גמר גביע אירופה וליגת האלופות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
UEFA Champions League.png

ליגת האלופות היא טורניר כדורגל עונתי שנוסד ב-1956. הליגה פתוחה לכל האלופות של הליגות הכלולות באופ"א (למעט ליכטנשטיין שלה אין ליגה), וכן לקבוצות שסיימו במקום השני עד הרביעי בליגות הבכירות. לפני עונת 1992/1993 נקרא הטורניר בשם "גביע אירופה". בשנים הראשונות לקיומו רק האלופות יכלו להתחרות בו, אך ב-1997 הותר גם לקבוצות שסיימו במקום השני. ריאל מדריד זכתה בגמר הראשון של הטורניר.

אם קבוצה מנצחת בשלושה משחקי גמר רצופים, או חמישה בסך הכל, היא רשאית לשמור ברשותה את הגביע כך שמתחילים בהכנתו של גביע חדש. נכון ל-2015 שש קבוצות הגיעו להישג זה: ריאל מדריד, אייאקס אמסטרדם, באיירן מינכן, מילאן, ליברפול וברצלונה.

ריאל מדריד זכתה בטורניר עשר פעמים מאז היווסדו, והיא הקבוצה שעשתה זאת הכי הרבה פעמים. היא זכתה גם בין 1956 ל-1960, ובכך קבעה שיא של חמש זכיות רצופות. יובנטוס היא הקבוצה שהפסידה בגמר הכי הרבה פעמים (6).

האלופה הנוכחית היא ברצלונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הטורניר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחמש השנים הראשונות של המפעל הקבוצה הדומיננטית הייתה ריאל מדריד, שניצחה בכל משחקי הגמר בזכותם של שחקנים ידועים כגון אלפרדו די סטפאנו, פרנץ פושקש, פרנסיסקו חנטו וחוסה סנטמריה.

קבוצות אחדות ניסו להתחרות בריאל בשנות ה-50, ובהן סטאד דה ריימס מצרפת שהעפילה לשני גמרים וקבוצות איטלקיות כגון מילאן ופיורנטינה. שיאה של התקופה הזאת היה בגמר של 1960, שנערך בהאמפדן פארק שבגלאזגו, ובו גברה ריאל על איינטרכט פרנקפורט מגרמניה המערבית בתוצאה 7 - 3(עם שלושער של אלפרדו די סטפאנו ורביעייה של פרנץ פושקש). משחק זה שודר ב-BBC ובתחנות טלוויזיה אירופיות אחרות, וצפו בו 135,000 אנשים.

מנצ'סטר יונייטד הייתה באחת התקופות הטובות בתולדותיה, אז כונו שחקניה "תינוקות באזבי", בזמן הקמת המפעל, וזכתה בשתי אליפויות ליגה והעפילה לגמר הטורניר ולגמר גביע ה-FA ב-1957. יונייטד נחשבה אז כאחת המועמדות ליטול מריאל את תוארה. בדרך חזרה ממשחק הגומלין של רבע הגמר מול הכוכב האדום בלגרד, שבעקבותיו העפילה יונייטד לחצי הגמר, המטוס שנשא את השחקנים והצוות המלווה התרסק בשדה תעופה במינכן. האסון האווירי במינכן גבה את חייהם של שמונה שחקנים, ובכך מנע מיונייטד להוות יריב משמעותי לדומיננטיות של ריאל.

הקבוצה הראשונה שהצליחה להדיח מהטורניר את ריאל הייתה יריבתה הגדולה ברצלונה, והיא עשתה זאת בסיבוב הראשון של הטורניר בעונת 1960/61. ברצלונה הצליחה להעפיל עד למשחק הגמר, בו הפסידה לבנפיקה ליסבון. בנפיקה הגנה על תוארה גם בעונה שלאחר מכן, שבה הוביל אותה מריו קולונה ממוזמביק והצטרף אליה אוסביו. בנפיקה העפילה לגמר שלישי ברציפות ב-1963, אך הפסידה בו למילאן. ב-1964 וב-1965 זכתה בטורניר אינטר, יריבתה העירונית של מילאן, לאחר שגברה על ריאל מדריד ועל בנפיקה.

ריאל הצליחה להדיח את אינטר בחצי הגמר של 1966, וזכתה בטורניר בפעם השישית לאחר שגברה על פרטיזן בלגרד באצטדיון הייזל שבבריסל. פרנסיסקו חנטו הוא השחקן היחיד מריאל שזכה בכל ששת הטורנירים.

סלטיק הייתה לקבוצה הבריטית והצפון אירופית הראשונה שזכתה בטורניר, לאחר שגברה על אינטר בתוצאה 2 - 1 בגמר שנערך בליסבון, ושחקניה באותה תקופה כונו "האריות מליסבון". סלטיק היא הקבוצה היחידה שזכתה בטורניר כאשר כל שחקניה נולדו באזור הסמוך לאצטדיון שלה.

עשר שנים לאחר האסון במינכן הייתה מנצ'סטר יונייטד לקבוצה האנגלית הראשונה שמנצחת בגמר, לאחר שגברה על בנפיקה 4 - 1 לאחר הארכה במשחק שנערך באצטדיון ומבלי. מאט באזבי, מאמן היונייטד בזמן האסון, שרד למרות הפציעות הקשות שספג והיה המאמן של הקבוצה גם בגמר זה, בנוסף לשני ניצולים אחרים - בובי צ'רלטון (שהבקיע שני שערים בגמר) וביל פולקס. בנפיקה הייתה קרובה לנצח את המשחק, אך אוסביו החמיץ בעיטה לשער בשניות האחרון לזמן הרגיל של המשחק.

