אריאדנה סקריאבינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריאדנה סקריאבינה
שרה פיקסמן (קנוט)
26 באוקטובר 1905 – 22 ביוני 1944 (בגיל 38)
Sara Knout 3.jpg
שרה פיקסמן.
פריז, לכל המאוחר ב-1940
מקום קבורה טולוז, בית קברות Terre-Cabade
כינויים נוספים רג'ין
ידועה בשל השתתפות בתנועת ההתנגדות הצרפתית
שנות הפעילות 1940 — 1944
מקצוע משוררת, אשת מחתרת
תפקיד

חברה במפקדת הצבא היהודי

דת יהדות
בן זוג דוד קנוט

אריאדנה סקריאבינהרוסית: Ариадна Скрябина; ‏26 באוקטובר 1905 - 22 ביולי 1944) היא משוררת רוסית, פעילת תנועת ההתנגדות הצרפתית. בתו של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין.

התגיירה ונישאה למשורר היהודי דוד קנוט. במלחמת העולם השנייה הקימה עם בעלה ועוד כמה אנשים את המחתרת היהודית הצרפתית הצבא היהודי, וכן הצילה ממוות יהודים רבים. נהרגה מפליטת כדור מאקדחו של איש מיליציה בממשל וישי בעת קיום פגישת מחתרת בביתה שבטולוז כחודש לפני שחרור צרפת.‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאדנה סקריאבינה נולדה בעיר בוגליאסקו (Bogliasco) שבאיטליה מחוץ לנישואין לאלכסנדר סקריאבין וטטיאנה שליוצר. אף שבאופן רשמי היה סקריאבין נשוי באותה העת לורה איבנובנה סקריאבינה, שאתה היו לו ארבעה ילדים, הוא כבר חי שנים אחדות עם טטיאנה שליוצר. אריאדנה, בתם הראשונה של סקריאבין ושליוצר, קיבלה בלידה את שם משפחתה של אמה - שליוצר. כיוון שאשתו מעולם לא הסכימה להתגרש, אף שחי עם שליוצר עד סוף ימיו, קיבלה אריאדנה את שם המשפחה של אביה רק לאחר מותו ב-1915, על פי האישור המיוחד מידי הצאר.

אריאדנה שליוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם אריאדנה היה רמז למצב המסובך של הוריה ולתקוות לעתיד הקשורות בלידתה של בתם הבכורה. בנוסף למצב המשפחתי גם המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה. לאחר שנה שבה ניהל חיים של מוזיקאי נודד, הידרדרו יחסיו של סקריאבין עם חברת ההפקה. בבוגליאסקו הם גרו בבית צנוע ליד פסי הרכבת.

אירופה, אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1905 עד 1910 עברה משפחתה של אריאדנה ממקום למקום: ז'נבה, אמסטרדם, בלגיה, אמריקה, פריז ולוזאן. חלק ניכר מהזמן בילתה אריאדנה אצל דודות אמה באמסטרדם, ללא ההורים. ב-1907 נולד בלוזאן אחיה הצעיר של אריאדנה - יוליאן.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1910, לאחר חמש שנים באירופה ואמריקה, שבה המשפחה לרוסיה והשתקעה במוסקבה. זמן קצר אחרי חזרתם עברה אריאדנה טקס טבילה אורתודוקסי. שנה לאחר מכן נולדה אחותה הצעירה מרינה.

ביתו של סקריאבין שימש כמרכז למוזיקה ושירה במוסקבה. הילדים גדלו באווירת האמנות והיצירתיות. במשפחה דיברו כמעט אך ורק צרפתית. עם זאת, ההורים לא בילו רב זמן במחיצת הילדים. המוזיקאי לאוניד סבנייב (אנ') כתב בזיכרונות על סקריאבין:

אהבתו של אלכסנדר ניקולאיביץ אל ילדיו הייתה אבסטרקטית ותאורטית, לפעמים פינק אותם, בדרך כלל בתחילת המפגש ובפרדה, או כשבאו הילדים לנשק את הוריהם לפני השינה. טטיאנה פיודורובנה טיפלה בילדים יותר, אבל גם זה לא היה הרבה

הילדים של אלכסנדר סקריאבין: אריאדנה, מרינה, יוליאן

סרגיי קוסביצקי נזכר באריאדנה:

היא הייתה שדון קטן; כולם פחדו ממנה. היא הייתה קטנה, אבל כשפרצה כרוח סערה לחדר, כולם קפאו במקומם. היא לא פחדה מאף אחד. אמה ואביה כעסו, אבל לא ידעו מה לעשות איתה

אריאדנה התחילה לכתוב שירים ולנגן בגיל צעיר, ליוליאן היה כישרון להלחנה, מרינה ציירה. בנוסף לבית הספר דאגה אמם להעשרתם של הילדים בבית בתחומי המוזיקה ובמקצועות אחרים, והיו להם גם מורים פרטיים. בבית היו תנאים טובים ללימודים. בין היתר הייתה בבית ספרייה גדולה.

אנטישמיות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפחה היו גם הלכי רוח אנטישמיים בעיקר מצד האם. לאחיה בוריס שליוצר (אנ') היה מראה יהודי בולט.

