מנהג (יהדות)

מנהג
(מקורות עיקריים)

לפי שיטת הגר"א (הגאון מווילנה), בעניין פתיל התכלת בטלית, נוהגים לקשור את חוטי הציצית כך שיתאימו לדיני התורה כפי שהוא מפרש אותם.
משנה	משנה, מסכת פסחים, פרק ד'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ו', עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ב'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רי"ד

בהלכה, מִנְהָג (או מִנְהַג יִשְֹרָאֵל) הוא הנהגה דתית הנפוצה בין היהודים. מנהג יכול לשמש כתוספת למצווה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, או כהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה.

ישנם מנהגים הנהוגים בכל תפוצות ישראל, כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, וישנם מנהגים שנתקבלו רק על עדה מסוימת, כגון איסור אכילת קטניות בפסח.

מקור המילה

בלשון המקרא, השורש נ.ה.ג שימש לתיאור הולכה והובלה של בהמות. בלשון חז"ל קיבל הפועל נָהַג את המשמעות "היה רגיל לעשות", וממשמעות זו צמחה המילה מנהג.

בתלמוד הבבלי הובאר שישנם שני ביטויים לתאר את המנהג – בעת שלשניהם אין הגעה לרמת "הלכה" – האחד נקרא "מנהג" והאחר נקרא "נהוג". הראשון מוגדר בתלמוד כי אין למורים לפרסמו אלא להבאים לשאול בלבד, ואילו השני מציין משמעות של נהיגה עממי בלתי מוסמכת ואין למורים להורותו אפילו כלפי השואלים.

החובה לשמור על מנהגים

יש חילוק בין שני סוגי מנהגים: מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.

לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל – הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה – תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו – המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.

בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:

"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".

כמו כן על מנהג ישראל אמיתי כתבו התוספות במסכת מנחות: ”מנהג אבותינו תורה היא”

בטעם הדבר שאכן מנהג ישראל תורה, הובאו כמה הסברים. הרשב"א כותב, שמנהג שקיים אפילו אצל זקנים או נשים זקנות, אין לבטלו, כיוון שבהכרח יש לו מקור שמגיע עד משה רבנו. בשו"ת של ר"י חאגיז ניתן טעם, שודאי לא יתן הקב"ה שמנהג שגוי יתפרסם אצל כל בני עמו, ולכן מנהג שנתפשט, הוא ודאי אמיתי.

כמו כן נאמר בירושלמי אמר רב הושעיא: "זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה", אך כפי הנראה כוונת הירושלמי שם היא בעיקר (או רק) דיני ממונות.

טעם למנהגים

לדעת החת"ם סופר כל מנהג הוא דאורייתא מדין נדר. הרב קוק בשו"ת דעת כהן (יח) חלק על דברי החתם סופר ונסתמך על דברי המהרש"ל (בים של שלמה, חולין) שכתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם, וכתב שם שעוד הרבה אחרונים חולקים על דברי החתם סופר בזה.

בספרו אדר היקר מוסיף הרב קוק וכותב שאנו מקיימים מנהגים על אף שלא צווינו על כך ואפילו לא תקנו חכמים לעשותם אלא בגלל אהבתנו לאומה.

סוגי מנהגים

מנהג כמקור פסיקה

ערך מורחב – פוק חזי מאי עמא דבר

בכמה מקומות בתלמוד, נזכר המנהג כמקור להכרעה במקרה של ספק בהלכה. הביטוי התלמודי המשמש לאמירה זאת הוא: "פוק חזי מאי עמא דבר", בתרגום לעברית: "צא וראה מה העם נוהג". במקרים אלה מנהג העם הוא מקור חזק יותר מסברא, מכיוון שיש לציבור מסורת במנהגם. גם בספרות ההלכה משתמשים במושג זה כדי לציין שאין משמעות לוויכוח בדין מסוים כאשר העם בפועל נוהג כשיטה אחת.

מנהג המקום ומנהגי אבות

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

מנהג אבות מוזכר בתלמוד בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך ” (משלי יא). מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים.

מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעיתים המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת, ולעיתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.

פרשנות זו נשמרה בימי הביניים, כאשר למקומות שונים היה מנהג שונה, ופוסקים רבים אסרו לשנות ממנהג המקום הקדמון. עם זאת, היחס למנהג היה נתון במחלוקת, בעיקר כאשר הוא סתר לכאורה פסיקה מפורשת של התלמוד. רבני צרפת ואשכנז נטו לשמר את המנהג וליישב בדוחק את דברי התלמוד, ואילו רבני ספרד נטו הרבה יותר לבטל "מנהג הטעות".

עם העת החדשה, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. בתשובה מפורסמת גרס הרב יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה נפרדת, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש.

פסיקה זו של הרב יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.

הגם שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.

