יחסי ארצות הברית–הוותיקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ארצות הברית–הכס הקדוש
ארצות הבריתארצות הברית הכס הקדושהכס הקדוש
Holy See United States Locator.png
ארצות הברית הכס הקדוש
שגרירים
קן האקט קרלו מריה ויגאנו

יחסי ארצות הברית-הכס הקדוש הם היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לבין "הממשלה האוניברסלית של הכנסייה הקתולית הפועלת מקריית הוותיקן כטריטוריה ריבונית עצמאית".[1] בין שתי הישויות מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים מאז ינואר 1984. לפני כן התקיימו יחסים דיפלומטיים בין ארצות הברית לבין מדינת האפיפיור משנת 1797 ועד שבוטלו בשנת 1870, כאשר בין השנים 18481867 היו היחסים ברמה של שגרירות. בין 1870 ל-1984 לא התקיימו יחסים רשמיים בין שתי הישויות. לפי מסמך הגדרת היחסים, "ארצות הברית והכס הקדוש מתייעצים ופועלים בשיתוף פעולה בסוגיות בינלאומיות בעלות אינטרס משותף, כולל בתחומי זכויות האדם, שלום עולמי, מניעת סכסוכים, מיגור העוני, הגנת הסביבה וקידום הבנה בין-דתית".[1] בארצות הברית מכהן הנונציו (שליח אפיפיורי) ארכיבישוף קרלו מריה ויגאנו, שגריר ארצות הברית לוותיקן הוא קן האקט.[2]

1797 - 1870[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1788 נפגש האפיפיור פיוס השישי לראשונה עם שליח רשמי של ארצות הברית, בנג'מין פרנקלין, שעשה באותה עת בפריז על מנת להסדיר מינוי בישופים קתוליים ברפובליקה החדשה.[3] ב-1797 מינה נשיא ארצות הברית ג'ון אדמס קונסול דיפלומטי ראשון במדינת האפיפיור. עד נפילתה של מדינת האפיפיור ב-1870 כיהנו במשרה זו אחד-עשר קונסולים. מבחינת ארצות הברית חשיבות המשרה הייתה בעיקר רקימת קשרים מסחריים ואבטחתם, בצד הרצון לרקימת קשרים אינטלקטואליים באירופה והקמת צינור דיווח אמין על אירועים ביבשת, עם זאת הדגיש ממשל ארצות הברית שהיחסים המדיניים נעדרים כל תוכן דתי. מבחינת רומא היחס לקונסולים אלה היה כאל שגרירים לכל דבר, והיחס אליהם היה כנציגים לא למדינת האפיפיור בלבד אלא לכל הקתולים באירופה. בשנת 1848, בעקבות עלייתו של פיוס התשיעי לכס הקדוש, העלה הנשיא ג'יימס פולק את מעמדו של הנציג הדיפלומטי מקונסול ל"שגריר בשכר" (Chargé d’Affaires). ב-1854 הועלה שוב דרג היחסים לשגריר מלא. ב-1850 פעל יוליסס גרנט על מנת להתערב, ללא הועיל, בצינורות הדיפלומטיים על מנת לפתור את פרשת חטיפתו של הילד היהודי אדגרדו מורטארה.

ב-1863, בשיאה של מלחמת האזרחים האמריקנית, שלח האפיפיור פיוס התשיעי מכתבים לארכיבישופים של ניו יורק וניו אורלינס על מנת לנסות לגשר על המחלוקות בין הצפון לדרום בדרכי שלום בחסות הכנסייה ואף שלח מכתב אישי לג'פרסון דייוויס, מנהיג מדינות הדרום, בו כינה אותו "נשיא הקונפדרציה של מדינות אמריקה". עבור מדינות הצפון נראתה פנייתו של האפיפיור לדייוויס כהכרה אפיפיורית בריבונות הדרום, בעוד שאנשיו טענו שהייתה זו פניה נימוסית גרידא. הנייטרליות של מדינת האפיפיור הוכחה כאשר הסכימה להסגיר לידי ממשלת ארצות הברית שותף לרצח אברהם לינקולן, שביקש בה מקלט מדיני, אף על פי שלא היה הסכם הסגרה בין שתי המדינות. על אף צעד זה, הלכה וגברה ההתנגדות בוושינגטון ליחסים עם הכס הקדוש. התנגדות זו נבעה הן מרגש אנטי-קתולי שגאה באותה עת והן בשל האופוזיציה המתחזקת לממשלו של אנדרו ג'ונסון שתרמה לסיכול כל נושא שהביא בפני הבית. ב-28 בפברואר 1867 סירב הקונגרס של ארצות הברית להמשיך לממן משלחת בדרג שגרירות למדינת האפיפיור. כך תמה למעשה כהונת השגריר בוותיקן, ללא הודעה רשמית על סיום היחסים. במקום המשיכה לפעול משלחת קונסולרית עד לביטול רשמי של היחסים (וביטולה של מדינת האפיפיור כיישות ריבונית) ב-1870.