המבקר המוזיקלי לאוניד סבנייב חשב שטטיאנה ובוריס היו יהודים, כפי שכתב בתום לב. על פי זיכרונותיו, טטיאנה פיודורובנה התביישה בשורשיה היהודיים האפשריים, ועשתה ככל יכולתה כדי להסתיר קשר כלשהו עם הלאום הזה‏[2]. (הגרסה המקובלת למוצאם של השליוצרים היא שמוצא האמא היה מבלגיה והאב — יוצא העדה הגרמנית ברוסיה‏[3]. סקריאבין היה שותף לאנטישמיות של אשתו, אבל היה פחות קיצוני, כי האמין שליהודים יש שליחות היסטורית חשובה. עם זאת, הוא חשב שאסור להם לכהן בתפקידים בכירים.

מות האב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באפריל 1915 נפטר אלכסנדר סקריאבין מאלח דם. בדקות האחרונות לפני מותו הספיק לחתום על צו הירושה ועל הבקשה לצאר בנוגע לאימוץ הילדים. אשתו הראשונה, ורה איבנובנה, כתבה גם היא לצאר ונתנה את הסכמתה להכרה בילדיו של סקריאבין ושליוצר כחוקיים.

אריאדנה סקריאבינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר מותו של האב קיבלו הילדים רשות להיקרא בשם המשפחה סקריאבין, אבל המשפחה נותרה ללא הכנסה. בהדרגה מצאה טטיאנה שליוצר מוצא כלכלי שאפשר להם חיים רגילים. אריאדנה ואחיה המשיכו ללמוד בבית הספר המוזיקלי. שתי המהפכות של שנת 1917 שוב החמירו את המצב ובמוסקבה התחיל הרעב.

קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת סקריאבין עזבה את מוסקבה ועברה לקייב, שבה המצב היה מעט טוב יותר, אבל גם שם לא נהנינו מביטחון בשל מלחמת אזרחים. השלטון עבר מיד ליד. למרות הקשיים למד יוליאן בקונסרבטוריום אצל גליאר (אנ'). באותו זמן החליט השלטון הסובייטי להקים את מוזאון סקריאבין במוסקבה. טטיאנה פיודורובנה נסעה תכופות למוסקבה בעוד הילדים נשארו בקייב. ביוני 1919, בהיעדר אמו, טבע יוליאן בדנייפר. אריאדנה נהגה לומר לחברותיה שיוליאן היה אף יותר מוכשר מאביו. לאחר מותו פחדה להיכנס למים עד סוף ימיה.

נובוצ'רקסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות בנה חוותה טטיאנה פיודורובנה משבר קשה. היא חזרה למוסקבה עם בתה הקטנה מרינה. אריאדנה התחילה ללמוד במכון סמולני, שבאותו זמן הועבר לנובוצ'רקסק. כשאריאדנה נשארה לבד התגלה אופייה החופשי והאמיץ. חברתה י. קלבינה, שלמדה עמה במכון סמולני, כתבה:

אנחנו, האינטליגנטים של אז, התביישנו להגיד למישהו שעשינו דברים פשוטים: אספנו קרשים לצורכי חימום, חיפשנו איך להרוויח כסף לאוכל. פעם המורה להיסטוריה סיפרה לנו איך היא התעייפה אחרי שייצרה לבנים מזבל אורגני במשך יום שלם. אריאדנה אמרה מיד: "למה עשית את זה לבד. אילו היית אומרת לי, הייתי עוזרת לך". היא מעולם לא התביישה בעונייה ולא בחלה באף עבודה.‏[3]

חברותיה זכרו גם את הנגינה המעולה שלה בפסנתר. לאחר זמן קצר נסגר מכון סמולני, ואריאדנה חזרה למוסקבה.

חזרתה למוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1920 למדה אריאדנה בבית הספר. למרות עוניה התנהגה אריאדנה ביהירות ורבים מחבריה לכיתה לא אהבו אותה; היא לא נזקקה לאהדה והתעלמה מכל לעג. כבר הייתה לה אישיות בוגרת בעלת אופי מגובש: חסרת-פשרות, אמביציוזית ופרפקציוניסטית. בגיל 15 היא אהבה ספרות ושירה וכתבה שירים בעצמה. נותרו דפים ובהם שירים שכתבה בכתב יד ילדותי. חוקרת הספרות ריבקובה מציינת ששירים תמימים אלה דמו לשיריה של מרינה צבטייבה.

המשפחות של סקריאבין וצבטייבה היו מקורבות מאוד. מרינה צבטייבה עזרה בעת הצורך לטטיאנה פיודורובנה. צבטייבה עשתה לילות כימים ליד מיטת חברתה החולה. גם בנותיהן, שתי האריאדנות, היו חברות. אריאדנה סקריאבינה חתמה בעת ההיא על שיריה "אריאדנה אורליצקיה". השם הבדוי "אורליצקיה" קשור כנראה למחזה "L'Aiglon" (ברוסית "אורליונוק") של אדמון רוסטאן, שהיה אהוב על אריאדנה. הוא תורגם לרוסית על ידי מרינה צבטייבה ב-1910—1911.

לפני שסיימה את בית הספר, התחילה אריאדנה ללמוד באוניברסיטה המדינית של מילה. בין המורים של אריאדנה באוניברסיטה היו דמיטרי אושקוב (אנ') וולרי בריוסוב. בינואר 1922 סגרו את האוניברסיטה. במרץ 1922 מתה אמה של אריאדנה ממחלות שהיו תוצאה של דיכאון קשה. אחרי קבורתה של טטיאנה פיודורובנה בבית העלמין נובודוויצ'יה, ליד סקריאבין, עזבה המשפחה את רוסיה. מרינה עברה לקרובי משפחה בבלגיה, ואריאדנה עם סבתה — לבוריס שליוצר (אנ').

פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממכתבי ידידיה אפשר להבין שאריאנה הייתה שרויה במצב כלכלי קשה כשהגיעה לפריז. למשל, מיכאיל גרשנזון כתב ללב שסטוב על מאמצים שלו ושל גולדנווייזר לארגן קונצרט במטרה לאסוף כסף לאריאדנה. הציפיות היו לאסוף 300$ (חמשת אלפים פרנקים). בהגעתה לפריז היא נרשמה לפקולטה לבלשנות בסורבון. ב-1923 היא נכנסה לחוג המשוררים הרוסים "צ'רז" (מעבר, ברוסית: "Через"). דוד קנוט, לימים בעלה האחרון של אריאדנה, השתתף גם הוא באותו חוג.

ספרה הראשון ונישואיה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאדנה סקריאבינה. פריז, 1924

ב-1924 פרסמה אריאדנה בפריז את לקט השירים הראשון שלה שנקרא "שירים". הביקורת בעיתון של המהגרים הרוסיים "זבינו" (חוליה, ברוסית "Звено") על ידי גאורגי אדמוביץ (אנ') הייתה קטלנית. שמעון ליברמן שכתב בעיתון "נקנונה" (ערב ל-, ברוסית "Накануне") כתב שהשירים של אריאדנה היו בינוניים. לדעתו של החוקר ולדימיר חזן, בשירה של אריאדנה, למרות הפתוס הנוצרי, נראים סימנים של כישרון מובהק. בשיר "יהושע בן נון" מבוטאת הגישה המקורית של אריאדנה לנושאים התנ"כיים. היא מתייחסת לאחד המעשים החשובים של יהושע — עצירתה של השמש — כאל חטא נגד הטבע שאף יהושע בן נון עצמו הזדעזע ממנו כנראה. ספרה הראשון של אריאדנה היה גם הספר האחרון, מאחר שלא הייתה מרוצה מהספר, מהתגובות, ובעיקר מעצמה.

בתחילת 1924 נישאה אריאדנה ליהודי הצרפתי דניאל לזרוס. האיש היה פסנתרן ומלחין, ומקורב מבחינה אישית ומוזיקלית לחברי קבוצת השישה, ממשיך דרך של אריק סאטי, מעריץ של סקריאבין. השניים התחתנו למרות התנגדותם של קרובי משפחת לזרוס. אמו של דניאל שנאה את אריאדנה מההתחלה ונתנה לה כינוי "צוענייה". נולדו לזוג שתי בנות: טטיאנה-מרים (1925) ובטי (1926). היחסים בין אריאדנה לבין בעלה הידרדרו, וזמן קצר לאחר לידתה של בטי לקחה אריאדנה את הבנות ועזבה את לזרוס.

אריאדנה אם בנה אלי. פריז, 1938

הנישואין השניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1928 נישאה אריאדנה ליהודי הצרפתי רנה מג'ן, מורה לספרות צרפתית בליקיאון. משפחת מג'ן התייחסה היטב לאריאדה ולבנותיה; הזוג הנשוי והבנות גרו בדירה גדולה ויפה, ולילדים הייתה מטפלת. עם זאת, נישואין אלה היו אף פחות מוצלחים מהנישואין הראשונים. ב-1934, בהיותה בהריון, החליטה אריאדנה שלילד שברחמה צריך להיות אב אחר. היא שיקרה למג'ן שהילד אינו שלו, עזבה את מג'ן ועברה לחיות עם דוד קנוט. מג'ן הגיב לכך קשות, ולא הסכים לתת לה גט במשך שנתיים‏[4]. ב-1935 נולד בנה אלי. כאשר גדל הבן אמרה לו אריאדנה שאביו הוא דוד קנוט.

חוה קירשנר (שם נעוריה יווה צירינסקי), חברתם הקרובה של אריאדנה ודוד קנוט‏[4], נזכרת:

קנוט ניסה לשכנע את אריאדנה לא לשקר לילד, אבל לא הצליח. אם היא החליטה משהו, היה בלתי אפשרי לשנות את דעתה. למשל, היא החדירה ללבו של אלי את הרעיון שהוא צריך להיות מלח, והוא אכן נהיה מלח

למג'ן נודע שיש לו בן רק לעת זקנה, כשאלי ביקר אצלו וסיפר לו את האמת.

פגישה ורומן עם דוד קנוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת אוקטובר היגרו מרוסיה רבים מאנשי התרבות הבכירים שלא קיבלו את השלטון הסובייטי. פריז הפכה למרכז גל ההגירה הזה. שם התבססו בונין, ברדיאייב, שסטוב, שאליאפין ואחרים. ציבור המהגרים הרוסיים היה ציבור נפרד, שכמעט ולא עבר התבוללות תרבותית. הייתה לו אג'נדה משלו, התפרסמו ספרים ועיתונים ברוסית, היו מסעדות, גני ילדים ובתי ספר רוסיים. רוב המהגרים אף התחתנו בתוך הקהילה.

