבד שתשרת את המטרה של בניין האומה. נוסף לכך, על מנת לבנות את האומה דרוש היה שיתוף פעולה בין-מעמדי. הסוציאליזם לא היה אלא מיתוס מגייס, ואילו המושג של שלטון הפועלים היה בבחינת מילה נרדפת לשלטון הביורוקראטיה של ההסתדרות. על בסיס זה נסגרה העסקה ההיסטורית שבין מפלגות ההסתדרות לבין הבורגנות הארץ-ישראלית: השמאל לא תבע את שינוי הסדר החברתי, ואילו הימין לא תבע לעצמו את השליטה הפוליטית ביישוב. חלוקת עבודה זו התתקיימה בכול התקופה שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה.

שטרנהל מראה בספר שמאחר והאבות המייסדים כמו ברל כצנלסון ובן-גוריון כלל לא שללו את הרכוש הפרטי, הסוציאליזם היה מוגבל למסגרת הקיבוץ; שיתוף היה קיים גם במידה מסוימת במושב, אך לא מחוץ להם. מאחר שרק בין 8%-6% מהאוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בשנות ה-30 ובשנות ה-40 חיו בחברה שיתופית, בעוד ש-90% מהאוכלוסייה חיו חיים של חברה בורגנית רגילה, אבסורד הוא לדבר על חברה סוציאליסטית בארץ-ישראל. מסיבות אלה חינוך בבית ספר תיכון היה מותרות של עשירים. ורק בני הבורגנות והביורוקרטיה ההסתדרותית יכלו לשלוח את ילדיהם לבית ספר תיכון. הפערים החברתיים היו כבר גדולים בשנות ה-30, גם בתוך ההסתדרות עצמה, בין עובדי המנגנון הבכירים לבין הפועלים החקלאים, שלעתים חיו על סף רעב. לפי מחקרו של שטרנהל בארץ-ישראל הסוציאליזם היה סיסמה מגייסת לצורך בניין האומה, ולא תוכנית לפעולה ממשית. כאן הסיבה לעובדה שגם עם התחלת העצמאות המדיניות לא השתנתה מיסודה, והחברה המשיכה להתפתח במסלול של חברה בורגנית רגילה.

יוסף גורני, חוקר חשוב של תנועת העבודה, ביקר באופן נחרץ את מהלכיו של שטרנהל בספרו זה‏[19], וראה בהם ביטוי חלקי ושטחי משהו של המהלך ההיסטורי כפי שהשתקף בפועל, ובחוסר רגישות להבדלים איכותיים ניכרים בין התנועות האירופאיות ובין תנועת העבודה. שטרנהל ענה לגורני על ביקורתו במאמר חריף אף הוא, בו האשים את גורני, בפועל, בפרובניציאליות ותמימות מחקרית‏[20].