במאמר המערכת של הוושינגטון פוסט לרגל כינונם מחדש של היחסים כעבור 116 שנה יוחס ניתוק היחסים ל"פרץ של רגשות אנטי-אפיפיוריים".[4]

1870 - 1984[עריכת קוד מקור | עריכה]

אווג'ניו פאצ'לי בניו יורק לפני פגישתו עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט (1936). באמצע: פאצ'לי, משמאלו ג'וזף קנדי.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ננסי רייגן ורונאלד רייגן עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני בוותיקן, יוני 1982

במשך השנים בהן לא היו יחסים רשמיים בין שתי הישויות, המשיכו אנשי דת להעביר מסרים ולשמר קשרים בין גורמי ממשל בכירים באופן בלתי רשמי. ב-1892 מינה האפיפיור לאו השלושה-עשר את הארכיבישוף פרציסקו סאטולי לנציגו הרשמי בארצות הברית. הארכיבישוף סאטולי ייצג את האפיפיור למשל בתערוכה העולמית של שיקגו. לרוב עסקו נציגי האפיפיור (שליחים אפוסטוליים) בארצות הברית בבירור עניינים פנים-כנסייתיים ולא בפעילות דיפלומטית. את האינטרסים של היררכיית הכמורה האמריקאית בוותיקן ייצג ארכיבישוף, שלא היה נציג אמריקאי רשמי. בעת מלחמת העולם הראשונה ניסה נציג זה, הארכיבישוף ג'יימס גיבונס מבלטימור, לנהל מדיניות של חתירה להסכם שלום, אשר התנגשה עם מדיניותו של הנשיא וודרו וילסון (שהיה גם אנטי-קתולי מובהק).

בשנת 1929 חתמה ממשלת איטליה הפאשיסטית עם האפיפיור על ההסכמים הלטרניים שהגדירו את קריית הוותיקן כמדינה ריבונית. מדיניות ה"ניו דיל" של פרנקלין דלאנו רוזוולט הובילה לשותפות אינטרסים ולקרבה חסרת תקדים של הממשל האמריקאי עם הקתולים בסוגיות של דאגה לשכבות החלשות. בשנת 1936 ביקר מזכיר המדינה של הוותיקן, אווג'ניו פאצ'לי (שנבחר שלוש שנים מאוחר יותר לאפיפיור פיוס השנים עשר), לראשונה בארצות הברית. הביקור התאפשר בתיווכם של קתולים אמריקאים מקורבים לממשל, בראשותו של ג'וזף קנדי. לאחר ביקור בן חודש נפגש פאצ'לי עם הנשיא רוזוולט. אחת הסיבות לעניין שהתעורר בוותיקן ביחסים עם ארצות הברית הייתה חרדתו מפני הקומוניזם והרצון בבעל ברית יציב כנגד סכנה זו.

עם הכתרתו של פאצ'לי כאפיפיור פיוס השנים עשר במרץ 1939, בחר הנשיא רוזוולט לשגר את קנדי, שכיהן אז כשגריר ארצות הברית בבריטניה, לייצגו בטקס ההכתרה כנציג רשמי רם-דרג. דמות מעניינת בניסיונות לדחוף את הממשל לכינון יחסים דיפלומטיים עם הוותיקן היא דמותו של עמנואל סלר (אנ'), חבר יהודי מניו יורק בבית הנבחרים של ארצות הברית, ששלח מכתב בקשה למזכיר המדינה של ארצות הברית, קורדל הול, בו הציע שקידום יחסים דיפלומטיים של הדמוקרטיה הגדולה ביותר עם הכוח הדתי החשוב ביותר יוכל לסייע להצלת העולם מפני הפשיזם ההיטלראי המשתולל.[5] רוזוולט, שחש ששליחת נציג פוליטי רשמי תעורר דעת קהל שלילית בארצו, הסכים לשליחת נציג אישי מטעמו, שיפעל תחת הגדרה של שליח לעניינים הומניטריים. למשרה נבחר מירון צ'ארלס טיילור (אנ'), תעשיין פרוטסטנטי. טיילור הגיע לוותיקן בפברואר 1940 ונשא בתפקידו עשר שנים, במהלכן שהה פרקי זמן ארוכים בוותיקן. תארו הדיפלומטי הרשמי היה "נציג רשמי של נשיא ארצות הברית לכס הקדוש בדרג של שגריר" (special representative of the President of the United States to the Holy See with rank of ambassador). הוותיקן שימש בשנות מלחמת העולם השנייה כשער להעברת מסרים לאיטליה הפשיסטית של מוסוליני וכדרך להעברת סיוע לפליטים יהודים מגרמניה הנאצית.

