שנאת ישראל בעולם הקלאסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

שנאת ישראל בעולם הקלאסי היא שנאת ישראל שהייתה קיימת בעת העתיקה בעולם היווני והרומי בתקופה ההלניסטית ובתקופת האימפריה הרומית.

הסיבות לשנאת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים הוצעו הסברים רבים לשנאת היהודים בעת העתיקה. הגישה שהייתה מקובלת בעבר על פיה היהודים פגעו מבחינה כלכלית ברומאים וביוונים, וכי המצרים קינאו בפריחה ובשגשוג שלהם זכו יהודי אלכסנדריה, אינה מקובלת כיום במחקר.[1] גישה רווחת במחקר זה היא הגישה המכונה לעתים "הגישה המהותנית". גישה זו גורסת כי שנאת היהודים בעת העתיקה הייתה פשוט מתבקשת, בהתחשב באופייה המונותאיסטי של היהדות, השונה באופן מהותי מהפגאניות של היוונים והרומאים. גישה זו הייתה קלאסית במיוחד בקרב היסטוריונים אנטישמיים בתקופת המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שביקשו להצדיק את האנטישמיות בזמנם.[2] עם זאת, גישה זו אומצה גם בידי פרופסורים יהודיים כמו אביגדור צ'ריקובר[3] ויוסף קלוזנר.[4]

גישה נוספת, מכונה "הגישה הפונקציונליסטית". על פי גישה זו, הסכסוך היהודי-נכרי בעת העתיקה, לא היה מבוסס על מהותה של היהדות, אלא על סכסוכים פוליטיים. חלק מהחוקרים כמו אליהו ביקרמן וכריסטיאן האביכט אף לוקחים את הטענה רחוק יותר, וגורסים שכלל לא התקיימה שנאת יהודים בעולם העתיק לפני מרד החשמונאים. לאחר המרד, החשמונאים כוננו מדינה יהודית, נטלו לידיהם את תפקיד הכהן הגדול וחיברו את שלטון הדת עם השלטון החילוני. הם הרחיבו את גבולות ישראל לכל עבר, על חשבון שכניהם. הם הטילו אימה על הנוכרים וכפו עליהם גיור. כלומר, הם הפעילו את אותה גישה שממנה סבלו הם עצמם רק זמן קצר קודם לכן. עובדות אלו, לטענת אותם חוקרים, גרמו לשנאת היהודים שהתפתחה במצרים התלמיית והאימפריה הסלווקית, והתפשטה ברחבי האימפריה הרומית.[5] ההיסטוריון צבי יעבץ תוקף בחריפות גישה זו. ראשית כל, הוא מפריך את הטענה שאין סימנים לשנאת ישראל לפני מרד החשמונאים, ומביא כראיה את שריפת המקדש היהודי ביב 264 שנים קודם לכן.[6][7] טענה נוספת שלו היא, שבעוד שרבה הביקורת מצד מקורות יהודיים (כמו יוסף בן מתתיהו) על שלטון בית חשמונאי, הביקורת מצד היסטוריונים יווניים ורומאיים היא מועטה. יתרה מכך, התוקפנות כלפי האדומים והגיור של היטורים שביקרמן והאביכט כה הדגישו את חשיבותו בתהליך, לא נזכרים כלל בספרות היוונית-רומית.[8]

יש אף הסוברים כי לא התקיימה כלל שנאת ישראל ברומא העתיקה. לדעת אותם חוקרים, הרומאים היו גזענים באופן כללי ושנאו כל עם שנבדל מהם בדתו ובאמונתו, והיהודים לא היו יוצאים מן הכלל. אותם חוקרים סבורים כי היחס העוין שגילו היוונים והרומאים כלפי היהודים, אינו נובע משנאה מתמדת ורגשי איבה מולדים אלא היא תוצאה של אי הבנה, ומסמל למעשה בוז ולא תיעוב ושאט נפש. לדעת אותם חוקרים, מחקר מבודד על שנאת ישראל בעת העתיקה הוא מוגבל ומטעה אלא יש להתמקד ביחס הכללי שגילו הרומאים והיוונים כלפי עמים אחרים.[9] צבי יעבץ מודה כי "אפשר, כמובן, לטעון שהמחקר היהודי בשטח זה לוקה ברגישות מופרזת", אולם בהמשך עובר לתקוף גישה זו בחריפות. יעבץ טוען שכן יש לראות בשנאת היהודים שנאה מובדלת, כיוון שלמרות שהרומאים בזו לעמים אחרים, כאשר הגיע הדבר לשדה הקרב, הם לרוב גילו כלפיהם כבוד, ובמיוחד אם לחמו באומץ. כמו כן יעבץ טוען שבעוד הלעג על מנהגים מוזרים של עמים אחרים בספרות היוונית-רומית הוא אקראי ואינו מסודר, הלעג כלפי מנהגי היהודים הוא עקבי.[10]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות היהודית במצרים מתוארכת לשלהי המאה ה-8 לפנה"ס - עוד בתקופה המקראית. האירוע הראשון בהיסטוריה היהודית שניתן לפרשו כהתפרצות של רגשות אנטי-יהודיים, התרחש בעיר יב (אלפנטינה) שבמצרים. היהודים ביב היו ברובם שכירי חרב שהועסקו בהגנה על גבולות מצרים מפני הנובים. היהודים ביב הקימו מקדש לאל היהודי, אשר שכן בסמוך למקדש האל המצרי חנום, אשר היה האל הרשמי של האזור. לאחר כיבוש מצרים בידי האימפריה הפרסית היהודים קיבלו יחס מיוחד מהשלטון הפרסי, ומפקדיהם היו פרסים. בניגוד למקדשים המצריים הרבים שהוחרבו בשיטתיות בידי כנבוזי השני, המקדש היהודי ביב נותר על תלו. בשל כך, נתפסו היהודים בעיני אוכלוסיית יב (ברובה מצרית ילידית) כמדכאים.[11] בשנת 425 לפנה"ס, עזב המושל הפרסי ארשם את מצרים, כיוון שיצא להילחם למען דריווש השני במהומות הפוליטיות שפרצו לאחר מותו של ארתחששתא הראשון באותה שנה. היעדרותו עוררה מרד מצרי כנגד השלטון הפרסי, אולם היהודים נותרו נאמנים לשלטון הפרסי כפי שמעיד אחד הפפירוסים של יב: "[כאשר] דגלי[א] המצרים מרדו אנחנו [היהודים] את משמרתנו לא עזבנו". עובדה זו הגבירה את המרירות המצרית כלפי היהודים, ובפפירוסים הבאים מאותה תקופה ישנן עדויות ברורות ליחסים גרועים בין היהודים למצרים המקומיים.[12] בשנת 410 לפנה"ס עזב ארשם שוב את האזור, אלא שהפעם עזיבתו לא לוותה במרד נגד השלטון הפרסי. תחת זאת, כהני חנום הסיתו את הפרתרך[ב] וידרינג, להרוס את המקדש היהודי.[ג] וידרינג נתן הוראה לבנו, נפין, אשר היה מפקד חיל המצב הפרסי-מצרי ביב, להחריב את המקדש בעזרת כוחותיו.