שלוש זוכות ואסון הייזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור שלאחר זכיית היונייטד רק שלוש קבוצות זכו בטורניר, כל אחת שלוש פעמים, והעפילו באופן קבוע לשלבים המתקדמים. הקבוצה הראשונה שעשתה זאת הייתה אייאקס אמסטרדם ההולנדית, שהפסידה למילאן בגמר של 1969. לאחר הזכייה של פיינורד ב-1970 הצליחה אייאקס לזכות בשלוש אליפויות רצופות (ניצחונות על פנאתינייקוס, אינטר ויובנטוס) כשהיא משחקת בסגנון הטוטאל פוטבול בהנהגתם של יוהאן קרויף, רוד קרול, יוהאן ניסקנס, ארי האן, ופיט קייזר.

כל אחד מהשחקנים הללו היה יכול לשחק במגוון עמדות ותפקידים, כולל חילופים בין חלוצים למגנים. שיטת המשחק הזו פותחה על ידי ריינוס מיכלס ושופרה על ידי סטפן קובץ', ועד לעזיבתו של קרויף לברצלונה ב-1973 נראה היה כי לא ניתן לגבור על אייאקס שהשתמשה בה. ב-20 השנים שלאחר מכן לא זכתה אייאקס להצלחות רבות בטורניר.

באיירן מינכן הייתה הקבוצה הבאה שזכתה בטורניר, ועשתה זאת שלוש פעמים ברציפות בין 1974 ל-1976. מנהיג הקבוצה באותה תקופה היה פרנץ בקנבאואר, ולצידו שיחקו ספ מאייר, גרד מילר, אולי הנס ופול ברייטנר. באיירן הוסיפה שינויים משל עצמה לטוטאל פוטבול ההולנדי. היא גברה על אתלטיקו מדריד במשחק חוזר ב-1974, על לידס יונייטד במשחק מתוח בפארק דה פראנס ב-1975, ועל איי אס סנט אטיין במשחק שנערך בגלאזגו ב-1976. באיירן לא הצליחה לשחזר את הצלחתה לאחר הגמר בסקוטלנד, ולא זכתה בתואר במשך עשרים וחמש שנים.

בשנת 1977 זכתה ליברפול לראשונה בתולדותיה, ופתחה ברצף של שש זכיות אנגליות רצופות בגביע, ושבע זכיות מתוך שמונה אפשריות. היא גברה על בורוסיה מנשנגלדבך בתוצאה 3 - 1 ברומא, וב-1978 הייתה לקבוצה הבריטית הראשונה שזוכה בגביע פעמיים ברציפות, לאחר שגברה על קלאב ברוז' הבלגית במשחק שנערך בוומבלי.

ליברפול הודחה בסיבוב הראשון של הטורניר ב-1979, ובמקומה זכתה בתואר נוטינגהאם פורסט לאחר ניצחון בגמר במינכן על מאלמה השבדית, ובהדרכתו של המאמן הידוע בריאן קלאף. כעבור שנה היא ניצחה את המבורג בסנטיאגו ברנבאו, ובך הפכה לזוכה היחידה בטורניר עם יותר ניצחונות בו מאשר אליפויות בליגה המקומית.

ליברפול הצליחה להעפיל לגמר של 1981, שנערך בפריז, וגברה בו על ריאל מדריד בתוצאה 1 - 0. כעבור שנה זכתה בגביע אסטון וילה, לאחר שגברה בגמר ברוטרדאם על באיירן מינכן. המבורג הצליחה לזכות בגביע בשנה שלאחר מכן בעקבות ניצחון על יובנטוס, ולמנוע זכייה אנגלית בתואר לראשונה מזה שבע שנים.

ליברפול חזרה וזכתה בתואר ב-1984 לאחר ניצחון על רומא, והייתה לקבוצה הראשונה מאז ריאל מדריד בשנות ה-50 שזוכה בגביע ארבע פעמים. משחק זה זכור בשל התנהגותו של השוער ברוס גרובלאר מליברפול, שעשה מחוות גופניות מלגלגות לכיוונם של שחקני רומא לפני שבעטו לעברו את הכדור. היא הצליחה להעפיל לגמר גם בשנה שלאחר מכן, אך הפסידה בתוצאה 0 - 1 ליובנטוס (משער בפנדל של פלאטיני) במשחק שזכור בגלל מותם של 39 אוהדי יובנטוס באצטדיון הייזל.

בעקבות אסון הייזל הוחלט להשעות את כל הקבוצות האנגליות מתחרויות אירופיות למשך חמש שנים, ואילו על ליברפול, שאוהדיה נתפסו כאחראים לאסון, הוטלה השעייה של שנה נוספת. ההשעייה פגעה רבות בהצלחתן של קבוצות הכדורגל האנגלי, שנאבקו להותיר את חותמן לאחר ששבו מההשעייה. רק כעבור 14 שנים מהאסון הצליחה קבוצה אנגלית לשוב ולזכות בתואר.