אניטה שפירא, אף היא חוקרת מובהקת של תנועת העבודה ביקרה את שטרנהל, מנגד, על יסוד ההיבט האוניברסליסטי והתאורטי של כתיבתו, ותיארה אותה ככתובה ב"להט מיסיונרי" מטרתי או (לחלופין) כי "שטרנהל נפל כאן קורבן למחלה המקצועית ידועה: להקיש ממסכת מחקרית אחת, שהוא בקי בה, על נושאים חדשים שהוא לומד: כך, הפלא ופלא, כששטרנהל בוחן את הסוציאליזם הארץ-ישראלי, הוא מגלה פשיזם צרפתי !". לגופה של התיזה של שטרנהל, שפירא רואה אותה כשגויה באופן תאורטי במובנים המיוחסים לחשיבה מרקסיסטית עדכנית, ושגויה במובנים עובדתיים רבים. את טענותיו של שטרנהל נגד רמה אינטלקטואלית רדודה, לשיטתו, בתנועת העבודה הישראלית, שפירא מפרשת כהתנשאות אוניברסליסטית עקרה: "החזרה האינסופית על דלות הפילוסופיה של תנועת העבודה ועל עליבותה וויכוח האינטלקטואלי בתוכה (לעומת העליונות האינטלקטואלית של ענקי התאוריה האירופים) מצטרפת אל ביקורת המעשה הסוציאליסטי בארץ ואל ערעור מניעיו, ומובילה למסקנה שהדגם הסוציאליסטי הרצוי בעיני שטרנהל הוא הטיפוס הידוע בכינוי ׳סלון קומוניסט׳: מי שחי חיי בורגני, אך מדבר גבוהה-גבוהה הסוציאליסט. זה, ולא הנבוכים הארץ-ישראלים, המגששים את דרכם לחברת העתיד, הוא הסוציאליסט האמיתי. הוא עוסק בשאלות אוניוורסליות על כוסית ויסקי ליד האח, ומתלבט בדקדוקי עניות של ניסוחי מצע. סוף-סוף, מי שמע, כדברי שטרנהל, שתנועה סוציאליסטית תתבסס על הוויה פועלית?" (שפירא מכוונת, בין היתר, לטקסטים ידועים של ברל כצנלסון, כגון "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", תפיסתה בעלי ערך ביקורתי שחסר מאד בסוציאליזם האירופי)‏[21].

מסורת האנטי-נאורות: מהמאה ה-18 עד למלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר התפרסם בצרפתית בשתי מהדורות בשנת 2006, תורגם לאנגלית (בהוצאת אוניברסיטת ייל ועומד לצאת בדצמבר 2009), לאיטלקית וליוונית. מהדורה צרפתית חדשה תהיה ב-2010. התזה הבסיסית של הספר היא שהאנטי-נאורות התפתחה החל במאה ה-18 כביקורת הנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית, לא לאנטי-מודרניות אלא למודרניות אחרת. במילים אחרות, ישנה מודרניות נאורה, נושאת ערכים אוניברסליים, מודרניות של זכויות אדם וקדימות היחיד לחברה, וישנה מודרניות אחרת, אנטי-רציונליסטית, קומוניטאריאנית ולאומנית. זו, התפתחה מהמחצית השנייה של המאה ה-18 לאורך המאה ה-19 והמאה ה-20, והיא מבוססת על קדימות החברה ליחיד ועל פולחן ההיסטוריה. כך חתרה האנטי-נאורות תחת יסודות הליברליזם והדמוקרטיה והניחה את היסודות ללאומיות הרדיקלית של מעבר המאות ה-19 וה-20 .

המושג נאורות נוצר במאה ה-18 על ידי בני הדור עצמם והוא משמש בשתי הוראות: הוא מאפיין את התקופה, ובאותה עת הוא בבחינת תבנית המשמשת כביטוי לשינויים המפליגים בתפישת האדם והחברה שמציינים יותר מכל את הזמן ההוא: הגלוי המופלא שבני אדם הם יצורים בעלי זכויות, ולזכויות אלו קוראים זכויות טבעיות, על מנת לומר שאלו שייכות להם מטבע בריאתם. את תפישת האוטונומיה של היחיד חייב העולם המודרני למהפכה המדעית של המאה ה-17 ואילו את יישומה במונחים של פרימט היחיד ביחס לחברה ולמדינה חייבים אנו לפילוסופיה האנגלית של שלהי אותה מאה. תומאס הובס היה החלוץ הגדול, המהפכן האמיתי. על היסודות האינדיבידואליסטים והתועלתניים שיצק הובס - האדם כיצור אוטונומי, מעין אטום הנע במרחב, הפועל לפי שיקולים של תועלת ונזק - גיבש ג'ון לוק את תפישת החברה והמדינה של הנאורות: האדם הוא החומר והיוצר של הסדר החברתי. החברה היא מעשה ידיו, תוצאה של החלטה רציונלית וולונטרית ואין לה שום תכלית אחרת מאשר לשרת את האינטרסים של יוצריה. אינטרסים אלה כוללים מרחב של חרות גדול ככל האפשר ויכולתו של האדם להיות אדון לעצמו. לוק מציג לא רק את העקרונות אלא את הדרך למימושם: אחרי מונטסקיה, שהעניק לנו את הרעיון שכוח אפשר לבלום רק באמצעות כוח, הוא בונה שיטה המבוססת על שלש רשויות המחלקות ביניהן את הכוח השלטוני ועל הכרעת רוב: זהו המודל הבסיסי של דמוקרטיה פרלמנטרית. על עבודתם של לוק ומונטסקיה מבוסס מבנה הממשל האמריקאי כפי שעוצב בארצות הברית בסוף המאה ה-18, ערב המהפכה הצרפתית.

