יוחאי בן-נון

יוחאי בן-נון
אלוף משנה יוחאי בן-נון ב-1 במרץ 1960 עת מינויו למפקד חיל הים
נולד	17 בדצמבר 1924, חיפה, ארץ ישראל
נפטר	6 ביוני 1994, ניו יורק, ארצות הברית
השתייכות	ההגנה צבא הגנה לישראל
תקופת שירות	1940 - 1966
דרגה	אלוף
תפקידים צבאיים	מפקד שייטת 13, מפקד אח"י יפו, מפקד חיל הים הישראלי
מלחמות וקרבות	מלחמת העצמאות   מלחמת סיני   מלחמת ששת הימים   מלחמת יום הכיפורים
עיטורים	אות גיבור ישראל
תפקידים אזרחיים	מנהל המכון לחקר ימים ואגמים

יוחאי בן-נון (17 בדצמבר 1924 - 6 ביוני 1994) הוא מראשוני חיל הים הישראלי ומפקדו הששי. פיקד על יחידות קומנדו ימי בשלהי תקופת המנדט ובמלחמת השחרור וזכה לאות גיבור ישראל.לאחר קום המדינה היה בין מקימי שייטת 13 וראשון מפקדיה. ייסד וניהל את החברה לחקר ימים ואגמים בישראל.

עד מלחמת העצמאות

יוחאי בן-נון בשנת 1949

בן-נון נולד בחיפה לטובה ובנימין פישמן. אמו, בת למשפחת קרול מאנשי העלייה הראשונה, נולדה בפתח תקווה. אביו נולד בדרום רוסיה ועלה לישראל בגיל שבע. בגיל שנה עברה המשפחה לירושלים והתיישבה בשכונת בית הכרם שהוריו היו בין מייסדיה, ושהייתה אז שכונה מבודדת במערב העיר. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת זו. כילד חווה בן-נון את מאורעות תרפ"ט כשהערבים בשכונתו תקפו את שכניהם היהודים. זיכרון המאורעות השאיר חותם עמוק על בן-נון, והוא אף טען שזה היה אחד הדברים שהשפיעו על מעשיו בהמשך חייו.

בן-נון למד בבית הספר התיכון בבית הכרם, לימים בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה. בזמן לימודיו, בימי מאורעות 1936–1939 (המרד הערבי הגדול) ביצע שמירות לילה בשכונת בית וגן, במחצבת צובה ובמעלה החמישה. בשנת 1940 התחיל להתאמן במסגרת ההגנה ובשנת 1942 עם סיום לימודיו הצטרף בן-נון לפלמ"ח, לפלוגה ו' (הירושלמית) בכפר גלעדי. בן-נון נשלח להשתתף בקורס מפקדי כתות ארצי ראשון בביתן אהרון, באמצע הקורס לקה בדלקת התוספתן ואושפז בבית חולים בילינסון, אחרי שחרורו מבית החולים בשעה שבן-נון השתקם בירושלים הוא הצטרף לכוח הנוטרים, ועם סיום השיקום חזר לכוח הפלמ"ח שבכפר גלעדי. הוא השתחרר מן הפלמ"ח בסוף שנת 1944 ותכנן להתחיל את לימודיו בתחום הרפואה באוניברסיטה העברית.

בשנת 1945, במהלך חופשת השחרור שלו, פגש בן-נון באקראי את אברהם זכאי, מי שהיה מפקד הפלוגה הימית (פלי"ם) של הפלמ"ח, ששכנע את בן-נון להישאר בפלמ"ח ולהצטרף לכוח הימי, שיחד עם המוסד לעלייה ב' החל להיערך באותה תקופה להעלות לארץ ישראל את שארית הפליטה מאירופה. בן-נון עבר הכשרה ימית (קורס מפקדי סירות מס' 4) בקיבוץ שדות ים, שם שכן הבסיס הימי של הפלוגה. מיד אחר כך השתתף בקורס מפקדי מחלקות בג'וערה שעליו פיקד יגאל ידין. הקורס לא הגיע לסיומו כתוצאה מפעולת הפריצה למחנה עתלית, שבו הוחזקו מעפילים שנעצרו על ידי הבריטים. לבן-נון ניתנה האחריות על כוח של ארבעים איש שהיה מופקד על שמירת הגדר המערבית של קיבוץ יגור שדרכו נועדו האסירים המשוחררים להיכנס.

