הומור בתרבות היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקשר בין ההומור ליהדות ניכר לאורך דורות רבים. המסורת היהודית מעודדת הומור לרוב, והתרבות היהודית פיתחה לה הומור משלה. קומיקאים יהודים רבים השפיעו רבות על ההומור בעולם כולו. היהודים עצמם חשופים להומור רב כלפיהם וכלפי חלקים שונים מהם, וסטריאוטיפים כגון נסיכה אמריקאית יהודייה (Jewish-American princess, ובקיצור JAP) והאמא היהודיה תפסו ועדיין תופסים חלק משמעותי בהומור במשך שנים רבות.

הומור והתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים להומור בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך היו מספר אזכורים להומור. המילה הומור עצמה לא הופיעה בתנ"ך, מכיוון שהיא מילה חדשה יחסית שמקורה ביוונית. המילה צחוק, לעומת זאת, הופיעה בתנ"ך שתים עשרה פעמים: תשע פעמים בספר בראשית ועוד שלוש בספרים אחרים (שמות, שופטים ויחזקאל).

גם המילה צחוק אינה מופיעה בתנ"ך במובן של תגובה להומור. לרוב מדובר בצחוק של אי אמון או זלזול, כמו במקרה של יצחק, ששמו נבע מהצחוק והפקפוק של אברהם ושרה בני התשעים ותשע והשמונים ותשע בהתאמה כששמעו את הצהרת ה' על כניסתה של שרה להיריון: "ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי" (בראשית, כא', ו'). במקרים אחדים הצחוק מוזכר בתנ"ך כלשון נקייה למעשה מיני.

המחלוקת על קיומו של הומור בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה האם קיים הומור בתנ"ך עוררה מחלוקות רבות. הגישה היהודית-מסורתית והמאמינה מאמינה כי טקסט קדוש כמו התנ"ך, שנכתב על ידי אלוהים, חייב להיות רציני לחלוטין. בתקופות קדומות ההומור נחשב לדבר שאינו חשוב, ועל כן הנחת היסוד הייתה שאין בטקסט קדוש כמו התנ"ך כל הומור. בכל אופן, האפקט ההומוריסטי מבוסס מעצם טבעו על ההיענות אליו, כך שקוראי התנ"ך, ובמיוחד אלו המסורתיים, נטו לא להתייחס להומור בתנ"ך גם אם הוא היה קיים.

הגישה המסורתית במחקר, גם כזה שלא מבוסס על אמונה, היא שאין הומור בתנ"ך. כך לדוגמה הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד אמר כי "ההיעדר המוחלט של הומור בתנ"ך הוא אחד הדברים הייחודיים בכל הספרות". לעומת זאת, מספר חוקרים מודרניים טוענים שקיים בתנ"ך הומור, או לפחות אירוניה. מקומות בהם נטען שקיים הומור הם בין השאר סיפורם של יוסף ואשת פוטיפר, בתיאורים האירוטיים בשיר השירים, בשמות כמו מחלון וכיליון, בסיפור אתונו של בלעם, בלעג לאלילים ובמשלי הנביאים. בספר מלכים, לדוגמה, מובאים דברי הלעג של אליהו הנביא לנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מלכים א',יח', פס' כו-כח).

בדומה לסיפור אליהו ועובדי הבעל ישנם בתלמוד סיפורים על הלעג של רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה בוויכוחים.

לדוגמה: "מציעתיה דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא א"ל ומי יימר אייתו אשלי ומשחו" (בכורות,ח',ע"ב).

תרגום: "(אמרו לו) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו, ומי יאמר (שאכן כך הוא)? אמר להם, הביאו חבלים ותמדדו".