לאחר האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחקת הקבוצות האנגליות גרמה לסיום תקופת הדומיננטיות שלהן בטורניר. בשלוש השנים שלאחר האסון זכו בטורניר שלוש קבוצות חדשות: סטיאווה בוקרשט ב-1986 (עם ניצחון על ברצלונה בגמר), פורטו ב-1987 (עם ניצחון 2:1 על באיירן מינכן אחרי שפיגרה 1:0) ו-פ.ס.וו. איינדהובן ב-1988.

מילאן הצליחה לזכות בתואר ב-1989, והגנה על זכייתה בשנה שלאחר מכן. הזכיות הללו ידועות בזכות משחקם של שלושת ההולנדים מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד. ב-1991 החמיצה מילאן את ההזדמנות לזכות בגביע שלישי ברציפות, והפסידה לכוכב האדום בלגרד שגברה על מרסיי בדו-קרב פנדלים לאחר שהגמר ביניהן הסתיים בתיקו 0 - 0. הגמר של 1991 היה היחיד בשנים 1989 עד 1998 שבו לא נטלה חלק קבוצה איטלקית. האיסור על הקבוצות האנגליות כבר לא היה בתוקף עם תחילת עונת 1990/1991, אך ליברפול (שזכתה באליפות אנגליה) לא הייתה יכולה להשתתף בטורניר כיוון שעליה הוטל עונש של שנה נוספת.

הקבוצות האנגליות חזרו לטורניר ב-1991, לאחר שחזרו להשתתף בעונה שלפני כן בטורנירים אחרים (מנצ'סטר יונייטד זכתה בגביע המחזיקות). אולם, הן לא זכו להצלחה רבה בחמש השנים שלאחר תום ההשעייה בגלל "חוק שלושת הזרים" שמנע מהן לשתף את שחקניהן הטובים ביותר.

קבוצות הסרייה א' האיטלקית העפילו לשבעה גמרים רצופים, אך ניצחו רק ב-2. בגמר של 1992, שנערך בוומבלי, גברה ברצלונה של המאמן יוהאן קרויף על סמפדוריה משער של רונאלד קומאן בהארכה, אחרי 0:0 בסיום 90 דקות.

לפני עונת 1992/1993 שונה שם המפעל ל"ליגת האלופות". מרסיי ניצחה בגמר של 1993 את מילאן, בתוצאה של 1:0, אך הושעתה מהמפעל בשנה שלאחר מכן בגלל שערוריית שחיתות, כיוון שאליפות צרפת נשללה ממנה לאחר שהתברר כי טאפי ביצע עבירות בספרי החשבונות שלה. מרסיי היא הקבוצה הצרפתית היחידה עד כה (2011) שזכתה בטורניר.

ב-1994 גברה מילאן על ברצלונה בתוצאה 4 - 0, וזאת למרות שלפני המשחק נחשבה כבעלת סיכויים נמוכים לנצח בגלל היעדרם של שחקני מפתח בהגנה. מרסל דסאי, מגן מילאן, שיחק במרסיי כשזו גברה על הקבוצה האיטלקית ובכך קבע שני תקדימים: הוא היה השחקן הראשון שזוכה בתואר במשך שנתיים רצופות עם שתי קבוצות שונות, והוא היה גם השחקן הראשון שמנצח עם קבוצה אחת, עובר לקבוצה השנייה ואז מנצח גם איתה.

מילאן העפילה גם לגמר שלישי ברציפות ב-1995, אך הפסידה בתוצאה 0 - 1 לאייאקס אמסטרדם ששיחקה עם החלוץ בן ה-19 פטריק קלייברט. היה זה הניצחון הראשון של הקבוצה ההולנדית מאז 1973, אז ניצחה בשלושה גמרים ברציפות, וחלק משמעותי מהסגל שהוביל את אייאקס לניצחון בגמר שיחק גם במדי נבחרת הולנד. אייאקס העפילה גם לגמר של 1996, אך הפסידה ליובנטוס בדו-קרב פנדלים אחרי 1:1 בסיום 90 דקות.

לאחר קבלת חוק בוסמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נאלץ עולם הכדורגל להסתגל לשינויים הרדיקליים שנכנסו לתוקף בגלל חוק בוסמן, שלפיו שחקנים לאחר תום חוזה רשאים לעבור לקבוצות אחרות ללא צורך לשלם סכום העברה תמורת כרטיס השחקן שלהם. המשמעות המרכזית של החוק עבור קבוצות ליגת האלופות הייתה ביטול מכסת השחקנים הזרים ממדינות האיחוד האירופי, כיוון שהם לא נחשבו יותר לזרים ויכלו לשחק בחופשיות בכל אחת ממדינות האיחוד.

בורוסיה דורטמונד תחת אימונו של המאמן אוטמר היצפלד זכתה בגביע היחיד בתולדותיה ב-1997 לאחר שניצחה את מנצ'סטר יונייטד בחצי הגמר ואת האלופה המכהנת יובנטוס בגמר בתוצאה של 3:1, וזאת למרות שנחשבה כבעלת סיכויים נמוכים לנצח בגמר.

כעבור שנה החליטה אופ"א לאפשר גם לקבוצות שסיימו במקום השני בליגה שלהן להתחרות בטורניר. הבסיס להחלטה זו היה הרצון לכלול קבוצות בכירות נוספות ובכך להגביר את הפופולריות של הטורניר. למרות השינוי הייתה זו ריאל מדריד, אלופת ספרד, שזכתה בגביע ראשון מאז 1966 לאחר שניצחה את יובנטוס שהעפילה לגמר שלישי ברציפות.