על מנת לומר כי אינטרס היחיד הוא תכלית קיומן היחידה של החברה ושל המדינה, השקיעו הובס, לוק, ואחריהם רוסו, בלי לדבר על כל הווריאציות האחרות של אסכולת משפט הטבע, מאמצים אדירים בתיאור הנסיבות שהביאו את בני אדם לצאת ממצב הטבע. הם ידעו כי הדברים מעולם לא התרחשו בצורה כזאת, כי מעולם לא היה קיים מצב טבע, אך פיקציה לוגית זו הייתה נחוצה על מנת לטעת בשיח הפילוסופי והפוליטי את התפישה לפיה ביסוד החברה מצויה טובת היחיד והיחיד הזה הוא בעל זכויות השייכות לו מעצם מהותו, הן טבועות בעצם אנושיותו ולכן החברה אינה יכולה ליטול אותן ממנו. לזכויות אלה קראו זכויות טבעיות עד שנכנס לשימוש בסוף המאה ה-18 המושג המודרני של זכויות האדם. שלוש המהפכות של סוף המאה ה-17 והמאה ה- 18, האנגלית ("המהפכה המהוללת"), האמריקאית והצרפתית, היו מהפכות של זכויות האדם, וזכויות האדם הן העקרון המארגן של הדמוקרטיה. הפילוסופיה שמאחוריהן הייתה אותה פילוסופיה: התפישה לפיה האדם מטבעו, בכל זמן ובכל מקום, מעצם מהותו הוא יצור תבוני ולכן גם ייצור חופשי ושווה לכל בני אדם אחרים.

זו הייתה קפיצה נחשונית ומסיבה זו, אחרי אתונה במאה ה-5 לפני הספירה, המאה ה-18 הייתה התקופה הגדולה של הפוליטיקה. מעולם לפני כן לא נמתחה ביקורת גורפת כל כך על המציאות ומעולם עד אז לא דובר כל כך הרבה על העולם כפי שהוא צריך להיות, על החברה כפי שראוי שתהיה כמו בתקופה ההיא. הוגי הדעות של הנאורות חשבו שרק הפוליטיקה יכולה לשנות את החיים, ולפי כך הפוליטיקה הייתה לעינינו של כל אחד ומכאן המסקנה שלכל אחד הזכות ליטול חלק בפוליטיקה. רוסו חשב שהחרות הפוליטית היא בסיס לכל החירויות האחרות והאדם יכבוש את החרות בכוח תבונתו.