כמרי חנוב... בעצה אחת עם וידרינג אשר קצין פה היה, [אמרו] לאמור: "מקדש יהו האל אשר ביב הבירה יסירו משם". אחר [כך] וידרינג ההוא הרשע אגרת שלח אל נפין בנו אשר היה רב-חיל בסון הבירה לאמרו: "המקדש אשר ביב הבירה ינתצו". אחר [כך] נפין נהג את המצרים עם החיל[ים ה]אחרים. באו לבירת יב עם כליהם, פרצו למקדש ההוא, נתצוהו עד הארץ ועמודי האבן אשר היו שם אותם שברו... ומזרקי הזהב ו[ה]כסף והדברים אשר היו במקדש ההוא [את] הכל לקחו...

פפירוס C 30/A4/.7[13]

יש הסוברים שהחרבת המקדש בוצעה על רקע סכסוך דתי בין כהני המקדש שהקריבו איל בחג הפסח, בעוד כאמור הדת השלטת באזור הייתה פולחן חנום, אשר האיל היה מקודש לו.[14]

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילות כנגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת החמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלילת החמור

עלילה זו, זיהתה את אלוהי היהודים עם החמור, וגרסה כי היהודים סגדו לפסל בדמות חמור שהיה מוצב בבית המקדש בירושלים. הן אצל המצרים, והן אצל היוונים והרומים, החמור נתפס כמטומטם ותאוותן (בניגוד להערצת בעלי חיים אחרים שרווחה במצרים).

עלילת קורבן האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלילת קורבן האדם

עלילת המצורעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלילת המצורעים

תגובות הרומאים למנהגי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבת

מצוות השבת היא אחת המצוות הבסיסיות ביותר ביהדות. היא הדברה הרביעית מבין עשרת הדברות.[15] השבת מוגדרת לעתים כ"יסוד האמונה" ונאמר בחז"ל כי "כל המשמר את השבת כהלכתו – כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת – כאלו כפר בכל התורה כולה".[16] אי שמירת השבת נתפסה בין היתר כאחת הסיבות לחורבן בית ראשון ולגלות בבל,[17] ובתקופת הגלות הפכה לאחד הסממנים המובהקים ביותר של העם היהודי.[18] לפיכך, אחת מגזירות אנטיוכוס הייתה "להפר את השבתות ואת המועדים".[19]

השבת כאמונה טפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון אגאתרכידס (המאה ה-2 לפנה"ס), הוא המחבר הפגאני הראשון המתייחס לשבת היהודית[20]: "אלה הנקראים בשם יהודים...רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם עצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה, ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה"[21] יוסף עצמו מאשר את טענת אגאתרכידס שתלמי תפס את ירושלים בשבת,[22] אולם תוקף את הגישה שבה הציג את הדברים[23]: "והנה הדבר הזה היה בעיני אגתרכידס לצחוק, אולם האנשים אשר יבחנו אותו בלא מחשבה רעה יגלו כי טוב ומהולל מאד הוא מעשה בני האדם, אשר יקרים בעיניהם תמיד חוקיהם ויראת אלוהיהם גם מפדות נפשם ומחרות ארצם."[21]

דבריו של אגאתריכדס רומזים על כיבוש ירושלים בידי תלמי הראשון בשנת 301 לפנה"ס. בחיבורו "על האמונה הטפלה" (במקור היווני: Περὶ δεισιδαιμονίας; בלטינית: De Superstitione), כותב פלוטרכוס: "ואולם היהודים, בגלל שהיה זה יום שבת, ישבו במקומם ללא ניע, בשעה שהאויב השעין סולמות אל החומות ותפס את עמדות ההגנה, ואילו הם לא קמו, אלא נשארו שם, כבולים בחבלי האמונה הטפלה כמו היו אחוזים ברשת אחת גדולה".[24] בניגוד לאגאתרכידס, פלוטרכוס אינו מפרט באיזה כיבוש של ירושלים מדובר. עם זאת, בשל הדמיון בין התיאורים מקובל כיום להאמין ששניהם דיברו על אותו כיבוש.[25] במקום אחר באותו חיבור, פלוטרכוס מסביר את האמירה של אוריפידס "יוונים המגלים אצל הברברים דברים רעים" ומונה את המנהגים הברבריים שאומצו על ידי היוונים שיש בהם מן "האמונה הטפלה", ובהם גם "שמירת שבת" (Sabbatismous).[26][ד] מילה זו אינה מופיעה אמנם בתרגום השבעים, אבל נמצאת בברית החדשה[27] ובספרות של אבות הכנסייה.[28]