עונת 1998/1999 זכורה בתור עונת ה"טרבל" של מנצ'סטר יונייטד. יונייטד סיימה ללא הפסד את משחקי הבית המוקדם שכלל את ברצלונה ובאיירן מינכן, ואז הדיחה את האיטלקיות אינטר ויובנטוס. לפני הגמר זכתה היונייטד באליפות הפרמייר ליג ובגביע ה-FA. הקפטן רוי קין היה מושעה מהגמר, והחליף אותו השוער הדני פיטר שמייכל ששיחק את משחקו האחרון בקבוצה.

באיירן מינכן, יריבת היונייטד, הייתה מועמדת גם כן לזכייה בטרבל והצליחה להוביל במשחק כבר לאחר שש דקות בעקבות שער של מריו באסלר. נראה היה כי באיירן תנצח במשחק, וכאשר השופט פיירלואיג'י קולינה הורה על תוספת זמן של שלוש דקות כל השחקנים (כולל שמייכל) נעו לעבר רחבת העונשין של באיירן לפני שדייוויד בקהאם בעט את בעיטת הקרן. מהלך זה הוכיח את עצמו לאחר שהמחליף טדי שרינגהאם הצליח להבקיע את שער השוויון. כדקה לאחר מכן בעט בקהאם קרן נוספת, שבאמצעותה בישל שרינגהאם את שער הניצחון לאולה גונאר סולשייר הנורבגי. אלכס פרגוסון, מאמן היונייטד, אמר בראיון שלאחר המשחק "כדורגל, לעזאזל", בציטוט שמסמל את אותו הגמר. הייתה זו זכייתה הראשונה של יונייטד מאז 1968, והראשונה של קבוצה אנגלית מאז ליברפול ב-1984.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1999/2000 הוכנסו הקלות חדשות בתנאי הכניסה לליגת האלופות, כאשר שלוש הליגות הראשונות בדירוג אופ"א (לה ליגה הספרדית, סרייה א' האיטלקית והבונדסליגה הגרמנית) שלחו ארבע נציגות כל אחת, ואילו שלוש הבאות בדירוג (הפרמייר ליג האנגלית, ליגה 1 הצרפתית וליגת העל ההולנדית) שלחו שלוש נציגות כל אחת.

בעונה זו חזרו הקבוצות הספרדיות לשלבים המתקדמים של הטורניר. לליגה הספרדית היו שלוש נציגות בחצי הגמר (ריאל מדריד, ברצלונה וולנסיה). הגמר בין ריאל מדריד לוולנסיה היה הראשון בהיסטוריה של הטורניר שבו שיחקו שתי קבוצות מאותה מדינה. בדרך לגמר הדיחה ריאל את האלופה מנצ'סטר יונייטד ברבע הגמר ואת סגניתה באיירן מינכן בחצי הגמר. בגמר עצמו ניצחה ריאל בתוצאה 3 - 0.

ולנסיה העפילה לגמר שני ברציפות והפסידה גם בו, הפעם לבאיירן מינכן שהדיחה את האלופה ריאל מדריד בחצי הגמר. המשחק הסתיים בתיקו 1 - 1, ודו-קרב הפנדלים בתוצאה 5 - 4 לטובת הגרמנים. בזכות הניצחון היה אוטמאר היצפלד מבאיירן למאמן הראשון שזוכה בטורניר עם שתי קבוצות, לאחר שב-1997 עשה זאת עם בורוסיה דורטמונד.

ריאל התמודדה בגמר של 2002 מול באייר לברקוזן, שהייתה הקבוצה הראשונה שמעפילה לגמר מבלי לזכות קודם לכן באליפות מקומית. הנהלת ריאל הנהיגה באותה תקופה מדיניות של החתמת כוכב כדורגל ("גלקטיקו") בכל שנה, ובאותה עונה היה זה זינדין זידאן שעבר לשורותיה תמורת 71 מיליון לירות שטרלינג. זידאן הגשים את הציפיות שתלו בו והוביל את ריאל לניצחון 2 - 1 ולזכייה תשיעית בתואר, לאחר ניצחון בחצי הגמר על ברצלונה. ספרד שוב נהנתה מדומיננטיות בחצי הגמר בפעם השלישית ברציפות, וזכייתה של ריאל הייתה השלישית בתוך חמש עונות.

הקבוצות האיטלקיות שבו לשלבים המתקדמים של הטורניר בעונה שלאחר מכן, וזאת ששפל המדרגה מבחינתן היה אפס נציגות ברבע הגמר של 2002. בגמר של 2003, שנערך באולד טראפורד במנצ'סטר, גברה מילאן על יובנטוס בתוצאה 3 - 2 בדו-קרב פנדלים, לאחר 0 - 0 בתום תשעים הדקות. ניצחון זה היה סמלי עבור הקפטן המנצח פאולו מלדיני, שהניף את הגביע 40 שנים בדיוק לאחר שאביו צ'זארה הניף את הגביע בלונדון. קלארנס סיידורף זכה בטורניר בפעם השלישית, לאחר שקודם לכן עשה זאת עם אייאקס (1995) וריאל מדריד (1998).