אם המושג נאורות שייך לזמנו, המושג אנטי-נאורות הומצא על ידי ניטשה. ניטשה השתמש במושג GEGEN - AUFKLÄRUNG בהקשר של הדיון שלו בוגנר ובשופנהאואר וזה לא מקרה שהמושג הופיע בזמן שהמגמות האנטי–רציונליסטיות והאנטי–אוניברסליסטיות ירדו מרמת הדיונים המופשטים והחלו מעצבות לא רק את החיים האינטלקטואלים, אלא, לאחר שמצאו את דרכן לשיח הציבורי, לעיתונות ולספרות העממית, החלו מגמות אלה מזינות גם את החיים הפוליטיים. ניטשה שהיה רחוק מאד מלהיות חסיד הנאורות, הבין שעל מנת לתת ביטוי להתפתחות האינטלקטואלית של סוף המאה ה-19 דרוש כלי אנליטי חדש. באנגלית המושג COUNTER-ENLIGHTENMENT הופיע רק ב-1962, אצל פרופסור אמריקאי לפילוסופיה, ויליאם בארט. בארט, עורך כתב העת השמאלי פרטיזן רוויו נחשב למי שהביא את האקזיסטנציאליזם לאמריקה והוא יצר את המושג בספר שמוקדש לאקזיסטנציאליזם. רק כ-15 שנה מאוחר יותר אומץ המושג על ידי ישעיה ברלין, גאון ביישום ובפופולריזציה של רעיונות, והופץ בעולם דובר אנגלית.

תרבות הנאורות מבוססת על המשותף לבני אדם, על מהותם כיצורים תבוניים ומתוך כך באופן בסיסי שווים זה לזה. השוני - תרבות, צבע, דת, לאום – נחשב למשני, מקרי ואף טריביאלי. הגוף, הצבע, וכל סימני ההיכר החיצוניים האחרים אינם משקפים שום שוני נפשי או פסיכולוגי, הם אינם יכולים להעיד על אופי שונה. כמו הנאורות, גם האנטי-נאורות היא תבנית אינטלקטואלית והיא בנויה על כל מה שמפריד בין בני אדם ומה שמפריד זה מה שמכריע כי זה מה שעושה בני אדם: היסטוריה, מסורת, תרבות, לשון, מוצא אתני. מול זכויות האדם העמיד אדמונד ברק את הזכויות ההיסטוריות: זכויות האדם, לא היו בעיניו אלא המצאה מופשטת וחסרת שחר של הפילוסופים של הנאורות. במקומן העמיד ברק את זכויות האנגלי, או במילים אחרות, את זכויותיו של אדם קונקרטי, נתון בקונטקסט היסטורי ותרבותי יחיד במינו.

כאן אנחנו בלב הבעיה: זכויות האדם הן זכויות אוניברסליות, הן מבטאות את אחדות המין האנושי, ואילו זכויות היסטוריות הן מעצם הגדרה ייחודיות ושונות, והן ביטוי לפירוקו של המין האנושי. מהפירוק אפשר להימנע על ידי ייחוס המשקל הנכון לכל אחד מהגורמים המרכיבים את זהותנו.

אך לא רק בשוויון זכויות מדובר כאן אלא בעצם מעמדו של האדם בעולם. בעיני אנשי הנאורות האדם הצטייר כענק: לא היה גבול ליכולתו של היצור התבוני להשתחרר מכבלי האי-רציונלי ולעצב את עולמו בכוחות עצמו. לעומת זאת הוגי הדעות של האנטי-נאורות הכריזו על אפסות היחיד: נמלים הזוחלות על הגלגל הגדול של הגורל, צללים החולפים על פני כדור הארץ, זבובים של קיץ אחד. מכאן שלילת התבונה כמכשיר בעיצוב חייהם של בני אדם. בעיניהם, התבונה היא גורם מפרק: זוהי נקודת מפתח במערכה נגד הנאורות עד לעצם היום הזה. לפי גישה זו, כפי שצמחה בגרמניה, בצרפת ובאנגליה, אך גם באיטליה, כל אסונות המודרניות גלומים בפירוק ההרמוניה החברתית שהאידאל שלה הם ימי הביניים: הרמוניה שהתפרקה ברנסאנס בשביל הלאומנים הגרמנים, ברפורמציה בשביל הקתולים הצרפתים של המאה ה-19 וה-20. אלה וגם אלה התבוננו בערגה על התקופה שבה היחיד, שבחייו האמוציונליים שלטה הדת, לא היה אלא בורג במכונה הגדולה, המורכבת והמסובכת, החברה, שאת תכלית קיומה הוא לא חקר וגם לא היה צריך להבין. מתחילת חייו ועד מותו, בכל מימד של חייו, האדם נשלט על ידי החברה וכך מלא את תפקידו בקיום האנושות ובהתפתחות הציוויליזציה. האסון נולד כאשר הבורג החל לתבוע לעצמו זכויות, את זכויות האדם, ובפעם הראשונה תבע לעצמו גם את הזכות לאושר וגם את הזכות לשוויון: כאשר האדם בקש לעמוד ברשות עצמו, ראה את עצמו כתכלית הקיום החברתי, העמיד את עצמו במרכז העולם וקרא תיגר על הסדר הטבעי, אזי התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות התרבות: בלשונם של דה מיסטר ותומאס קרלייל, כף הטייחים חשבה את עצמה למהנדס.