מנהג המדינה (ממון)

ערך מורחב – מנהג המדינה

סוג נוסף של מנהג הוא "מנהג המדינה", בענייני ממונות. משמעות המונח הוא ההסדר המקובל בין אנשי מקום מסוים, לגבי עניינים ממוניים מסוימים. על מנהג כזה נאמר המשפט "מנהג עוקר תורה", והיינו שכאשר קיים מנהג מעין זה, אין מתחשבים בנאמר להלכה במקורות (משום שהוא נאמר רק במקרים שאין בהם הסכמה אחרת), והולכים אחר מנהג המקום.

מנהג אישי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסר מידע על מעמדו ההלכתי של מנהג אישי שננהג מעל שלוש פעמים ונחשב למעין נדר.

מנהגים נפוצים בקהילות ישראל

• החלאקה – כולל גילוח ראש הילד והשארת הפאות, מקובל לעשות הטקס בקבר הרשב"י, אך גם במקומות אחרים, ועושים אותו בשמחה ובמשתה.
• המנהג לשחוט תרנגול לכפרות – עורר מחלוקת בין הראשונים. הבית יוסף פסק שיש למנוע את המנהג ואילו לעומת זאת הרמ"א כתב שאין לשנותו כי הוא מנהג ותיקין.
• המימונה – (מנהג יהדות מרוקו) – מתכנסים בבית הכנסת לקבל את ברכת הרב. תפילת ערבית, נושאת אופי חגיגי עם הרבה פיוטים. לאחר מכן נוהגים לבקר אצל מספר רבנים, קרובים, ידידים ושכנים, מבלי להמתין להזמנה. מברכים את המארח בברכת "תרבחו ותסעדו". השולחן מכוסה במפה לבנה, מקושט בירק ובשיבולים, נרות דולקים, קערה מלאה קמח ובה נרתיקי פול ירוק סימן ברכה לשנה ירוקה, מיני מתיקה, פירות יבשים, תמרים, צימוקים, שקדים, אגוזים ועוגיות.
• שפיכת מים בחג השבועות – (נפוץ אצל יהודי צפון אפריקה) – מקור המנהג הוא המשלת התורה למים. בימינו, בעקבות התנגדות חכמים (חשש לתערובת נשים וגברים, ונזק לריהוט בית הכנסת), הולך המנהג ומתבטל.
• המנהג (בעדות מסוימות) לקרצף את כל הבית בצהרי תשעה באב, כדי להכינו לביאת המשיח, על מנהג זה כתבו הפוסקים שאין לבטלו שכן הוא מחזק את האמונה בביאת המשיח.

זכר למקדש

ערך מורחב – אבלות על החורבן

ישנם מנהגים רבים שהשתרשו בקהילות ישראל זכר לחורבן בית המקדש. יש לעשות הפרדה בין מנהגים שהם זכר לחורבן לבין מנהגים שהם זכר למקדש.

מקצת מהמנהגים שהם זכר לחורבן:

• שבירת צלחת במסיבת אירוסין
• שבירת כוס בחופה בזמן נישואין
• נתינת אפר מקלה על ראש החתן
• השארת אמה על אמה לא מסוידת בבית
• ניחום אבלים בקריאת נחמה לירושלים
• לא למלא פיו שחוק

מקצת מהמנהגים שהם זכר למקדש:

• לא להסתכל על הכהנים בשעה שמברכים
• שטיפת כלים במים קרים לאחר הגעלתם לקראת חג הפסח
• אמירת סדר קרבן פסח בערב פסח
• נטילת ערבה בהושענא רבה
• אכילת כורך בליל הסדר

ברכה על מנהג

פולמוס הלכתי ארוך ניטש סביב הברכה על קריאת ההלל, בראש חודש, בשל היותו מנהג בלבד. שיטת הגאונים בזה היא שאין בעיה גם לברך על המנהג, כך מתברר מדבריהם במחלוקת אחרת, האם יחיד יכול גם הוא לברך, ומדברי כולם מתברר שציבור ודאי מברך.

אולם בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת על זה בקרב כמה מגדולי הפוסקים. רש"י מובא במחזור ויטרי כפוסק הקדום ביותר שלא בירך. דעתו היא שלא מברכים על מנהג, לפי דין הגמרא לגבי חבטת ערבה שרבי אלעזר ברבי צדוק "חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא", כלומר לא בירך על החבטה משום שסבר שזה מנהג, וניתן להבין מדבריו שעל מנהג לא מברכים. לדבריו הצטרפו גם הרמב"ם ובעל העיטור.

רוב ככל הראשונים חולקים על פסיקה זאת, מפני שהמנהג הוא כן לברך. רבנו תם הצביע על חסרון לוגי בהשוואה, משום שלא הוכיחו שאין מברכים על חבטת ערבה מפני שזה מנהג, אלא הוכיחו שזה מנהג מכך שלא בירך. הראשונים מסבירים את הסיבה שלא ברך על החבטה, בכך שאין תקנה ציבורית כזאת של הנביאים אלא רק שכך עשו בעצמם והעם הלכו בעקבותיהם או מפני שזה מעשה קטן של טלטול עצים ולא ראוי לברך עליו. בנוסף הם מקשים ממנהגים אחרים שמברכים עליהם, כמו יום טוב שני של גלויות, הפטרה בתעניות ובמנחה של יום טוב שנהגה בעבר, והדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת.

