טלוויזיה רב-ערוצית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בישראל פועלים חמישה גופים עיקריים המספקים שידורי טלוויזיה רב-ערוציים:

ב-2008, לטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל היו מנויים כ-72% מבתי האב בישראל (כ-1.5 מיליון).[1]

תחילת העידן הרב-ערוצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו-חד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת עידן הטלוויזיה בישראל, סבלה העיר נתניה מבעיות קליטה של הטלוויזיה הישראלית עקב הימצאותה על קו התפר בין המשדרים בחיפה למשדרים בתל אביב[2]. בשנת 1969 הוקמה חברת "קו-חד" שהייתה חברת הכבלים הראשונה בישראל. החברה הוקמה מתוך מטרה לספק ברישיון שירותי "אנטנה מרכזית" (על פי תקנות הממשלה).

על גבי התשתית של חברת "קו-חד", שידרה החברה שידורי טלוויזיה של ארצות שכנות. החברה בקשה ממשרד התקשורת רישיון לשידורים אלו, אולם משרד התקשורת סירב ובג"ץ אישר את ההחלטה[3]. החברה שידרה בלא רישיון ועם השנים החברה התבססה והגיעה לאחוז חדירה גבוה בעיר נתניה. החברה העבירה גם ערוצים לוויניים, שיווקה חבילת ערוצים מורחבת ע"ב ממיר (שנקרא "פָענֵח"), ואף שקלה להתחיל בשידור של ערוץ עצמאי[4][2]. משרד התקשורת נאבק כנגד החברה[5], אך לאחר פשיטה על השידורים בשנת 1980 קבע שופט בית המשפט המחוזי שהשידורים חוקיים[6][7].

מיסוד הכבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק המסדיר את פעילות הטלוויזיה בכבלים התעכב במשך שנים רבות, ופרט לחברת קו-חד, לא ניתנו רישיונות נוספים עקב הוויכוח האם ראוי להעביר במערכות הכבלים גם ערוצים ממדינות ערב השכנות (שהיו מדינות אויב) בנוסף לערוץ הטלוויזיה הישראלית.

עם התפתחות הווידאו טייפ הביתי, מערכות של כבלים פיראטיים החלו לשדר ערוצים עצמאיים ובהם בעיקר סרטי קולנוע (מושכרים מספריות וידאו), וחלקם אף העבירו שידורים של ערוצים לוויניים. עקב התפתחויות אלו הכבלים הפיראטיים זכו לפריחה, שעודדה את הממסד להסדיר את פעולת הטלוויזיה בכבלים. משרד התקשורת עסק רבות במאבק נגד השידורים הפיראטיים[8][9][10][11].

בשנת 1990 החלו לפעול חמש חברות חוקיות, שפעילותן הוסדרה על פי חוק הבזק ובאמצעות מכרז[12]. חוק זה קבע כי כל אחת מהחברות תשדר באזור אחר בארץ, כלומר תהווה מונופול מקומי. פעילות החברות, הערוצים והשידורים יפוקחו על ידי המועצה לשידורי כבלים ולוויין, שתפעל מטעם משרד התקשורת.

חברת "קו חד" התמודדה על המכרז לטלוויזיה בכבלים באזור נתניה וטבריה. עם זכייתה של חברת מת"ב במכרז וכניסתה לאזור נתניה באמצע שנות התשעים, סיימה חברת קו-חד את שידוריה. כבלים וציוד ששימשו את החברה עדיין קיימים בין גגות ובארונות התשתית של הבניינים בנתניה, אך הם ללא שימוש.

שידורי לוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שבמשך שנים רבות ניתן היה לקלוט באופן חופשי בישראל שידורים בערוצי לוויין זרים (על ידי הרכבת צלחת לוויין), אפשרות זו לא זכתה לתפוצה רבה ולהצלחה. הסיבות העיקריות היו:

  • השידורים נעשו ללא כתוביות או דיבוב לעברית.
  • עד שנות השמונים התחום לא היה מפותח.
  • נדרשו אנטנות גדולות יחסית והעלות בעבר הייתה גבוהה.
  • השידור הלוויני היה אנלוגי וחשוף להפרעות.

מאז שיגור הלוויין עמוס, ניתן לקלוט את הערוצים: 1, 2, 10, 33 ו-99 (הכנסת) המשודרים דרכו, באמצעות צלחת לוויין מתאימה.

חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

HOT הטלוויזיה בכבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – HOT

חברת הטלוויזיה בכבלים החוקית הראשונה, שהחלה לפעול ממוקד השידורים בבת ים, היא "מת"ב". מאוחר יותר הצטרפו החברות "תבל", "ערוצי זהב", "גוונים" (אשר נרכשה על ידי "תבל" בשנת 1998) ו"עידן" (לשעבר ICS) אשר נרכשה על ידי ערוצי זהב בשנת 1998. בסוף שנת 2003 החלו חברות הכבלים לפעול תחת מותג משותף HOT, בתקווה שהממונה על ההגבלים העסקיים יאשר את התאחדותן לחברה אחת. האישור ניתן ב-2004 והמיזוג הושלם ב-2005.