דיו קסיוס טוען שגנאיוס פומפיוס מגנוס למד על "הלהיטות הדתית" של היהודים, ובשנת 63 לפנה"ס לכד את ירושלים ב"יום סטורן" שבו היהודים לא התגוננו.[29][ה] פרונטינוס טוען שאספסיאנוס ניצח את היהודים בזמן המרד הגדול, על ידי כך שביצע התקפה בשבת "יום שבו הוא בגדר חטא להם לעשות כל עסק".[30][ו] במקרא לא מצוין האיסור להילחם בשבת, ותיאור כיבוש ירושלים בידי תלמי הוא הראשון שמזכיר איסור זה.[31] בספר מקבים ב כתוב כי בתקופת מרד החשמונאים תקף הצבא הסלאוקי את ירושלים ביום השבת והכה ביהודים "מכה רבה מאוד".[32][33] בספר מקבים א מובא סיפור אחר על 1,000 יהודים אשר נשרפו חיים בידי הסלאוקים כי סירבו להתגונן בשבת.[34] בשל כך הורה מתתיהו הכהן "אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו"[35] היינו ילחמו מלחמת מגן בגלל פיקוח נפש. מהעולה משם סבורים החוקרים שאין אמת בתיאוריהם של דיו קסיוס ופרונטינוס על כך שגם הרומאים ניצלו את יום השבת כדי להילחם ביהודים.[36]

השבת כיום צום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטעויות הרווחות בספרות היוונית-רומית, היא הטענה על פיה היהודים צמים בשבת.[37] ההיסטוריון היווני סטראבון כינה את השבת "יום הצום".[38] הסאטיריקן הרומאי פטרוניוס כתב שמשאת נפשם של המתגיירים היא שיתאפשר להם "לרעוד בצומות השבת".[39] המשורר הרומאי מרטיאליס, מציין בין אוסף הריחות הרעים שהוא מעדיף על פני ריחה של אשה בשם "באסה", את "הבל פיהן של נשים הצמות בשבת".[40] ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס מצטט קטע מתוך מכתב של אוגוסטוס אל אחיינו טיבריוס: "אפילו היהודי, טיבריוס יקירי, אינו שומר על צום־השבת שלו בקפדנות כזו, שאני שמרתיו היום".[41] פומפיוס טרוגוס כותב שלזכר יציאת מצרים תיקנו היהודים את יום השבת אשר בו נחו מנדודיהם כיום צום.[42]

היו שהציעו להסביר את הטעות בכך שהמנהג היהודי לא לאכול בשבת לפני סעודת היום, פורש כצום נוסף לאור הצומות הרבים הנהוגים ביהדות בלאו הכי.[43] היו שטענו כי העובדה שהיהודים אינם מדליקים אש, אופים ומבשלים בשבת גרמה לאמונה שהם צמים.[44] הסבר אחר הוא שחל בלבול בין יום השבת ליום הכיפורים.[45] ואכן, יובנאליס כותב[46]: "בשבת של שנת שבתון בלי מנעל הוא המלך", וכוונתו היא ככל הנראה ליום הכיפורים שבו אסורה נעילת מנעלים.[47][48] אם כי יש הסוברים שיובנאליס התכוון למנהג העלייה לרגל להר הבית ברגליים יחפות, שאף המלכים היו מחויבים בו.[49]

חלק מהחוקרים סוברים שאין מדובר בטעות, ואכן היו יהודים שנהגו לצום בשבת.[50] אכן ידוע על מנהגים יהודיים מסוג זה מתקופת ימי הביניים, ובתלמוד הבבלי אף מובאת דעתו של רבי אליעזר בן הורקנוס על פיה אדם הרוצה להתענות בשבת ותחת זאת ללמוד תורה, זכאי.[51] הוא אף אמר שהעוזבים את הלימוד בשבת על מנת לאכול "בעלי מארה [קללה] הם",[52] וש"כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה".[53] עם זאת, נפסק להלכה שאין להתענות בשבת.[54] איסור זה אינו מפורש במקרא, אולם מאוזכר רבות בספרות היהודית העתיקה. בין היתר בתלמוד הירושלמי,[55] ספר יהודית,[56] ספר היובלים[57] ספר ברית דמשק ועוד.[58] יש אף הלומדים זאת מפסוקי המקרא.[59]

השבת כיום קר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב נוסיף המופיע בספרות הפגאנית בנוגע לשבת, הוא סיווגו כיום קר. ניתן לשער שאיסור הדלקת אש, ומכאן גם האיסור לבשל, הוא שהוליד את תפיסת השבת הקרה.[60] אחד מהסופרים הראשונים שנתן ביטוי לתפיסה זו, הוא מלאגרוס מגדרה (סוף המאה ה-2 לפנה"ס), באפיגרמה שלו על אשה בשם דמו (Demo)[61]: "אם אהובך שבת שומר, מה הפלא! האהבה בוערת אפילו בשבתות קרות".[ז] מחברו האנונימי של הספר "brevis expositio vergilii georgicorum" ("הסבר קצר לגאורגיקה של ורגיליוס"; החצי הראשון של המאה ה-5 לספירה) אף מנסה להסביר כי "היה זה די ידוע שכוכב סטורן קר, ושלפיכך מאכלי היהודים ביום של סטורן קרים".[62] גם דיו קסיוס מכנה את יום השבת "יום סטורן" (day of Saturn),[29] וכן המשורר טיבולוס.[63] רוטיליוס נמיטאנוס כותב באחד משיריו נגד היהודים: "שבתות צוננות הן כלבבם ואולם לבם צונן יותר מדתם".[64]