בגמר של 2004 גברה פורטו על מונאקו בתוצאה 3 - 0. שתי הקבוצות לא היו מועמדות כלל להעפלה לגמר, ובדרך הצליחו להדיח את מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד וצ'לסי. עונה אחת לפני הזכייה הצליחה פורטו לזכות בגביע אופ"א. הרוסי דמיטרי אלניצ'ב היה לשחקן השלישי (מלבד רונלד קומאן ורונאלדו) שהבקיע בשני גמרים אירופיים שונים ברציפות, ואילו ויטור באיה היה לשחקן העשירי שזוכה בכל שלושת התארים האירופיים האפשריים.

ליברפול של המאמן רפא בניטז העפילה לגמר של 2005, לראשונה מאז אסון הייזל ב-1985. יריבתה מילאן העפילה לגמר שני בתוך שלוש שנים. במחצית הראשונה של המשחק הובילה מילאן בתוצאה 3 - 0 משער של מלדיני ושניים של הרנן קרספו, אך במחצית השנייה השוותה ליברפול משערים של סטיבן ג'רארד, ולדימיר שמיצר וצ'אבי אלונסו, ובכך כפתה הארכה. בזמן ההארכה הציל השוער הפולני דודק שני שערים מרגליו של אנדריי שבצ'נקו, ובדו-קרב הפנדלים שנערך בסיום ההארכה הציל שני פנדלים שבזכותם ניצחה ליברפול. ליברפול סיימה באותה עונה רק במקום החמישי שלא מקנה מקום בטורניר, אך בעקבות פסיקה מיוחדת של אופ"א נקבע כי הזוכה בטורניר תשתתף בו בשנה שלאחר מכן בכל מקרה.

בחצי הגמר של 2006 התמודדו ויאריאל, ארסנל, מילאן וברצלונה. ארסנל גברה על ויאריאל 1 - 0 בהייבורי, ובמשחק הגומלין בספרד הצליחה להשיג תיקו 0 - 0 שבזכותו העפילה לגמר ראשון בתולדותיה. בחצי הגמר השני הדיחה ברצלונה את מילאן. בגמר, שנערך ב-17 במאי בסטאד דה פראנס, הפך יינס להמן מארסנל לשחקן הראשון אי פעם שמורחק בכרטיס אדום לאחר שהכשיל את סמואל אטו מחוץ לרחבת העונשין, אם כי החלטה זו הייתה שנויה במחלוקת כיוון שהוא כבר לא החזיק בכדור ברגליו. למרות זאת הצליחה ארסנל לעלות ליתרון משער של סול קמפבל בדקה ה-37 לאחר הגהת כדור חופשי של תיירי הנרי, והצליחה להחזיק בו לאורך רוב המחצית השנייה. אטו השווה בדקה ה-76 מבישול של המחליף הנריק לארסון. חמש דקות לאחר מכן מסר שוב הנריק לארסון את הכדור לז'וליאנו בלטי, שהכניע את השוער המחליף של ארסנל מנואל אלמוניה והעניק את הניצחון לברצלונה.

ב-23 במאי 2007 נערך משחק הגמר בין ליברפול למילאן, בפעם השנייה בתוך שלוש שנים. מילאן ניצחה בתוצאה 2 - 1 מצמד של פיליפו אינזאגי, וליברפול הצליחה רק לצמק בדקה ה-89 משער של דירק קויט. בדרך לגמר הדיחה ליברפול את איינדהובן ברבע הגמר ואת צ'לסי בחצי הגמר. מילאן הדיחה ברבע הגמר את באיירן מינכן, ובחצי הגמר את מנצ'סטר יונייטד (עם הפסד באולד טראפורד 3:2 כש בדקה ה -5' פיגרה 1:0 משער עצמי של שוערה של מילאן דידה ואחר כך הובילה 2:1 מצמד של קאקא (22,37) ואז צמד של וויין רוני (68,89) קבע את תוצאת המשחק, אך מילאן החזירה עם 3:0 ענק בסן סירו) שנחשבה אז כמועמדת המובילה לזכייה בתואר.

בגמר של 2008, שנערך באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה, התמודדו צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד. היה זה הגמר הראשון בתולדות הטורניר שבו התמודדו שתי קבוצות אנגליות. יונייטד הובילה במחצית הראשונה משער של כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה-26. סדרה של טעויות בהגנת היונייטד אפשרה לפרנק למפארד להשוות את תוצאת המשחק בדקה האחרונה של המחצית. למרות ששתי הקבוצות הגיעו להזדמנויות אחדות במחצית השנייה התוצאה נותרה 1 - 1, ובסופו של דבר המשחק עבר להכרעה בדו-קרב פנדלים. שתי הקבוצות הבקיעו את שתי הבעיטות הראשונות, אך הבעיטה של כריסטיאנו רונאלדו נעצרה על ידי פטר צ'ך. אולם, הקפטן ג'ון טרי החמיץ את הבעיטה שלו ואת ההזדמנות לנצח עבור צ'לסי את המשחק. בסיבוב הבעיטות השני הבקיע ראיין גיגס, ואילו אדווין ואן דר סאר מנע מניקולא אנלקה להבקיע ובכך הבטיח את זכייתה של יונייטד בפעם השלישית.