היהודים היוו חלק נפרד וניכר מאוכלוסיית המהגרים, במיוחד מקרב האינטלקטואלים. הייתה להם אג'נדה משלהם: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. זאב ז'בוטינסקי גר בפריז בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, וכן היה שם מרכז ציונות רוויזיוניסטית. אריאדנה סקריאבינה, רנה מג'ן ודוד קנוט היו חלק מהציבור הרוסי-יהודי הזה. על פי ולדימיר לזריס‏[5], אריאדנה וקנוט השתתפו בחוג "גטרפק" (ברוסית "Гатарапак") שהיה קשור לתנועה צרפתית אמנותית-תרבותית אוונגרדית דאדא. היכרותם התרחשה כנראה באחד מהערבים הספרותיים של אותו החוג.

דוד קנוט, יהודי בסרבי שנולד בקישינב, היגר לפריז ב-1920. כמו אריאדנה, ובניגוד לבעליה הקודמים, הוא לא נמנע מאף עבודה קשה או לא מכובדת: עבד בבית חרושת, היה פועל פשוט, התעסק בצביעת בדים, אחר כך פתח מסעדה זולה ברובע הלטיני. אחיותיו ואחיו הצעיר עבדו שם כמלצרים. בתחילת שנות ה-30 הוא עבד כשליח בחברה מסחרית גרמנית ונסע במשך ימים שלמים בתלת-אופן לצורך העברת סחורה. עם זאת, קנוט השתתף בחיים הספרותיים של פריז "הרוסית" באופן מתמיד, כמעט כל האגודות וחוגי המשוררים בעיר הוקמו ופעלו בשיתופו.

דוד קנוט החל לכתוב שירים ולפרסמם בעת מגוריו בקישינב, אבל קנה את פרסומו רק בפריז. שיריו, הגדושים בנושאים תנ"כיים, הרשימו את אריאדנה, שגם היא התעניינה בנושאים האלה. הרומן שלהם התחיל בסוף 1934‏[6], עשר שנים לאחר היכרותם הראשונה.

באוגוסט 1937 נפגשו אריאדנה ודוד בבית קפה במונפרנאס עם ירמה הלפרן רב החובל של ספינת מפרש "שרה א'". הלפרן התכוון לשוט לארץ ישראל והציע לקנוט להשתתף כמלח. דוד הסכים בשמחה. במשך הסתיו דוד שהה בארץ ישראל וכתב לאריאדנה ולידידתם יווה צירינסקי מכתבים מלאי התלהבות. יווה עלתה לארץ ישראל ב-1940, שינתה את שמה ל-"חווה", התחתנה עם אלי קירשנר וגרה בארץ עד מותה ב-2006. אריאדנה לא הייתה בארץ, ובדמיונה, על אף סיפוריהם של דוד ויווה, נשארה הארץ בעידן התנ"ך, או לכל הפחות היא עתידה לחזור לאותה תקופה.

אני מניחה שאילו אריאדנה הייתה עולה לארץ ישראל, היא הייתה דורשת שיהיה שם מלך, כמו דוד המלך. רק אז היא הייתה מרוצה‏[5].

– חוה קירשנר

במשך זמן רב היא כתבה ספר בשם "לאה ליפשיץ". היא לא הראתה את הספר הלא גמור לאף אחד, אבל לפעמים קראה קטעים ממנו. הרב פנחס (פאול) רויטמן, אחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית באירופה ובצפון אפריקה‏[7], נזכר באמירה מהספר: "גוי מאמין — יהודי יודע". הספר "לאה ליפשיץ" לא היה גמור ולא שרד.

בהיותו בארץ ישראל התחיל דוד קנוט לעבוד על לקט השירים "הארץ העתיקה" (ברוסית "Прародина") והנושא של הספר הפך עבורו מרכזי ומשמעותי, והשפיע לא רק על יצירותיו. בחזרתו לפריז פרסם קנוט את "האלבום של התייר" — לקט מכתבים ורשימות. באותו זמן עלה בו הרעיון להוציא עיתון יהודי אקטואלי ראשון בצרפתית, אך לא עלה בידו לגייס את המימון הדרוש.

ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאדנה ודוד קנוט. פריז, סתיו 1939

אריאדנה ודוד התעניינו בציונות ועקבו בדאגה אחר התגברות האנטישמיות באירופה. בהדרגה הפכו שניהם לציונים אדוקים. אריאדנה החלה לראות עצמה יהודייה והשקפותיה נהיו קיצוניות יותר ממהשקפותיו של דוד, ואף רדיקליות. למשל, בדיון במועדון "פובור" בנושא פרסום הספר "זוטות בדבר רצח המוני" של לואי פרדינאן סלין, היא אמרה:

האנטישמיות היא נצחית, כמוה כשנאת המשרת לאדוניו. שנאה זאת מופנית כלפי כל אחד אשר לו יתרונות כלשהם על אחרים. והעולם המתורבת חי בזכות העושר הרוחני של היהדות. לכן, זה ברור מאליו שהוא יכול רק לשנוא את היהודים.

בשביל אריאדנה יהדות לא הייתה רעיון כללי ומופשט, אלא אהבה בוערת אשר מלאה את כל מהותה‏[6]. היא התייחסה בחומרה, ואף בשנאה ובאכזריות, כלפי גילויי האנטישמיות הכי זעומים. היא גם לא סבלה בדיחות על יהודים‏[8], וכשהתחילה להשמיע את דעותיה, ציונים אחרים אטמו את אוזניהם. פעם בשיחה עם לייב יפה הצהירה אריאדנה שהיא רואה רק שתי אפשרויות "לפתור את בעיית הערבים": להבריח אותם "מאדמתנו" או לחתוך את גרונותיהם. מאותו רגע והלאה לייב יפה לא רצה לשמוע על אריאדנה. היא גם הייתה סבורה שהפרוטוקולים של זקני ציון הם הדרכה אמיתית לארגון עבודת המחתרת.

