גמר גביע אירופה וליגת האלופות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גמר גביע אירופה וליגת האלופות
UEFA Champions League logo 2.svg
ענף כדורגל
תאריך ייסוד 1956
ארגון מפעיל אופ"א
מספר מתמודדים 2
יבשת אירופה
אלוף/ה נוכחי/ת ריאל מדריד
הכי הרבה זכיות ריאל מדריד (14)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גביע אירופה בכדורגל (כיום ליגת האלופות) הוא טורניר כדורגל עונתי שנוסד ב-1956. הליגה פתוחה לכל האלופות של הליגות הכלולות באופ"א (למעט ליכטנשטיין שלה אין ליגה), וכן לקבוצות שסיימו במקום השני עד הרביעי בליגות הבכירות. לפני עונת 1992/1993 נקרא הטורניר בשם "גביע אירופה". בשנים הראשונות לקיומו רק האלופות יכלו להתחרות בו, אך ב-1997 הותר גם לקבוצות שסיימו במקום השני. ריאל מדריד זכתה בגמר הראשון של הטורניר.

אם קבוצה מנצחת בשלושה משחקי גמר רצופים, או חמישה בסך הכל, היא רשאית לשמור ברשותה את הגביע כך שמתחילים בהכנתו של גביע חדש. נכון ל-2022 שש קבוצות הגיעו להישג זה: ריאל מדריד, אייאקס אמסטרדם, באיירן מינכן, מילאן, ליברפול וברצלונה.

ריאל מדריד זכתה בטורניר ארבע עשרה פעמים מאז היווסדו, והיא הקבוצה שעשתה זאת הכי הרבה פעמים. היא זכתה גם בין 1956 ל-1960, ובכך קבעה שיא של חמש זכיות רצופות. יובנטוס היא הקבוצה שהפסידה בגמר הכי הרבה פעמים (7).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הטורניר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביע האלופות הרשמי הראשון התרחש בעונת 1955/1956 כאשר 16 קבוצות השתתפו בו ונחשבות למייסדות הטורניר: מילאן (איטליה), AGF אורהוס (דנמרק), אנדרלכט (בלגיה), יורגודן (שוודיה), גוורדיה ורשה (פולין), היברניאן (סקוטלנד), פרטיזן (יוגוסלביה), פ.ס.וו. איינדהובן (הולנד), ראפיד וינה (אוסטריה), ריאל מדריד (ספרד), רוט-וייס אסן (גרמניה המערבית), פ.צ. זארבריקן (חבל הסאר), סרבט (שווייץ), ספורטינג ליסבון (פורטוגל), סטאד ריימס (צרפת) ו-וורוס לובוגו (הונגריה). משחק ליגת האלופות הראשון התקיים ב-4 בספטמבר 1955, והסתיים בתיקו 3-3 בין ספורטינג ליסבון לפרטיזן, הגול הראשון בהיסטוריה של הטורניר הובקע על ידי ז'ואאו בפטיסטה מרטינס לזכות ספורטינג. גמר הבכורה של הטורניר התקיים בפארק דה פראנס בין סטאד ריימס לריאל מדריד, והסתיים בניצחונה של ריאל מדריד שחזרה מפיגור ל-4-3, הודות לשערים של אלפרדו די סטפנו, מרקוס אלונסו (מרקיטוס), והקטור ריאל (צמד).

ריאל מדריד הצליחה להגן על התואר גם בעונה לאחר מכן בביתה, סנטיאגו ברנבאו, כשניצחה את פיורנטינה בגמר. לאחר מחצית ללא שערים, מדריד הבקיעה פעמיים ב-6 דקות, ניצחה את המשחק וזכתה בגביע השני שלה. ב-1958 לא הצליחה מילאן לנצח אף על פי שהובילה פעמיים במהלך המשחק, אך ריאל מדריד חזרה פעמיים למשחק, והגמר שנערך באצטדיון הייזל, המשיך להארכה, שם הכריע את המשחק שערו של פרנסיסקו חנטו, וריאל זכתה בתואר השלישי ברציפות שלה.

עונה לאחר מכן בעונת 1958/1959 היה שחזור של הגמר מעונת הבכורה כאשר ריאל מדריד פגשה את סטאד ריימס בגמר פעם נוספת וניצחה 2-0 בנקרשטדיון שבגרמניה, וזכתה בגביע הרביעי ברציפות.

קבוצת איינטרכט פרנקפורט הייתה הקבוצה הלא-לטינית הראשונה שהגיעה לגמר גביע האלופות ב-1960 שנערך בהאמפדן פארק, אך הובסה 7-3 בידי ריאל מדריד שזכתה בפעם החמישית ברציפות (שיא שלא נשבר עד היום) במשחק הגמר שקבע שיא של מספר השערים שנכבשו למשחק בגמר הטורניר, כאשר פרנץ פושקש מבקיע רביעייה מרשימה, ואלפרדו די-סטפנו מבקיע שלישייה. משחק זה שודר ב-BBC ובתחנות טלוויזיה אירופיות אחרות, וצפו בו 135,000 אנשים.

מנצ'סטר יונייטד הייתה באחת התקופות הטובות בתולדותיה, אז כונו שחקניה "תינוקות באזבי", בזמן הקמת המפעל, וזכתה בשתי אליפויות ליגה והעפילה לגמר הטורניר ולגמר גביע ה-FA ב-1957. יונייטד נחשבה אז כאחת המועמדות ליטול מריאל את תוארה. בדרך חזרה ממשחק הגומלין של רבע הגמר מול הכוכב האדום בלגרד, שבעקבותיו העפילה יונייטד לחצי הגמר, המטוס שנשא את השחקנים והצוות המלווה התרסק בשדה תעופה במינכן. האסון האווירי במינכן גבה את חייהם של שמונה שחקנים, ובכך מנע מיונייטד להוות יריב משמעותי לדומיננטיות של ריאל.

השליטה המוחלטת של ריאל מדריד במפעל, הסתיימה בעונת 1960/1961, כאשר היריבה המרה ברצלונה הדיחה אותה כבר בסיבוב הראשון. ברצלונה עצמה הפסידה לבנפיקה ליסבון 3-2 בגמר שנערך באצטדיון ונקדורף. עונה לאחר מכן בגמר הטורניר, הצליחה בנפיקה לנצח את ריאל מדריד 5-3 באצטדיון האולימפי באמסטרדם, ולזכות בתואר בפעם השנייה ברצף. בנפיקה שהגיע לגמר בפעם השלישית ברצף בעונת 1962/1963, הצליחה להבקיע במשחק הגמר שנערך באצטדיון ומבלי ולהוביל משערו של אאוזביו, אך הכוכב הברזילאי-איטלקי ז'וזה אלטפיני כבש צמד ונתן את הגביע בפעם הראשונה בהיסטוריה למילאן האיטלקית, כאשר הוא יוצא מתחומי חצי האי האיברי בפעם הראשונה.

