רשות השידור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוק רשות השידור)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל רשות השידור
שלט של רשות השידור ברוממה
בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה
ניידת שידור של קול ישראל
חברי קיבוץ ניר עם צופים במכשיר הטלוויזיה הראשון במשק, 1968

רשות השידור הייתה רשת השידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פעלה מתוקף חוק רשות השידור התשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי בטלוויזיה וברדיו. מנכ"לה הראשון היה חנוך גבתון.

עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, והרשות מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם גופי תקשורת מסחריים.

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014,[1] ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור,[2] ובמקומה הוקם תאגיד שידור חדש בשם: "תאגיד השידור הישראלי". בהתאם לחוק רשות השידור הפסיקה את שידוריה ב-14 במאי 2017, ולמעשה כבר ימים אחדים קודם לכן נפסקו מרבית שידורי האקטואליה של הרשות.

חוק רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוק רשות השידור התשכ"ה הרשות "תקיים את השידורים כשירות ממלכתי". החוק קבע את תפקידיה, ובהם שידור תוכניות חינוך, בידור ומידע בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות במגמה לשקף, בין השאר, את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה ואת חייהם ונכסי תרבותם של כל חלקי העם. לפי החוק, על הרשות להבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי של ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור.

פעילות הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשות השידור הפעילה את שידוריה בטלוויזיה וברדיו, ובהמשך גם באינטרנט.[3] מתוקף היותה רשות השידור הציבורית היחידה בישראל, היא הייתה החברה הישראלית היחידה באיגוד השידור האירופי, ומתוקף כך נהנתה מההסכמים להחלפת חומרים טלויזיוניים הקיימים בין כל גופי השידור האחרים החברים באיגוד.

על פי חוק רשות השידור, ועדת גלי צה"ל של מליאת הרשות אחראית לפקח על השידורים הלא צבאיים של תחנות גלי צה"ל. שידורים אלה מהווים למעלה מ-90% משידורי גלי צה"ל. במאה ה-21, בשל מצבה הרעוע של הרשות, לא התכנסה ועדה זו באופן סדיר.[4]

רשות השידור הייתה כפופה לביקורת של מבקר המדינה ובמסגרת פעילות הממשלה ממונה שר שתפקידו לפקח על רשות השידור.

מימון, עלויות ומשכורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימון רשות השידור נעשה באמצעות גביית אגרת הרדיו והטלוויזיה, שידור פרסומות, שידור חסויות, שידור תשדירי שירות ובהשלמה תקציבית של הממשלה.

אגרת הטלוויזיה הוטלה על כל משק בית בעל מקלט טלוויזיה, ונגבתה באמצעות אגף הגבייה של רשות השידור. אגרת הרדיו הייתה מוטלת על כל משק בית שבו רדיו, ובהמשך צומצמה רק לבעל רכב מנועי ונגבתה באמצעות אגרת הרישוי לרכב. בשנת 2014, גובה אגרת הטלוויזיה היה 345 ש"ח לשנה[5] וגובהה של אגרת הרדיו הוא 136 ש"ח לשנה.[6] שנת 2014 הייתה השנה האחרונה שבה נגבתה אגרת הטלוויזיה ונכון לשנת 2016 גובה אגרת הרדיו עמד על 153 ש"ח.

לאורך השנים נחשפו משכורותיהם של עובדי רשות השידור והעובדה כי קיימים עיתונאים וטכנאים שכלל אינם מגיעים לעבודה וגם אינם מחתימים שעות וזוכים למשכורות עתק.[7][8][9]

ערוצי הטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות הרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות הרדיו של קול ישראל:

  • רשת א' - שידרה תוכניות מגוונות בנושאי תרבות, אמנות, ספרות ושירה, מסורת, פולקלור, היסטוריה וייעוץ מומחים.
  • רשת ב' - שידרה בעיקר אקטואליה.
  • רשת ג' - שידרה מוזיקה ישראלית פופולרית מכל הסוגים.
  • רשת ד' - שידרה בשפה הערבית לאוכלוסייה הערבית-ישראלית במדינת ישראל.
  • רשת ה' - שידרה בשפה הפרסית.
  • 88FM - שידרה מוזיקה מגוונת, אקלקטית ואלטרנטיבית מכל הז'אנרים.
  • קול המוסיקה - שידרה מוזיקה קלאסית.
  • רק"ע (רשת קליטת עלייה) - שידרה במספר שפות זרות שאינן שפות רשמיות בישראל.
  • רשת מורשת - שידרה תוכניות תרבות ואקטואליה מזווית יהודית מסורתית, וכן מוזיקה חסידית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולפני קול ישראל בקריה, תל אביב
בניין הטלוויזיה הישראלית בירושלים מעוטר בבד שחור לאות מחאה על סגירת הרשות, מרץ 2017

ראשית שידורי הרדיו בעברית בארץ הייתה בקול ירושלים, השידור העברי בשירות השידור הארץ–ישראלי המנדטורי שהחל לשדר ב-30 במרץ 1936 והיה באחריות ממשלת המנדט. עם הקמת המדינה ב-1948, הפכו "קול ירושלים", יחד עם תחנת השידור של ההגנה ל"קול ישראל". שירות השידור, שבהמשך הדרך היה הבסיס להקמת רשות השידור, היה שם נרדף לקול ישראל בתחילת דרכה של המדינה, ושני הכינויים התקיימו במקביל בהתייחסם לאותו הארגון האמון על השידורים בישראל.[10]

שירות השידור התקבל לאיגוד השידור האירופי בשנת 1957. במחאה על כך, פרשו איגודי השידור של סוריה ומצרים מהחברות באיגוד השידור האירופי.

מאז 1965 פעלה רשות השידור מתוקפו חוק רשות השידור שהתקבל בכנסת ב-6 ביוני 1965. ליושב הראש הראשון של הוועד המנהל של הרשות מונה חיים יחיל.

ב-2 במאי 1968 החלה רשות השידור לשדר באופן קבוע שידורי טלוויזיה.

באפריל 1969 החליטה מליאת רשות השידור לשנות את שמם של שידורי הטלוויזיה הישראלית ושל קול ישראל לשם אחד: "שידורי ישראל",[11][12] ולאחר עשור החליטה המליאה להפוך החלטה זו,[13] אך השימוש במונח "שידורי ישראל" המשיך במידה הולכת ופוחתת עד אמצע שנות השמונים.[14]

בשנת 1981 הוחלט על העברת שידורי הטלוויזיה הישראלית לצבע, זאת לאחר שהטלוויזיה הישראלית שידרה רק בשחור לבן, למעט מספר שידורים יוצאי דופן, כמו ביקור הנשיא סאדאת בישראל או תחרות אירוויזיון 1979. המעבר התבצע החל מ-1983.

במשך שנים רבות פעלה רשות השידור כמונופול בתחום שידורי הטלוויזיה בישראל, וכמעט מונופול בתחום שידורי הרדיו (מלבדה פעלה בתחום זה תחנת גלי צה"ל). פתיחת הטלוויזיה בכבלים בשנת 1992 ולאחר מכן ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2 וערוץ 10), וכן הוספת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והרדיו האזורי כגופי שידור נוספים, מסחריים ובלתי תלויים ברשות השידור, הביאו לביטולו של המעמד הייחודי של הרשות, ולהפיכתה להיות אחד מגופי השידור, מבין תחנות וערוצים רבים המוצעים לקהל הישראלי. שיעורי הצפייה (רייטינג) בשידורי רשות השידור נמוכים בצורה ניכרת מאלו של הערוצים המסחריים וערוצי הכבלים והלוויין. גם בתחום הרדיו נפרץ המונופול, תחילה על ידי תחנות רדיו פיראטיות ("קול השלום" בשנת 1973 וערוץ 7 בשנת 1988), ואחר כך על ידי תחנות רדיו אזוריות.