לאחר שטיילור סיים את תפקידו, לא מינו לו טרומן ואייזנהאואר מחליף כיוון שחששו מפני העלאת דרג היחסים, צעד שיעורר זעם מבית. המדיניות האמריקאית הרשמית הייתה "מדיניות אי-הכרה" (policy of non-recognition) לפיה האפיפיורות היא "סמל של סמכות דתית ולא אכסניה לריבונות זמנית" ( symbol of religious authority rather than the depository of temporal sovereignty). עם זאת פעל הממשל בשתיקה יחד עם הוותיקן על מנת לסכל מגמות קומוניסטיות באיטליה בפרט ובעולם הקתולי בכלל.[6] מחליפו של אייזנהאואר, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הנשיא הקתולי הראשון של ארצות הברית, היה חייב להיות זהיר אף יותר. אחת מהטענות נגדו במהלך מסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960 הייתה שאם ייבחר, הוא יקבל הוראות מהאפיפיור. כך, נמנע קנדי מלשלוח נציג רשמי לפתיחת ועידת ותיקן השנייה. ביולי 1963 יצא קנדי לביקור ברומא ונפגש עם האפיפיור החדש, פאולוס השישי. המגזין US News and World Report מן ה-15 ביולי דיווח בהבלטה ש"הנשיא לא כרע ברך בפני האפיפיור ולא נישק את טבעתו".

באוקטובר 1965 ביקר פאולוס השישי בארצות הברית, על מנת לשאת נאום בפני מליאת האומות המאוחדות ונפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון. היה זה ביקורו הראשון של אפיפיור על אדמת ארצות הברית.[7] ב-5 ביוני 1970 מינה הנשיא ריצ'רד ניקסון את הנרי קבוט לודג' (אנ') לנציגו האישי לכס הקדוש, ובכך שיחזר לראשונה את רמת היחסים לזו שהתקיימה בתקופת רוזוולט. לודג' תפקד כשליח מיוחד לכס הקדוש עד עלייתו של ג'ימי קרטר ב-1976 ובין היתר סייע הדבר בשחרורם של בישופים קתולים שנכלאו במדינות אפריקה, בטיפול באינטרסים אמריקאים במדינות ברית ורשה ובנכסים קתוליים בירושלים. בשנים 19781981 כיהן רוברט פ. וגנר הבן, ראש עיריית ניו יורק לשעבר וקתולי, כנציגו של קרטר. יוחנן פאולוס השני ביקר בארצות הברית לראשונה ב-6 באוקטובר 1979, בביקור שהוגדר פרטי ובמסגרתו נאם בפני מליאת האומות המאוחדות וביקר בבית הלבן, הנשיא קרטר ביקר אותו בוותיקן ביוני 1980.[8]

רונלד רייגן האמין שחיזוק הקשרים בין ארצות הברית לוותיקן יסייע בהפלת הגוש הסובייטי ובפרט סבר שלאפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני תפקיד אסטרטגי במיגור הקומוניזם בארצו, ובגוש המזרחי כולו. בהתאם לגישתו זו פעל לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בדרג שגרירים בין שתי הישויות. שני המנהיגים נפגשו בוותיקן לראשונה ביוני 1982 במטרה ליצור "ברית קדושה" סודית שמטרתה חתירה תחת הממשל הקומוניסטי בפולין שתכלול שתי זרועות: עידוד רוחני-קתולי לכוחות האנטי-סובייטים ובראשם תנועת סולידריות של לך ואלנסה ותמיכה של ה-CIA דרך ערוצי הכנסייה בהתארגנויות אלה ובהפצת תעמולה אנטי-קומוניסטית.[9]

1984 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנונציו פיו להי (Pio Laghi) מגיש את כתב האמנתו לנשיא רייגן, 13 באפריל 1984
האפיפיור יוחנן פאולוס השני וביל קלינטון, במסגרת "יום הנוער העולמי" ב-1993