לכן, על מנת להציל את הציוויליזציה מניוון ולהחזיר את ההרמוניה והאחדות האבודות, חייבים להעמיד את היחיד במקום הצנוע שהועיד לו הסדר הטבעי או הסדר האלוהי. במילים אחרות, מאדמונד ברק במחצית השנייה של המאה ה-18 ועד להיסטוריון הגרמני החשוב ביותר במאה ה-20, פרידריך מיינקה, התכלית היא לטפח את פרימט החברה: מכאן פרימט ההשתייכות לקהילה התרבותית, ההיסטורית, הלשונית, האתנית, מכאן הצורך בטיפוח המסורת, המנהגים, הדעות הקדומות (PREJUDICES). ומה הן דעות קדומות: אצל רובנו, נוהגים לייחס קונוטציה שלילית לדעה הקדומה, אך במחשבת האנטי-נאורות הדעה הקדומה היא הדבק החברתי, היא שמונעת את התפרקותו של הגוף החברתי לאטומים, היא בחשבון האחרון הערובה לכך שהציוויליזציה תמשיך לטוות את חוטיה. הירחון Lire, המוקדש לספרים הגדיר את מסורת האנטי-נאורות במונחים של "ספר שהוא מאורע". ‏‏‏[22]

פעילות פוליטית ופובליציסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות נמנה שטרנהל על השמאל הישראלי. כתב מאז תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 מאות מאמרים, בעיקר בעיתון "הארץ", והיה בין מייסדי חוג שבעים ושבע. שטרנהל כתב על נושאים רבים שעמדו במרכז הוויכוח הציבורי; אך לתהודה מיוחדת זכתה כתיבתו הביקורתית בעיתונות הישראלית אודות השטחים הכבושים ומדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים. בשנת 1988 כתב:

Cquote2.svg

רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית.‏

Cquote3.svg
– ‏זאב שטרנהל, דבר‏, 5.4.1988‏

במאמר אחר כתב:

Cquote2.svg

לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו הייתה בפלסטינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצידו המערבי של הקו הירוק.

Cquote3.svg
– זאב שטרנהל, מול ממשלה סהרורית, באתר הארץ, 11 במאי 2001

כעבור כחודשיים (27 ביולי 2001), ובעקבות ביקורת שנמתחה עליו, פרסם מאמר הבהרה ובו כתב:

Cquote2.svg

כאשר כתבתי ש"אילו הייתה בפלסטינים מעט תבונה הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות", לא קבעתי כאן עמדה ערכית, לא אמרתי מה רצוי מבחינתי, אלא ניסיתי להציג, כמו במשחק מלחמה בצבא, איך היה הצד השני נוהג מבחינת האינטרס שלו עצמו אילו פעל באורח רציונלי ומבוקר.