הרפורמה ברשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולפן מבט של הערוץ הראשון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפורמה ברשות השידור

במשך השנים חלה הידרדרות חמורה במעמדה ובתפקודה של הרשות. ועדות ציבוריות[15] אשר בחנו את הגורמים למצבה הקשה קבעו שהוא נובע בין היתר ממספר עובדיה הגדול, מעלויות שכרם הגבוהות, מהסכמי שכר קשיחים ומן החוק, שמקשה לנהלה במקצועיות וללא פניות בסביבה רבת ערוצי תקשורת. מחברי הדוחות המליצו בין היתר על שינויים מבניים ברשות ועל שינויים בחוק.[16]

בחודש יולי 2007 אישרה מליאת הרשות תוכנית כוללת לשינוי ארגוני בה שיאפשר שידור ציבורי ברמה נאותה ובאמצעים סבירים. כחלק מהמהלכים ליישום הרפורמה נחתם באפריל 2009 הסכם בין רשות השידור ומשרד האוצר לבין ארגוני העובדים המייצגים את עובדיה, ולפיו יפרשו ממנה 700 עובדים לאחר חתימת הסכמי עבודה חדשים.[16] במסגרת הרפורמה פרשו מתפקידם אישים בולטים בשידורי הרשות, דוגמת דליה מזור.

בחודש יולי 2013 שכר שר התקשורת, גלעד ארדן, חברת ייעוץ חיצונית לבחינת עתיד רשות השידור, על מנת להחליט האם נכון לסגור את הרשות.[17] לאור הנתונים הוקמה "ועדת לנדס" וזו פרסמה את החלטותיה בראשית מרץ 2014. לפי הסיכומים שהתקבלו, תבוטל אגרת הטלוויזיה החל מ-1 באפריל 2015 ובמקום רשות השידור יוקם גוף שידורים חדש.[18][19]

הקמת תאגיד השידור הישראלי ופירוק רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014[1], ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור.[2] אחד מסעיפי החוק החדש קובע שרבע מעובדי הגוף החדש יגיעו מרשות השידור ומהטלוויזיה החינוכית.[20] בתחילת אוגוסט מונה פרופ' דוד האן לכונס הנכסים של הרשות. עם מינויו, הוא פיטר את מנכ"ל הרשות, יוני בן מנחם ומינה את יונה ויזנטל, לשעבר סמנכ"ל התוכן של yes, לעורך הראשי של הרשות לתקופת הפירוק.[21] מיכאל מירו עזב אז את ניהול רשת ב' ואיילה חסון מונתה למנהלת חטיבת החדשות של הערוץ הראשון.

בניהולם של ויזנטל וחסון בוצעו מהלכים שהביאו לשינויים רבים ברשות השידור - הן במתכונת השידורים והן בזהות מגישי התוכניות, בטלוויזיה וברדיו: אושרו לשידור התוכניות "היהודים באים" ו"לאטמה", ולעומת זאת, בוטלו שידורים בעברית בערוץ 33 (שבע שעות יומיות שכללו מהדורת חדשות מדי שעה) ובוטל שידורה של מהדורת החדשות באנגלית בערוץ הראשון. נוסף על כך, מהדורת "מבט" בערוץ הועברה לשעה 20:00 והוארכה לשעה. גם מהדורת החדשות במוצאי שבת ותוכנית האקטואליה היומית של גאולה אבן הוארכו מחצי שעה לשעה. ברשת ב' הופסק שידור תוכניתו של יוני בן מנחם, אשר ספגה ביקורת ממבקר המדינה על עצם קיומה במקביל להיותו של המגיש מנהל ברשות. בין השינויים הפרסונליים ניתן למנות את שיבוצם של מגישים קבועים לתוכנית הרדיו "הכל דיבורים", סיום תפקידם ברשות השידור של מגישי הספורט יורם ארבל ודני נוימן ולעומת זאת, חזרתם של זוהיר בהלול ומשה פרימו לרשת ב', מינוי יעקב אילון למגיש "מבט"[22] (והרשות אף סיכמה על שידור המהדורה במספר רשתות ברדיו אזורי[23]) ושיבוץ מגישיה עד אותה עת, אמיר איבגי ומירב מילר, לתוכנית העוסקת בבחירות 2015.[24] מלבד זה, יומן הערב של רשת ב', שצומצם כשנתיים קודם לכן לחצי שעה בלבד, הוארך לשעה וחצי.

