עבודה עברית
ערך זה עוסק בציונות. אם התכוונתם לפרויקט המוזיקלי, ראו עבודה עברית (פרויקט מוזיקלי).
עבודה עברית היא מונח במסכת הרעיונות הציונית שמשמעותו עבודה והתכשרות לעבודה של יהודים בכל ענף ומקצוע; והעדפתם בהעסקה אצל יהודים, על פני פועלים נכרים. השימוש במונח התגבר בתקופת העלייה השנייה, במיוחד אצל חברי מפלגות הפועלים הציוניות, אנשי תנועת העבודה. הם ראו בכיבוש העבודה, דהיינו התכשרות העצמית לעבודה בכל מקצועות העבודה, במיוחד בעבודת כפיים, על ידי יהודים, תנאי הכרחי להגשמת יעדי הציונות בארץ ישראל. התנועה הציונית שמה לה כמטרה למצוא פתרון לבעייתם של היהודים הפזורים בכל רחבי העולם, ולכן פיתחה את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל, תוך כדי קידום העבודה החקלאית בה.[1].
תוכן עניינים |
בעיית העבודה העברית [עריכה]
 |
ערך מורחב – הבועזים |
מקובל לקשור את היווצרות תפיסת העבודה העברית עם תקופת העלייה השנייה, אך הסוגיה הועלתה כבר בימי העלייה הראשונה. בני העלייה הראשונה היו מעטים ועבודת ההתיישבות נזקקה לידיים עובדות רבות. הפתרון היה העסקת פועלים ערביים. הפועלים הערבים היו מוכנים לעבוד בכל תחום תמורת שכר נמוך, והדבר גרם לריבוי עובדים ערבים במושבות היהודיות. העבודה הערבית, סתרה את המטרות והאידאולוגיה הציונית כפי שנתפסה על ידי בני העלייה השנייה, שמטרתה הייתה התיישבות ציונית בארץ ישראל וריבוי יהודים בארץ.
עם הגעת העלייה השנייה נוצר שסע בין עוליה לבין עולי העלייה הראשונה לגבי הסוגיה שנבעה מכך שעולי העלייה הראשונה העבידו את הערבים המקומיים במקום את העולים כתוצאה משיקולים כלכליים ובכך גרמו לאבטלה בקרב העולים שרבים מהם הגיעו אל מצב של עוני קשה.
כיבוש העבודה [עריכה]
|
ערך מורחב – כיבוש העבודה |
סיסמת 'כיבוש העבודה' במושבות, התפתחה בקרב בני העלייה השנייה. משמעותה - קריאה להעסקת פועלים יהודים במקום העסקת פועלים ערביים.
'כיבוש העבודה' בא לידי ביטוי בכך שהיהודים מנעו את כניסתם של הערבים למקומות עבודה חדשים שנוצרו במושבות ובמשק היהודי. בכיבוש העבודה ניתן להבחין כיצד עבודת היחיד תורמת לכל היהודים בהגשמת הרעיון הציוני[2].
יחס אנשי העליות ל"עבודה עברית" [עריכה]
העלייה השנייה [עריכה]
אנשי העלייה השנייה הגיעו מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה, על רקע קשיים כלכליים, גזירות ורדיפות. הם היו חדורי אידאולוגיה ומוטיבציה להקים המון עובד שיביא בסופו של דבר להקמת אומה ומדינה לעם היהודי בארץ ישראל. מתוך השאיפה לציונות וההתנגדות לחברה קולוניאליסטית, אנשי העלייה השנייה התנגדו להעסקת הפועל הערבי, המוכן לעבוד תמורת סכום פעוט, וקידמו העסקה של עובדים יהודים בלבד.
אנשי העלייה השנייה אומנם דגלו באחווה בין שני העמים, היהודי והערבי, אך המציאות הארצישראלית הובילה למאבק כנגד העסקת הפועל הערבי, ומכאן נולדה הדרישה להפרדה בין שני העמים. בהפרדה כפוייה זו, ניתן לראות מצד אחד תנאי הכרחי להתפתחות המשק היהודי וקידום המון יהודי עובד. אך מצד השני, דחיית הפועל הערבי גרמה לאיבה, לא תמיד כבושה, במערכת היחסים בין שני העמים. אל מול השקפה זו, הייתה קיימת השקפה אחרת הרואה בקידומם של הערבים תועלת כלכלית ליהודים, על ידי מניעת התנגשויות לאומיות ופגיעה בהם.
המאבק לעבודה עברית בימי העלייה השנייה נדון מראש לכישלון, מאחר שהפועלים היהודים ניסו לכבוש את העבודה העברית על ידי הורדת שכרם ורמת חייהם, אך הפועל הערבי עדיין נחשב לזול יותר להעסקה. העלייה ארצה נמשכה, אך מספר העולים היה קטן מדי מכדי להפעיל לחץ על נותני העבודה[3].
העלייה השלישית והרביעית [עריכה]
הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917 והמנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על ארץ ישראל, הביאו לשינוי במעמדו של היישוב היהודי בארץ. ממיעוט בארץ, הפך היישוב היהודי למוביל בכל התחומים, בעקבות העלייה השלישית שהחלה ב 1919. הבאים היו ברובם צעירים בעלי שאיפות סוציאליסטיות, שלימים יביאו להשגת הרוב היהודי בארץ.
ההתיישבות הפכה למרכזית בפעולות ההסתדרות הציונית בארץ, והיה נדמה כי העלייה השלישית תפתור את סוגיית היחסים עם הערבים. אך התקווה לרוב יהודי גרמה לירידה בחשיבות כיבוש העבודה במושבות.
גל העלייה הרביעית בשנת 1924 אופיין בעליית בעלי משפחה שהיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. תנועת הפועלים הבינה כי על מנת ליצור משק גדול ויציב, על בעלי ההון הפרטי לקחת על עצמם תפקידים למען הלאומיות, תוך ויתור על האינטרסים המעמדיים. אך המעמד הבורגני לא הראה נכונות לשאת את האחריות למשימה[4].
המאבק ל'עבודה עברית' היה מאבק לאומי וכן בעיה לאומית, שכן רק עבודה עברית הבטיחה קליטת עליה בארץ ישראל. מאבק זה יצר הזדהות מעמדית עמוקה בקרב הפועלים, שנבעה מהצורך להגן על מעמד הפועלים.
במדינת ישראל [עריכה]
בשנת 1995 תוקן חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונקבע בו איסור להפלות עובדים ודורשי עבודה מחמת הלאום אליו הם משתייכים. ממועד זה, גיוס עובדים לפי האידאולוגיה של "עבודה עברית" הוא מעשה בלתי חוקי.
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- דוד בן-גוריון, עבודה עברית, תל אביב: הוצאת הוועד הפועל, תרצ"ב-1932.
- העבודה העברית וכבושה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.
- אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1977
קישורים חיצוניים [עריכה]
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1920, מכתב ציבורי בקריאה לעידוד העבודה העברית, אתר דעת
- טרומפלדור וחברים במגדל ובכנרת, 1913. במחרשתי, גילו הגלילים, באתר יוטויב