ולדימיר חזן מספר על המקרה הבא: בזמן מלחמת העולם השנייה ביקר בבית של קנוט יוליאן טובים שברח מפולין הכבושה עם אשתו סטפניה. שניהם היו יהודים אבל סטפניה התביישה ביהדותה ואף פעם לא הודתה בה. בשיחה אמרה סטפניה שפניהם של יהודים בדרך כלל אינם יפים בגלל האפים הגדולים. אריאדנה הדפה טענה זאת בהצהרה ש"פניהם של הגוים דומים לתחת".

הקוריוז היה בזה שהנוצרייה האורתודוקסית אריאדנה הגנה על היופי היהודי מפני היהודייה סטפניה טובים. בגלל מקרה זה לא חזרה טובים לבקרם, ובעלה, שהיה שושבין בחתונת אריאדנה ודוד, ישב ליד שולחן החתונה ללא אשתו‏[6].

אריאדנה, דוד ויווה צירינסקי.
פריז, פברואר — מרץ 1940

עוד מקרה אופייני ליחסה של אריאדנה לציונות היה בבית קפה בפריז. זאב ז'בוטינסקי נכנס לחדר ואריאדנה שקודם ישבה ליד השולחן קפצה לפתע ונעמדה דום בהצדעה למנהיג הרוויזיוניסטי. אי אפשר היה לשכנע אותה לשבת ללהמשיך לאכול. היא התיישבה רק אחרי שז'בוטינסקי עזב את בית הקפה‏[6].

בתחילת 1939 (ע"פ מקור אחר‏[9] בתחילת 1938 דוד, אריאדנה ויווה סוף סוף הוציאו לאור את העיתון. את רוב הכסף הנדרש תרמה אמה של יווה. שם העיתון היה "Affirmation" (הצהרה) ומטרתו — לעורר תודעה לאומית יהודית. קנוט היה גם העורך וגם הפובליציסט. הוצאת העיתון הייתה אירוע חשוב בחיי יהודי פריז, וז'בוטינסקי ביקר לעתים במערכת העיתון. בשנת 1939 הוזמנו דוד, אריאדנה ויווה לז'נבה לקונגרס הציוני ה-21. כחברי ועד העיתון "Affirmation" השתתפו שלושתם בכל המושבים של הקונגרס.

שרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע אחרי סיום הקונגרס התחילה מלחמת העולם השנייה[10]. קנוט גויס לצבא הצרפתי ביום הראשון של המלחמה ובאותו יום יצא הגיליון האחרון של העיתון "Affirmation". דוד שירת בפריז. ב-30 במרץ 1940 נישאו אריאדנה ודוד רשמית, וכמה ימים לאחר מכן אריאדנה עברה גיור. היא קיבלה את השם היהודי "שרה", ודרשה מכולם לקרוא לה רק בשם הזה. לזריס מדגיש שהצעד החשוב הזה עבורה היה מעשה גבורה, זאת בגלל פחד המים שממנו היא סבלה לאחר מות אחיה יוליאן, שכן הייתה חייבת לטבול במקווה. הגיור של אריאדנה הכה גלים בציבור המהגרים הרוסיים, וחלקם קיבלו אותו כאובדן אישי.

במרץ 1940 יווה צירינסקי עזבה עם משפחתה לפלשתינה. עקב התקרבות הצבא הגרמני לפריז הועבר קנוט לדרום צרפת עם היחידה הצבאית שלו. אריאדנה נשארה עם הילדים בפריז. היא רשמה את אלי לגן ילדים והתחילה לעבוד במפעל, אבל בתוך שלושה ימים המפעל נסגר. אנשים התחילו לברוח מפריז. בוריס שליוצר(אנ') קרא לאריאדנה להגיע אליו לפירנאים, אבל היא לא יכלה לעזוב בלי לדעת מה קורה עם בעלה. יום לפני כניסת הגרמנים לפריז, ב-14 ביוני 1940, דוד הצליח להודיע לאריאדנה שהשתחרר ושהוא מחכה לה בטולוז. המשפחה עזבה את פריז במהירות.

טולוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

טולוז נמצאה ב"אזור החופשי" שלא היו בו לחימה וכוחות כיבוש, אבל פעלו בה משתפי פעולה ומיליציות שהורכבו מתושבי המקום. העיר הייתה מלאת פליטים, ביניהם יהודים רבים. קנוט, כמו יהודים אחרים, ניסה להשיג ויזה לאמריקה או למקום אחר, אבל לא הצליח. לא היה להם מקום מגורים, ומחירי הדירות עלו מאוד. אריאדנה שלחה את בנותיה לשליוצר, אבל לאחר כמה חודשים מרים חזרה. לבסוף, לאחר מאמצים, גרה המשפחה בדירה זעירה במרתף. הם סבלו מרעב, והסכימו לכל עבודה שהוצעה. זמן מה עבד דוד כשומר בבית חולים פסיכיאטרי. בנוסף חדלו בני המשפחה לדבר רוסית ועברו, לצורך החשאיות, לדבר צרפתית בלבד.

הקמת הצבא היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יולי 1940 התקיימה פגישה בין דוד ואריאדנה לבין אברהם פולונסקי ואשתו אז'ני. מאוחר יותר נזכר אברהם ביום הפגישה כיום שבו המחתרת היהודית הפכה מרעיון למציאות.