חדר פיקוח טכני בקול ישראל

במרץ 2015 מונה אלדד קובלנץ לעמוד בראש תאגיד השידור הציבורי החדש.[25] כמו כן, התאריך הראשון שנקבע לפרק את הרשות (ב-31 במרץ 2015) נדחה, והוחלט לפרק את הרשות עד אוקטובר 2015.[26] ב-14 ביולי 2015 החל תהליך דחיה נוספת, עד ל-31 במרץ 2016.[27] אך למרות זאת, שובצו החל מסוף ינואר סדרות חדשות (כמו "שטיסל") שצפויות להסתיים כחודש לאחר אותו תאריך.

ב-28 ביולי 2015 שודרה בפעם האחרונה בערוץ הראשון התוכנית "פוליטיקה" עם עודד שחר שהייתה משודרת בגלגולים שונים משנת 1992.

בספטמבר 2015 עלה לאוויר האתר הרשמי של תאגיד השידור הישראלי ובו מכרזים לאיתור סמנכ"לים ולמיתוג.[28] בו בזמן החלה בניית הדירקטוריון הגוף החדש. עד סוף אוקטובר 2015 פרשו כ-300 עובדי הרשות. ביניהם: ענת דוידוב, בני דודקביץ', רויטל עמית, איתי ורד, דודי נסים, יעל איילון, עומר ריטה, וצוותי ההפקה של "הכל דיבורים" ו"סדר יום".[29] מאוחר יותר פרשה גם איילה חסון, שהייתה בין היתר מנהלת חטיבת החדשות ומגישת "יומן", ועברה להגיש את המהדורה המקבילה בערוץ 10.

בפברואר 2016 נודע כי הערוץ הראשון סירב להשתתף במכרז למשחק המרכזי בליגת העל בכדורסל עקב חוסר ודאות בעניין הסגירה, והמשחק הועבר לערוץ 5.

ב-8 במרץ 2016 נדחתה סגירת רשות השידור פעם נוספת, ל-1 באוקטובר 2016.[30]

בחודש מרץ 2016 הוחלט להעביר את האולפנים החדשים אל הגן הטכנולוגי של הר חוצבים בירושלים,[31] אך לאחר מכן הועברו למודיעין בשיתוף פעולה עם ערוץ 9 ויועברו בשנים הקרובות לירושלים, זאת לאחר דרישות העירייה והממשלה.[32] סניף הרדיו הוקם בתל אביב.[33] ב-27 ביולי 2016 נודע כי תאגיד השידור רכש מבנה קבע באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים.[34]

במאי 2016 החל התאגיד בהפקה של שידורי ניסיון, המוצגים בדף הפייסבוק שלו, תחת שם זמני - "התאגיד".[35] מספר עדכונים על תהליכי ההתארגנות וההקמה בדף טוויטר. לתאגיד הוחתמו כ-600 עובדים.[36][37]

במרץ 2017 החלו ברשות השידור בשידורים המביעים מחאה כנגד סגירת רשות השידור, ובכללם התפרצות למהדורת מבט תוך כדי שידור והצגת שקופית רקע באולפן במחאה על סגירת רשות השידור,[38] הפרעה והפסקה בשידורי רשת ב',[39] השמעת תשדירי רדיו המכילים הקלטות בהן אומר ראש הממשלה[40] שבכוונתו לשקם את רשות השידור, הקרנת הסדרה "היום זה אנחנו מחר זה אתם" המציגה את מהלך סגירת רשות השידור מנקודת מבטם האישית של אנשי רשות השידור בעוד הם מסקרים מבחינה עיתונאית את התהליך, ופתיחת מהדורות מבט כשהכיתוב "היום זה אנחנו מחר זה אתם" מוצג על קיר הווידאו באולפן.