אינטר מילאנו שראתה את יריבתה המרה זוכה עונה לפני כן, הצליחה להגיע לגמר הטורניר בעונת 1963/1964, וניצחה את ריאל מדריד 3-1 באצטדיון ארנסט האפל. הגביע נשאר בעיר מילאנו בפעם השלישית ברצף אחרי שבגמר 1965, ניצחה אינטר את בנפיקה 1-0 באצטדיונה הביתי, הסן סירו. עונה לאחר מכן ריאל הצליחה להדיח את אינטר בחצי הגמר של 1966, וזכתה בטורניר בפעם השישית לאחר שגברה על פרטיזן בלגרד באצטדיון הייזל שבבריסל. פרנסיסקו חנטו הוא השחקן היחיד מריאל שזכה בכל ששת הטורנירים.

סלטיק הייתה לקבוצה הבריטית והצפון אירופית הראשונה שזכתה בטורניר, לאחר שגברה על אינטר בתוצאה 2-1 בגמר שנערך בליסבון, ושחקניה באותה תקופה כונו "האריות מליסבון". סלטיק היא הקבוצה היחידה שזכתה בטורניר כאשר כל שחקניה נולדו באזור הסמוך לאצטדיון שלה.

עשר שנים לאחר האסון במינכן הייתה מנצ'סטר יונייטד לקבוצה האנגלית הראשונה שמנצחת בגמר, לאחר שגברה על בנפיקה 4-1 לאחר הארכה במשחק שנערך באצטדיון ומבלי. מאט באזבי, מאמן היונייטד בזמן האסון, שרד למרות הפציעות הקשות שספג והיה המאמן של הקבוצה גם בגמר זה, בנוסף לשני ניצולים אחרים - בובי צ'רלטון (שהבקיע שני שערים בגמר) וביל פולקס. בנפיקה הייתה קרובה לנצח במשחק, אך אאוזביו החמיץ בעיטה לשער בשניות האחרון לזמן הרגיל של המשחק.

שלוש זוכות ואסון הייזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור שלאחר זכיית היונייטד רק שלוש קבוצות זכו בטורניר, כל אחת שלוש פעמים, והעפילו באופן קבוע לשלבים המתקדמים. הקבוצה הראשונה שעשתה זאת הייתה אייאקס אמסטרדם ההולנדית, שהפסידה למילאן בגמר של 1969. לאחר הזכייה של פיינורד ב-1970 הצליחה אייאקס לזכות בשלוש אליפויות רצופות (ניצחונות על פנאתינאיקוס, אינטר ויובנטוס) כשהיא משחקת בסגנון הטוטאל פוטבול בהנהגתם של יוהאן קרויף, רוד קרול, יוהאן ניסקנס, ארי האן ופיט קייזר.

כל אחד מהשחקנים הללו היה יכול לשחק במגוון עמדות ותפקידים, כולל חילופים בין חלוצים למגנים. שיטת המשחק הזו פותחה על ידי רינוס מיכלס ושופרה על ידי סטפן קובץ', ועד לעזיבתו של קרויף לברצלונה ב-1973 נראה היה כי לא ניתן לגבור על אייאקס שהשתמשה בה. ב-20 השנים שלאחר מכן לא זכתה אייאקס להצלחות רבות בטורניר.

באיירן מינכן הייתה הקבוצה הבאה שזכתה בטורניר, ועשתה זאת שלוש פעמים ברציפות בין 1974 ל-1976. מנהיג הקבוצה באותה תקופה היה פרנץ בקנבאואר, ולצידו שיחקו ספ מאייר, גרד מילר, אולי הנס ופול ברייטנר. באיירן הוסיפה שינויים משל עצמה לטוטאל פוטבול ההולנדי. היא גברה על אתלטיקו מדריד במשחק חוזר ב-1974, על לידס יונייטד במשחק מתוח בפארק דה פראנס ב-1975, ועל איי אס סנט אטיין במשחק שנערך בגלאזגו ב-1976. באיירן לא הצליחה לשחזר את הצלחתה לאחר הגמר בסקוטלנד, ולא זכתה בתואר במשך עשרים וחמש שנים.

בשנת 1977 זכתה ליברפול לראשונה בתולדותיה, ופתחה ברצף של שש זכיות אנגליות רצופות בגביע, ושבע זכיות מתוך שמונה אפשריות. היא גברה על בורוסיה מנשנגלדבך בתוצאה 3-1 ברומא, וב-1978 הייתה לקבוצה הבריטית הראשונה שזוכה בגביע פעמיים ברציפות, לאחר שגברה על קלאב ברוז' הבלגית במשחק שנערך בומבלי.

ליברפול הודחה בסיבוב הראשון של הטורניר ב-1979, ובמקומה זכתה בתואר נוטינגהאם פורסט לאחר ניצחון בגמר במינכן על מאלמה השוודית, ובהדרכתו של המאמן הידוע בריאן קלאף. כעבור שנה היא ניצחה את המבורג בסנטיאגו ברנבאו, ובכך הפכה לזוכה היחידה בטורניר עם יותר ניצחונות בו מאשר אליפויות בליגה המקומית.

ליברפול הצליחה להעפיל לגמר של 1981, שנערך בפריז, וגברה בו על ריאל מדריד בתוצאה 1-0. כעבור שנה זכתה בגביע אסטון וילה, לאחר שגברה בגמר ברוטרדאם על באיירן מינכן. המבורג הצליחה לזכות בגביע בשנה שלאחר מכן בעקבות ניצחון על יובנטוס, ולמנוע זכייה אנגלית בתואר לראשונה מזה שבע שנים.

ליברפול חזרה וזכתה בתואר ב-1984 לאחר ניצחון על רומא, והייתה לקבוצה הראשונה מאז ריאל מדריד בשנות ה-50 שזוכה בגביע ארבע פעמים. משחק זה זכור בשל התנהגותו של השוער ברוס גרובלאר מליברפול, שעשה מחוות גופניות מלגלגות לכיוונם של שחקני רומא לפני שבעטו לעברו את הכדור. היא הצליחה להעפיל לגמר גם בשנה שלאחר מכן, אך הפסידה בתוצאה 0-1 ליובנטוס (משער בפנדל של פלאטיני) במשחק שזכור בגלל מותם של 39 אוהדי יובנטוס באצטדיון הייזל.

בעקבות אסון הייזל הוחלט להשעות את כל הקבוצות האנגליות מתחרויות אירופיות למשך חמש שנים, ואילו על ליברפול, שאוהדיה נתפסו כאחראים לאסון, הוטלה השעיה של שנה נוספת. ההשעיה פגעה רבות בהצלחתן של קבוצות הכדורגל האנגלי, שנאבקו להותיר את חותמן לאחר ששבו מההשעיה. רק כעבור 14 שנים מהאסון הצליחה קבוצה אנגלית לשוב ולזכות בתואר.

לאחר האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחקת הקבוצות האנגליות גרמה לסיום תקופת הדומיננטיות שלהן בטורניר. בשלוש השנים שלאחר האסון זכו בטורניר שלוש קבוצות חדשות: סטיאווה בוקרשט ב-1986 (עם ניצחון על ברצלונה בגמר), פורטו ב-1987 (עם ניצחון 2:1 על באיירן מינכן אחרי שפיגרה 1:0) ופ.ס.וו. איינדהובן ב-1988.

