תהילים נ"ד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תהילים נ"ד
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד.

א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד.
ב בְּבֹא הַזִּיפִים, וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל: הֲלֹא דָוִד, מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ.
ג אֱלֹהִים, בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי; וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי.
ד אֱלֹהִים, שְׁמַע תְּפִלָּתִי; הַאֲזִינָה, לְאִמְרֵי-פִי.
ה כִּי זָרִים, קָמוּ עָלַי - וְעָרִיצִים, בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי;
לֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם סֶלָה.
ו הִנֵּה אֱלֹהִים, עֹזֵר לִי; אֲדֹנָי, בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי.
ז יָשִׁיב הָרַע, לְשֹׁרְרָי; בַּאֲמִתְּךָ, הַצְמִיתֵם.
ח בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה-לָּךְ; אוֹדֶה שִּׁמְךָ יְהוָה כִּי-טוֹב.
ט כִּי מִכָּל-צָרָה, הִצִּילָנִי; וּבְאֹיְבַי, רָאֲתָה עֵינִי.

תהילים נ"ד הוא המזמור ה-54 בספר תהילים (על פי המספור בוולגטה ובתרגום השבעים זהו המזמור ה-53 במספר). המזמור הוא אחד משלושה עשר מזמורים בעלי כותרת היסטורית,[1] שמטרת ללמדם דברי השכל כלומר מוסר.

מבנה המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את המזמור לשלשה חלקים.[2] החלק הראשון הוא כותרת ונושא המזמור (פסוקים א-ב). החלק השני הוא תפילת המשורר להצלתו (פסוקים ג-ה) ולבסוף, החלק האחרון, המשורר ששם את מבטחו בה' (פסוקים ו-ט).

כותרת המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותרת המזמור יוצרת זיקה היסטורית לשני סיפורים בספר שמואל בהם שתי קבוצות אוכלוסייה מבקשות להסגיר את דוד לידי שאול. אחת הקבוצות היא "הַזִּפִים" אשר התנדבו להסגיר את דוד : "וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל-שָׁאוּל, הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת, בַּחֹרְשָׁה--בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן".[3] ו"וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל-שָׁאוּל, הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן".[4] הקבוצה השנייה היא "עדת עריצים"[5] שאלו הם שאול המלך ואנשיו.[6]

במזמור זה אומר דוד לשאול כי ה' יצילו מכל צרה כדבר הנאמר במזמור, "כִּי מִכָּל-צָרָה הִצִּילָנִי".[7][8]

רקע למזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד נמצא במנוס משאול המלך. לאחר שהגיע לעיר נוב הוא פונה אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ונמלט פעם נוספת למערות עדולם. בעדולם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות אנשי שוליים,[9] ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות, אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.

לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת וזועם על עבדיו שלטענתו מסייעים לדוד. דואג האדומי מפר לשאול על המעשים שאירעו כאשר דוד הגיע לעיר נוב : הכהן אחימלך בן אחיטוב נתן לדוד לחם ואת חרב גלית, ובכך רומז שאחימלך משתף פעולה עם דוד וחותר נגד מלכותו של שאול.[10] בעקבות הדברים שאול מחליט להרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, אך דואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג, ומתואר כי שאול מכה בכל יושבי נוב.[11] רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח לדוד. במקביל דוד מקבל ידיעה כי הפלשתים נלחמים בקעילה ולכן פונה להושיעה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד חושש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, ונמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף.

בחרשה שבמדבר זיף מגיע יהונתן לבקרו והשניים כורתים ברית.[12]. מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול מתחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עומדים ללכוד את דוד, מגיע שליח אל שאול המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.

תוכן המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמור נפתח בתכליתו: דברי השכל ומוסר אותם חבר דוד במנוסתו משאול המלך, לאחר שהזיפים אמרו לשאול כי דוד מסתתר אצלם. דוד פונה אל שתי המידות של אלוהים העומדות זו מול זו.[13]

הראשונה היא מידת הגבורה שעניינה הוא אהבה, כנאמר "אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי"[14]. זו הספירה המצמצמת את ההארה רק אל מי שראוי לה. השנייה היא מידת החסד שעניינה הוא היריאה, "וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי"[15]. זו הספירה המביאה את הטוב האלוהי והשפע האינסופי אל תוך העולם והרצון להיטיב, הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות ואינה מתחשבת כלל במקבל. על כן היא יכולה להעניק גם הטבה שעלולה להזיק. כלומר דוד מבקש מהאל שגם אם הוא על פי דין דן אותו למיתה יתבצע הדבר רק בידי האל ולא בידי אנשים אלו הרודפים אחריו כי לא את דוד מאסו כי אם את ה'.[16]

הרודפים אחר דוד הם כאמור, מצד אחד, שאול ואנשיו ("עדת עריצים"[17]), ומצד שני, אנשי זיפים שכונו "זרים"[18], מפני שלא היו קשורים אל שאול ואינם מבני משפחתו.[19] שתי קבוצות אלו, רודפות אחד מאחור ואחד מלפנים דוד, ולא ייראו מפני האלוהים ולכן דוד מתחנן לפני ה' שידין אותו על פי דין אך לא יענישו בידי אלו שאינם יראים מפניו.

אלוהים אכן עוזר לדוד אך אינו ממית את הזיפים או את אנשי שאול. דוד מסביר מדוע בחר ה' לפעול כך - מפני שאינו רוצה שדוד יישא בעונש של המיתה שלהם.[20] בפסוק זה מופיע אחד מן שבע שמותיו של הקב"ה, אדנ"י אשר היא במידת המלכות. הקב"ה נקרא בשם זה כאשר מתלבש במלכות דאצילות דהיינו ישנו גילוי ה' בעולם זה או במילים אחרות קיימת הארה לגבי מהות העולם. לצד זאת, דוד עצמו אף מבקש שאם ה' יעניש את אותם אנשים יהיה זה מידה כנגד מידה כלומר שיהפכו בעצמם לנרדפים ואם ישמידם יהיה זה רק עבור פגיעה בשם כבודו. על זאת ברוח נדיבה יעלה דוד לה' קורבנות על ישועתו כי הוא רואה ומביט באויביו אך אלו לא פגעו בו וה' לא פגע בהם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]