השבת כיום מנוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדקדק המצרי-יווני אפיון, קושר את מקורו של יום השבת עם הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים. אפיון כותב שהיהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה". מסיבה זו קראו היהודים ליום הזה בשם "שבת", כי המצרים קוראים לכאב דלקת המפשעות "סבתוסיס". יוסף בן מתתיהו מלגלג על "מומחיותו" של אפיון כבלשן כאשר הוא כותב כי אפיון נתן פירוש "נפלא ונאמן מאד" לַשם "שבת" והראה שלא הייתה בו בושה וגם לא בינה, כי המילים "סבּוֹ" (Sabbo) ו"שבת" (sabbaton) רחוקות מאד זו מזו, כי "שבת" בלשון היהודים משמעותה מנוחה מכל מלאכה.[65] טענתו של אפיון מופיעה בצורה עדינה יותר בכתביו של פומפיוס טרוגוס.[42] וכן טקיטוס כותב כי: "הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם", אולם לאחר מכן "נמשך לבם אחר העצלוּת וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה".[66]

כמו כן, רבים תיארו את השבת כיום של בטלה. הפילוסוף הרומי סנקה טען לגבי היהודים "שמנהגם אינו מועיל, שכן על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם" והוסיף כי "על ידי הימנעותם מלפעול בעתות חירום משלמים לא פעם באובדן".[67] במקום אחר כתב: "יהי אסור להדליק נרות בערבי שבתות מפני שהאלים אינם צריכים לאורה, ולאנשים לא נעים העשן".[68] פרסיוס כלל בסאטירות שלו תיאור חי למדי, אך עוין בכללותו של השבת היהודית, אשר מסתיים במילים[69] "אתה מעווה שפתותיך בשקט, ומחוויר לנוכח השבת של הנימולים".[ח] המשורר הרומי יובנאליס כתב בסאטירות שלו על תופעת הגרים: "יש שנולדו להורה, שיָרָא שבת... הן האשם הוא האב, שהפך עצל בהגיע כל יום שביעי".[70] המשורר רוטיליוס נמטיאנוס, פקיד רומי בכיר אשר חי בתחילת המאה ה-5 לספירה וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כתב שהאל היהודי שהיה צריך לנוח לאחר שהשלים את הבריאה, הוא עצמו דוגמה לבטלה: "כל יום שביעי נדון לעצלות נקלית, כמו היה בבואה רופסת של האל שעיַף...והלוואי שיהודה מעולם לא הוכנעה...זיהום המגפה הזאת, הגם שנגדעה, עודנו הולך ופושה עוד יותר: ואומה כבושה בכובשיה שלה תרדה".[71]

המשורר הורטיוס מתאר באחת מהסטירות שלו איך בעודו עסוק בשיחה עם אדם טרחן ופטפטן, הוא פוגש בחברו המשורר אריסטיוס פוסקוס ומנסה לרמוז לו בצביטות ובמשיכות שיציל אותו, אך ללא הועיל: "הבדחן האכזר צחק, משים עצמו כלא מבין". הורטיוס רותח מזעם אך מנסה שוב: "הרי אמרת שרצית לספר לי דבר מה". החבר הבדחן משיב לו: "'וכך אמנם בכוונתי לעשות, אך לכשתכשר השעה. היום יום השלושים הוא, שבת. כלום תעליב את היהודים הנימולים?'". הורטיוס משיב: "אין לי נקיפת מצפון דתית" אך פוסקוס משיב אבל לי יש. אני חלש קצת יותר, אחד מני רבים" ונמלט.[72] החבר המשורר בסיפור של הורטיוס הצהיר שמאחר שזה יום שבת, הוא לא יכול להעליב את היהודים בשיחה על עסקים.[73] לדעתו של פטר שפר אין בסיפור "שמץ של נימה שלילית". היהודים מתאפיינים בשמירת שבת ובמילה והחבר פשוט מנצל את העובדה הזו.[74] דבורה גילולה לעומת זאת סוברת, שהוא כן בא ללעוג למנהגי היהודים. המלים ההמוניות ששם הורטיוס בפי פוסקוס וניסוחם הלגלגני והעוקצני, באים להדגיש את הבלותו של התירוץ ומבטלים מלכתחילה התייחסות רצינית לתוכן הדברים. בכך מתכוון הורטיוס להתייחס אל היהודים כאל כת עלובה ובזויה שאין להתייחס בכובד ראש למנהגיה.[75] ההסבר הנפוץ ל"יום השלושים" הוא שמדובר באזכור לחג היהודי של מולד הירח בראש חודש. על פי הסבר אחר מדובר על השבת ה-30 מתחילת השנה.[73] אולם ייתכן גם שלא היה חג יהודי כזה והחבר הבדחן המציא אותו באותו הרגע כדי להראות את "אדיקותו" ו"בקיאותו" ברזי הדת שאינו רוצה להעליבה.[75] יש המפרשים את המלים "אחד מני רבים" כעדות לכך שרבים שומרים שבת, אולם אחרים סוברים שפוסקוס מתכוון להגיד שהוא פחדן ולא אמיץ כמו הורטיוס.[76]