מילאן הצליחה לזכות בתואר ב-1989, והגנה על זכייתה בשנה שלאחר מכן. הזכיות הללו ידועות בזכות משחקם של שלושת ההולנדים מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד. ב-1991 החמיצה מילאן את ההזדמנות לזכות בגביע שלישי ברציפות, והפסידה לכוכב האדום בלגרד שגברה על מרסיי בדו-קרב פנדלים לאחר שהגמר ביניהן הסתיים בתיקו 0-0. הגמר של 1991 היה היחיד בשנים 1989 עד 1998 שבו לא נטלה חלק קבוצה איטלקית. האיסור על הקבוצות האנגליות כבר לא היה בתוקף עם תחילת עונת 1990/1991, אך ליברפול (שזכתה באליפות אנגליה) לא הייתה יכולה להשתתף בטורניר כיוון שעליה הוטל עונש של שנה נוספת.

הקבוצות האנגליות חזרו לטורניר ב-1991, לאחר שחזרו להשתתף בעונה שלפני כן בטורנירים אחרים (מנצ'סטר יונייטד זכתה בגביע המחזיקות). אולם, הן לא זכו להצלחה רבה בחמש השנים שלאחר תום ההשעיה בגלל "חוק שלושת הזרים" שמנע מהן לשתף את שחקניהן הטובים ביותר.

קבוצות הסרייה א' האיטלקית העפילו לשבעה גמרים רצופים, אך ניצחו רק ב-2. בגמר של 1992, שנערך בוומבלי, גברה ברצלונה של המאמן יוהאן קרויף על סמפדוריה משער של רונאלד קומאן בהארכה, אחרי 0:0 בסיום 90 דקות.

לפני עונת 1992/1993 שונה שם המפעל ל"ליגת האלופות". מרסיי ניצחה בגמר של 1993 את מילאן, בתוצאה של 1:0, אך הושעתה מהמפעל בשנה שלאחר מכן לאור שערוריית שחיתות, כיוון שאליפות צרפת נשללה ממנה לאחר שהתברר כי טאפי ביצע עבירות בספרי החשבונות שלה. מרסיי היא הקבוצה הצרפתית היחידה (נכון ל-2017) שזכתה בטורניר.

ב-1994 גברה מילאן על ברצלונה בתוצאה 4 - 0, וזאת אף על פי שלפני המשחק נחשבה כבעלת סיכויים נמוכים לנצח בגלל היעדרם של שחקני מפתח בהגנה. מרסל דסאי, מגן מילאן, שיחק במרסיי כשזו גברה על הקבוצה האיטלקית ובכך קבע שני תקדימים: הוא היה השחקן הראשון שזוכה בתואר במשך שנתיים רצופות עם שתי קבוצות שונות, והוא היה גם השחקן הראשון שמנצח עם קבוצה אחת, עובר לקבוצה השנייה ואז מנצח גם איתה.

מילאן העפילה גם לגמר שלישי ברציפות ב-1995, אך הפסידה בתוצאה 0 - 1 לאייאקס אמסטרדם ששיחקה עם החלוץ בן ה-19 פטריק קלייברט. היה זה הניצחון הראשון של הקבוצה ההולנדית מאז 1973, אז ניצחה בשלושה גמרים ברציפות, וחלק משמעותי מהסגל שהוביל את אייאקס לניצחון בגמר שיחק גם במדי נבחרת הולנד. אייאקס העפילה גם לגמר של 1996, אך הפסידה ליובנטוס בדו-קרב פנדלים אחרי 1:1 בסיום 90 דקות.

לאחר קבלת חוק בוסמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נאלץ עולם הכדורגל להסתגל לשינויים הרדיקליים שנכנסו לתוקף בגלל חוק בוסמן, שלפיו שחקנים לאחר תום חוזה רשאים לעבור לקבוצות אחרות ללא צורך לשלם סכום העברה תמורת כרטיס השחקן שלהם. המשמעות המרכזית של החוק עבור קבוצות ליגת האלופות הייתה ביטול מכסת השחקנים הזרים ממדינות האיחוד האירופי, כיוון שהם לא נחשבו יותר לזרים ויכלו לשחק בחופשיות בכל אחת ממדינות האיחוד.

בורוסיה דורטמונד תחת אימונו של המאמן אוטמר היצפלד זכתה בגביע היחיד בתולדותיה ב-1997 לאחר שניצחה את מנצ'סטר יונייטד בחצי הגמר ואת האלופה המכהנת יובנטוס בגמר בתוצאה של 3:1, וזאת אף על פי שנחשבה כבעלת סיכויים נמוכים לנצח בגמר.

כעבור שנה החליטה אופ"א לאפשר גם לקבוצות שסיימו במקום השני בליגה שלהן להתחרות בטורניר. הבסיס להחלטה זו היה הרצון לכלול קבוצות בכירות נוספות ובכך להגביר את הפופולריות של הטורניר. למרות השינוי הייתה זו ריאל מדריד, אלופת ספרד, שזכתה בגביע ראשון מאז 1966 לאחר שניצחה את יובנטוס שהעפילה לגמר שלישי ברציפות.

עונת 1998/1999 זכורה בתור עונת ה"טרבל" של מנצ'סטר יונייטד. יונייטד סיימה ללא הפסד את משחקי הבית המוקדם שכלל את ברצלונה ובאיירן מינכן, ואז הדיחה את האיטלקיות אינטר ויובנטוס. לפני הגמר זכתה היונייטד באליפות הפרמייר ליג ובגביע ה-FA. הקפטן רוי קין היה מושעה מהגמר, והחליף אותו השוער הדני פטר שמייכל ששיחק את משחקו האחרון בקבוצה.

באיירן מינכן, יריבת היונייטד, הייתה מועמדת גם כן לזכייה בטרבל והצליחה להוביל במשחק כבר לאחר שש דקות בעקבות שער של מריו באסלר. נראה היה כי באיירן תנצח במשחק, וכאשר השופט פיירלואיג'י קולינה הורה על תוספת זמן של שלוש דקות כל השחקנים (כולל שמייכל) נעו לעבר רחבת העונשין של באיירן לפני שדייוויד בקהאם בעט את בעיטת הקרן. מהלך זה הוכיח את עצמו לאחר שהמחליף טדי שרינגהאם הצליח להבקיע את שער השוויון. כדקה לאחר מכן בעט בקהאם קרן נוספת, שבאמצעותה בישל שרינגהאם את שער הניצחון לאולה גונאר סולשייר הנורווגי. אלכס פרגוסון, מאמן היונייטד, אמר בראיון שלאחר המשחק "כדורגל, לעזאזל", בציטוט שמסמל את אותו הגמר. הייתה זו זכייתה הראשונה של יונייטד מאז 1968, והראשונה של קבוצה אנגלית מאז ליברפול ב-1984.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1999/2000 הוכנסו הקלות חדשות בתנאי הכניסה לליגת האלופות, כאשר שלוש הליגות הראשונות בדירוג אופ"א (לה ליגה הספרדית, סרייה א' האיטלקית והבונדסליגה הגרמנית) שלחו ארבע נציגות כל אחת, ואילו שלוש הבאות בדירוג (הפרמייר ליג האנגלית, ליגה 1 הצרפתית וליגת העל ההולנדית) שלחו שלוש נציגות כל אחת.