Cquote3.svg
"החטא הקדמון ועונשו", 27 ביולי 2001, הארץ

בראיון עמו לאחר שנודע על זכייתו בפרס ישראל אמר:

אני לא חושב שהציונות הייתה תנועה קולוניאלית. היא לא שמה לה למטרה להשתלט על אוכלוסייה מקומית או על אוצרות טבע או על הדרך להודו. כדי להבטיח את זכותם של היהודים לחירות ולביטחון היא הייתה זקוקה לפיסת קרקע שעליה אפשר יהיה להניח את הראש. אבל הסכנה היא שבגלל הכיבוש של 1967 הציונות תהפוך בדיעבד לתנועה קולוניאלית.

ארי שביטנער הכנסייה מקרקוב, באתר הארץ, 5.2.2008

פרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 הוכרז כחתן פרס ישראל לחקר מדע המדינה. בנימוקי ועדת השופטים לפרס נאמר:

פרופ' זאב שטרנהל מהאוניברסיטה העברית בירושלים הוא אחד החוקרים המובילים בתחום המחשבה המדינית בארץ ובעולם. מחקריו החדשניים במדע המדינה, שתורגמו לשפות רבות, הביאו, בין השאר, לשינוי משמעותי בקהיליה המדעית בתפיסת תנועות אידאולוגיות בכלל ותנועות רדיקליות בפרט. פרופ' שטרנהל הוא גם אינטלקטואל הנוכח בשיח הציבורי בארץ ובעולם, ודבריו, גם על נימתם הביקורתית לעתים, נאמרים מתוך מחויבות עמוקה למדינה ולחברה בישראל. פרופ' שטרנהל העמיד תלמידים רבים ומעמדו הבינלאומי מוסיף כבוד לקהיליה האקדמית בישראל.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. Maurice Barrès et le Nationalisme Français (Paris: Armand Colin and Presses de la Fondation nationale des Sciences politiques, 1972), 396 pp. Paperback ed., Bruxelles: Complexe, 1985, followed by three printings. New expanded edition, with a new Introductory Essay: “De l’Historicisme au Nationalisme”, pp. 9–35, vol. I of a Trilogy, La France entre nationalisme et Fascisme (Paris: Fayard, 2000), .

2. La Droite Révolutionnaire 1885-1914. Les origines Françaises du Fascisme (Paris: Éditions du Seuil), 1978, 448 pp. Paperback ed., ("Points Histoire"), 1984, followed by five printings . New paperback ed., Gallimard, coll. “Folio – Histoire”, 1997. Third hard-cover expanded edition, with a new Introductory Essay: “La Droite révolutionnaire entre les anti–Lumières et le fascisme”, pp. 9-55, vol. II of a Trilogy, La France entre nationalisme et Fascisme (Paris: Fayard, 2000).

Italian translation: La Destra Rivoluzionaria. Le origini francese del Fascismo 1885 – 1914 (Milano: Longanesi - Corbaccio,1997).

3. Ni Droite, Ni Gauche. L'Idéologie Fasciste en France (Paris: Éditions du Seuil), 1983, 408 pp. New French enlarged paperback ed., Complexe, 1987, followed by four printings. Third French expanded edition, with a new Essay: “Morphologie et historiographie du fascisme en France” (pp. 11–112), vol. III of a Trilogy, La France entre nationalisme et Fascisme (Paris: Fayard, 2000) and (Brussels: Complexe, 2000), paperback.

English translation: Neither Right Nor Left. Fascist Ideology in France (Berkeley: University of California Press, 1986), 416 pp. New paperback ed., with a new Introduction, (Princeton: Princeton University Press, 1995).

Italian translation and new expanded ed.: Né destra né sinistra. L’ideologia fascista in Francia (Milano: Baldini e Castoldi, 1997), (first ed. 1985 by Akropolis).

תרגום לעברית: לא ימין ולא שמאל: האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת (תל אביב: עם עובד, 1988).

