יחסי החוץ של טורקיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בכחול: מדינות בהן יש נציגות טורקית. באפור: מדינות בהן אין נציגות טורקית.
סמל טורקיה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של טורקיה
בחירות

מאז נפילת האימפריה העות'מאנית בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ידעו יחסי החוץ של טורקיה עליות ומורדות – ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם ועם גופים בינלאומיים. כאימפריה לשעבר, שאפה טורקיה לחזור למעמדה הקודם כמעצמה אזורית, ולהבטיח לעצמה ריבונות ביטחונית וכלכלית רבה ככל האפשר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה היסטורית, יחסי החוץ של האימפריה העות'מאנית ומאוחר יותר טורקיה איזנו את המעצמות האזוריות והעולמיות זו מול זו, ויצרו בריתות שהגנו בצורה הטובה ביותר על האינטרסים של המשטר המכהן. ברית המועצות מילאה תפקיד מרכזי באספקת נשק ובמימון מפלגתו של מוסטפא כמאל אטאטורק במהלך מלחמת העצמאות הטורקית, אך טורקיה הייתה בבידוד בינלאומי יחסי בתקופת הרפורמות של אטאטורק בשנות ה-20 וה-30 של המאה ב-20. ועידות בינלאומיות העניקו לטורקיה שליטה מלאה במיצרים האסטרטגיים המקשרים בין הים השחור לים התיכון, באמצעות הסכם לוזאן בשנת 1923 ואמנת מונטרה בשנת 1936.

בסוף שנות ה-30 גרמניה הנאצית עשתה מאמץ גדול לקדם תעמולה אנטי-סובייטית בטורקיה והפעילה לחץ כלכלי. בריטניה וצרפת, להוטות לתמרן את גרמניה, ניהלו משא ומתן על הסכם משולש בשנת 1939. הם נתנו לטורקיה קו אשראי לרכישת חומרי מלחמה מהמערב והלוואה כדי להקל על רכישת סחורות. טורקיה שחשש מגרמניה וברית המועצות, שמרה על נייטרליות בזמן מלחמת העולם השנייה. היא מכרה כרום - מתכת החשובה לצורכי לחימה חשוב - לשני הצדדים. עד 1944 היה ברור שגרמניה תובס ומכירות הכרום לגרמניה נפסקו. [1]

לאחר מלחמת העולם השנייה טורקיה חיפשה קשרים הדוקים יותר עם מעצמות המערב. היא הפכה לחברה מייסדת של האו"ם בשנת 1945, למקבלת סיוע בתוכנית מרשל ולחברה בנאט"ו ב-1952. יחסי האיחוד האירופי-טורקיה התחממו בתקופת המלחמה הקרה ובתקופה שלאחר המלחמה הקרה גיוון היחסים, עם טורקיה, ברגעים שונים, המבקשים לחזק את הנוכחות האזורית שלה בבלקן, במזרח התיכון ובקווקז, כמו גם נקיטת צעדים לקראת חברות באיחוד האירופי.

תחת מפלגת הצדק והפיתוח, כלכלת טורקיה צמחה במהירות והשפעתה של המדינה גדלה במזרח התיכון המבוססת על דוקטרינת עומק אסטרטגית, הנקראת גם נאו-עות'מאניות. הוויכוח על יחסי החוץ של טורקיה שנוי במחלוקת הן בתוך טורקיה עצמה והן מחוץ למדינה. במערב, קיים חלוקה בין אלה שמודאגים מהתנועה הנתפסת של טורקיה הרחק מהמערב לעבר אוריינטציה פחות דמוקרטית, יותר אסלאמית או יותר פרו-רוסית ופרו-סינית[2] לבין אלה שאינם רואים את השינוי המשטרי בטורקיה, גידול בכוחה האזורי והיחסים עם רוסיה כאיום.[1]

היחסים עם המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין טורקיה לארצות הברית מוסדו לראשונה במסגרת ועידת קהיר השנייה בדצמבר 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בשל כך, טורקיה הצטרפה לאו"ם בצורה מהירה, ונמנתה מבין מייסדיו. במסגרת דוקטרינת טרומן, הוחלט במרץ 1947, על הענקת סיוע כלכלי לטורקיה, בנימוק שגורמים קומוניסטיים מנסים להשתלט על המדינה. בעקבות זאת, השתתפה טורקיה בשנת 1950 במלחמת קוריאה לצד ארצות הברית במסגרת כוחות האו"ם, ובשנת 1952 הצטרפה לברית נאט"ו.