בעונה זו חזרו הקבוצות הספרדיות לשלבים המתקדמים של הטורניר. לליגה הספרדית היו שלוש נציגות בחצי הגמר (ריאל מדריד, ברצלונה וולנסיה). הגמר בין ריאל מדריד לוולנסיה היה הראשון בהיסטוריה של הטורניר שבו שיחקו שתי קבוצות מאותה מדינה. בדרך לגמר הדיחה ריאל את האלופה מנצ'סטר יונייטד ברבע הגמר ואת סגניתה באיירן מינכן בחצי הגמר. בגמר עצמו ניצחה ריאל בתוצאה 3 - 0.

ולנסיה העפילה לגמר שני ברציפות והפסידה גם בו, הפעם לבאיירן מינכן שהדיחה את האלופה ריאל מדריד בחצי הגמר. המשחק הסתיים בתיקו 1 - 1, ודו-קרב הפנדלים בתוצאה 5 - 4 לטובת הגרמנים. בזכות הניצחון היה אוטמאר היצפלד מבאיירן למאמן הראשון שזוכה בטורניר עם שתי קבוצות, לאחר שב-1997 עשה זאת עם בורוסיה דורטמונד.

ריאל התמודדה בגמר של 2002 מול באייר לברקוזן, שהייתה הקבוצה הראשונה שמעפילה לגמר מבלי לזכות קודם לכן באליפות מקומית. הנהלת ריאל הנהיגה באותה תקופה מדיניות של החתמת כוכב כדורגל ("גלקטיקו") בכל שנה, ובאותה עונה היה זה זינדין זידאן שעבר לשורותיה תמורת 71 מיליון לירות שטרלינג. זידאן הגשים את הציפיות שתלו בו והוביל את ריאל לניצחון 2 - 1 ולזכייה תשיעית בתואר, לאחר ניצחון בחצי הגמר על ברצלונה. ספרד שוב נהנתה מדומיננטיות בחצי הגמר בפעם השלישית ברציפות, וזכייתה של ריאל הייתה השלישית בתוך חמש עונות.

הקבוצות האיטלקיות שבו לשלבים המתקדמים של הטורניר בעונה שלאחר מכן, וזאת ששפל המדרגה מבחינתן היה אפס נציגות ברבע הגמר של 2002. בגמר של 2003, שנערך באולד טראפורד במנצ'סטר, גברה מילאן על יובנטוס בתוצאה 3 - 2 בדו-קרב פנדלים, לאחר 0 - 0 בתום תשעים הדקות. ניצחון זה היה סמלי עבור הקפטן המנצח פאולו מלדיני, שהניף את הגביע 40 שנים בדיוק לאחר שאביו צ'זארה הניף את הגביע בלונדון. קלארנס סיידורף זכה בטורניר בפעם השלישית, לאחר שקודם לכן עשה זאת עם אייאקס (1995) וריאל מדריד (1998).

בגמר של 2004 גברה פורטו על מונקו בתוצאה 3 - 0. שתי הקבוצות לא היו מועמדות כלל להעפלה לגמר, ובדרך הצליחו להדיח את מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד וצ'לסי. עונה אחת לפני הזכייה הצליחה פורטו לזכות בגביע אופ"א. הרוסי דמיטרי אלניצ'ב היה לשחקן השלישי (מלבד רונאלד קומאן ורונאלדו) שהבקיע בשני גמרים אירופיים שונים ברציפות, ואילו ויטור באיה היה לשחקן העשירי שזוכה בכל שלושת התארים האירופיים האפשריים.

ליברפול של המאמן רפא בניטז העפילה לגמר של 2005, לראשונה מאז אסון הייזל ב-1985. יריבתה מילאן העפילה לגמר שני בתוך שלוש שנים. במחצית הראשונה של המשחק הובילה מילאן בתוצאה 3 - 0 משער של מלדיני ושניים של הרנן קרספו, אך במחצית השנייה השוותה ליברפול משערים של סטיבן ג'רארד, ולדימיר שמיצר וצ'אבי אלונסו, ובכך כפתה הארכה. בזמן ההארכה הציל השוער הפולני דודק שני שערים מרגליו של אנדריי שבצ'נקו, ובדו-קרב הפנדלים שנערך בסיום ההארכה הציל שני פנדלים שבזכותם ניצחה ליברפול. ליברפול סיימה באותה עונה רק במקום החמישי שלא מקנה מקום בטורניר, אך בעקבות פסיקה מיוחדת של אופ"א נקבע כי הזוכה בטורניר תשתתף בו בשנה שלאחר מכן בכל מקרה.

בחצי הגמר של 2006 התמודדו ויאריאל, ארסנל, מילאן וברצלונה. ארסנל גברה על ויאריאל 1 - 0 בהייבורי, ובמשחק הגומלין בספרד הצליחה להשיג תיקו 0 - 0 שבזכותו העפילה לגמר ראשון בתולדותיה. בחצי הגמר השני הדיחה ברצלונה את מילאן. בגמר, שנערך ב-17 במאי בסטאד דה פראנס, הפך ינס להמן מארסנל לשחקן הראשון אי פעם שמורחק בכרטיס אדום לאחר שהכשיל את סמואל אטו מחוץ לרחבת העונשין, אם כי החלטה זו הייתה שנויה במחלוקת כיוון שהוא כבר לא החזיק בכדור ברגליו. למרות זאת הצליחה ארסנל לעלות ליתרון משער של סול קמפבל בדקה ה-37 לאחר הגהת כדור חופשי של תיירי הנרי, והצליחה להחזיק בו לאורך רוב המחצית השנייה. אטו השווה בדקה ה-76 מבישול של המחליף הנריק לארסון. חמש דקות לאחר מכן מסר שוב הנריק לארסון את הכדור לז'וליאנו בלטי, שהכניע את השוער המחליף של ארסנל מנואל אלמוניה והעניק את הניצחון לברצלונה.

ב-23 במאי 2007 נערך משחק הגמר בין ליברפול למילאן, בפעם השנייה בתוך שלוש שנים. מילאן ניצחה בתוצאה 2 - 1 מצמד של פיליפו אינזאגי, וליברפול הצליחה רק לצמק בדקה ה-89 משער של דירק קויט. בדרך לגמר הדיחה ליברפול את איינדהובן ברבע הגמר ואת צ'לסי בחצי הגמר. מילאן הדיחה ברבע הגמר את באיירן מינכן, ובחצי הגמר את מנצ'סטר יונייטד (עם הפסד באולד טראפורד 3:2 כשבדקה ה-5 פיגרה 1:0 משער עצמי של שוערה של מילאן דידה ואחר כך הובילה 2:1 מצמד של קאקא (22, 37) ואז צמד של וויין רוני (68, 89) קבע את תוצאת המשחק, אך מילאן החזירה עם 3:0 ענק בסן סירו) שנחשבה אז כמועמדת המובילה לזכייה בתואר.