בסוף שנת 1945, על פי בקשתו של אברהם זכאי, הקים בן-נון את החוליה לחבלה ימית שהייתה חלק מהפלוגה הימית. החוליה פעלה עד לסוף שנת 1947 נגד ספינות משמר וספינות גירוש שהפעילו הבריטים כחלק מהמאבק בעלייה הבלתי לגלית לישראל. במקביל המשיך בן-נון את הכשרתו הימית. בין פעולותיה של החוליה לחבלה ימית ניתן למנות את הטבעת שתי ספינות משמר בריטיות שעגנו בנמל חיפה במסגרת ליל הרכבות, כאשר באוגוסט 1946 הבריטים פתחו במבצע "איגלו" לגירוש מעפילים מישראל בן-נון וצוותו הצליחו להטביע את אה"מ אמפייר רייוול, שהייתה אחת מאוניות הגירוש, עם ההכרזה על תוכנית החלוקה החוליה הפסיקה את פעילותה נגד הבריטים והתפרקה.

מלחמת העצמאות

בן-נון פיקד על פלוגת הנמל שפעלה בנמל חיפה. הפלוגה הוקמה לאחר טבח בתי הזיקוק ב-30 בדצמבר 1947, ומטרתה הייתה להגן על הפועלים היהודים שהיוו מיעוט בנמל חיפה. מכיוון שהבריטים שלטו עדיין בנמל, אנשי הפלוגה התחזו לפועלים ועסקו בחשאי בהבטחת שלומם של הפועלים היהודים ואימונם להגנה עצמית. בן-נון פיקד על הפעולה לכיבוש הכפרים הערבים בלד א-שיח' וחוואסה שמהם יצאו מבצעי הטבח בנמל, והשתתף בקרבות על חיפה. בין המשימות האחרות שביצעה הפלוגה היו גם העברת נשק בדרך הים לגליל המערבי הנצור והשתלטות על ציוד צבאי, אספקה ואמצעי לחימה.

באפריל 1948 הצטרף בן-נון לכוחות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח שפעלו באזור ירושלים ומונה כסגנו של מפקד פלוגה ב' חיים (פוזה) פוזננסקי. בן-נון השתתף בכיבוש בית סוריק ובמהלך קרב נבי סמואל הכושל נפצע מכדור בראשו וכדור בירכו. הוא חולץ מהשטח תחת אש והועבר לבית חולים הדסה בירושלים שפעל באותה עת כבית חולים מאולתר ברחוב הנביאים, מכיוון שבית החולים בהר הצופים כבר לא היה פעיל אחרי טבח שיירת הדסה. בראשית חודש מאי 1948, במהלך תקופת החלמתו, הגיע בן-נון למפקדת ההגנה בתל אביב ודרש מיגאל אלון לצרפו לפעילות ימית. בקשתו נענתה בחיוב והוא גויס לחיל הים בדרגת רב סרן. הוחלט להטיל עליו ללוות אוניות רכש.

בתחילה, נשלח בן-נון כמפקד הספינה "מאיסטרלה" לנמל שיבניק שבצפון יוגוסלביה במטרה להעביר טנקים שנרכשו בצ'כוסלובקיה, אולם בעקבות קרע שחל בין משטרו של המרשל יוסיפ ברוז טיטו לבין מדינות הגוש הסובייטי, הטנקים מעולם לא הגיעו ליעדם ובן-נון נתקע ביוגוסלביה ללא מעש. לאחר חמישה שבועות, כשקצה נפשו בהמתנה לפקודות, החליט לשוט לאיטליה, והגיע לנאפולי, שם התגלתה תקלה בספינתו והיא הושבתה. בן-נון חבר לאנשי המוסד, והוטל עליו להשיט לישראל את הספינה "אלבטרוס", שהייתה בעבר יאכטה פרטית של הצאר הרוסי, ושעל סיפונה הוטענו 400 מקלעים כבדים מסוג "ברטה". לאחר תלאות רבות הגיעה הספינה לחיפה באמצע אוגוסט 1948 ונכנסה לנמל שכבר היה בשליטה ישראלית.