בעשור השני של המאה ה-21 ישנה הרעה ניכרת ביחסים בין המדינות, בעיקר בשל מלחמת המפרץ השנייה שניהלה ארצות הברית בשטחה של עיראק. טורקיה רואה את מלחמה זו כאיום משמעותי על ביטחונה, משום שאזור צפון עיראק משמש כיום לאזור מקלט למחתרת הכורדית (PKK). מלחמה זו הגדילה את הסיכויים שהכורדים יכריזו על עצמאות בצפון עיראק, ויתסיסו את המיעוט הכורדי בטורקיה.

בנוסף לכך, מערכת היחסים הרעועה בין ישראל לטורקיה, עוררה שאלות גם בממשל האמריקני הדמוקרטי, וגם בין סנאטורים רפובליקנים. במהלך חודש אוגוסט 2010 הביעו סנאטורים רפובליקנים את התנגדותם למינויו של שגריר אמריקני חדש באנקרה, וזאת על רקע התייחסותה של טורקיה לתוכנית הגרעין האיראנית, ויחסי אנקרה-ירושלים. ב-13 באוגוסט 2010 כינסה מזכירת המדינה הילרי קלינטון ישיבה מיוחדת של בכירי מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, כדי לדון בעתיד יחסי ארצות הברית עם טורקיה.[3] ב-15 באוגוסט דיווח "Financial Times" כי הנשיא אובמה העביר מסר לטורקים בו נאמר, כי אם לא ישנו את יחסם לישראל, עלול הדבר לפגוע בביצוע עסקאות ביטחוניות, בינם לבין ארצות הברית. דובר הבית הלבן הבהיר כי אמנם התקיימה שיחה בנושא בין אובמה לארדואן, אך אין מדובר בהצבת אולטימטום.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נפילת ברית המועצות, היחסים בין רוסיה לטורקיה השתפרו באופן ניכר, למרות חילוקי הדעות בין המדינות בנושא ההגמוניה בקווקז. ב-16 במאי 2009 טס ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לביקור רשמי היסטורי ברוסיה, ונפגש עם ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין.

במאי 2010 נחתמו עסקאות כלכליות ברמה גבוהה מאוד בין המדינות, בעיקר בתחום האנרגיה. העסקאות אמורות להגדיל את היקף הסחר בין המדינות בחמש השנים הבאות מ-38 מיליארד דולר בשנת 2010, ל-100 מיליארד דולר בשנת 2015. בנוסף לכך, נחתמה עסקה בין המדינות להקמת תחנות כוח גרעיניות בטורקיה. שר החוץ הטורקי אהמט דבוטואולו הודיע שרוסיה הציע לטורקיה תוכנית להקמת בנק משותף להגברת הסחר בין המדינות.

היחסים עם השכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שטרם נפילת ברית המועצות האזור היה נתון לשליטה סובייטית. בשנים לאחר פירוק ברית המועצות, טורקיה הכירה בעצמאותן של המדינות העצמאיות החדשות, והחלה לנהל עימם יחסים דיפלומטיים.

בשנים לאחר פירוק ברית המועצות, טורקיה הכירה בעצמאותה של גאורגיה ב-16 בדצמבר 1991. כינון היחסים הדיפלומטיים הרשמי בין המדינות נחתם ב-21 במאי 1992. כיום ישנו הסכם סחר חופשי בין המדינות. שתי המדינות הן בעלי חברות מלאה במועצה האירופית ובארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה. טורקיה חברה בנאט"ו, בעוד גאורגיה היא מועמדת לצירוף לברית.