עם התגברות האנטישמיות באירופה ובמיוחד אחרי כיבוש צרפת על ידי הגרמנים והקמת משטר וישי בני זוג פולונסקי, כמו אריאדנה וקנוט, הגיעו למסקנה כי יש צורך להקים מחתרת יהודית לפעילות נגד הנאצים. לפולונסקי היה ניסיון בפעילות מחתרתית: במשך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא הקים מחתרת יהודית שפעלה לצד הצבא האדום נגד פטליורה[11]. אברהם ואז'ני השתתפו בקונגרס הציוני ה-21 באוגוסט 1939 ולא קיבלו שם תשובות הולמות לשאלות הקיומיות שעמן יהודי אירופה נאלצו להתמודד באותו זמן. במשך השנה אחרי הקונגרס המצב של יהודי אירופה החמיר אף יותר ובני הזוג פולונסקי השתכנעו שעליהם להקים את המחתרת. הם המציאו את השם "היד החזקה", שמצד אחד הזכיר פסוק מהתנ"ך "ביד חזקה ובזרוע נטויה" ומאידך קבע חד-משמעית שיהודים על כל מהלומה ישיבו במהלומה משלהם.

בפגישה בין הזוגות קנוט ופולונסקי נוסחו המטרות העיקריות של המחתרת: גם הגנה וגם התקפה, ואופן הפעולה: הגוף יהיה חשאי לחלוטין. אחרי הפגישה אברהם הציע ללוסיין לובלין להצטרף לפיקוד המחתרת והוא הסכים. אז'ני כתבה מסמך ובו הכרזת הקמת המחתרת והפנייה ליהודים להצטרף. דוד ואריאדנה כתבו חוברת "מה לעשות" (בצרפתית "?Que faire") על בעיות היהודים בכלל והמצב הנוכחי בצרפת בפרט. בחוברת הם הוכיחו את הכרחיות הקמת המחתרת היהודית. באמצע אוגוסט 1940 התקיימה פגישה נוספת בין שני הזוגות קנוט ופולונסקי, לובלין וכמה מחבריהם הקרובים, שם פורטו מטרותיה של המחתרת. בין המטרות היה סיוע לכל יהודי להינצל מהסכנות המאיימות עליו תחת הכיבוש הנאצי ושלטון וישי. בספטמבר 1940 הרעיון של "היד החזקה" התממש: בטולוז הוקם התא הראשון שלה. התאים ב"יד החזקה" נקראו "מבצרים".

כאשר מספר המשתתפים במחתרת גדל, היא קיבלה שם חדש - "הצבא היהודי". על פי רנה פוזננסקי, הארגון "הצבא היהודי" שנוסד על ידי דוד קנוט, רעייתו אריאדנה סקריאבינה (רז'ין), אברהם פול פולונסקי ורעייתו אז'ני, היה החשוב והמשמעותי מבין ארגוני המחתרת וההתנגדות היהודים בצרפת.‏[12][13].

רג'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך החשאיות אימצה לעצמה אריאדנה-שרה את השם המחתרתי רג'ין. השם המחתרתי של אברהם פולונסקי נהיה "פול" ושל אז'ני — "בת מתתיהו".

פעילות במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה הראשונה עיקר הפעילות של אנשי הצבא היהודי היה הספקת מזון לפליטים מגרמניה. עם הזמן הם התחילו לבצע משימות אחרות: אנשי המחתרת השיגו נשק ומידע סודי, הסתירו ילדים יהודים, יהודים חרדים ואנשים נוספים מקבוצות סיכון בחוות מרוחקות ובמנזרים. הם גם העבירו פליטים דרך הגבול לשווייץ וספרד, חילקו עזרה הומניטרית שארגונים יהודיים שלחו דרך שווייץ, ביצעו מעשי חבלה נגד הנאצים ומשתפי הפעולה. המשימה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה העברת ילדים שהוריהם גורשו למחנות ריכוז בצרפת ולאחר מכן גורשו למזרח אירופה ונרצחו. אריאדנה ביצעה משימה זאת לבד או עם עוזרת. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילאי 7 עד 12, שאותם העבירו ברכבות. לצורך הסודיות לימדו את הילדים איך להתנהג בדרכים כדי לא להיראות כקבוצה מאורגנת ולא לעורר חשד. את הילדים גם הדריכו להיות מוכנים למצבים בלתי צפויים. את הנשק גם העבירו ברכבות, בתוך מזוודות.

הצבא היהודי ביצע גם פעולות לחימה. לא רחוק מטולוז, באזור ההר השחור הצניחו האנגלים נשק לתנועת ההתנגדות הצרפתית. אם הצרפתים לא הגיעו למקום, אנשי המחתרת היהודית לקחו את הנשק. אחת המשימות החשובות הייתה חיסול של מי שכונה פיזיונומיסטים — סוכני גסטפו שהתבוננו באנשים ברחובות תוך חיפוש יהודים וניסו לזהותם על פי מראה פניהם. לאחר כמה חיסולים מוצלחים הפסיקה הרשת של סוכנים אלה לפעול.

בטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי בטי, בתה של אריאדנה, אצל דודהּ בוריס שליוצר היו בטוחים בהתחלה. שליוצר אף הסית את בטי נגד היהודים ונגד היהדות. למרות זאת, פעם חשדו בו הנאצים כיהודי וכקומוניסט וכלאו אותו עם בטי לכמה ימים. בהשפעתו של שליוצר בטי אף רצתה לעבור לנצרות קתולית וכתבה על כך לאמה. אריאדנה אמרה: "אם בטי תתנצר, אהרוג אותה ואת עצמי", ומיד החזירה את בתה אליה לטולוז. בהשפעת המכתבים מבוריס שליוצר ובניגוד לרצונה של אריאדנה, המשיכה בטי לשמור בטולוז על אורח חיים נוצרי. אריאדנה נאלצה לבקש עזרה מהרב פנחס רויטמן, שעבד עם נוער, והוא הצליח לשנות את דעתה. אריאדנה התחילה לקרב את בטי לפעילות מחתרתית.

בגידות בצבא היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1942 עצרה המשטרה את ארנולד מאנדל — איש הצבא היהודי שהתקבל על פי המלצת קנוט ואריאדנה. הם הכירו אותו בפריז. מאנדל היה חבר משפחה וכתב ב-"Affirmation". הוא קיבל משימה להיפגש בעיר לורד עם ראש המנזר, שעל פי ההערכות התייחס טוב למחתרת היהודית, אבל הוא הסגיר את מאנדל. במשטרה גילה מאנדל את השם ואת הכתובת של קנוט. דבר זה נודע מראש לאנשי המחתרת, וכשהשוטרים הגיעו לדירה של קנוט, הם לא מצאו שום הוכחות לפעילות מחתרתית. עם זאת, היה מסוכן להישאר בצרפת והוחלט שקנוט חייב לעזוב לשווייץ. קנוט ביקש מאריאדנה, שהייתה בחודש השני של הריונה, לנסוע איתו, אבל היא סירבה. קנוט עזב לבד. ב-22 במאי 1943 ילדה אריאדנה בן ונתנה לו את השם יוסף: "הילד הזה יידע חופש מהו. הוא יחיה במדינה יהודית!"‏[4][5]. בנובמבר שלחה אריאדנה לשווייץ את אלי בן ה-8, ולאחר חודש — את מרים עם יוסי בן החצי שנה. רק בטי נשארה עם אריאדנה בטולוז.

בתחילת 1944 היה הצבא היהודי חזק דיו בשביל לארגן גדוד נפרד לעזרת בעלות הברית בשחרור צרפת. לשם כך היה צורך בקשר עם לונדון. אדם ושמו שארל פורל יצר קשר עם אנשי המחתרת, סיפר להם שהוא סוכן אנגלי והביא הוכחות. אנשי המחתרת בדקו את ההוכחות והחליטו שאפשר להאמין לפורל. לאחר כמה פגישות, שבאחרונה שבהן השתתפו מפקד המחלקה אנרי פורילס והמדריך הצבאי ז'אק לזרוס, ב-17 ביולי 1944, החליטו לשלוח ללונדון משלחת שכללה את ז'אק לזרוס ואת הרב רנה קפל. פורל הציע לשניים לנסוע במכוניתו עד שדה התעופה בפריז ומשם לצאת ללונדון. בדרך הסתובב לפתע הנהג של המכונית, כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת ואמר להם שהם במעצר. פורל הסיע את השניים לפריז לגסטפו. למחרת עוד 25 בכירים של הצבא היהודי הגיעו לגסטפו (ע"פ מקור אחר‏[11] 37 אנשים היו עצורים). התברר שפורל היה סוכן של אבווהר.

מותה של אריאדנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שרבים מקרב אנשי המחתרת נעצרו, היה מסוכן מאוד להמשיך את הפעילות המחתרתית, אבל אריאדנה המשיכה להעביר קבוצות יהודים דרך הגבול וגם לקיים טקסי השבעה. ב-22 ביולי 1944 נקבעה פגישה בין אריאדנה לבין שניים מאנשי המחתרת בדירה סודית, שבה אריאדנה גרה כתופרת צנועה. הסיבה לפגישה הייתה טקס ההשבעה של ז'נט מוצ'ניק. בטי באותו הזמן הייתה בפעולה: העבירה קבוצת ילדים. כאשר אריאדנה וחבריה הגיעו לדירה, הם נתקלו במארב: שניים מאנשי המיליציה של משתפי הפעולה עם הנאצים. אחד מהם כיוון אקדח לעבר אנשי המחתרת, והשני ערך חיפוש בדירה. הוא מצא ציוד למעבר דרך ההרים: תרמילים רבים ונעלי סקי. היה ברור שיש לפעול ללא שהות. אחד מאנשי המחתרת תקף את איש המיליציה והוא השיב בצרור מנשק אוטומטי. אריאדנה נהרגה במקום, אחד מחבריה נפצע קשה ומת לאחר עינוים. איש המחתרת השני היה פצוע קשה אף הוא, אך הצליח לברוח, ועלה לארץ אחרי המלחמה‏[5].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד קנוט (23 בספטמבר 1900 — 15 בפברואר 1955) כתב את השיר האחרון "חום" בדצמבר 1939. עלה לארץ באוקטובר 1949 עם אשתו החדשה לאה ובנו יוסי, שהיה אז בן 6. דוד נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 1955‏[4].

טטיאנה-מרים (נולדה ב-3 בספטמבר 1925) התחתנה עם המלחין רוברט קורנמן, השתתפה בהופעות שלו. ידועה כמרים דגן‏[14][15]. כתבה ספר בצרפתית בשם "Et c'est ma soif que j'aime" על אריאדנה ודוד קנוט. פרקים מהספר תורגמו לרוסית.