בגמר של 2008, שנערך באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה, התמודדו צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד. היה זה הגמר הראשון בתולדות הטורניר שבו התמודדו שתי קבוצות אנגליות. יונייטד הובילה במחצית הראשונה משער של כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה-26. סדרה של טעויות בהגנת היונייטד אפשרה לפרנק למפארד להשוות את תוצאת המשחק בדקה האחרונה של המחצית. אף על פי ששתי הקבוצות הגיעו להזדמנויות אחדות במחצית השנייה התוצאה נותרה 1 - 1, ובסופו של דבר המשחק עבר להכרעה בדו-קרב פנדלים. שתי הקבוצות הבקיעו את שתי הבעיטות הראשונות, אך הבעיטה של כריסטיאנו רונאלדו נעצרה על ידי פטר צ'ך. אולם, הקפטן ג'ון טרי החמיץ את הבעיטה שלו ואת ההזדמנות לנצח עבור צ'לסי את המשחק. בסיבוב הבעיטות השני הבקיע ראיין גיגס, ואילו אדווין ואן דר סאר מנע מניקולא אנלקה להבקיע ובכך הבטיח את זכייתה של יונייטד בפעם השלישית.

ב-27 במאי 2009 נערך בסטאדיו אולימפיקו שברומא משחק הגמר בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, שקודם לכן זכו בדאבל במדינתן. ברצלונה עלתה ליתרון של 1 - 0 משער של סמואל אטו במחצית הראשונה לאחר בישול של אנדרס אינייסטה, ובמחצית השנייה בישל צ'אבי לליונל מסי את השער השני והאחרון במשחק. בכך הייתה ברצלונה לקבוצה הספרדית הראשונה שמשלימה זכייה בכל שלושת התארים הבכירים באותה עונה (טרבל). ז'וזפ גוארדיולה, מאמן ברצלונה, היה למאמן הצעיר ביותר שזוכה בטורניר. ב-22 במאי 2010 נערך גמר ליגת האלופות באצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד בין אינטר מילאנו האיטלקית ובאיירן מינכן הגרמנית, שהסתיים בניצחון 2 - 0 לטובת אינטר מצמד של הארגנטיני דייגו מיליטו. אינטר השלימה זכייה בטרבל בסיכום עונת 2009/2010, והייתה לקבוצה השנייה ברציפות שעושה זאת בליגת האלופות. ב-26 במאי 2011 נפגשו באצטדיון ומבלי שבלונדון ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. ברצלונה ניצחה 3 - 1 משערים של פדרו רודריגס, ליונל מסי ודויד וייה, אל מול שער שוויון זמני של ויין רוני, ובכך השלימה זכייה שנייה בגביע בתוך שלוש שנים ושלישית בתוך שש שנים.

ב-19 במאי 2012 נערך באליאנץ ארנה שבמינכן משחק הגמר של עונת 2011/2012 בליגת האלופות בין באיירן מינכן לצ'לסי. במשחק עצמו עלתה באיירן ליתרון בדקה ה-83 מנגיחה של תומאס מילר, אך כעבור חמש דקות איזנה צ'לסי את התוצאה מנגיחה של דידייה דרוגבה וכפתה הארכה שהסתיימה ללא שערים. במהלך ההארכה החטיא שחקנה של באיירן, אריאן רובן, בעיטת עונשין. בתום דו-קרב בעיטות עונשין, גברה צ'לסי על באיירן בתוצאה 3 - 4, וזכתה לראשונה בתולדותיה בתואר.

לגמר של עונת 2012/2013 העפילו בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן לאחר שגברו בשלב חצי הגמר על ריאל מדריד וברצלונה בהתאמה. באיירן מינכן עלתה ראשונה ליתרון משערו של מריו מנדז'וקיץ', דורטמונד השוותה כעבור 8 דקות מבעיטת פנדל של אילקאי גונדוגאן שהספיק רק עד לדקה ה-89 בה אריאן רובן קשרה ההולנדי של באיירן מינכן כבש את שער הניצחון. באיירן השיגה ניצחון בתוצאה 2:1 והניפה את הגביע בוומבלי לראשונה מ-2001.

גמר ליגת האלופות ב-2014 נערך באצטדיון האור בליסבון בין ריאל מדריד לאתלטיקו מדריד, והיה זה הגמר הראשון בו נפגשו שתי קבוצות מאותה העיר. המשחק החל בשער של שחקן אתלטיקו, דייגו גודין, שהחזיק עד לדקה ה-93 במשחק בתוספת זמן, אז השווה סרחיו ראמוס את התוצאה ל-1:1 והמשחק המשיך להארכה. בהארכה הבקיעה ריאל מדריד שלושה שערים ב-10 דקות האחרונות של המשחק, והמשחק הסתיים בניצחונה של ריאל 4:1 על אתלטיקו, שהניפה את גביע ליגת האלופות בפעם העשירית בהיסטוריה שלה.

גמר ליגת האלופות 2015 נערך בהאצטדיון האולימפי של ברלין בין ברצלונה ליובנטוס. המשחק החל בשער מהיר של איוואן רקיטיץ' מברצלונה בדקה ה-4, יתרון שהחזיק עד הדקה ה-55 אז הצליח אלברו מוראטה מיובנטוס להשוות את התוצאה. בדקה ה-68 קבע לואיס סוארס מברצלונה יתרון לקבוצה, ובדקה האחרונה של תוספת הזמן קבע ניימאר את תוצאת המשחק, 3:1, וניצחון לברצלונה שהניפה את גביע ליגת האלופות בפעם החמישית מצידה.

הגמר ב-2016 נערך באצטדיון סן סירו במילאנו והפגיש פעם נוספת את ריאל מדריד ואתלטיקו מדריד, שנפגשו שנתיים מוקדם לכן. המשחק החל בשער בדקה ה-15 של סרחיו ראמוס מריאל, שהחזיק עד לדקה ה-79, אז השווה שחקן אתלטיקו יאניק קרסקו את התוצאה ל-1:1. המשחק המשיך להארכה בה אף אחת מן הקבוצות לא הצליחה לכבוש, והגיע לדו-קרב בעיטות עונשין מהנקודה הלבנה. בתום 3 בעיטות התוצאה הייתה 3:3 בין הקבוצות, ובבעיטה הרביעית החטיא שחקן אתלטיקו, חואנפראן את הבעיטה שלו. לאחר מכן הבקיע כריסטיאנו רונאלדו את הבעיטה שלו והמשחק נגמר בתוצאה 5:3 לאחר בעיטות הכרעה. ריאל הניפה את הגביע ה-11 שלה בהיסטוריה.

הגמר ב-2017 נערך באצטדיון המילניום בקארדיף, והפגיש את ריאל מדריד עם יובנטוס. המשחק החל עם שער יתרון של ריאל מדריד מרגלי כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה-20. יתרון זה החזיק 7 דקות עד לשוויון שקבע מריו מנדז'וקיץ' מיובנטוס. בדקה ה-61 קבע שחקן ריאל קאסמירו יתרון לריאל, ו-3 דקות לאחר מכן הרשית רונאלדו פעם נוספת. בדקה ה-90 קבע מרקו אסנסיו מריאל את תוצאת המשחק, 4:1 וניצחון של ריאל מדריד שהניפה את גביע האלופות האירופי בפעם ה-12.