איסור אכילת חזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בשר חזיר

ביהדות, החזיר אינו חיה כשרה (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, אך אינו מעלה גירה), ולכן אסור לאכול את בשרו.[77] האיסור הפך לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות (מבחינה הלכתית איסור אכילת חזיר חמוּר ככל איסור אכילת חיה טמאה אחרת). סלידה מוגברת זו מהחזיר מובאת במדרש רבה[78]: "חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר [ראו] שאני טהור". היינו, החזיר, שהוא החיה היחידה מבין החיות הטמאות שיש לו את שני סימני הטהרה החיצוניים (הפרסת פרסה ושסיעת שסע), נוהג להפגין את טלפיו שיש בהם את סימני הטהרה, אך הוא נעדר את סימן הטהרה הפנימי - העלאת גרה. לכן, לפי מדרש זה, הפך החזיר לסמל של צביעות. ככלל, העלאת חזירים כקורבן הייתה נדירה בקרב עמים שמיים, אך הייתה נפוצה בקרב היוונים.[79]

בעת העתיקה, מקובל היה לראות בחזיר בעל חיים שפרט לאכילת בשרו, אין בו כל תועלת. לפיכך, גידלו הרומאים חזירים למאכל בלבד, וחבל היה בעיניהם לאכול בעלי חיים כפרות וכבשים שמביאים תועלת נוספת.[80] הסופר מרקוס טרנטיוס וארו כותב: "החזיר הוא בעל חיים שמטבעו ניתן לנו כדי לערוך סעודות".[81] לפיכך, בעיני הרומאים היה מוזר שהיהודים ויתרו על בשר מאכל מקובל על הכל שמחירו זול יחסית. כפי שמעידות המילים ששם פלוטרכוס בפי אחיו למפריאס: "סבי נהג לומר בכל הזדמנות, בלעג על היהודים, שהבשר שהם נמנעים ממנו הוא הוא הראוי ביותר".[82]

גזירות אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס

כחלק מגזירות אנטיוכוס נצטוו היהודים: "להקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה",[83] יוסף בן מתתיהו טוען שהוא הכריח את היהודים "להקים להם מקדשים בכל עיר וכפר ולבנות מזבחות ולהקריב עליהם חזירים בכל יום".[84] בספר מקבים ב מסופר גם שאנטיוכוס ניסה לאלץ את היהודים לאכול בשר חזיר, וחלקם העדיפו למות ולא לעשות זאת.[85] על פי דיודורוס, ויוסף בן מתתיהו,[86] לגזירות אלו היה תקדים בדמות הקרבת חזירה בבית המקדש בידי המלך אנטיוכוס הרביעי בעצמו. על פי דיודורוס, אנטיוכוס "ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים... ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר."[87] החוקרים סבורים שתיאורו של דיודורוס מנסה לתאר את מאמציו של אנטיוכוס להכחיד את המיזנתרופיה המיוחסת ליהודים, על ידי כך שהוא מבצע בדיוק את מה שהיהודים מתעבים יותר מכל - הקרבת חזיר ואכילה מבשרו.[88]

אמנם, על פי הכתוב בספרי מקבים, אכן על ביזת בית המקדש בידי הסלאוקים בשנת 169 לפנה"ס פיקח המלך בעצמו. עם זאת, לא נזכרת שם הקרבת חזיר על ידו, וכל רצונו הייתה העשרת אוצרו. הגזירות כנגד היהודים באו רק שנתיים מאוחר יותר בשנת 167 לפנה"ס, וככל הנראה לא לוו בביקור נוסף של המלך בירושלים. סביר להניח שהתעמולה הסלאוקית כרכה את שני האירועים יחד, וזאת במטרה לטהר את שמו של אנטיוכוס ולתאר את מעשיו לא כביזה בעלמא, אלא מלחמה בשנאת הזרים היהודית.[89]

לעג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרוביוס מספר שאוגוסטוס אמר כי "עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)".[90] על פי מקרוביוס אוגוסטוס אמר זאת כאשר הורודוס ציווה להמית את כל הילדים מתחת לגיל שנתיים, ובתוכם גם בן המלך. כך שהמשמעות של המשפט היא שהורודוס את חזירו אינו הורג, אולם את בנו כן. המשפט מתייחס ככל הנראה לטבח התמימים, הנזכר בברית החדשה,[91] אולם כיום מקובל להאמין שהמקור של מקרוביוס עבר שינוי בידי מקור נוצרי,[92] ולמעשה הבדיחה המקורית התייחסה להוצאתם להורג של שלושה מבניו של הורדוס.[93] בדיחה זו מבוססת על משחק מילים ביוונית בין "חזירו" (hus, ὗς) ו"בנו" (huios, υἱός), אולם היא מאבדת את חריפותה בתרגום הלטיני. כמו כן אין כל וודאות שאוגוסטוס אמר משפט זה ביוונית דווקא.[94]

פלוטרכוס, מספר בחיבורו על חיי קיקרו, שבשנת 70 לפנה"ס תבע אחד מתושבי סיציליה את הפוליטיקאי הרומאי גאיוס ורס בעושק סיציליה שהייתה הפרובינקיה שלו. קווינטוס קייקיליוס ניגר, אחד מאנשיו של ורס, ניסה לעמוד בעצמו בראש התביעה כדי לסכל אותה. פלוטרכוס מציין שקייקילוס היה עבד משוחרר וש"קיים מנהגי יהודים", ועל כן הצהיר קיקרו "מה ליהודי ולחזיר?" פלוטרכוס מוסיף שהמילה "ורס" בלטינית פירושה "חזיר מסורס".[95] עם זאת, קייקיליוס היה דמות מוכרת יחסית, והטענה שהוא קיים מנהגים יהודיים אינה נזכרת בשום מקום אחר, ואף לא בנאומו של קיקרו נגדו. בנוסף על כך, לא סביר להניח שבאותה תקופה עבד משוחרר יכל לעמוד בראש תביעה.[96] ועל כן סביר להניח שמדובר בבדיחה מאוחרת שיוחסה בשלב מאוחר יותר לקיקרו.[97] ייתכן אף שחל בלבול בין קייקיליוס ניגר לבין ההיסטוריון היהודי קייקיליוס שפעל בתקופת אוגוסטוס.[98]