בין טורקיה לארמניה שוררים יחסים דיפלומטיים מתוחים, בעיקר בעקבות רצח העם הארמני שבוצע על ידי טורקיה בשנת 1915 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה; עד היום מכחישה טורקיה כל קשר לקיומו. ישנם ניסיונות לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, אך ניסיונות אלו עד עתה לא צלחו במידה רבה, בעיקר בשל המחלוקת בין המדינות סביב חבל נגורנו קרבאך.

בשל התרבות וההיסטוריה המשותפת של אזרבייג'ן וטורקיה, שוררים ביניהם יחסים דיפלומטיים ענפים. נשיא אזרבייג'ן לשעבר ביטא את הקשר בין המדינות במילים הבאות: "אומה אחת, שתי מדינות" טורקיה הייתה ועודנה תומכת נלהבת של אזרבייג'ן במאמציה לבסס את עצמאותה ולשמור על ריבונותה ועל שלמותה הטריטוריאלית. המדינות חולקות גבול קצר משותף שלא עולה על כמה קילומטרים. בנוסף לכל זה, טורקיה מבצעת תפקיד חשוב בנושא משאבי האנרגיה, שנמצאים בשטחה של אזרבייג'ן ובתובלה שלהם לאירופה. בין המדינות מתקיימים גם יחסים צבאיים ענפים, המתבטאים בתמרונים צבאיים משותפים רבים שנערכים ביניהן.

הבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורקיה קיימה קשרים היסטוריים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים הדוקים עם מדינות הבלקן השונות ; מדינות, שחשובות לטורקיה שכן הן השער של המדינה ליבשת אירופה. טורקיה וייחסה חשיבות רבה ליצירת אווירה של הבנה הדדית ודו-קיום שליו באמצעות קשרים הדוקים יותר עם מדינות הבלקן, שיובילו לשימור השלום והיציבות באזור. טורקיה השתתפה במבצעים ובמשימות שמירת השלום של נאט"ו, תרמה ל-KFOR ולנציגות המשטרה של האומות המאוחדות בקוסובו ( UNMIK ), כמו גם לאיחוד האירופי, הובילה את משימת שיטור בצפון מקדוניה. טורקיה גם תרמה ל-EUFOR-Althea. עבור מאמצי השיקום, טורקיה היא חלק מההשקה של תהליך שיתוף הפעולה של דרום מזרח אירופה (SEECP), וכוח השלום הרב לאומי דרום מזרח אירופה (MPFSEE) / חטיבת דרום מזרח אירופה (BRIGSEE). טורקיה גם שיחקה תפקיד ביוזמות כלכליות אזוריות, כמו גם בהסכם היציבות לדרום מזרח אירופה ביוזמת האיחוד האירופי ויוזמת שיתוף הפעולה של דרום מזרח אירופה (SECI).

יחסי טורקיה–יוון הם מורכבים ומאופיינים בתקופות מתחלפות של עוינות הדדית ופיוס, כולל הדרדרות לאלימות. במאה ה-21, היתה התחממות בין הצדדים יחד עם מחלוקות בנושא הסכסוך הקפריסאי ובנושא ריבונות וזכויות נלוות בים האגאי ובמרחב האווירי.

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל טורקיה ואיראן מתנוססים בקרבת הגבול בין המדינות

מוסטפא כמאל אטאטורק כשליטה הראשוני של טורקיה המודרנית, הנהיג מדיניות פנים דמוקרטית וחילונית, ומדיניות חוץ מערבית. אטאטורק היה חסיד נלהב של תנועת ההשכלה, וקידם בצורה ניכרת את החינוך בטורקיה, שהיה באותם זמנים בעל זיקה מערבית. תהליכי המערביזציה בטורקיה העצימו, ובאותו מהלך, העצים תהליך ההתרחקות מהמדינות הקיצוניות אסלאמיות.