4. Naissance de l'idéologie fasciste, (with M. Sznajder and M. Asheri) (Paris: Fayard, 1989), 415 pp. Paperback ed., (Paris: Gallimard, “Folio-Histoire”, 1994), Second printing in 1998.

English translation: The Birth of Fascist Ideology (Princeton: Princeton University Press, 1994). Third printing and first paperback printing, 1995.

תרגום לעברית: יסודות הפשיזם: ממד תרבותי למהפכה פוליטית (תל אביב: עם עובד, 1992). מהדורה שלישית ב-1996.

Italian translation: Nascita dell’Ideologia fascista (Milano: Baldini e Castoldi, 1993). Second hard – cover “club” ed. 1996. Paperback ed. 2002.

Spanish translation: El nacimiento de la ideologia fascista (Madrid: Siglo Ventiuno Editores, 1994).

Portuguese translation: Nascimento da ideologia fascista (Lisbon: Bertrand Editora, 1995).

German Translation: Die Entstehung der faschistischen Ideologie. Von Sorel zu Mussolini (Hamburg: Hamburger Edition, 1999).

5. בניין אומה או תיקון חברה?: לאומיות וסוציאליזם בתנועת העבודה הישראלית 1940-1904 (תל אביב: עם עובד, 1995), 491 עמ' (בעברית) הדפסה שלישית ב-1996.

French expanded translation, with a new essay ”Postface de novembre 1995”: Aux Origines d'Israël (1904-1948). Entre nationalisme et socialisme (Paris: Fayard, 1996). Paperback ed. with a new Epilogue, Gallimard (coll. Folio – Histoire), 2004.

English expanded version: The Founding Myths of Israel: Nationalism, Socialism and the Making of the Jewish State (Princeton: Princeton University Press, 1997). Third printing and first paperback ed., 1999.

Italian translation: Nascita di Isrele: Miti, Storia, Contraddizioni (Milano: Baldini e Castold , 1999). New hard – cover ”club” ed., Milano: Baldini e Castoldi and Edizione Mondolibri, 2000. Paperback ed. with a new Epilogue, 2002.

6. Les Anti – Lumières : du XVIIIe siècle à la guerre froide)Paris : Fayard, 2006(, 588 pp. Special hard – cover ed., Le grand – livre du mois (“club” ed.) 2006.

English translation : The Anti – Enlightenment Tradition (New Haven :Yale University Press, forthcoming).

Italian translation Contro L’Illuminismo (Milano : Baldini e Castoldi, 2007).

Greek translation (Athens : Polis, 2009).

מונוגרפיות שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. "Fascist Ideology" in Walter Laqueur (ed.), Fascism: Analyses, Interpretations, Bibliography - A Reader's Guide (Berkeley: University of California Press, 1976). Paperback ed. (Penguin) 1979 followed by many additional printings. Many on – line editions : the last ones : 2004 et 2005.

New edition in Roger Griffin, (ed.), Critical Concepts in Political Science: Fascism (London: Routledge, 2003).

German translation: Faschistische Ideologie (Berlin: Verbrecher Verlag, 2002).

2. הימין בצרפת והאנטישמיות. (ירושלים: ספריית שזר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1987).

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. המחשבה הפשיסטית לגווניה: (קובץ מקורות), כינס, העיר והקדים מבוא, תל אביב: ספרית פועלים, 1987 (מהדורה שביעית, 1997).

2. The Intellectual Revolt against Liberal Democracy: International Conference in Memory of Jacob L. Talmon (Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1996).

3. L’Éternel Retour. Contre la Démocratie, l'idéologie de la Décadence (Paris: Presses de la Fondation Nationale des Sciences Politiques, 1994).

Portuguese translation: O eterno retorno : contra a democracia a Ideologia da Decadencia (Lisboa : Editorial Bizancio, 1999).