ב-9 במאי 2017 החלו להיפסק שידורי הרשות בהדרגה. באותו יום שודרה מהדורת מבט האחרונה והסתיימו שידורי האקטואליה של הערוץ הראשון. ב-10 במאי הסתיימו שידורי האקטואליה של רשת ב' למעט מבזקי חדשות שעתיים וכן שידורי ערוץ 33. ב-11 במאי הסתיימו שידורי רשת ג'. בלילה שבין ה13 ל-14 במאי הסתיימו שידורי הערוץ הראשון לאחר שידור גמר האירוויזיון. ב-14 במאי שודר המבזק האחרון של קול ישראל ברשות ושידורי הרשות נחתמו עם סיום שידורי תחנת 88FM.

עד אמצע חודש אוגוסט 2017, חלקים מאתר רשות השידור המשיכו לפעול, והחל מה-20 באוגוסט 2017 אתר רשות השידור מפנה באופן אוטומטי לאתר תאגיד השידור, "כאן". ערוץ היוטיוב של רשות השידור הועבר לתאגיד כאן ושם הערוץ ביוטיוב שונה ל-"כאן 11", כשם ערוץ הטלוויזיה. ערוץ הטוויטר של רשת ב' הועבר גם הוא לתאגיד כאן, והפעילות בו המשיכה באופן שוטף.

"בזאת הסתיימו שידורינו!", אתר רשות השידור

מנהלי רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הנהלת רשות השידור במבנה שערי צדק הישן ברחוב יפו בירושלים

מנכ"לי רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המנכ"ל התחלת כהונה סיום כהונה
חנוך גבתון 1965 1969
שמואל אלמוג 1969 1974
יצחק לבני 1974 1979
יוסף לפיד 1979 1984
אורי פורת 1984 1989
אריה מקל 1989 1993
מוטי קירשנבאום 1993 1997
אורי פורת 1998 2001
רן גלינקא 2001 2002
יוסף בראל 2002 2005
יאיר אלוני 2005 2006
מוטי שקלאר 2006 2011
יוני בן-מנחם 2011 2014
יונה ויזנטל 2014 2015
שמעון אלקבץ 2015 2017

יושבי-ראש רשות השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם היו"ר התחלת כהונה סיום כהונה הערות
חיים יחיל 1965 1972
ולטר איתן 1972 1978
ראובן ירון 1978 1984
מיכה ינון 1984 1988
אהרן הראל 1988 1992
מיכה ינון 1992 1995 (כהונה שנייה)
רינה שפירא 1995 1998
גיל סמסונוב 1998 2000
נחמן שי 2000 2002
אברהם נתן 2002 2004
גבריאלה שלו 2006 2006 יו"ר בפועל
משה גביש 2007 2009
אמיר גילת 2010 2014

דוחות מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד מבקר המדינה בדק מפברואר ועד ספטמבר 2010 את הליכי מינוי מוסדות הרשות ואת קביעת תקציבה, מינוי בכירים והעסקת אנשי תקשורת בכירים, ומצא באלה ליקויי התנהלות חמורים.[41] המבקר מצא ליקוי חמור בהתנהלותו של מנכ"ל הרשות מוטי שקלאר בנושא העסקת עיתונאי, אליו התחייב בעל-פה שתוכניתו תופק. כמו כן המבקר בדק את הליכי מינוי חברי מליאת הרשות והביע חשש שהשיקולים למנויים לא היו נקיים מהשפעות פוליטיות. בנוסף נמצאו ליקויים בתפקודו של הוועד המנהל וליקויים גם בהליכי מינוי מליאת השידור.[41]

