תהילים ק"ז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מזמור קיבוץ הגלויות, או המזמור של ארבעה צריכים להודות הוא פרק ק"ז בתהילים.

הפרק פותח את החלק החמישי של ספר תהלים לפי חלוקת המסורה. יש מפרשים מזמור זה כהודיה פרטית של אנשים שהיו בצרה[1]. ויש מפרשים מזמור זה כשיר נבואי, כהודיה לה' על קיבוץ הגלויות מהגלות הארוכה אחרי חורבן בית שני[2]. בכך המשורר ממשיך את סיום המזמור הקודם (קו,מז) בו הייתה הבטחת בני הגלויות, שכאשר יקבצם האלוקים לארץ ישראל יודו לשם קודשו, במזמור זה הוא כותב את ההודיה שלהם.

המזמור נאמר על פי מנהג החסידים לפני מנחה בערב שבת, ועל ידי עדות המזרח בפסח, ותוקן על ידי הרבנות הראשית להיאמר בפתיחת תפילת ליל יום העצמאות.

תוכן ומבנה המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמור בנוי משבעה בתים המתחלקים לשלוש קבוצות: הבית הפותח, ארבעת הבתים אמצעיים, ושני הבתים המסיימים.

בית א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת המזמור (פסוקים א-ג) מתייחס המשורר להודיה לה' של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר". ומיד מפרש את הגאולה אליה הוא מתכוון: '"מארצות קבצם"' - קיבוץ גלויות המוני. אין המשורר מתכוון לגאולת מצרים ולעלית עולי בבל, שכן אז יצאו בני ישראל בקבוצה אחת ובכיוון אחד, לא מארבע כנפות הארץ, ולא באניות דרך ים.

כוונת המשורר לקיבוץ גלויות האחרון, אז תהיה הגאולה האמורה במזמור בכל עוצמתה: קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, בנתיבי המדבר, באניות ובדרך הים. פסוקי המזמור מקבילים לפרשת הגאולה בתורה בה נאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך" (דברים ל').

בית ב' – ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת הבתים במרכזו של המזמור (פסוקים ד' – ל"ז) מתארים ארבעה סוגים שונים של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר": 'התועים במדבר', "ישבי חשך וצלמות", "ויגיעו עד שערי מות" ו"יורדי הים באניות". ההלכה למדה מבתים אלו ש"ארבעה צריכין להודות", וקבעה את ברכת הגומל להולכי דרכים, אסירים שהשתחררו, חולים שהתרפאו וליורדי הים שהגיעו אל מחוז חפצם (ברכות נד, ב).

לעומת הפירוש התלמודי, קריאת המזמור בהקשרו המקראי - מפרשת בתים אלו כמתייחסים דווקא להולכים בדרך לארץ גאולתם. גאולי ה' שהתקבצו מארצות העולם ועלו לארץ ישראל. בדרך לארץ ישראל יעברו מסע ייסורים הכולל את כל הארבעה שחייבים להודות[3].

בכל בית מארבעת הבתים יש ארבעה חלקים המתארים לפי הסדר: צרה, צעקה, הצלה ותודה.

בית ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום המזמור (פסוקים לג - לח) מתאר המשורר כיצד ה' עושה דבר והיפוכו: ארץ ישראל, שהייתה מלפנים ארץ נפלאה הפכה לשוממה בגלות: "ישם נהרות למדבר ומצאי (=מקורות) מים לצמאון: ארץ פרי למלחה מרעת ישבי בה"[4].

פסוקים אלו מקבילים לפסוקי הגלות בתורה (דברים כט): "וְאָמַר... הַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ... וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם".

לאחר ששובו הגאולים לארץ מתהפך המצב, הארץ השוממה נהפכת שוב לפורחת: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים: ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב: ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה: ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט". הארץ ששבו אליה נהפכת לארץ פורחת מלאה כרמים ופירות, ברכה עצומה בבנים ובעושר. זוהי פריחת הארץ, המהפכה של "הקץ המגולה" המבוארת בגמ' (סנהדרין צח ע"א).

בית ז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום המזמור (פסוקים לט - מג) מתאר המשורר את אובדן הדרך של הנדיבים, לעומת זאת מתאר המזמור את תגובתם של יחידי סגולה, היודעים להודות לה' על חסדו: "יראו ישרים וישמחו... ויתבוננו חסדי ה'".

זמנים שנוהגים לאומרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מנהג הספרדים, מזמור זה הוא מזמור של פסח, שכן במזמור זה נזכר הודיה לה' על גאולה מיד צר, יורדי הים, הולכי מדברות, יוצא מבית האסורין, שכל אלו היה לעם ישראל שיצאו ממצרים.

על פי תלמיד הבעש"ט רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, ר' ישראל בעל שם טוב הנהיג לאומר את המזמור בפתיחה תפילת המנחה של ערב שבת[5]. פירוש המיוחס לבעש"ט על המזמור, המתאר את קיבוץ הנשמות בשבת ותעיית הניצוצות במהלך השבוע, הודפס פעמים רבות, החל ב"ספר קטן" (תקס"ה)[6]. יש מסבירים, שזה מכיוון שאדם במשך השבוע עובר הרבה סכנות, וכשמגיעה השבת, זה הזמן להודות לה' על ניסי כל השבוע[7].

הרבנות הראשית לישראל תקנה לומר מזמור זה בפתיחה לתפילת ערבית של ליל יום העצמאות.

הרב יואל בן נון כתב מאמר בו הוא טוען, שהרבנות בתקנתה חשפה את כוונתו המקורית של משורר תהילים. שכן מזמור זה נכתב כהודיה לה' על קיבוץ הגלויות שהיה לפני ובעיקר עם קום מדינת ישראל – מדינת קיבוץ גלויות[8].

על פי עדות אחד מראשוני המומרים, חסידיו של שבתי צבי, באמצעות תפילה שכללה את המזמור הזה הציל צבי את העולם מחורבן[9].

נ' הפוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזמור זה יש שבע פעמים נ' הפוכה, בטעם הדבר אמרו בגמ' (ראש השנה יז, ב): "עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך: צעקו קודם גזר דין - נענין, צעקו לאחר גזר דין - אינן נענין!"

המפרשים התקשו להבין מדוע רק על יורדי הים יש סימניות ולא על שאר הסכנות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תהילים ק"ז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רד"ק
  2. ^ מדרש שוחר טוב, מאירי, ספורנו, ובדעת מקרא בסיום המזמור
  3. ^ יואל בן נון, נס קיבוץ גלויות
  4. ^ ספורנו
  5. ^ ספר מאור עיניים פרשת בשלח.
  6. ^ רבקה ש"ץ אופנהיימר, "פירושו של הבעש"ט לתהלים קז", נספח לספר החסידות כמיסטיקה: יסודות קוויאטיסטיים במחשבה החסידית במאה הי"ח, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 193–223 (הדפסה מחודשת של מאמר מתרביץ מב (א-ד), תשל"ג, עמ' 145–184)
  7. ^ הרב צבי סלושץ, שמעתין 119 בשם הרבי מליובאוויטש
  8. ^ ראו לקריאה נוספת
  9. ^ רבקה ש"ץ, 'מראות על רזא דמלכא משיחא': מקור קדום משבתאי מומר כ"י מכון בן-צבי 2262, ספונות, ספר 12, כרך ב', עמ' ר"מ (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)