בטי קנוט־לזרוס (1926 — 1965) השתתפה בפעילות מחתרתית מגיל 14. כמו אמה, היא העבירה ילדים דרך גבול שווייץ. ב-1944, לאחר שחרור צרפת, עבדה ככתבת צבאית מטעם עיתון "קומבה". הצטרפה למחתרת הלח"י, עבדה בסניף האירופי של הלח"י "האמת היא". הניחה את מטען הנפץ במשרדי הממשלה הבריטית בצרפת ונדונה לשנת מאסר. עלתה לארץ ב-1951, התגוררה בבאר שבע. הקימה את מועדון הלילה "ההזדמנות האחרונה", הראשון בעיר, שהפך למרכז התרבות של באר שבע‏[16]. נפטרה ב-1965 בגיל 38‏[5].

אלי מגן (אמנואל מג'ן) (נולד ב-28 ביוני 1935) שהה זמן רב במנזר קתולי במשך המלחמה. ב-1945 עלה ארצה, חי בקיבוץ גבע, סיים בית ספר ימי בחיפה ונהיה קצין חיל הים, כמו שאריאדנה רצתה. לאחר שיחרורו למד לנגן על גיטרה, השתכן בראש פינה ועבד כמורה לגיטרה. כיום יצא לגמלאות, וממשיך להתגורר שם. בראש פינה הכיר את אהוד בנאי שכתב על הפגישה עם אלי באתר הרשמי שלו: "הוא הכיר שם את אלי מגן, גיטריסט מחונן שבא מרקע קלאסי. המפגש איתו היה חשוב ומשמעותי עבור אהוד"‏[17]. ילדיו ונכדיו של אלי מגן גרים בארץ.

יוסי קנוט (נולד ב-22 במאי 1943). בהגעתו לארץ שירת בצה"ל, ולאחר מכך למד ספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב[18]. כתב זכרונות על דוד קנוט. הוציא לאור שני ספרי שירה: "אור ראשון"‏[19] ו"שירים בדרך"‏[20].

בעלה של נכדתה של אריאדנה, אריאן, (הנושאת את שם סבתה) הוא מספר הסיפורים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס[16].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת. תל אביב, משרד הביטחון, 2001
  2. ^ סבנייב לאוניד לאונידוביץ, "זיכרונות על סקריאבין", מוסקבה, 1925, עמ' 318.
  3. ^ 3.0 3.1 טומפקובה אולגה מיכאילובנה, "אלכסנדר ניקולאיביץ' סקריאבין. אהבה ומוזיקה. פרק 2. טטיאנה פיודורובנה", מוסקבה, 1994, עמ' 24, ISBN 5-87390-004-3.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 גבריאל שפירו, עשרה מכתבים של דוד קנוט, הוצאת "Cahiers du monde russe et soviétique", כרך 27 (2), עמ. 191 — 208, פריז, 1986
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 ולדימיר לזריס (ברוסית Владимир Лазарис), "שלוש נשים", הוצאה לפועל "לדו" (ברוסית "Ладо"), תל אביב, 2000
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 ולדימיר חזן (ברוסית Владимир Хазан), קורות חיים של דוד קנוט, האוניברסיטה העברית בירושלים, מרכז מיירוק לחקר רוסיה, יורו-אסיה ומדינות מזרח אירופה, 1997, קרך 1, עמ' 417, ISBN 5-87390-004-3
  7. ^ בטי רויטמן, "סליחת הלבנה", כרמל 2008
  8. ^ אנדרי סדיח, רחוקים-קרובים, פרק "צללות מונפרנס", עמ. 276
  9. ^ מקסים ד. שראייר (באנגלית Maxim D. Shayer) אנתולוגיה של ספרות יהודית-רוסית, עמ' 447, הוצאת M.E.Sharpe, ניו יורק 2007
  10. ^ ביוברפיה של חיים ויצמן, באתר יד חיים ויצמן
  11. ^ 11.0 11.1 יהודה בן-דוד, "ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה", הוצאת משרד הביטחון 2002, עמ' 40, ISBN 965-05-1189-x
  12. ^ צרפת - פרטיזנים ולוחמי מחתרות באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה"
  13. ^ רנה פוזננסקי. תנועות הנוער הציוניות בצרפת והאחדות בעולם היהודי 1940 — 1944, עמ' 6, באתר של יד ושם
  14. ^ רשימת הופעות של רוברט קורנמן
  15. ^ מודעה בעיתון עם תמונה של מרים ורוברט קורנמן
  16. ^ 16.0 16.1 עודד בר מאיר, בטי קנוט־לזרוס - סיפורה של לוחמת נשכחת, ידיעות הנגב, 5/5/2011
  17. ^ אתר רשמי של אהוד בנאי, פרק "הגיטרה"
  18. ^ מנוחין, אבריל, לוססקיה (ברוסית Л. Мнухин, М. Авриль, В. Лосская), "רוסים בצרפת 1919 - 2000", ביוגרפיות, הוצאה לאור "מדע" (ברוסית "Наука"), מוסקבה, 2008
  19. ^ יוסי קנוט "אור ראשון", שירים, הוצאה לאור כותר
  20. ^ יוסי קנוט "שירים בדרך", שירים, הוצאה לאור גוונים, תל אביב 2003