הגמר ב-2018 נערך באצטדיון אולימפיסקי בקייב והפגיש את ריאל מדריד שהגיעה לגמר בפעם השלישית ברציפות, ובפעם ה-15 בהיסטוריה, עם ליברפול שהצליחה להעפיל לגמר לראשונה אחרי 11 שנים. הגמר החל במחצית מאופסת, שלאחריה קבע בדקה ה-51 כרים בנזמה מריאל יתרון לקבוצתו. 4 דקות בלבד לקחו לסאדיו מאנה מליברפול להשוות, ובתום הדקה ה-55 התוצאה הייתה 1:1. גארת' בייל מריאל מדריד הבקיע צמד בדקות ה-64 ו-83 וקבע את תוצאת המשחק הסופית 3:1, ששלח את ריאל להניף את גביע האלופות בפעם ה-13 בהיסטוריה שלה.

הגמר ב2019 שנערך באצטדיון ונדה מטרופוליטנו במדריד, הפגיש בין שתי קבוצות אנגליות: ליברפול שהגיעה לגמר בפעם השנייה ברציפות, וטוטנהאם שזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שלה בגמר ליגת האלופות. המשחק נפתח בסערה, כאשר מוחמד סלאח מליברפול קבע יתרון 1:0 לקבוצתו משער בפנדל לאחר נגיעת יד ברחבה של קשר טוטנהאם מוסא סיסוקו. התוצאה נשמרה לאורך כל המשחק ועד לדקה ה-87, אז הבקיע דיבוק אוריגי מליברפול וקבע את תוצאת המשחק, 2:0 לליברפול, שהניפה את גביע האלופות בפעם השישית בהיסטוריה שלה.

הגמר ב-2020 היה אמור להיערך ב-30 במאי באצטדיון אטאטורק באיסטנבול אך בגלל מגפת הקורונה המשחק נדחה ושוחק ב-23 באוגוסט באצטדיון האור בליסבון ביחד עם כל משחקי הנוקאאוט החל מרבע הגמר שנערכו בליסבון.

הגמר הפגיש בין באיירן מינכן אלופת גרמניה, לפריז סן-ז'רמן אלופת צרפת. שתי הקבוצות יכלו להשלים טרבל לאחר שזכו באליפות ובגביע במדינתם. המשחק נגמר בתוצאה 1-0 לבאיירן מינכן משער של קינגסלי קומאן בנגיחה בדקה ה-59. באיירן זכתה בגביע.

לגמר של 2021 העפילו צ'לסי ומנצ'סטר סיטי לדרבי אנגלי שני תוך שלוש שנים, קאי האברץ כבש את שער הניצחון בדקה ה-42 והעניק לצ'לסי גביע שני בתולדותיה באצטדיון הדרגאו שבפורטו.

בגמר של 2022 נרשמה היסטוריה כשבפעם הראשונה נפגשו שתי קבוצות בגמר בפעם השלישית כשריאל מדריד וליברפול העפילו לגמר בפריז. ב-1981 ליברפול ניצחה בפריז 0-1 וב-2018 ריאל מדריד ניצחה בקייב 1-3. במשחק עצמו נכבש שער אחד שכבש ויניסיוס ג'וניור בדקה ה-59 והעניק לריאל מדריד את התואר בפעם ה-14. כתוצאה מכך קבע המאמן האיטלקי קרלו אנצ'לוטי שיא זכיות למאמן במפעל, עם זכייה רביעית בקריירה (2003 ו-2007 עם מילאן, 2014 ו-2022 עם ריאל מדריד).