עוד ביקר מבקר המדינה בחריפות את אופן תפקודם של הנהלת הרשות ומוסדותיה במשך שנים בנושא וכתב כי הדבר "הביא להיווצרות תרבות ארגונית פסולה שסטתה באופן ברור מדרך המלך של המינהל התקין".[42] כך לדוגמה מאז שנת 2006 לא אויש תפקיד מנהל הטלוויזיה בעברית במכרז, והמבקר מצא ליקויים בהליכי קבלת ההחלטות בנושא. מינויים ללא מכרז נעשו גם בקרב עובדי המטה.[42]

מאז 1995, היה קיים ברשות השידור תפקיד אומבודסמן שפרסם מדי שנה דו"חות ביקורת.[43]

גלריית תמונות מרשות השידור בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות מאולפן 88fm ביום האחרון לשידורי התחנה ממתחם הקריה, 14 במאי 2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוחות מבקר המדינה בנושא רשות השידור

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רשות השידור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014, ס"ח 2471 מ-11 באוגוסט 2014
  2. ^ 2.0 2.1 גילי איזיקוביץ, הכנסת אישרה את חוק רשות השידור החדש, באתר הארץ, 29 ביולי 2014
  3. ^ אתר האינטרנט של רשות השידור
  4. ^ אמילי גרינצווייג, רשות השידור תקבע נוהלי פיקוח על גל"צ, באתר הארץ, 14 במאי 2012
  5. ^ אגרת הטלוויזיה
  6. ^ אגרת הרדיו
  7. ^ האם עובדי רשות השידור יצטרכו להחזיר כסף?
  8. ^ מאות עובדי רשות השידור והתאגיד לא יודעים מה יהיה מחר: "הטובים נדפקים וקולם לא נשמע"
  9. ^ משכורות עובדי רשות השידור נחשפות: 18 אלף לעיתונאי, 21 אלף לטכנאי
  10. ^ חבלי שירות השידור שלנו בתחילת קיומו, על המשמר, 9 ביולי 1948
  11. ^ שם חדש: שידורי ישראל למישדרי הרדיו והטלוויזיה, דבר, 22 באפריל 1969
  12. ^ צבי לביאהטלוויזיה תמשיך ב־3 ימי שידור, מעריב, 21 באפריל 1969
  13. ^ מליאת רשות השידור, דבר, 21 במאי 1979
  14. ^ הגינות עתונאית נוסח מחלקת הספורט של שידורי ישראל, מעריב, 27 ביוני 1985
  15. ^ הוועדה לבדיקת רשות השידור בראשותו של האלוף (מיל') רפאל ורדי משנת 2000; ועדת השידור הציבורי בראשות פרופ' חיים בראשית משנת 2000; הוועדה לרפורמה בשידור הציבורי בראשות מר רענן דינור משנת 2005 ועוד.
  16. ^ 16.0 16.1 מתוך דוח מבקר המדינה 2011, פרק רביעי - גופים העוסקים בתחום השידור, עמ' 395
  17. ^ אופיר דור, חברת ייעוץ חיצונית תכריע אם רשות השידור תיסגר, באתר כלכליסט, 23 ביולי 2013
  18. ^ לי-אור אברבך, ‏ארדן: אגרת הטלוויזיה תבוטל בתוך שנה, תוקם רשות שידור חדשה, באתר גלובס, 6 במרץ 2014
  19. ^ לי-אור אברבך, ‏הממשלה אישרה את סגירת רשות השידור וביטול האגרה, באתר גלובס, 4 במאי 2014
  20. ^ סרטונים מצנח זהב לעובדי רשות השידור, באתר nana10‏, 29 ביולי 2014; מתוך תוכנית הבוקר "אורלי וגיא"