גרשון זק, שהיה מפקד השירות הימי, הציע לבן-נון להקים את יחידת הקומנדו הימי. בסיס היחידה הוקם בנמל יפו והתקבצו אליה ותיקי הפלי"ם ויוצאי הצבא הבריטי. לרשות היחידה הועברו שש סירות נפץ מהירות שהצי המלכותי האיטלקי פיתח במהלך מלחמת העולם השנייה. הסירות, שנשאו כ-300 ק"ג חומר נפץ, היו יכולות להגיע למהירות של 35 קשר. המפעיל הבודד שהפעילן היה אמור לכוון אותן לעבר ספינת האויב ובמרחק של 100 מטר מהספינה לפלוט עצמו מהסירה. אנשי היחידה החלו להתאמן בהפעלת הכלים בים כנרת בסיועו של המדריך האיטלקי פיורנצו קאפריוטי.

הטבעת האמיר פארוק

ערך מורחב – האמיר פארוק

משמאל: יוחאי בן-נון, אריה עצמוני ואמיל בריג בטקס הענקת אות גיבור ישראל

עוד בטרם הספיקו הכוחות להשלים את שלב האימון הטכני על סירות הנפץ, התעורר צורך דחוף בהפעלתן המבצעית כחלק ממבצע יואב, כשתצפית אווירית גילתה שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד ובחיילים שעשו את דרכן לעבר חוף עזה. הפעולה אושרה לפי הוראתו של דוד בן-גוריון, אף על פי שקודם לכן היא בוטלה עקב כניסתה של הפסקת האש השנייה לתוקף.

בליל 22 באוקטובר 1948 הגיעו בן-נון וצוותו על גבי אח"י מעוז עם שלוש סירות נפץ, שכונו "סיגרים", וסירת הצלה אחת מול חופי עזה. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את האמיר פארוק, אוניית הדגל של הצבא המצרי, ואת שולת המוקשים שהתלוותה אליה. הסירה הראשונה תקפה, על פי התוכנית, את "האמיר פארוק", אך בטעות ובניגוד לתוכנית המקורית, תקפה גם הסירה השנייה את "האמיר פארוק" במקום את שולת המוקשים. במצב זה החליט בן-נון לתקוף בעצמו את שולת המוקשים, שהחלה לסכן את סירת השילוח של סירות הנפץ, כשהתקדמה לעברה תוך כדי ירי מקלעים. בשל תקלה במנגנון הפליטה שלו מסירת הנפץ, היה חשש שהוא עצמו יפגע מהפיצוץ, אך למרות זאת החליט בן-נון להמשיך במשימה. לבסוף, הצליח להשתחרר מהסירה ולקפוץ מעליה, רק כשהיה בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים במקום 100 מטר כמתוכנן. הפגיעה גרמה לטיבועה של שולת המוקשים. למזלו, לא נפגע מהפיצוץ ונאסף על ידי סירת ההצלה. על פעולה זו הוענק ליוחאי בן-נון אות גיבור ישראל ב-17 ביולי 1949. הוא היה אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו בעיטור זה.

שירות בחיל הים

יוחאי בן-נון על סיפון אח"י מזנק עם סגנו מאיר ברקה

עם סיום מלחמת העצמאות, הפך בן-נון למפקד יחידת סירות הנפץ שהייתה מוצבת ביפו. בסוף שנת 1949, הוחלט לאחד את יחידת סירות הנפץ בפיקודו של בן-נון עם יחידת הצוללים בפיקודו של יוסף דרור (יוסלה) שפעלה אז בשדות ים. ב-1 בינואר 1950 הוקמה היחידה המאוחדת, שייטת 13. בן-נון מונה למפקדה הראשון ואילו דרור מונה לסגנו. היחידה הועברה לעתלית ונעשו מאמצים גדולים לגייס צעירים לשורותיה.

לאחר המלחמה, בשנת 1949, נשא בן-נון לאישה את שיה, בתו של יצחק בן יעקב, ממייסדי דגניה, מראשוני הטייסים ביישוב העברי וממייסדי חברת אווירון. לזוג נולדו ארבע בנות: נועה, חמוטל, תמר ואפרת. בספטמבר 1950 נשלח בן-נון לתקופת לימודים בארצות הברית. הוא ראה בהעברתו מהפיקוד על שייטת 13 הדחה שנעשתה על רקע הרוח ה"פלמ"חניקית" הבלתי רשמית ששררה ביחידה. בשנת 1954 סיים בן-נון בהצטיינות את לימודיו לתואר מהנדס וארכיטקט ימי במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). עם שובו לישראל מונה בן-נון לסגן מפקד אח"י מזנק ולאחר חודשים ספורים מונה למפקדה. בינואר 1956 נשלח בן-נון לליברפול שבבריטניה במטרה לקבל את הפיקוד על המשחתת אח"י יפו, שנרכשה יחד עם אחותה אח"י אילת ולהכשיר אותה לקראת הבאתה לישראל. לאחר גמר השיפוצים ואימוני ההיבנות בבריטניה, הגיעה המשחתת לישראל באביב 1956.