רשימת הגמרים וסטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת משחקי גמר גביע אירופה וליגת האלופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרא
המשחק הוכרע בהארכה
המשחק הוכרע בדו-קרב פנדלים
המשחק הוכרע במשחק חוזר
עונה זוכה תוצאה סגנית מגרש צופים[1]
1955/1956 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד 4–3 צרפת (1794–1815, 1830–1958)צרפת (1794–1815, 1830–1958) סטאד ריימס פארק דה פראנס, פריז, צרפת 38,239
1956/1957 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד 2–0 איטליהאיטליה פיורנטינה סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד 124,000
1957/1958 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד 3–2 (ה) איטליהאיטליה מילאן אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה 67,000
1958/1959 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד 2–0 צרפת (1794–1815, 1830–1958)צרפת (1794–1815, 1830–1958) סטאד ריימס נקרשטדיון, שטוטגרט, גרמניה המערבית 72,000
1959/1960 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד 7–3 מערב גרמניהמערב גרמניה איינטרכט פרנקפורט האמפדן פארק, גלאזגו, סקוטלנד 127,621
1960/1961 פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון 3–2 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ברצלונה אצטדיון ונקדורף, ברן, שווייץ 26,732
1961/1962 פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון 5–3 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד האצטדיון האולימפי, אמסטרדם, הולנד 61,257
1962/1963 איטליהאיטליה מילאן 2–1 פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה 45,715
1963/1964 איטליהאיטליה אינטר מילאנו 3–1 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד אצטדיון פראטר, וינה, אוסטריה 71,333
1964/1965 איטליהאיטליה אינטר מילאנו 1–0 פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון סן סירו, מילאנו, איטליה 89,000
1965/1966 ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) ריאל מדריד 2–1 יוגוסלביהיוגוסלביה פרטיזן בלגרד אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה 46,745
1966/1967 סקוטלנדסקוטלנד סלטיק 2–1 איטליהאיטליה אינטר מילאנו אסטאדיו נסיונאל, ליסבון, פורטוגל 45,000
1967/1968 אנגליהאנגליה מנצ'סטר יונייטד 4–1 (ה) פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה 92,225
1968/1969 איטליהאיטליה מילאן 4–1 הולנדהולנד אייאקס סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד 31,782
1969/1970 הולנדהולנד פיינורד 2–1 (ה) סקוטלנדסקוטלנד סלטיק סן סירו, מילאנו, איטליה 53,187
1970/1971 הולנדהולנד אייאקס 2–0 יוון (1970–1975)יוון (1970–1975) פנאתינאיקוס אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה 83,179
1971/1972 הולנדהולנד אייאקס 2–0 איטליהאיטליה אינטר מילאנו אצטדיון פיינורד, רוטרדם, הולנד 61,354
1972/1973 הולנדהולנד אייאקס 1–0 איטליהאיטליה יובנטוס אצטדיון הכוכב האדום, בלגרד, יוגוסלביה 89,484
1973/1974 מערב גרמניהמערב גרמניה באיירן מינכן 1–1 (ה) ספרד (1945–1977)ספרד (1945–1977) אתלטיקו מדריד אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה 48,722
4–0 23,325
1974/1975 מערב גרמניהמערב גרמניה באיירן מינכן 2–0 אנגליהאנגליה לידס יונייטד פארק דה פראנס, פריז, צרפת 48,374
1975/1976 מערב גרמניהמערב גרמניה באיירן מינכן 1–0 צרפתצרפת סנט אטיין האמפדן פארק, גלאזגו, סקוטלנד 54,864
1976/1977 אנגליהאנגליה ליברפול 3–1 מערב גרמניהמערב גרמניה בורוסיה מנשנגלדבך סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה 57,000
1977/1978 אנגליהאנגליה ליברפול 1–0 בלגיהבלגיה קלאב ברוז' אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה 92,500
1978/1979 אנגליהאנגליה נוטינגהאם פורסט 1–0 שוודיהשוודיה מאלמה האצטדיון האולימפי, מינכן, גרמניה המערבית 57,500
1979/1980 אנגליהאנגליה נוטינגהאם פורסט 1–0 מערב גרמניהמערב גרמניה המבורג סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד 51,000
1980/1981 אנגליהאנגליה ליברפול 1–0 ספרד (1977)ספרד (1977) ריאל מדריד פארק דה פראנס‎, פריז, צרפת 48,360
1981/1982 אנגליהאנגליה אסטון וילה 1–0 מערב גרמניהמערב גרמניה באיירן מינכן אצטדיון פיינורד, רוטרדם, הולנד 46,000
1982/1983 מערב גרמניהמערב גרמניה המבורג 1–0 איטליהאיטליה יובנטוס האצטדיון האולימפי, אתונה, יוון 73,500
1983/1984 אנגליהאנגליה ליברפול 1–1 (4–2 פ) איטליהאיטליה רומא סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה 69,693
1984/1985 איטליהאיטליה יובנטוס 1–0 אנגליהאנגליה ליברפול אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה 58,000
1985/1986 רומניה (1965–1989)רומניה (1965–1989) סטיאווה בוקרשט 0–0 (2–0 פ) ספרדספרד ברצלונה רמון סאנצ'ס פיחואן, סביליה, ספרד 70,000
1986/1987 פורטוגלפורטוגל פורטו 2–1 מערב גרמניהמערב גרמניה באיירן מינכן אצטדיון פראטר, וינה, אוסטריה 57,500
1987/1988 הולנדהולנד פ.ס.וו. איינדהובן 0–0 (6–5 פ) פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון נקרשטדיון, שטוטגרט, גרמניה המערבית 68,000
1988/1989 איטליהאיטליה מילאן 4–0 רומניה (1965–1989)רומניה (1965–1989) סטיאווה בוקרשט קאמפ נואו, ברצלונה, ספרד 97,000
1989/1990 איטליהאיטליה מילאן 1–0 פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון אצטדיון פראטר, וינה, אוסטריה 57,558
1990/1991 יוגוסלביהיוגוסלביה הכוכב האדום בלגרד 0–0 (5–3 פ) צרפתצרפת אולימפיק מרסיי אצטדיון סאן ניקולה, בארי, איטליה 56,000
1991/1992 ספרדספרד ברצלונה 1–0 (ה) איטליהאיטליה סמפדוריה אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה 70,827
1992/1993 צרפתצרפת אולימפיק מרסיי 1–0 איטליהאיטליה מילאן האצטדיון האולימפי, מינכן, גרמניה 64,400
1993/1994 איטליהאיטליה מילאן 4–0 ספרדספרד ברצלונה האצטדיון האולימפי, אתונה, יוון 70,000
1994/1995 הולנדהולנד אייאקס 1–0 איטליהאיטליה מילאן אצטדיון ארנסט האפל, וינה, אוסטריה 49,730
1995/1996 איטליהאיטליה יובנטוס 1–1 (4–2 פ) הולנדהולנד אייאקס סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה 70,000
1996/1997 גרמניהגרמניה בורוסיה דורטמונד 3–1 איטליהאיטליה יובנטוס האצטדיון האולימפי, מינכן, גרמניה 59,000
1997/1998 ספרדספרד ריאל מדריד 1–0 איטליהאיטליה יובנטוס אמסטרדם ארנה, אמסטרדם, הולנד 48,500
1998/1999 אנגליהאנגליה מנצ'סטר יונייטד 2–1 גרמניהגרמניה באיירן מינכן קאמפ נואו, ברצלונה, ספרד 90,245
1999/2000 ספרדספרד ריאל מדריד 3–0 ספרדספרד ולנסיה סטאד דה פראנס, סן-דני, צרפת 80,000
2000/2001 גרמניהגרמניה באיירן מינכן 1–1 (5–4 פ) ספרדספרד ולנסיה סן סירו, מילאנו, איטליה 71,500
2001/2002 ספרדספרד ריאל מדריד 2–1 גרמניהגרמניה באייר לברקוזן האמפדן פארק, גלאזגו, סקוטלנד 50,499
2002/2003 איטליהאיטליה מילאן 0–0 (3–2 פ) איטליהאיטליה יובנטוס אולד טראפורד, מנצ'סטר, אנגליה 62,315
2003/2004 פורטוגלפורטוגל פורטו 3–0 צרפתצרפת מונקו פלטינס ארנה, גלזנקירכן, גרמניה 53,053
2004/2005 אנגליהאנגליה ליברפול 3–3 (3–2 פ) איטליהאיטליה מילאן אצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה 69,000
2005/2006 ספרדספרד ברצלונה 2–1 אנגליהאנגליה ארסנל סטאד דה פראנס, סן-דני, צרפת 79,610
2006/2007 איטליהאיטליה מילאן 2–1 אנגליהאנגליה ליברפול האצטדיון האולימפי, אתונה, יוון 63,000
2007/2008 אנגליהאנגליה מנצ'סטר יונייטד 1–1 (6–5 פ) אנגליהאנגליה צ'לסי אצטדיון לוז'ניקי, מוסקבה, רוסיה 67,310
2008/2009 ספרדספרד ברצלונה 2–0 אנגליהאנגליה מנצ'סטר יונייטד סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה 62,467
2009/2010 איטליהאיטליה אינטר מילאנו 2–0 גרמניהגרמניה באיירן מינכן סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד 73,490
2010/2011 ספרדספרד ברצלונה 3–1 אנגליהאנגליה מנצ'סטר יונייטד אצטדיון ומבלי‎, לונדון, אנגליה 87,695
2011/2012 אנגליהאנגליה צ'לסי 1–1 (4–3 פ) גרמניהגרמניה באיירן מינכן אליאנץ ארנה, מינכן, גרמניה 62,500
2012/2013 גרמניהגרמניה באיירן מינכן 2–1 גרמניהגרמניה בורוסיה דורטמונד אצטדיון ומבלי‎, לונדון, אנגליה 86,298
2013/2014 ספרדספרד ריאל מדריד 4–1 (ה) ספרדספרד אתלטיקו מדריד אצטדיון האור, ליסבון, פורטוגל 60,976
2014/2015 ספרדספרד ברצלונה 3–1 איטליהאיטליה יובנטוס האצטדיון האולימפי, ברלין, גרמניה 70,442
2015/2016 ספרדספרד ריאל מדריד 1–1 (5–3 פ) ספרדספרד אתלטיקו מדריד סן סירו, מילאנו, איטליה 71,942
2016/2017 ספרדספרד ריאל מדריד 4–1 איטליהאיטליה יובנטוס אצטדיון המילניום, קארדיף, ויילס 65,842
2017/2018 ספרדספרד ריאל מדריד 3–1 אנגליהאנגליה ליברפול מרכז הספורט הלאומי אולימפיסקי, קייב, אוקראינה 61,561
2018/2019 אנגליהאנגליה ליברפול 2–0 אנגליהאנגליה טוטנהאם הוטספר אצטדיון ונדה מטרופוליטנו, מדריד, ספרד 63,272
2019/2020 גרמניהגרמניה באיירן מינכן 1–0 צרפתצרפת פריס סן-ז'רמן אצטדיון האור, ליסבון, פורטוגל[2] 0[3]
2020/2021 אנגליהאנגליה צ'לסי 1–0 אנגליהאנגליה מנצ'סטר סיטי אצטדיון הדרגאו, פורטו, פורטוגל[4] 14,110[5]
2021/2022 ספרדספרד ריאל מדריד 1–0 אנגליהאנגליה ליברפול סטאד דה פראנס, סן-דני, צרפת[6] 75,000
גמרים עתידיים
עונה קבוצה א' משחק קבוצה ב' מגרש
2022/2023 אצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה[7]
2023/2024 אצטדיון ומבלי‎, לונדון, אנגליה
2024/2025 אליאנץ ארנה, מינכן, גרמניה