משניתן לה האישור להתחרות במונופול של "בזק" החלה HOT במתן שירותי טלפוניה פנים ארציות בקידומת אחידה - 077 בכל רחבי הארץ, ובאספקת תשתית לאינטרנט מהיר באמצעות הכבלים.

NEXT TV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – NEXT TV

שירות מבוסס אינטרנט המציע ספריית תוכן וערוצי טלוויזיה במחיר מוזל, המעניק גישה לתכני המקור של HOT ולתכנים נוספים מהעולם. השירות מאפשר צפייה דרך מחשב, טאבלט, סמארטפון וסטרימר או ממיר ייעודי.

רמי לוי TV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רמי לוי TV

באוגוסט 2017 השיקה רמי לוי שיווק השקמה שירות טלוויזיה בשיתוף פעולה עם חברת HOT.

YES הטלוויזיה בלוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממיר של חברת yes
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – yes הטלוויזיה בלוויין

ביולי 2000 הצטרפה לשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית חברת די.בי.אס עם המותג "Yes". חברה זו המספקת ללקוחותיה שידורי טלוויזיה רב-ערוצית דיגיטליים דרך לוויין, שברה את המונופול שהיה קיים בתחום זה בידי חברות הכבלים. את השידורים קולטים לקוחות החברה באמצעות צלחת לוויין המותקנת על גג ביתם.

STINGTV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – STINGTV

שירות טלוויזיה מבית yes, המציע שירות מוזל המועבר על גבי תשתית אינטרנט. השירות מבוסס על התאמה אישית של תוכן למשתמש. השירות תומך הן באפיקי שידור ליניארי והן בשירות VOD. השירות מאפשר גישה לערוצים ותכנים מקוריים של yes.

עידן+[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עידן+

בנובמבר 2004 החליטה ממשלת ישראל על הקמת צוות בין-משרדי שיבחן את הצורך בשידורים דיגיטליים עבור הערוצים הציבוריים הפתוחים. בפברואר 2008 התקבל בכנסת תיקון לחוק, שמאפשר שידורי DTT. חוק זה מסמיך את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כגוף האחראי על שידורים אלה בישראל. קליטת השידורים היא בחינם (אך עצם החזקת מקלט טלוויזיה מחייבת תשלום אגרת הרדיו והטלוויזיה), ולשם כך יש לרכוש ממיר דיגיטלי, ובחלק מהמקומות יש צורך גם באנטנה חיצונית. שם המיזם הוא עידן+ - ערוצים ישראלים דיגיטליים נגישים.

סלקום tv[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סלקום tv

חברת התקשורת סלקום השיקה בדצמבר 2014 שירות טלוויזיה דיגיטלית בשם סלקום tv. במסגרת השירות מספקת סלקום ללקוחותיה ממיר OTT חכם הכולל אף צמד מקלטי DVB-T2 קרקעיים. התוכן המוצע על ידי סלקום הוא צירוף של שירותי טלוויזיה ליניאריים הכוללים בין השאר ערוצי תוכן ייחודיים לשירות ואת ערוצי עידן+, שירות VOD או וידאו על פי דרישה, תוכן אינטרנטי חינמי ואת שירות המוזיקה ווליום של החברה. הממיר הדיגיטלי אף משמש כשרת UPnP לשם שיתוף שידורי עידן פלוס ברשת הביתית וצפייה על גבי לקוחות כמו נגני מדיה. במאי 2015 השיקה סלקום חבילת טריפל שכוללת שירותי טלוויזיה, טלפוניה ואינטרנט.

Smart tv[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Smart tv

באפריל 2017 השיקה חברת התקשורת טריפל סי שירות טלוויזיה בשם סמארט tv. במסגרת החבילה הבסיסית של השירות מקבלים המנויים גישה לשירות הטלוויזיה וממיר ניתן בתשלום נוסף. השירות כולל ערוצי עידן+ וערוצים בינלאומיים נוספים וספריית VOD שכוללת בחלקה תכנים בתשלום. ב-31 באוקטובר 2018 הופסק השירות בשל עלויות גבוהות ופופולריות נמוכה.

פרטנר tv[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרטנר TV

ביוני 2017 השיקה חברת התקשורת פרטנר את שירות הטלוויזיה שלה שנקרא פרטנר tv. השירות כולל ממיר מתקדם והשירות עצמו כולל 40 ערוצים וספריית VOD. פרטנר tv היא ספק הטלוויזיה הישראלי הראשון שצירף לחבילה שלו את נטפליקס. יחד עם שירות הטלוויזיה הושק גם טריפל. לפי פרטנר לשירות הצטרפו (נכון לספטמבר 2017) 20 אלף מנויים.