לטורקיה קשרים היסטוריים ותרבותיים עמוקים עם מצרים. במשך מאות שנים, הייתה מצרים תחת כיבוש טורקי, במסגרת האימפריה. בשנת 1925 הוכרז רשמית על כינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות. עם הזמן היחסים בין המדינות התקדמו באופן ניכר, עד שבדצמבר 2005, הוכרז על הסכם סחר חופשי בין המדינות. שתי המדינות חברות חברות מלאה באיחוד מדינות הים התיכון, ומבצעים תפקיד חשוב באזור, דבר זה מתבטא בין השאר בגישור בסכסוכים בינלאומיים.

בשנת 1923 כוננה טורקיה יחסים דיפלומטיים לראשונה עם איראן. באיראן יש 12 עד 21 מיליון דוברי טורקית, בעיקר באזורים הצפוניים של המדינה. עם זאת, ביחסים בין המדינות שררה מתיחות בשנת 1979, בעקבות המהפכה האסלאמית שהתרחשה באיראן, אשר במסגרתה עלה לשלטון במדינה שלטון אנטי-מערבי. טורקיה הביעה לעיתים רבות באופן פומבי את חשדותיה לגבי סיוע שאיראן מעניקה כביכול למחתרת הכורדית. עם זאת, היחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות השתפרו באופן בשנים האחרונות. כיום, איראן וטורקיה משתפות פעולה במגוון רחב של תחומים אשר נע ממלחמה במחתרת הכורדית עד לסחר בסמים, וכמו כן קידום היציבות בעיראק ובאסיה התיכונה. בין שתי המדינות שוררים יחסים כלכליים ענפים. שתי המדינות הן חלק מהארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי ושניהם היו פעם בני ברית בגדאד. טורקיה מקבלת מספר לא מבוטל של תיירים מאיראן בכל שנה, ואילו איראן היא אחת מספקיות הגז הטבעי הגדולות לטורקיה. חברות בנייה טורקיות מבצעות פרויקטים חשובים באיראן, כגון שדה התעופה הבינלאומי החדש בטהראן.

היחסים בין סוריה לטורקיה מתוחים מזה כבר זמן רב, למרות הקשרים הכלכליים הענפים בין המדינות. בין המדינות ישנם סכסוכי גבול רבים וסכסוכי מים, במיוחד סביב נהר הפרת אשר מוצאו בטורקיה והמשכו בסוריה. סכסוך גבולות נוסף בין המדינות היה סביב נפת האטיי. אזור זה נכלל במנדט הצרפתי על סוריה והיה אמור להיות חלק מן המדינה הסורית, אולם בשנת 1938 הכריז החבל, שרוב אוכלוסייתו הייתה טורקית, על התנתקות המנדט והקמת מדינת האטיי. ב-1939 סופח המדינה לטורקיה, אולם סוריה לא הכירה בכך והאזור היה מקור למתיחות בין שתי המדינות. בשנת 2004 הודיע נשיא סוריה בשאר אל-אסד באופן רשמי כי סוריה ויתרה על דרישותיה בהאטיי.

בנוסף, תמכה סוריה במוצהר במחתרת הכורדית, הפועלת נגד טורקיה ונגד השלטון הטורקי. מאז אוקטובר 1998 ניכר שיפור משמעותי ביחסים בין המדינות. בין השאר, בעקבות גירוש מנהיג המחתרת הכורדית שישבו בטורקיה, על ידי השלטונות הסוריים, והסכמי הסחר האחרונים שנחתמו בין המדינות. בנוסף לכל אלה, לאחרונה התקיימו תמרונים צבאיים משותפים בין המדינות.

היחסים עם האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בינואר 1996 הצטרפה טורקיה לאיחוד המכס של האיחוד האירופי, דבר זה מאפשר לסחורות לנסוע בין טורקיה לבין מדינות האיחוד האירופי, ללא מגבלות מכס. טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד האירופי כבר ב-14 באפריל 1987. בוועדת הלסינקי של המועצה האירופית בשנת 1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת לכניסה לאיחוד. ומאז אוקטובר 2005 היא מנהלת משא ומתן להצטרפות לאיחוד. דברים רבים מעכבים את כניסתה של טורקיה לאיחוד האירופי, בין השאר מדובר בסכסוך שלה עם קפריסין (שהיא חברה באיחוד).[4] בנוסף לטענת האיחוד, על טורקיה לבצע רפורמות משמעותיות במערכת הפוליטית הטורקית, ובמיוחד בתחום זכויות האדם.[5] הממשל הנוכחי של טורקיה טוען שהצטרפות טורקית לאיחוד האירופי עומדת בראש סדר העדיפויות שלו, בשל כך, הממשל החל בחבילות רפורמות באמצעות הפרלמנט שנועדו להכפיף בהדרגה את טורקיה לסטנדרטים המקובלים של האיחוד האירופי.