  21. ^ החל פירוק רשות השידור, יונה ויזנטל מונה לעורך ראשי, באתר ynet, 11 באוגוסט 2014
  22. ^ נתי טוקר, יעקב אילון יגיש את מהדורת "מבט" בערוץ הראשון, באתר TheMarker‏, 6 בדצמבר 2014
  23. ^ יעקב אילון Vs יונית לוי: במקביל לרשת ב' - 'מבט' תשודר ברדיו ת"א ורדיו חיפה, באתר ICE‏, 4 בינואר 2015
  24. ^ דוד ורטהיים‏, עכשיו זה רשמי: יעקב אילון יגיש את מבט, באתר וואלה! NEWS‏, 6 בדצמבר 2014
  25. ^ לי-אור אברבך, ‏אלדד קובלנץ ינהל את הקמת רשות השידור החדשה, באתר גלובס, 8 במרץ 2015
  26. ^ נתי טוקר, עשרות מיליוני שקלים יוזרמו לרשות השידור תמורת פרישת עובדים ופינוי קרקעות, באתר TheMarker‏, 30 ביוני 2015
    צו השידור הציבורי (דחיית תחילתו של החוק) (מס' 2), התשע"ה-2015, ק"ת 7527 מ-30 ביוני 2015
  27. ^ כפי שפורסם באייס: מתווה אקוניס אושר - רשות השידור תיסגר ב-31 במארס 2016, באתר אייס, 19 ביולי 2015
  28. ^ תאגיד השידור הישראלי
  29. ^ לי-אור אברבך, ‏עובדי רשות השידור עוזבים: 300 יפרשו עד סוף אוקטובר, באתר גלובס, 30 בספטמבר 2015
  30. ^ אלירן מלכי, חוזרים למועד המקורי: תאגיד השידור צפוי להיפתח בראשית אוקטובר, באתר כלכליסט, 16 במרץ 2016
  31. ^ יעל פרידסון, סופית: רשות השידור החדשה תישאר בירושלים, באתר ynet, 29 במרץ 2016
  32. ^ אלכסנדר כץ,תאגיד השידור ישכור את מתחם ערוץ 9 במודיעין; ירכוש מבנה קבע בירושלים, באתר אייס, 10 במאי 2016
  33. ^ עבודות תשתית באולפני הרדיו החדשים בת"א
  34. ^ אלירן מלכי ואביב גוטר, תאגיד השידור רכש מבנה קבע בירושלים תמורת 100 מיליון שקל, באתר כלכליסט, 27 ביולי 2016
  35. ^ נועה פרייס‏, כאן מתחילים שידורינו: התאגיד הציבורי התחיל לשדר - בפייסבוק, באתר וואלה! NEWS‏, 30 במאי 2016
  36. ^ נועה פרייס‏, העובד ה-200 שחתם בתאגיד: יואב קרקובסקי, באתר וואלה! NEWS‏, 17 ביולי 2016
  37. ^ גאולה אבן מצטרפת לתאגיד השידור, באתר ynet, 15 בנובמבר 2016
  38. ^ משה כהן, ‏עובדי רשות השידור התפרצו לאולפן 'מבט' באמצע המהדורה. צפו, באתר מעריב השבוע, 13 במרץ 2017
  39. ^ אריק בנדר, ‏עובדי רשות השידור הפסיקו את שידורי רשת ב': "אנחנו קורבן", באתר מעריב השבוע, 16 במרץ 2017
  40. ^ נתי טוקר, ראש הממשלה אינו מרפה מתאגיד השידור: בוחן דחייה נוספת בהקמתו, באתר TheMarker‏, 9 בפברואר 2017
  41. ^ 41.0 41.1 דוד אברהם, מבקר המדינה על רשות השידור והעומד בראשה: "כשל ארגוני וניהולי", באתר נענע10, 17 במאי 2011
  42. ^ 42.0 42.1 דוד אברהם, המינויים הפסולים ברשות השידור: כך עבדה השיטה, באתר נענע10, 17 במאי 2011
  43. ^ בעמוד האומבודסמן


קואורדינטות: 31°47′25.87″N 35°12′22.81″E / 31.7905194°N 35.2063361°E / 31.7905194; 35.2063361