ב-27 במאי 2009 נערך בסטאדיו אולימפיקו שברומא משחק הגמר בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, שקודם לכן זכו בדאבל במדינתן. ברצלונה עלתה ליתרון של 1 - 0 משער של סמואל אטו במחצית הראשונה לאחר בישול של אנדרס אינייסטה, ובמחצית השנייה בישל צ'אבי לליונל מסי את השער השני והאחרון במשחק. בכך הייתה ברצלונה לקבוצה הספרדית הראשונה שמשלימה זכייה בכל שלושת התארים הבכירים באותה עונה (טרבל). ז'וזפ גוארדיאולה, מאמן ברצלונה, היה למאמן הצעיר ביותר שזוכה בטורניר. ב-22 במאי 2010 נערך גמר ליגת האלופות באצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד בין אינטר מילאנו האיטלקית ובאיירן מינכן הגרמנית, שהסתיים בניצחון 2 - 0 לטובת אינטר מצמד של הארגנטיני דייגו מיליטו. אינטר השלימה זכייה בטרבל בסיכום עונת 2009/2010, והייתה לקבוצה השנייה ברציפות שעושה זאת בליגת האלופות. ב-26 במאי 2011 נפגשו באצטדיון ומבלי שבלונדון ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. ברצלונה ניצחה 3 - 1 משערים של פדרו רודריגז, ליונל מסי ודויד וייה, אל מול שער שוויון זמני של ויין רוני, ובכך השלימה זכייה שנייה בגביע בתוך שלוש שנים ושלישית בתוך שש שנים.

ב-19 במאי 2012 נערך באליאנץ ארנה שבמינכן משחק הגמר של עונת 2011/2012 בין באיירן מינכן לצ'לסי. במשחק עצמו עלתה באיירן לייתרון בדקה ה-83 מנגיחה של תומאס מילר, אך כעבור חמש דקות איזנה צ'לסי את התוצאה מנגיחה של דידייה דרוגבה וכפתה הארכה שהסתיימה ללא שערים. במהלך ההארכה החטיא שחקנה של באיירן, אריאן רובן, בעיטת עונשין. בתום דו-קרב בעיטות עונשין, גברה צ'לסי על באיירן בתוצאה 3 - 4 וזכתה לראשונה בתולדותיה בתואר.

לגמר של עונת 2012/2013 העפילו בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן לאחר שגברו בשלב חצי הגמר על ריאל מדריד וברצלונה בהתאמה. באיירן מינכן עלתה ראשונה ליתרון משערו של מריו מנדז'וקיץ', דורטמונד השוותה כעבור 8' דקות מבעיטת פנדל של אילקאי גונדוגאן שהספיק רק עד לדקה ה89 בה אריאן רובן קשרה ההולנדי של באיירן מינכן כבש את שער הניצחון. באיירן השיגה ניצחון בתוצאה 2:1 והניפה את הגביע בוומבלי לראשונה מ 2001.

גמר ליגת האלופות ב-2014 נערך באצטדיון האור בליסבון בו גברה ריאל מדריד על אתלטיקו מדריד בתוצאה 4 - 1 לאחר הארכה. היה זה הגמר הראשון בו נפגשו שתי קבוצות מאותה העיר.

גמר ליגת האלופות ב-2015 נערך באצטדיון האולימפי בברלין בו ברצלונה ניצחה את יובנטוס בתוצאה 1-3.

הגמר ב-2016 ייערך באצטדיון סן סירו במילאנו.

הגמר ב-2017 ייערך באצטדיון המילניום בקארדיף.