זכיות לפי קבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון זכיות סגנות עונות זכייה עונות סגנות
ספרדספרד ריאל מדריד 14 3 1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1966, 1998, 2000, 2002, 2014, 2016, 2017, 2018, 2022 1962, 1964, 1981
איטליהאיטליה מילאן 7 4 1963, 1969, 1989, 1990, 1994, 2003, 2007 1958, 1993, 1995, 2005
גרמניהגרמניה באיירן מינכן 6 5 1974, 1975, 1976, 2001, 2013, 2020 1982, 1987, 1999, 2010, 2012
אנגליהאנגליה ליברפול 6 4 1977, 1978, 1981, 1984, 2005, 2019 1985, 2007, 2018, 2022
ספרדספרד ברצלונה 5 3 1992, 2006, 2009, 2011, 2015 1961, 1986, 1994
הולנדהולנד אייאקס 4 2 1971, 1972, 1973, 1995 1969, 1996
אנגליהאנגליה מנצ'סטר יונייטד 3 2 1968, 1999, 2008 2009, 2011
איטליהאיטליה אינטר מילאנו 3 2 1964, 1965, 2010 1967, 1972
איטליהאיטליה יובנטוס 2 7 1985, 1996 1973, 1983, 1997, 1998, 2003, 2015, 2017
פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון 2 5 1961, 1962 1963, 1965, 1968, 1988, 1990
אנגליהאנגליה צ'לסי 2 1 2012, 2021 2008
אנגליהאנגליה נוטינגהאם פורסט 2 0 1979, 1980
פורטוגלפורטוגל פורטו 2 0 1987, 2004
סקוטלנדסקוטלנד סלטיק 1 1 1967 1970
גרמניהגרמניה המבורג 1 1 1983 1980
רומניהרומניה סטיאווה בוקרשט 1 1 1986 1989
צרפתצרפת אולימפיק מרסיי 1 1 1993 1991
גרמניהגרמניה בורוסיה דורטמונד 1 1 1997 2013
הולנדהולנד פיינורד 1 0 1970
אנגליהאנגליה אסטון וילה 1 0 1982
הולנדהולנד פ.ס.וו. איינדהובן 1 0 1988
יוגוסלביהיוגוסלביה הכוכב האדום בלגרד 1 0 1991
ספרדספרד אתלטיקו מדריד 0 3 1974, 2014, 2016
צרפתצרפת סטאד ריימס 0 2 1956, 1959
ספרדספרד ולנסיה 0 2 2000, 2001
איטליהאיטליה פיורנטינה 0 1 1957
גרמניהגרמניה איינטרכט פרנקפורט 0 1 1960
יוגוסלביהיוגוסלביה פרטיזן בלגרד 0 1 1966
יווןיוון פנאתינאיקוס 0 1 1971
אנגליהאנגליה לידס יונייטד 0 1 1975
צרפתצרפת סנט אטיין 0 1 1976
גרמניהגרמניה בורוסיה מנשנגלדבך 0 1 1977
בלגיהבלגיה קלאב ברוז' 0 1 1978
שוודיהשוודיה מאלמה 0 1 1979
איטליהאיטליה רומא 0 1 1984
איטליהאיטליה סמפדוריה 0 1 1992
גרמניהגרמניה באייר לברקוזן 0 1 2002
צרפתצרפת מונקו 0 1 2004
אנגליהאנגליה ארסנל 0 1 2006
אנגליהאנגליה טוטנהאם הוטספר 0 1 2019
צרפתצרפת פריס סן-ז'רמן 0 1 2020
אנגליהאנגליה מנצ'סטר סיטי 0 1 2021

הופעות בגמר לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה מספר זכיות מספר סגניות המועדונים הזוכים
ספרדספרד ספרד 19 11 ריאל מדריד (14), ברצלונה (5)
אנגליהאנגליה אנגליה 14 11 ליברפול (6), מנצ'סטר יונייטד (3), נוטינגהאם פורסט (2), צ'לסי (2), אסטון וילה (1)
איטליהאיטליה איטליה 12 16 מילאן (7), אינטר (3), יובנטוס (2)
גרמניהגרמניה גרמניה 8 10 באיירן מינכן (6), בורוסיה דורטמונד (1), המבורג (1)
הולנדהולנד הולנד 6 2 אייאקס (4), פיינורד (1), פ.ס.וו. איינדהובן (1)
פורטוגלפורטוגל פורטוגל 4 5 בנפיקה ליסבון (2), פורטו (2)
צרפתצרפת צרפת 1 6 אולימפיק מרסיי (1)
רומניהרומניה רומניה 1 1 סטיאווה בוקרשט (1)
סקוטלנדסקוטלנד סקוטלנד 1 1 סלטיק (1)
יוגוסלביהיוגוסלביה יוגוסלביה 1 1 הכוכב האדום בלגרד (1)
בלגיהבלגיה בלגיה 0 1 -
יווןיוון יוון 0 1 -
שוודיהשוודיה שוודיה 0 1 -

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ UEFA Champions League – Statistics Handbook 2012/13 (עמ' 141)
  2. ^ המשחק במקור תוכנן להתקיים באצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה, אך הועבר עקב מגפת הקורונה בטורקיה.
  3. ^ הגמר ב-2020 נערך ללא קהל עקב מגפת הקורונה באירופה.
  4. ^ המשחק תוכנן במקור להיערך באצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה,אך הועבר עקב מגפת הקורונה בטורקיה. עוד לפני כן, המשחק הועבר מגזפרום ארנה, סנקט פטרבורג, רוסיה.
  5. ^ הגמר ב-2021 נערך בנוכחות קהל מוגבלת עקב מגפת הקורונה באירופה.
  6. ^ המשחק במקור תוכנן להתקיים בגזפרום ארנה, סנקט פטרבורג, רוסיה, אך הועבר לפריס עקב הפלישה הרוסית לאוקראינה. עוד לפני כן, המשחק תוכנן להיערך באצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה.
  7. ^ המשחק תוכנן במקום להתקיים באליאנץ ארנה, מינכן, גרמניה, אך הוא הועבר לאיסטנבול, כאשר מינכן תארח את הגמר ב-2025.