היחסים עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

3 ביולי 1950: סייפולה אסין, שגרירה הראשון של טורקיה בישראל, משוחח עם הנשיא חיים ויצמן ושר החוץ משה שרת, בסיום טקס הגשת כתב האמנתו ברחובות. אסין שימש עד לאותה עת כמיופה כוח טורקיה בישראל.
הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 29 בינואר 2009 – ראש ממשלת טורקיה ארדואן קם ועזב את המקום, במחאה כנגד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, בעקבות מבצע עופרת יצוקה
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי טורקיה–ישראל

שורשי ההיסטוריה של יחסי טורקיה והיהודים מסתעפים עד לתקופת האימפריה העות'מאנית, שקלטה רבים ממגורשי ספרד. השתלטות הטורקים הצעירים על האימפריה, כמו גם תחילת היישוב היהודי, ערערו את היחסים עם האימפריה ולוו במתיחות של התנועה הציונית עם האימפריה, אולם לאחר הקמת טורקיה המודרנית נעלמו מתחים אלו. טורקיה שימשה כמפלט לפליטים יהודים שברחו מרדיפות הנאצים בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, תוך ניצול מעמדה כמדינה נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה. טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל. שיתוף הפעולה המדיני והצבאי שבין טורקיה לישראל החל בתיווך אמריקני, מדינה ששתי מדינות אלו הן בעלות בריתה במזרח התיכון.

לאחר מינויו של רג'פ טאיפ ארדואן לראש ממשלת טורקיה בשנת 2003 נוצרה מתיחות בין טורקיה לישראל, לאחר שארדואן נקט גישה ביקורתית כלפי ישראל ביחס לסוגיה הפלסטינית, והציג תפיסה הנוטה לתמוך בעמדות הפלסטינים. חרף הצינון ביחסי המדינות מאז עלייתה לשלטון של "מפלגת הצדק והפיתוח" בטורקיה, בשנת 2006 הגדיר משרד החוץ את היחסים עם טורקיה כ"מושלמים". ביקורו של מנהיג חמאס ח'אלד משעל בטורקיה, בפברואר 2006, הרע את המצב. גורמים דיפלומטיים בישראל השוו את הביקור לביקור רשמי של אג'לאן (מנהיג המחתרת הכורדית האסור) בישראל. בטורקיה דחו את ההשוואה והגדירו אותה כ"בלתי אחראית ושגויה".

בשנת 2008 תקף ארדואן בחריפות את ישראל על מבצע עופרת יצוקה. בתחילת המבצע כינה אותו "פשע נגד האנושות", וכעבור ימים אחדים הוסיף: "ישראל עושה מעשים לא אנושיים ברצועת עזה, שיגרמו לה להשמיד עצמה". ימים אחדים לאחר החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש קרא להרחיק את ישראל מהאו"ם, כל עוד אינה נשמעת להחלטה. בכנס בדאבוס, לאחר שנשיא מדינת ישראל שמעון פרס, הגן בנאומו על עמדת ישראל, נטש ארדואן בזעם את הבמה. במהלך מבצע עופרת יצוקה גם התקיימו במדינה הפגנות רבות כנגד ישראל, כולל במהלך משחקיהן של קבוצות ספורט ישראליות ונציגים ישראליים המשחקים בטורקיה.