שיטות שידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הדרך חברות הכבלים ביצעו רק שידור אנלוגי. ע"מ ליצור בידול וערך מוסף לערוצים הפופולריים יותר, חברות הכבלים שידרו ערוצים אלו בתדרי ה-superband וה-hyperband. רוב מקלטי הטלוויזיה בישראל לא קלטו את התדרים האלו, ולכן נדרש ממיר אנלוגי, שביצע המרת תדר בין תדרי ה-superband וה-hyperband לתדר קליטה נפוץ יותר. חברות הכבלים גבו סוגים שונים של תשלומים (כולל פיקדונות ודמי מנוי) בעבור הממירים האלו. עם הזמן, טלוויזיות חדשות נמכרו עם יכולת קליטה בתדרי ה-hyperband והצורך בממירים הלך ופחת.

עקב כניסתה של "Yes" (שמשתמשת רק בשידור דיגיטלי) החישו חברות הכבלים את כניסת הטכנולוגיה הדיגיטלית גם ללקוחותיהם. השידורים הדיגיטליים נבדלים מהשידורים האנלוגיים באיכויות תמונה וצליל טובות יותר, ומאפשרות לחברות להציע שירותי ערך-מוסף אינטראקטיביים רבים, בהם הזמנת ערוצים חדשים דרך השלט, הזמנת סרטים בודדים, חבילות ערוצים מפולחות, משחקים דרך השלט ועוד. המעבר לשידורים דיגיטליים אפשר לחברות הכבלים להגדיל את רווחיהן מכל אחד מהמנויים, זאת בזכות העובדה שכל אחד מהשירותים הנ"ל נעשה זמין מאוד למנוי ודורש תשלום נוסף מצידו. כמו כן, התחברות פיראטית לכבלים (פיצול של קו כבלים חוקי) הפכה לחסרת טעם. בעבר חברות הכבלים דרשו תשלום נוסף על כל נקודה, ועל מנת לחסוך תשלום זה, היו התחברויות פיראטיות אל הכבלים. השידורים הדיגיטליים לא נקלטים במכשירי טלוויזיה רגילים, ובכדי לצפות בשידורים הדיגיטליים, כל מכשיר טלוויזיה צריך ממיר דיגיטלי נפרד, ועליו תשלום נפרד.

כיום, שידורי הכבלים בישראל מועברים במקביל בשתי טכנולוגיות שידור - שידור אנלוגי (שיטת השידור הישנה) ושידור דיגיטלי, בעוד שירותי "Yes" הם דיגיטליים בלבד. אולם הרוב הגדול של ערוצי הטלוויזיה אשר נוספו ל"הוט" מאז תחילת השידור הדיגיטלי, אינם מסופקים כלל ללקוחות האנלוגיים. לקראת העשור השני של המאה ה-21 החלה "הוט" בתהליך מעבר לשידור דיגיטלי בלבד, והסירה את השידור האנלוגי במספר יישובים.

מאחר שתשתית הכבלים מאפשרת תקשורת דו כיוונית, יש ל-HOT טכנולוגיית "קו־חזור", ובעזרתה מוצעים שירותים מתקדמים כגון וידאו על פי דרישה (VOD) ומשחקים אינטראקטיביים שבהם משחקים "ממיר מול ממיר". מזה מספר שנים שגם Yes מציעה שירותים כאלה באמצעות חיבור האינטרנט הביתי (ללא עלות נוספת).

שידורי עידן+ מועברים באיפנון דיגיטלי בתקן DVB-T על גבי אותם תדרי UHF ששימשו בעבר לקלוט את הערוץ הראשון.

טלוויזיה מסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערוצי הברודקאסט המסחריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לנובמבר 2017, פעלו בשיטת הזכיינות, והחל מתאריך זה עברו לשדר תחת שיטת הרישיונות. קשת ורשת שידרו בערוץ 2, כאשר חלקו את זמן השידור ביניהם. בעבר שידרה גם טלעד. חברת החדשות הופעלה ומומנה על ידי הזכייניות.

ערוצים אלה פועלים מכוח חוק הרשות השנייה ופועלים תחת פיקוחה.

ערוצים ייעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות התשעים התקבלה החלטה במשרד התקשורת להקים חמישה ערוצים ייעודיים שמימונם מפרסומות ומטרתם לפנות לפלחי אוכלוסייה מסוימים ולא לכלל האוכלוסייה כמו בערוצי הברודקאסט. ההחלטה כללה הקמה של ערוץ בערבית (הלא TV), ערוץ חדשות (ערוץ החדשות הייעודי), ערוץ ברוסית (ערוץ 9), ערוץ מוזיקה (ערוץ 24) וערוץ המורשת (ערוץ 20).

בתחילת המאה ה-21 החל משרד התקשורת לפרסם את המכרזים לערוצים הייעודיים. כיום (2014) קמו ארבעה מתוך חמשת הערוצים הייעודיים. ערוץ החדשות לא החל לשדר כלל.

בעבר פעלו ערוצים אלה תחת פיקוחה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין, אך בעקבות חוק שהועבר בעניין שידור מהדורות חדשות בערוצים אלה, הועברו לפיקוח הרשות השנייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]