את ההצעה לחידוש היחסים גיבשו שניים, חבר בית הנבחרים הדמוקרט הקתולי מויסקונסין, קלמנט זבלוקי (אנ') וסנאטור הרפובליקני המתודיסטי ריצ'רד לוגאר מאינדיאנה. הצעת החוק לביטול תקנת הקונגרס מ-1867 עברה בסנאט ללא מתנגדים. הדבר סלל את הדרך להכרזת יחסים מלאים וכינון יחסים בדרג שגרירים בין שתי הישויות על ידי הנשיא ב-10 בינואר 1984. הוושינגטון פוסט קרא לצעד במאמר מערכת "מהלך הגיוני שהיה צריך לקרות מזמן" (a sensible and long overdue move).[4] הביקורת הנחרצת ביותר למהלך הגיעה משורותיהם של פרוטסטנטים פונדמנטליסטים חברי תנועת "הרוב המוסרי", שראו בו הכרה בלתי ראויה בסמכות האפיפיור וסיכון להפרדת הדת מהמדינה. עתירתם נגד המהלך, לפיה לא ניתן לקשור יחסים דיפלומטיים עם גורם שאינו אלא מנהיג דתי, נדחתה בבית המשפט העליון של ארצות הברית.[10] הנציגות ברומא הפכה לשגרירות (בראשותו של ויליאם וילסון) והשליח האפוסטולי בארצות הברית קיבל מעמד מלא ורשמי של נונציו, למעט הגדרתו כבכיר חברי הסגל הדיפלומטי ("ראש הסגל הדיפלומטי"), מנהג מקובל במרבית ארצות העולם.

ב-6 ביוני 1987 ערך רונלד רייגן ביקור רשמי ראשון של נשיא אמריקאי בוותיקן לאחר כינון היחסים. ב-27 במאי 1989 ביקר בוותיקן מחליפו של רייגן, ג'ורג' בוש.[8] בדצמבר 1989 נמלט הרודן הפנמי מנואל נורייגה למשכן הנונציו בפנמה (טריטוריה השייכת לכס הקדוש) וביקש שם מקלט מדיני. הסגרתו לארצות הברית הושגה בהתערבותו של שגריר ארצות הברית לוותיקן, טום מדלי והוכיחה את חיונתם של יחסים רשמיים. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הועמדו היחסים בסכנת משבר, כאשר הכס הקדוש עמד בתוקף על דעתו שיש לשחרר את כווית מכיבושה על ידי עיראק של סדאם חוסיין בדרכי שלום והתנגד לקואליציה שגיבשה ארצות הברית לקראת מלחמת המפרץ (שפרצה בינואר 1991).

ביל קלינטון מינה לתפקיד השגריר את ריימונד פלין (אנ'), ראש עיריית בוסטון לשעבר. מאמציו התרכזו בנושאים הומניטריים בהם יכלו ארצות הברית, ארגוני סיוע והכנסייה לפעול במשולב במוקדי אסונות וסכסוכים ברחבי העולם. עם זאת, התנגשו דעותיהם של ממשל קלינטון עם הדוגמות הקתוליות בנושאי פיקוח ילודה, הפלות, מאבק באיידס ועוד. ב-9 באוגוסט 1993 פנו קלינטון ויוחנן פאולוס השני במסר משותף לדור הצעיר במסגרת "יום הנוער העולמי" (World Youth Day) בדנוור, קולורדו.[11] האפיפיור סיים במקום ביקור שערך באזור הקריביים. ב-2 ביוני 1994 ערך קלינטון ביקור רשמי בוותיקן. ב-4 באוקטובר 1995, וב-26 בינואר 1999 ביקר האפיפיור בארצות הברית.[8]

החל משנות ה-2000 עלו הקשרים בין שתי הישויות על פסי הנורמליזציה. באפריל 2008 ערך בנדיקטוס השישה עשר ביקור רשמי בארצות הברית. האפיפיור התקבל על ידי ג'ורג' בוש ובכירי הממשל בטקס רשמי בבית הלבן וערך ביקורים בוושינגטון ובניו-יורק, נאם בפני מליאת האומות המאוחדות וערך תפילה לזכר הקורבנות ב"גראונד זירו" של פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק.[12]

בספטמבר 2015 ערך פרנציסקוס ביקור רשמי בארצות הברית, במסגרתו העביר מסרים משליט קובה, ראול קסטרו לנשיא ברק אובמה.[13][14][15]

במאי 2017 ביקר דונלד טראמפ בוותיקן במסגרת נסיעתו הראשונה מחוץ לארצות הברית בתפקידו כנשיא.[16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]