בפועל המנהג בספרד ובאשכנז היה לברך, כפי שמעידים הראשונים, ובמקומות בודדים, בהם ארץ ישראל וסביבותיה, הפסיקו לברך. עם העלייה לארץ ישראל, פסקו חלק מעדות הספרדים ממנהגם, בעקבות המנהג שנהג בארץ.

מנהגים מוטעים ומנהגים שנויים במחלוקת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

למרות הכבוד שרחשו חכמים למנהגי הציבור, לא הססו לבטל מנהגים אשר התבססו לדעתם על טעות, ואף לקרוא תגר על מנהגים שמבטלים הלכה מסוימת. ואף דרשו הדרשנים, בהקשרים של מנהג טעות, "מנהג אותיות גהנם".

דוגמאות למנהגים מוטעים או שנויים במחלוקת:

• המנהג לתלות על תינוק, תכשיט מתכת עליו חרותה האות ה"א המורה כביכול על שם הקב"ה, שישמור אותו מכל רעה, בטעות יסודו, הנובעת מהמנהג הנכון, לתלות תכשיט זה על תינוק בכור, להורות על ה"א סלעים שחייב בפדיונו.
• מנהג חג המים של יהודי מרוקו – מנהג שנוי במחלוקת.

מנהג שטות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרי מנהגים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרים רבים נתחברו על ענייני המנהגים, מהם לשמר את מנהגים של קהילות מסיומות שנשתכחו עם הזמן, ומהם ליישב את המקומות שהמנהג סותר את ההלכה.

דוגמאות לספרים כאלה (בקרב הקהילות האשכנזיות)

• מנהגי מהר"ש – חובר בידי רבו המובהק של המהרי"ל ומרבותיו של רבי יצחק אייזיק מטירנא. בהוצאת מכון ירושלים שמו "הלכות ומנהגי מהר"ש".
• ספר המנהגים של רבי אברהם קלויזנר – מכונה גם "מנהגי מהרא"ק". חובר בידי רבו המובהק של רבי יצחק אייזיק מטירנא ומרבותיו של המהרי"ל. מכונה גם "מנהגים" בקיצור.
• ספר מהרי"ל: מנהגים – מכונה גם "מנהגי מהרי"ל". לפני הדפוס היה ספר המנהגים הנפוץ ביותר עם 22 כתבי יד. השפיע בעיקר במערב אירופה. לא חובר בידי המהרי"ל עצמו אלא בידי תלמיד.
• ספר המנהגים של ר' יצחק אייזיק מטירנא – לפני הדפוס היו לו רק שני כתבי יד, אך לאחר הדפוס הפך לספר המנהגים הנפוץ ביותר: כשהספר הגיע למאה הדפסות, "מנהגי מהרי"ל" הגיע לכשישים הדפסות. כמחצית מהדפסות אלו הם תרגום ליידיש עם עם איורים. השפיע בעיקר במזרח אירופה. מכונה גם "מנהגים" בקיצור.
• ספר המנהגים חב"ד (יהודה לייב גרונר)
• סדר טרוייש, ספר הלבוש של מרדכי יפה
• טעמי המנהגים ומקורי הדינים – מהמפורסמים והמקיפים בספרי המנהגים.
• שרשי מנהגי אשכנז, מאת הרב בנימין שלמה המבורגר
• אוצר דינים ומנהגים

ראו גם

• פוק חזי מאי עמא דבר
• מנהג (משפטים)
• אוצר דינים ומנהגים
• נהרא נהרא ופשטיה
• ספר החילוקים

לקריאה נוספת

• דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרכים א'–ח', הוצאת מוסד הרב קוק.
• יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג – פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, בהוצאת מרכז זלמן שזר.
• ישראל מ' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס.
• יהודה דב זינגר, זיו המנהגים, תשכ"ה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מנהג בוויקישיתוף

• יצחק זאב כהנא, היחס בין ההלכה והמינהג, אתר דעת
• בנימין בראון, ההלכה האורתודוקסית והמנהג: פסיקתו של החזון איש כמקרה מבחן.
• הערך "מנהג", באתר ויקישיבה
• יצחק כהן, ההלכה, המסורת והמנהג ־ לא אותו דבר, השילוח 13, עמודים 28–29, פברואר 2019
• מנהג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מאמרים בנושא מנהג, באתר ספריית אסיף
• וכבר נהגו העם 1, וכבר נהגו העם 2 – מאמרי "יוסיף דעת" מבית "שבת טיש", מכון "למשפחותם"