פטרוניוס (המאה ה-1 לספירה) כותב בלעג על המתגיירים כי "היהודי יכול לסגוד לאל החזיר שלו",[ט] אך כל עוד לא יקיים ברית מילה לא יחשב ליהודי אמתי. פטרוניוס פירש בצורה קיצונית את העובדה שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר, וסבר שהסיבה לכך היא שהיהודים סוגדים לחזיר כאל.[99] יובנאליס מתאר בסטירה 6 בספרו את היהודים ככאלה שמפקירים כללי צניעות בסיסיים, ועל ארצם הוא כותב: "בארץ שבה... מידת רחמים עתיקת יומין מעניקה אריכות חיים לחזירים"[46] הלגלוג בא לידי ביטוי בהנגדה שבין העבירות החמורות שעוברים היהודים לבין הדרך הקפדנית שבה שומרים היהודים על דקדוקי פולחן מגוחכים בעיני הרומאים.[100] המילים "עתיקת יומין" ו"אריכות ימים" מצטרפות לתאוריה של דת עתיקה המטיפה לרחמים אך מידת הרחמים כלפי מי? הסיום הוא מפתיע ובלתי צפוי, אי ההתאמה שבו מעמיקה את תחושת הלעג והגיחוך של הקורא: "מידת רחמים... לחזירים".[101]

ניסיונות הסבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסימפוזיון של פלוטרכוס "שיחות משתה", עולה השאלה "אם היהודים נמנעים מבשר חזיר בגלל יראת הכבוד לחזיר או סלידה ממנו".[82] הסופיסט קליסטראטוס טוען כי החזיר אכן "נהנה מכבוד מסוים בקרב אותו העם", והיהודים אינם אוכלים אותו מתוך אמונה שהוא "לימדם לזרוע ולחרוש".[102] למפריאס, אחיו של פלוטרכוס, מבקר את גישתו של קליסטראטוס, וטוען שהיהודים אינם אוכלים את החזיר בגלל שהם מתעבים אותו כי הוא מפיץ מחלות, מלוכלך ובשרו "באיכות ירודה".[103] הנימה היא בכללותה אוהדת יחסית,[104] אם כי נותנת ביטוי למספר עלילות כנגד היהודים כמו עלילת החמור ועלילת המצורעים.[י]

אזכורים מזדמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלידת היהודים מבשר החזיר הייתה מפורסמת למדי בקרב סופרי העת העתיקה,[105] מה שמביא לשלל אזכורים מזדמנים על כך. ארוטאנוס (החצי השני של המאה ה-1 לספירה) כותב: "אם הוא יהודי עלינו להימנע מלהאכילו בשר חזיר".

ברית מילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור הוודאי הקדום ביותר לברית מילה בקרב היהודים נמצא אצל הרודוטוס הטוען ש"הסורים היושבים בפלשתינה" הם "היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם" יחד עם הקולכים הכושים והמצרים. הרודוטוס מוסיף ש-"כפי שהם מודים, למדו מהמצרים... הם לבדם בין כל בני־אדם מלים את בשרם וכנראה מחקים הם בזה את המצרים".[106] הרודוטוס אינו מתייחס באופן מפורש ליהודים או לארץ יהודה, אולם נראה כי בהתבטאותו לגבי הסורים בפלשתינה שמבצעים מילה, יש רמז שמדובר ביהודים. משום כך גם יוסף בן מתתיהו הבין את חשיבותו של הקטע הזה, ואין לו ספק שאותם "סורים היושבים בפלשתינה" המלים את בשרם יכולים להיות יהודים בלבד, מאחר שמכל תושבי פלשתינה "היהודים לבדם עושים זאת".[65]

דיודורוס ציין גם הוא שהיהודים למדו את מנהג המילה מהמצרים,[107] וכן כתב סטראבון אשר האמין שהיהודים נוהגים גם לבצע מילת נשים.[108]

מונותאיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דגל היא יחידה בצבא ממלכת פרס האחמנית, המקבילה בערך לפלוגה
  2. ^ דרגה בכירה בצבא הפרסי. קצין בדרגת פרתרך היה המפקד העליון של כוחות באזור מסוים. משמעות השם הוא "הראשון במעלה". בהיעדרו של ארשם, היה וידרינג הנציג הפרסי הבכיר ביותר באזור זה של מצרים.
  3. ^ אחת האיגרות (C 31/A4/.8) טוענת שווידרינג קיבל שוחד.
  4. ^ בין המנהגים הנוספים שהוא מונה: "מריחה בבוץ, התפלשות בזוהמה, נפילה אפיים ארצה, התנפלות מבישה על האלים בתפילות והפצרות, והשתטחויות חסרות עידון". התבטאות זו ביחס לשבת עומדת בניגוד לדעתו החיובית של פלוטרכוס על ההתנזרות היהודית מבשר חזיר ועל האל היהודי.
  5. ^ על זיהוי יום השבת כ"יום סטורן", ראו בפרק #השבת כיום קר
  6. ^ פרונטינוס אינו מציין באיזה קרב מדובר, אך פטר שפר סבור שלמעשה פרונטינוס התכוון לומר טיטוס ולפיכך התכוון למצור על ירושלים בשנת 70
  7. ^ תרגום חופשי. פטר שפר מתרגם "אם אהובך הוא איזה שומר שבת"
  8. ^ יש המתרגמים "שבת קצוצת עורלה"
  9. ^ דבורה גילולה מתרגמת "גם אם יעבוד היהודי את אלו החזיר"
  10. ^ במהלך הדיון, למפריאס טוען שהיהודים חוששים להידבק ב"מחלות עור כמו צרעת וקשקשת".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן, שנאת ישראל ברומא, בתוך שנאת ישראל לדורותיה (עורך: שמואל אלמוג), מרכז זלמן שזר, 1980
  • צבי יעבץ, אז ועתה - שנאת ישראל בעת העתיקה : מחקרים, מסות הרצאות, הוצאת דביר, 2002
  • פטר שפר, יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד; מאנגלית: להד לזר, 2010.
  • רנה נהר-ברנהיים, העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא, ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, כרך כח, חוברת א/ב (תשכ"ג / 1963), עמ' 106–116.
  • מנחם שטרן, אהדה ליהדות בחוגי סנאטורים רומיים בתקופת הקיסרות הקדומה, ציון, תשכ"ד, עמ' 155-167.
  • איוור לודלם, אלוהי משה אצל סטראבון, תרביץ, כרך חוברת, ניסן-סיוון תשנ"ז. עמ' 337-349.
  • בנימין איזק, גילויי גזענות בעולם העתיק, זמנים: רבעון להיסטוריה, חורף 2005, עמ' 16-25.
  • ישראל שצמן, החשמונאים בהיסטוריוגרפיה היוונית-הרומית, ציון, תשנ"ב, 5-64.
  • י. היינמן, היהדות בעיני העולם העתיק, ציון, תרצ"ט, 269-293.
  • בצלאל בר כוכבא, 'היהדות של משה' והיהדות של ימי הבית השני האתנוגרפיה היהודית של סטראבון, תרביץ, כרך חוברת, ניסן-סיוון, תשנ"ז, עמ' 297-336.
  • בצלאל בר כוכבא, לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה: על העיר האדומית אדורים וגניבת ראש החמור מן המקדש בירושלים, תרביץ, כרך חוברת, תמוז-אלול, תשס"ד, עמ' 517-554.
  • דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית, מחקרי ירושלים בפולקלור היהודי, תשמ"ו, עמ' 7-37.
  • בצלאל בר כוכבא, עלילת הדם ההלניסטית תוכנה, מקורותיה וגלגוליה, תרביץ, כרך חוברת, ניסן-סיוון, תשנ"ו, 347-374.
  • בנימין איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, תשס"א, 41-72.
  • בצלאל בר כוכבא, ליסימכוס איש אלכסנדריה והגרסאות העוינות ליציאת מצרים, תרביץ, כרך חוברת, תמוז-אלול, תש"ס, עמ' 471-506.
  • מנחם שטרן, נבואה מצרית-יוונית והמסורת על גירוש היהודים ממצרים בהיסטוריה של כאירמון, ציון, תשכ"ג, עמ' 223-227.
  • Bickerman, E. J., Ritualmord und Eselskult : ein Beitrag zur Geschichte antiker Publizistik, Studies in Jewish and Christian History II (1980) 225-255
Ritual murder and the worship of an ass; a contribution to the study of ancient political propaganda, Studies in Jewish and Christian History I (2007) 497-527 :הופיע באנגלית
  • Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976.
  • Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part I, 6. The Diachronic Libels and Accusations (A): Mnaseas of Patara and the Origins and Development of the Ass Libel