4. with S. Avineri, Europe’s Century of Discontent: Reflections on the Legacy of Fascism, Nazism and Communism (Jerusalem: Hebrew University and the Magnes Press, 2003).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שטרנהל: ניצול השואה שהפך לחתן פרס ישראל, באתר וואלה!, 25 בספטמבר 2008.
  2. ^ שלום ירושלמי, שטרנהל מדבר על טייטל, מתנחלים ושלום, באתר nrg‏, 15 בינואר 2010.
  3. ^ זאב שטרנהל, הקורבן גורודיש, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013.
  4. ^ ‏‏אפרת וייס, פרופ' שטרנהל נפצע קל ממטען צינור בביתו בי-ם, באתר ynet‏, 25.9.2008
  5. ^ ניר חסוןפרשת יעקב טייטל | נפתח משפטו של יעקב טייטל, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2009
  6. ^ עפרה אידלמן, ג'ק טייטל הורשע ברצח שני פלסטינים, באתר הארץ, 16 בינואר 2013
  7. ^ על הגישה השלטת בשנות ה-60 ראו:
    • Maurice Barrès, Actes du colloque de Nancy, Nancy 1963.
    • Pierre de Boisdeffre, Maurice Barrès, Éditions Universtaires, 1962.
    • Henri Massis, Barrès et nous, Plon, 1962.
    • Jean-Marie Domenach, Barrès par lui-même, 1962.‏‏
  8. ^
    • EugenWeber, Times Literaray Supplement
    • Maurice Agulhon, La quinzaine Littéraire 1-15 juin 1978
    • François Furet, Le Nouvel Observateur, 6-12 Novembre 1978
    ורבים אחרים.‏
  9. ^ ‏‏על ניתוח תרומתו הייחודית של שטרנהל והערכתה ראו D.R. Watson, The English Historical Review, vol. xciv, no. 372, July 1979.
  10. ^ SALON DU LIVRE-NOS ANNÉES 80 : (QUARANTE LIVRES POUR UNE DECENNIE ‏‏
  11. ^ ‏‏ Saul Friedländer, THE NEW REPUBLIC, 15 DECEMBER 1986
  12. ^ ‏תמונה כוללת טובה אפשר למצוא במספר מאמרים בעיתונות המדעית: A. Costa – Pinto, “Fascist Ideology Revisited: Zeev Sternhell and his Critics”, European History Quarterly, vol. 4, no.16, 1986, p.465 – 480; F. Germinario, “Fascisme et idéologie fasciste. Problèmes historiographiques et méthodologiques dans le modèle de Zeev Sternhell”, Revue française des idées politiques, vol. 1, no.1, 1995, p. 39 –79; S. Romano, “Sternhell lu d’Italie”, Vingtième siècle. Revue d’histoire, no.6, avril – juin 1985.‏
  13. ^ ראו James A. Gregor, The Review of Politics, vol.57, Summer 1995. ‏‏
  14. ^ Robert Paxton (NYRB) , 23 June 1994) ‏‏
  15. ^ ‏‏2005 ,Robert Paxton, The Anatomy of Fascism
  16. ^ בניין אומה או תיקון חברה, ע' 68-69.‏‏
  17. ^ בניין אומה או תיקון חברה, עמ' 33. ‏‏
  18. ^ בניין אומה או תיקון חברה, ע' 193.‏‏
  19. ^ יוסף גורני, ‏המהות ההיסטורית של הסוציאליזם הקונסטרוקטיווי, קתדרה 79, מרץ 1996, עמ' 191-182
  20. ^ זאב שטרנהל, ‏ההיסטוריוגרפיה הציונית בין מיתוס למציאות, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 224-209
  21. ^ אניטה שפירא, קובלנתו של שטרנהל, http://web.bgu.ac.il/NR/rdonlyres/50675070-B538-4EE0-AA3C-60A3FF580E4E/88972/1_264773952.pdf
  22. ^ LIRE , juillet – août 2006 : “Un livre – événement!‏‏