טבלה מסכמת וסטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה אלופה תוצאה סגנית אצטדיון
2014/2015
פרטים
Flag of Spain.svg ברצלונה
3 - 1 Flag of Italy.svg יובנטוס האצטדיון האולימפי,
ברלין
2013/2014
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד
4 - 1
הארכה
Flag of Spain.svg אתלטיקו מדריד אצטדיון האור,
ליסבון
2012/2013
פרטים
Flag of Germany.svg באיירן מינכן
2 - 1 Flag of Germany.svg בורוסיה דורטמונד אצטדיון וומבלי,
לונדון
2011/2012
פרטים
Flag of England.svg צ'לסי 1 - 1
הארכה
Flag of Germany.svg באיירן מינכן אליאנץ ארנה,
מינכן
4 - 3 בפנדלים
2010/2011
פרטים
Flag of Spain.svg ברצלונה
3 - 1 Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד אצטדיון וומבלי,
לונדון
2009/2010
פרטים
Flag of Italy.svg אינטר מילאנו
2 - 0 Flag of Germany.svg באיירן מינכן סנטיאגו ברנבאו,
מדריד
2008/2009
פרטים
Flag of Spain.svg ברצלונה
2 - 0 Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד סטאדיו אולימפיקו,
רומא
2007/2008
פרטים
Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד 1 - 1
הארכה
Flag of England.svg צ'לסי אצטדיון לוז'ניקי,
מוסקבה
6 - 5 בפנדלים
2006/2007
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן
2 - 1 Flag of England.svg ליברפול האצטדיון האולימפי,
אתונה
2005/2006
פרטים
Flag of Spain.svg ברצלונה
2 - 1 Flag of England.svg ארסנל סטאד דה פראנס,
פריז
2004/2005
פרטים
Flag of England.svg ליברפול 3 - 3
הארכה
Flag of Italy.svg מילאן אצטדיון אתא תורכ,
איסטנבול
3 - 2 בפנדלים
2003/2004
פרטים
Flag of Portugal.svg פורטו 3 - 0 Flag of France.svg מונאקו ארנה שאלקה,
גלזנקירשן
2002/2003
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן 0 - 0
הארכה
Flag of Italy.svg יובנטוס אולד טראפורד,
מנצ'סטר
3 - 2 בפנדלים
2001/2002
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 2 - 1 Flag of Germany.svg באייר לברקוזן האמפדן פארק,
גלאזגו
2000/2001
פרטים
Flag of Germany.svg באיירן מינכן 1 - 1
Flag of Spain.svg ולנסיה סן סירו,
מילאנו
5 - 4 בפנדלים
1999/2000
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 3 - 0 Flag of Spain.svg ולנסיה סטאד דה פראנס,
פריז
1998/1999
פרטים
Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד 2 - 1 Flag of Germany.svg באיירן מינכן קאמפ נואו,
ברצלונה
1997/1998
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 1 - 0 Flag of Italy.svg יובנטוס אמסטרדם ארנה,
אמסטרדם
1996/1997
פרטים
Flag of Germany.svg בורוסיה דורטמונד 3 - 1 Flag of Italy.svg יובנטוס האצטדיון האולימפי,
מינכן
1995/1996
פרטים
Flag of Italy.svg יובנטוס 1 - 1
הארכה
Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם סטאדיו אולימפיקו,
רומא
4 - 2 בפנדלים
1994/1995
פרטים
Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם 1 - 0 Flag of Italy.svg מילאן
אצטדיון ארנסט האפל,
וינה
1993/1994
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן 4 - 0 Flag of Spain.svg ברצלונה ספירוס לואיס אצטדיון,
אתונה
1992/1993
פרטים
Flag of France.svg אולימפיק מרסיי 1 - 0 Flag of Italy.svg מילאן האצטדיון האולימפי,
מינכן
עונה לאחר מכן, נמנע מאולימפיק מרסיי להגן על התואר, עקב שערוריית שוחד במועדון, שבעקבותיה אף הורדה הקבוצה לליגה המקומית השנייה.
1991/1992
פרטים
Flag of Spain.svg ברצלונה 1 - 0
הארכה
Flag of Italy.svg סמפדוריה אצטדיון וומבלי,
לונדון
1990/1991
פרטים
Flag of SFR Yugoslavia.svg הכוכב האדום בלגרד 0 - 0
הארכה
Flag of France.svg אולימפיק מרסיי סטאדיו סן ניקולה,
בארי
5 - 3 בפנדלים
1989/1990
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן 1 - 0 Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון אצטדיון פראטר,
וינה
1988/1989
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן 4 - 0 Flag of Romania.svg סטיאווה בוקרשט קאמפ נואו,
ברצלונה
1987/1988
פרטים
Flag of the Netherlands.svg פ.ס.וו. איינדהובן 0 - 0
הארכה
Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון נקרשטדיון,
שטוטגרט
6 - 5 בפנדלים
1986/1987
פרטים
Flag of Portugal.svg פורטו 2 - 1 Flag of Germany.svg באיירן מינכן אצטדיון פראטר,
וינה
1985/1986
פרטים
Flag of Romania.svg סטאווה בוקרשט 0 - 0
הארכה
Flag of Spain.svg ברצלונה סאנצ'ס פיחואן,
סביליה
2 - 0 בפנדלים
1984/1985
פרטים
Flag of Italy.svg יובנטוס 1 - 0 Flag of England.svg ליברפול אצטדיון הייזל,
בריסל
אסון הייזל התרחש במשחק הגמר.
כתוצאה מכך, כל הקבוצות האנגליות הורחקו מכל מפעלי אופ"א למשך חמש עונות, וליברפול שאוהדיה היו הסיבה העיקרית לאסון, הושעתה לעונה נוספת.
1983/1984
פרטים
Flag of England.svg ליברפול 1 - 1
הארכה
Flag of Italy.svg רומא סטאדיו אולימפיקו,
רומא
4 - 2 בפנדלים
1982/1983
פרטים
Flag of Germany.svg המבורג 1 - 0 Flag of Italy.svg יובנטוס אצטדיון ספירוס לואיס,
אתונה
1981/1982
פרטים
Flag of England.svg אסטון וילה 1 - 0 Flag of Germany.svg באיירן מינכן דה קופ,
רוטרדם
1980/1981
פרטים
Flag of England.svg ליברפול 1 - 0 Flag of Spain.svg ריאל מדריד פארק דה פראנס,
פריז
1979/1980
פרטים
Flag of England.svg נוטינגהאם פורסט 1 - 0 Flag of Germany.svg המבורג סנטיאגו ברנבאו,
מדריד
1978/1979
פרטים
Flag of England.svg נוטינגהאם פורסט 1 - 0 Flag of Sweden.svg מאלמה האצטדיון האולימפי,
מינכן
1977/1978
פרטים
Flag of England.svg ליברפול 1 - 0 Flag of Belgium (civil).svg קלאב ברוז' אצטדיון וומבלי,
לונדון
1976/1977
פרטים
Flag of England.svg ליברפול 3 - 1 Flag of Germany.svg בורוסיה מנשנגלדבאך סטאדיו אולימפיקו,
רומא
1975/1976
פרטים
Flag of Germany.svg באיירן מינכן 1 - 0 Flag of France.svg איי אס סנט אטיין האמפדן פארק,
גלאזגו
1974/1975
פרטים
Flag of Germany.svg באיירן מינכן 2 - 0 Flag of England.svg לידס יונייטד פארק דה פראנס,
פריז
1973/1974
פרטים
Flag of Germany.svg באיירן מינכן 1 - 1
הארכה
Flag of Spain.svg אתלטיקו מדריד אצטדיון הייזל,
בריסל
באיירן מינכן ניצחה בגמר החוזר 4 - 0
1972/1973
פרטים
Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם 1 - 0 Flag of Italy.svg יובנטוס אצטדיון הכוכב האדום,
בלגרד
1971/1972
פרטים
Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם 2 - 0 Flag of Italy.svg אינטר מילאנו דה קופ,
רוטרדם
1970/1971
פרטים
Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם 2 - 0 Flag of Greece.svg פנאתינייקוס אצטדיון וומבלי,
לונדון
1969/1970
פרטים
Flag of the Netherlands.svg פיינורד 2 - 1
הארכה
Flag of Scotland.svg סלטיק סן סירו,
מילאנו
1968/1969
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן 4 - 1 Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם סנטיאגו ברנבאו,
מדריד
1967/1968
פרטים
Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד 4 - 1
הארכה
Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון אצטדיון וומבלי,
לונדון
1966/1967
פרטים
Flag of Scotland.svg סלטיק 2 - 1 Flag of Italy.svg אינטר מילאנו האצטדיון הלאומי
ליסבון
1965/1966
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 2 - 1 Flag of SFR Yugoslavia.svg פרטיזן בלגרד אצטדיון הייזל,
בריסל
1964/1965
פרטים
Flag of Italy.svg אינטר מילאנו 1 - 0 Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון סן סירו,
מילאנו
1963/1964
פרטים
Flag of Italy.svg אינטר מילאנו 3 - 1 Flag of Spain.svg ריאל מדריד אצטדיון פראטר,
וינה
1962/1963
פרטים
Flag of Italy.svg מילאן 2 - 1 Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון אצטדיון וומבלי,
לונדון
1961/1962
פרטים
Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון 5 - 3 Flag of Spain.svg ריאל מדריד האצטדיון האולימפי,
אמסטרדם
1960/1961
פרטים
Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון 3 - 2 Flag of Spain.svg ברצלונה אצטדיון וואנקדורף,
ברן
1959/1960
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 7 - 3 Flag of Germany.svg איינטרכט פרנקפורט האמפדן פארק,
גלאזגו
1958/1959
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 2 - 0 Flag of France.svg סטאד ריימס נקרשטדיון,
שטוטגרט
1957/1958
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 3 - 2
הארכה
Flag of Italy.svg מילאן אצטדיון הייזל,
בריסל
1956/1957
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 2 - 0 Flag of Italy.svg פיורנטינה סנטיאגו ברנבאו,
מדריד
1955/1956
פרטים
Flag of Spain.svg ריאל מדריד 4 - 3 Flag of France.svg סטאד ריימס פארק דה פראנס,
פריז