שיבושים, פרשנויות הומוריסטיות ונתינת משמעויות חדשות לפסוקי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת היהודים המסורתיים עומדת על הפרק השאלה האם מותר להשתעשע בתנ"ך. בהקשר זה אמר רבי יונה גירונדי כי לפי הכתוב בספר משלי "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. מְשַׂחֶקֶת, בְּתֵבֵל אַרְצוֹ; שַׁעֲשֻׁעַי, אֶת-בְּנֵי אָדָם" (משלי, ח', ל'-לא') ניתן ואף רצוי להשתעשע בתורה:

"וכשאתה מייגע את עצמך בתורה, השתעשע בה, שמצינו שאמרה תורה: " ה' קנני ראשית דרכו... ואהיה שעשועים יום יום... ", הנה לך, כי ה' ברוך הוא היה משתעשע בה, ויש לך לעשות כן, וזהו שנאמר: "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם", רוצה לומר, כאשר הייתה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת העולם, כן תהיה משחקת בתבל אחרי שנברא העולם, ושעשועים לבני אדם"

– ביאור למסכת אבות ב יח

ישנם לא מעטים שמשתעשעים בכתוב בתורה. כך, לדוגמה, היו שאמרו שמתשובתו של קין לאלוהים על שאלתו "אי הבל אחיך?" בשאלה "השומר אחי אנוכי?", אמרה שנאמרה חצי ברצינות[1] למדו יהודים לענות על שאלה בשאלה[2].

"ויאמר אליו אדום, לא תעבור בי"

ישנם אנשים, מסורתיים וחילוניים, המשתעשעים בתנ"ך מבחינה מילולית. יש המחברים חלקים שונים מהתנ"ך לכדי מסקנה הומוריסטית אחת המבוססת על שעשוע לשוני[3]. בתשבצי היגיון עבריים מופיעות לעתים הגדרות המרמזות לפסוק מהתנ"ך, תוך שהן נותנות לו משמעות שונה ממשמעותו המקורית. כך לדוגמה ההגדרה "הרמזור הדובר במדבר" (5, 4, 4, 2, 5, 2), שפתרונה הוא "ויאמר אליו אֶ‏דום, לא תעבור בי" (במדבר, כ, יח), פסוק תנ"כי שבמקורו עוסק בדברי העם אדום. לעתים ישנם המשתעשעים בגימטריה בתנ"ך, ומחפשים פסוקים בעלי ערך גימטרי שווה.

יחס המסורת היהודית להומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחס היהדות להומור היה מעורב מאז ומעולם. מצד אחד, ההתעסקות בהומור נחשב בעיני רבים לעניין של חול, שמתבטל לעומת דברי הקודש כגון לימוד התורה ומסיט את דעתו של האדם ממנו. עוד נאמר שההומור הוא בעצם לעג לחולשותיו של האחר ותו לא. מצד שני, היו רבים שאישרו את ההומור ואף עודדו אותו, כל עוד לא יבוא על חשבון ההלכה והאמונה באלוהים.

בעיני רבים ההומור נחשב להנאה ארצית (בניגוד לאלו השמימיות, הקשורות בקודש), ולכן התומכים בהומור נטו להיות התומכים גם בהנאות אחרות שקיימות בעולם הזה. היהדות מעודדת את השמחה לרוב, ובניגוד לדתות אחרות, משפטים כגון אין שמחה אלא בבשר ויין המעודדים את הנאות הגוף תופסים חלק משמעותי בתולדות היהדות. לעומת זאת, התומכים בהתנזרות מתנגדים להומור, בהיותו חלק מהנאות הגוף, הנחשבות להנאות "נמוכות" יחסית ברמתן הרוחנית.

בדחנים יהודים הופיעו בטקסים יהודיים רבים החל מימי הביניים ותיבלו אותם בהלצות ובבדיחות. בנוסף, הבדחנים גם הטיפו מוסר בדרכים קומיות, המאפשרות לציבור להתחבר אליהם בקלות. בדחנים כגון אליקום צונזר ומוטקה חב"ד מילאו תפקיד חשוב בתרבות היהודית לאורך שנים רבות. שיתופם בטקסים יהודים מעיד על קבלה של ההומור ביהדות.

חג הפורים נחשב לחג המעודד הומור. התחפושות ומנהגים כגון העדלאידע משלבים בתוכם הומור ושמחת חיים, וגם מנהגים מודרניים, כגון רב פורים מתובלים בהומור רב. פורים שפיל הוא דוגמה נוספת לכך, אם כי במקרים מסוימים ההומור מתגלגל לשפה נמוכה ולניבולי פה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל ספרא "מופעי הומור יהודי"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בראשית, ד, ט
  2. ^ סטריאוטיפ ידוע. בדיחה מוכרת מספרת על אדם ששאל יהודי מדוע יהודים עונים על שאלה בשאלה, והוא ענה "למה לא?"
  3. ^ לדוגמה: [1]