התדרדרות נוספת ביחסים חלה באוקטובר 2009, עם החלטת טורקיה לבטל את השתתפות ישראל בתרגיל האווירי אנטוליאן איגל. בינואר 2010 חל משבר נוסף ביחסי המדינות, לאחר שארדואן המשיך בביקורתו החריפה כלפי מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ולבנון, וקבל על העדר הביקורת העולמית על מדיניות הגרעין של ישראל, ביחס לביקורת על הפיתוח הגרעיני באיראן. במקביל, התלוננה ישראל רשמית על שידורן בטורקיה של סדרות טלוויזיה בעלות טונים אנטישמיים ומסרים אנטי-ישראליים בוטים. כתגובה, השפיל סגן שר החוץ, דני אילון במכוון את שגריר טורקיה בישראל לעיני המצלמות. בעקבות זעמה של טורקיה וביקורת קשה מתוך משרד החוץ וגורמים בכירים במערכת הפוליטית, נאלץ אילון להתנצל.

בשנת 2010 חלה הידרדרות נוספת ביחסים בין שתי המדינות, בעקבות אירועי המשט לעזה, אותו הוביל ארגון טורקי, ונוצר המשבר הדיפלומטי החמור ביותר מאז כינון היחסים בין המדינות. טורקיה החזירה את שגרירה מתל אביב לאנקרה, בוטלו משחקי ידידות בין שתי המדינות, וברחובות הערים בשתי המדינות התקיימו הפגנות כנגד המדינה השנייה. ארדואן כינה את פעולות ישראל - בהם נהרגו תשעה אזרחים טורקים שתקפו חיילים - כ"פיראטיות" ואיים כי "אם אתם - ישראל - רוצים את טורקיה כאויב, היא תהיה אויב חזק וקשה". למרות זאת, ב-2 בדצמבר 2010 שלחה טורקיה 2 מטוסי כיבוי כדי לעזור לכוחות הכיבוי בישראל לכבות את השרפה בכרמל. ארדואן טען, שהסיוע ניתן "מתוך מניעים הומניטריים וחובה אסלאמית", ושטרם הגיע הזמן לשיפור ביחסי שתי המדינות - עד אשר ישראל תתנצל ותפצה את נפגעי המשט.

לישראל ולטורקיה קשרים צבאיים הדוקים שבאים לידי ביטוי בין היתר בתמרונים ימיים משותפים לחיל הים הישראלי והטורקי ואימונים אוויריים משותפים לחיל האוויר הישראלי והטורקי בתרגיל האנטוליאן איגל. בנוסף, תעשיות הנשק הישראליות ייצאו אמצעי לחימה שונים לטורקיה והשביחו אמצעי לחימה קיימים שלה. חיל האוויר הישראלי מבצע חלק מאימוני הטייסות שלו בטורקיה עקב הצורך במרחקים גדולים, במהלך שנת 2009 התערערו היחסים הצבאיים של טורקיה וישראל כאשר ביטלה טורקיה את האימון המשותף עם חיל האוויר הישראלי.[6] טענה ישראלית נוספת הייתה שטורקיה מבקשת להוות את חלק הארי של הכוח הרב-לאומי בלבנון, משום שאין היא בוטחת במדינות מוסלמיות אחרות, דוגמת בנגלדש ומלזיה.

חברות בארגונים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורקיה חברה בארגונים בינלאומיים רבים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של טורקיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Kubilay Yado Arin: The AKP's Foreign Policy, Turkey's Reorientation from the West to the East? Wissenschaftlicher Verlag Berlin, Berlin 2013. ISBN 9 783865 737199.
  2. ^ "Analysis | U.S. ally Turkey may have a new best friend in Beijing". Washington Post (בAmerican English). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2022-06-22.
  3. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, בצל המשבר: ארה"ב בוחנת היחסים עם טורקיה, באתר ynet, 14 באוגוסט 2010
  4. ^ וטו קפריסאי מונע פתיחת שיחות עם טורקיה על הצטרפות לאיחוד האירופי, באתר הארץ
  5. ^ יש סולטן, אין אירופה, באתר גלובס, 21 באפריל 2017
  6. ^ ברק רביד, טורקיה ביטלה תרגיל אווירי בינלאומי בהשתתפות מטוסי חיל האוויר הישראלי, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2009