זכיות בגמר לפי קבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה זכיות שנים
ריאל מדריד 10 (1956 - 1960, 1966, 1998, 2000, 2002, 2014)
מילאן 7 (1963, 1969, 1989, 1990, 1994, 2003, 2007)
ליברפול 5 (1977, 1978, 1981, 1984, 2005)
באיירן מינכן 5 (1974, 1975, 1976, 2001, 2013)
ברצלונה 5 (1992, 2006, 2009, 2011, 2015)
אייאקס אמסטרדם 4 (1971, 1972, 1973, 1995)
מנצ'סטר יונייטד 3 (1968, 1999, 2008)
אינטר מילאנו 3 (1964, 1965, 2010)
בנפיקה ליסבון 2 (1961, 1962)
נוטינגהאם פורסט 2 (1979, 1980)
יובנטוס 2 (1985, 1996)
פורטו 2 (1987, 2004)
סלטיק 1 (1967)
פיינורד 1 (1970)
אסטון וילה 1 (1982)
המבורג 1 (1983)
סטיאווה בוקרשט 1 (1986)
פ.ס.וו. איינדהובן 1 (1988)
הכוכב האדום בלגרד 1 (1991)
אולימפיק מרסיי 1 (1993)
בורוסיה דורטמונד 1 (1997)
צ'לסי 1 (2012)

הופעות בגמר לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה מספר זכיות מספר סגניות המועדונים הזוכים
Flag of Spain.svg  ספרד 15 10 ריאל מדריד (10), ברצלונה (5)
Flag of Italy.svg  איטליה 12 14 מילאן (7), אינטר (3), יובנטוס (2)
Flag of England.svg  אנגליה 12 7 ליברפול (5), מנצ'סטר יונייטד (3), נוטינגהאם פורסט (2), אסטון וילה (1), צ'לסי (1)
Flag of Germany.svg  גרמניה 7 10 באיירן מינכן (5), בורוסיה דורטמונד (1), המבורג (1)
Flag of the Netherlands.svg  הולנד 6 2 אייאקס אמסטרדם (4), פיינורד (1), פ.ס.וו. איינדהובן (1)
Flag of Portugal.svg  פורטוגל 4 5 בנפיקה ליסבון (2), פורטו (2)
Flag of France.svg  צרפת 1 5 אולימפיק מרסיי (1)
Flag of Romania.svg  רומניה 1 1 סטאווה בוקרשט (1)
Flag of Scotland.svg  סקוטלנד 1 1 סלטיק (1)
Flag of SFR Yugoslavia.svg  יוגוסלביה 1 1 הכוכב האדום בלגרד (1)
Flag of Belgium (civil).svg  בלגיה 0 1 -
Flag of Greece.svg  יוון 0 1 -
Flag of Sweden.svg  שבדיה 0 1 -

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]