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעבץ, עמ' 14-15.
  2. ^ שפר, עמ' 11-14.
  3. ^ שפר, עמ' 14.
  4. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', ירושלים, 1952. עמ'
  5. ^ יעבץ, עמ' 19-20. שפר, עמ' 15-17.
  6. ^ יעבץ, עמ' 19.
  7. ^ על פרשת יב ראו: שפר, עמ' 181-200.
  8. ^ יעבץ, עמ' 20.
  9. ^ יעבץ, עמ' 23.
  10. ^ יעבץ, 24-26.
  11. ^ שפר, עמ' 183.
  12. ^ שפר, עמ' 184.
  13. ^ תרגום: שפר, עמ' 191.
  14. ^ שפר, עמ' 192-193.
  15. ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ח'.
  16. ^ קיצור שולחן ערוך, עב, א.
  17. ^ ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוקים י"ט-כ"ז. ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק י"ג.
  18. ^ שפר, עמ' 122.
  19. ^ מקבים א, א, מא.
  20. ^ שפר, עמ' 123.
  21. ^ 21.0 21.1 יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון", מאמר ראשון, פרק כב.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים", יב, א.
  23. ^ אם כי השוו: יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ב', ירושלים, 1952. עמ' 111. הסבור שישנה סתירה בדברי יוסף, וגם משה דוד הר, לבעיית הלכות מלחמה בשבת בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, תרביץ, ניסן תשכ"א, עמ' 242 הערה 5 הדוחה את דבריו.
  24. ^ פלוטרכוס, "על האמונה הטפלה", סעיף 8, 169C.
  25. ^ שפר, עמ' 131-132.
  26. ^ פלוטרכוס, "על האמונה הטפלה", סעיף 3, 166A
  27. ^ הברית החדשה, "אל העברים", פרק ד, פסוק 9.
  28. ^ .Stern, Vol. I, p. 549
  29. ^ 29.0 29.1 דיו קסיוס, ספר שלושים ושבעה, 16.
  30. ^ פרונטינוס, "תחבולות מלחמה", ספר שני, 1, 17.
  31. ^ משה דוד הר, לבעיית הלכות מלחמה בשבת בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, תרביץ, ניסן תשכ"א, עמ' 242.
  32. ^ מקבים ב, ה, לא-לד.
  33. ^ השוו מקבים א, א, כט-לב. אשר שם רק נזכר "וייפול עליה באגרוף רשע" ולא נזכר שהדבר קרה ביום השבת.
  34. ^ מקבים א, ב, כט-מא.
  35. ^ מקבים א, ב, מב-מה.
  36. ^ .Stern, Vol. I, p. 510
  37. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, יד יצחק בן צבי, 1991. עמ' 472.
  38. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40.
  39. ^ שפר, עמ' 115.
  40. ^ מרטיאליס, "אפיגראמות", 4, 4.
  41. ^ סוויטוניוס, "אוגוסטוס האלוהי", 76.
  42. ^ 42.0 42.1 יוסטינוס, ספר 36, 2.
  43. ^ שפר, עמ' 133 הערה 63.
  44. ^ יצחק ד' גילת, תענית בשבת, תרביץ, תשרי-כסלו, תשמ"ג. עמ' 3.
  45. ^ יצחק ד' גילת, תענית בשבת, תרביץ, תשרי-כסלו, תשמ"ג. עמ' 4.
  46. ^ 46.0 46.1 יובנאליס, סטירה 6, 156-160.
  47. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה א'.
  48. ^ שפר, עמ' 134 הערה 64.
  49. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'.
  50. ^ גילולה, עמ' 15.
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ח, עמוד ב'. וראו פירוש הרי"ד לביצה דף טו.
  52. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ט"ו, עמוד ב'.
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד ב'.
  54. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רפ"ח.
  55. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ג', הלכה י"א. תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ח', הלכה א'.
  56. ^ ספר יהודית, ח, ו.
  57. ^ ספר היובלים, נ, טז. שם מבואר שהעונש על כך הוא מוות.
  58. ^ יצחק ד' גילת, תענית בשבת, תרביץ, תשרי-כסלו, תשמ"ג. עמ' 1.
  59. ^ יצחק ד' גילת, תענית בשבת, תרביץ, תשרי-כסלו, תשמ"ג. עמ' 2.
  60. ^ שפר, עמ' 137.
  61. ^ מלאגרוס, "אפיגראמות", 5.160.
  62. ^ Brevis Expositio in Vergilii Georgica, I, 336
  63. ^ Tibullus, Elegiae, Liber I, 3:18
  64. ^ שפר, עמ' 137.
  65. ^ 65.0 65.1 יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון", מאמר שני, פרק ב.
  66. ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר חמישי, 3-4.
  67. ^ אוגוסטינוס, "עיר האלוהים", ספר שישי, 11.
  68. ^ סנקה, "מכתבי מוסר", 95, 47.
  69. ^ Persius, Saturae, V, 179-184
  70. ^ יובנאליס, סטירה 14, 96-106.
  71. ^ שפר, עמ' 129-130.
  72. ^ Horace, Sermons, I, 9: 60-78
  73. ^ 73.0 73.1 .Stern, Vol. I, p. 325-326
  74. ^ שפר, עמ' 126.
  75. ^ 75.0 75.1 גילולה, עמ' 14.
  76. ^ גילולה, עמ' 13.
  77. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ז'. ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ח'.
  78. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ה, פסקה א'.
  79. ^ שפר, עמ' 100.
  80. ^ גילולה, עמ' 31
  81. ^ Varro, Res Rusticae, II, 4:10
  82. ^ 82.0 82.1 פלוטרכוס, שיחות משתה, ספר שלישי, 4, 4.
  83. ^ מקבים א, א, מה.
  84. ^ יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים", ספר יב, 253.
  85. ^ מקבים ב, ו, כא. וגם ז, א-כא.
  86. ^ יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים", ספר יג, 243. "בכובשו את העיר, הקריב חזירים על המזבחות ושפך חלבם על בית המקדש סביב, והפר [בכך] את חוקי היהודים ואת דת אבותיהם".
  87. ^ דיודורוס, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 5-1.
  88. ^ שפר, עמ' 101.
  89. ^ שפר, עמ' 102-103.
  90. ^ מקרוביוס, סאטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11.
  91. ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', פסוקים 16–18.
  92. ^ .Stern, Vol. II, p. 665-666
  93. ^ ראו: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, סעיפים 322-319. תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ראשון, 551.
  94. ^ גילולה, עמ' 16.
  95. ^ פלוטרכוס, "חיי קיקרו", 7.
  96. ^ .Stern, Vol. I, p. 263
  97. ^ גילולה, עמ' 28.
  98. ^ ראו: סודא, קייקיליוס – Suidas, s.v. Κεκίλιος
  99. ^ גילולה, עמ' 20.
  100. ^ שפר, עמ' 117.
  101. ^ גילולה, עמ' 32.
  102. ^ פלוטרכוס, שיחות משתה, ספר שלישי, 5, 2.
  103. ^ פלוטרכוס, שיחות משתה, ספר שלישי, 5, 3.
  104. ^ שפר, עמ' 109-111.
  105. ^ .Stern, Vol. I, p. 445
  106. ^ הרודוטוס, ספר שני, סעיף 104.
  107. ^ דיודורוס, ספר 1, פרק 28, סעיפים 3-1; פרק 55, סעיף 5.
  108. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 37.