במלחמת סיני השתתף בן-נון בלכידת המשחתת המצרית איברהים אל אוול, שהפגיזה את חיפה. כמפקד אח"י יפו תקף בן-נון את המשחתת המצרית יחד עם אח"י אילת, תוך שהוא מנצל את העובדה שטווח התותחים הישראליים עלה על זה של המצרים וכתוצאה מכך הצליחו המשחתות הישראליות להימנע מפגיעת המצרים. לאחר קרב של כשעה וחצי נפגעה המשחתת המצרית וניסתה לסגת לכיוון ביירות, אולם אח"י יפו חסמה את נתיב נסיגתה. במקביל הותקפו המצרים על ידי שני מטוסי אוראגן של חיל האוויר הישראלי. הדבר שבר את התנגדות המצרים, והם החלו לנטוש את ספינתם. אח"י אילת השתלטה על המשחתת המצרית בעוד שאח"י יפו עסקה באיסוף המלחים המצרים שנטשו את אונייתם. בפעולה נוספת במהלך מבצע סיני השתתפה אח"י יפו בהפגזת מוצבי הצבא המצרי ברפיח.

באוקטובר 1957 מונה בן-נון למפקד שייטת 13 בפעם השנייה, והמשיך בתפקיד זה עד למינויו לתפקיד מפקד חיל הים, שאותו קיבל ב-1 במרץ 1960. עם המינוי הועלה בן-נון לדרגת אלוף. הוא מילא תפקיד זה כשש שנים – עד 2 בינואר 1966. במהלך פיקודו על חיל הים בן-נון חתר לבסס את חיל הים כזרוע ימית חזקה של צה"ל, דבר שהיה בניגוד לדעתם של מפקדיו שסברו שחיל הים צריך להיות לכל היותר כוח מסייע לחילות האוויר והיבשה, אולם בסופו של דבר בן-נון הצליח להוכיח את חיוניותו של חיל ים חזק ושרק הוא יכול למנוע הטלת מצור ימי על מדינת ישראל.

בזמן פיקודו של בן-נון חיל הים קלט החיל את הצוללות הראשונות שלו (מדגם S): אח"י תנין (שהגיעה לישראל בסוף 1959) ואח"י רהב (שהגיעה ביוני 1960), ונערך לרכישת צוללות נוספות גדולות יותר (מדגם T), בן-נון גם חתר לרכישת צוללות בעלות יכולת שיגור של טילים בליסטיים, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות מפקדיו. כמו כן נמשך פיתוחו של טיל הגבריאל, הדגם הראשון של טילי ים-ים בשימוש החיל ואחד הראשונים בעולם. במהלך כהונתו החזיק בן-נון בדעה שיש לפתח את חיל הים כצי חדיש בעל יכולות התקפיות בזמן מלחמה. באותה עת, גובשה תפישת הפעלה חדשה לחיל הים, שעיקרה הפעלת ספינות קטנות ומהירות בעלות חימוש מגוון ומודרני, ספינות הטילים, ולקראת סוף כהונתו כמפקד חיל הים נחתם החוזה הראשון לבנייתן. תפישה זו הוכיחה את עצמה במהלך מלחמת יום הכיפורים כשחיל הים הצליח להביס את הצי המצרי ואת הצי הסורי, ולהבטיח את חופש השיט במים הטריטוריאליים של ישראל.

חזון הסטי"לים

דברי אלוף יוחאי בן-נון בדיון מטכ"ל, ינואר 1963, בו הוחלט על פרויקט הסטי"לים:

	חיל הים מיצה את כל הפתרונות האפשריים לבעיית הזירה הימית באמצעות סדר הכוחות הקיים... יש לקיים צי אשר ישיג את עיקר משימתו בדרך המהירה והזולה של השמדת ציי האויב בימי הלחימה הראשונים ושיהיה מסוגל לענות על מירב המשימות שנדרשות על ידי המטה הכללי בנושאי מלחמה כוללת, מלחמה מוגבלת וביטחון שוטף... הפתרונות גלומים בשינוי התפיסה ובפיתוח נשק עדיף שישרת את התפיסה. הנשק הנדרש: סטי'לים, צוללות ובתמורה השבתה של סד"כ המשחתות והסט"רים. עיקר התפיסה: עיקר כוחו של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה מהירה, קטנת ממדים וזולה יחסית אשר יקנה לה את היתרונות באים: הספינה תהיה מסוגלת להתמודד עם משחתות וסטי'לים גם יחד, והודות למהירותה להכתיב את תנאי הקרב. לספינה תהיה עצמאות אופרטיבית כספינה בודדת או כחלק מכוח משימה. הספינה תהיה חמושה בטילים מונחים ובתותחים אוטומטיים דו תכליתיים מבוקרי מכ'ם. היחס בין תותחים לטילים יהיה ניתן לשינוי בהתאם לאופי המשימות וכן ניתן יהיה להרכיב כוחות משימה בצרופים שונים של חימוש. מהירות - הספינה תוכל לנוע במהירות שיוט רצופה שתאפשר מעבר מהיר מאזור לאזור וריכוז כוח בנקודת הכרעה. טווח ההפלגה ייענה על כל משימה באגן המזרחי של הים התיכון. כושר ימי - לספינה יהיה כושר שיט טוב בים סוער. ואחרון אך חשוב, אפשרות למעבר לבנייה בארץ, לאחר קליטת הסדרה הראשונה שתבנה בחו'ל.
– שיה בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 118-116

אחרי השחרור מצה"ל

לאחר שחרורו מצה"ל נרתם בן-נון, על פי בקשתו של ראש המוסד מאיר עמית, למאמצים לשחרור עצורי העסק הביש במצרים וקיים פגישות רבות בעניין זה בארצות הברית ובאירופה. במלחמת ששת הימים התנדב למילואים והשתתף במבצעים הימיים בחזית הדרומית. עם סיום הלחימה שם, התנדב לשרת בחזית הצפונית כלוחם מן המניין, השתתף בקרבות על רמת הגולן והגיע יחד עם הכוחות הראשונים לקונייטרה. בשנת 1966 נענה בן-נון לפנייתו של ראש הממשלה לוי אשכול להקים את המכון לחקר ימים ואגמים. בשנים 1968–1982 היה בן-נון מנהלו הראשון של המכון, ולאחר פרישתו שימש כיושב ראש מועצת המנהלים של המכון עד פטירתו. במסגרת תפקידו במכון חתר בן-נון לפיתוח החקלאות הימית בישראל, לניצול יעיל של משאבי המים, והוא הניח את התשתית למחקר האוקיינוגרפי בישראל.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התנדב בן-נון לשירות מילואים והשתתף בתכנון מבצעי חיל הים ובפשיטות של שייטת 13 על נמל ע'רדקה במטרה להשמיד את ספינות הטילים של הצי המצרי. עם שוך הקרבות הצטרף בן-נון לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי "ישראל שלנו – התנועה לתמורה" שקראה להתפטרות הממשלה. בשנותיו האחרונות עבד בקיבוצו, מעגן מיכאל, תחילה כאחראי על האחזקה ובהמשך כמנהל במפעל "צורון" (המייצר חלקי מתכת מדויקים). אחר כך עבד ליד מכונת הזרקה במפעל "פלסאון" (המייצר מוצרי פלסטיק) ולבסוף היה אחראי על מערכת הבריאות בקיבוץ. בן-נון היה חבר במועצה לשלום ולביטחון. הוא התנגד להמשך נוכחותה של ישראל בשטחים, ודגל בנסיגה מהם תוך ניסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. יוחאי בן-נון נפטר ב-1994 בעת ששהה בניו יורק בשליחות הקיבוץ והמכון לחקר ימים ואגמים, ונקבר במעגן מיכאל. על שמו רחובות בחיפה ובירושלים.

לקריאה נוספת

• שיה בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), התקופה לקחה אותנו, ההוצאה לאור משרד הביטחון, תל אביב, 2003.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוחאי בן-נון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוחאי בן-נון

• סיפור הבאת סירות הנפץ ב-1948 ועדות יוחאי בן-נון על הטבעת "האמיר פארוק"
• עיטור הגבורה שהוענק ליוחאי בן-נון, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
• יוחאי בן-נון באתר הגבורה
• יוחאי בן-נון באתר הפלי"ם
• מקאמה של חיים חפר על יוחאי בן-נון