ט"ו באב (מועד)

ילדות רוקדות בט"ו באב

חמישה עשר באב המכונה בקיצור ט"ו באב נחוג כיום של פיוס ואהבה בעם ישראל. הדים לחג זה ניתן למצוא כבר במקרא בספר שופטים.

המשנה בסוף מסכת תענית, מתארת את החג כך:

	אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים...
– המשנה בסוף מסכת תענית

ביום זה היו בנות ישראל לובשות בגדי לבן שאולים, והולכות לרקוד בכרמים למצוא בני זוג שהיו באים בעקבותיהן. הבנות היו משתבחות כל אחת במעלות שלה. חלקן השתבחו בייחוס המשפחתי, חלקן ביופין וחלקן היו מבקשות "קחו מקחכן לשם שמים".

החג במקורות

בסיפור פילגש בגבעה (שופטים פרק כא) מוצאת המסורת את האזכור העברי הקדום ביותר לחג, והוא מצוין כחג שנחוג "מימים ימימה". אמנם המקרא אינו מזכיר תאריך מפורש, אולם חז"ל (בסוף מסכת תענית) ייחסו את החג לתאריך ט"ו באב.

מעשה פילגש בגבעה מספר על אונס של פלגשתו של איש מבני שבט לוי בידי צעירים משבט בנימין (מהיישוב גבעה) שגרם למותה. בעקבות המעשה עם ישראל ביקש למסור את חבורת המתעללים כדי להעמידם לדין, ומשסרבו בני בנימין להסגיר את הנערים, נלחמו בני ישראל בבנימין מלחמת חורמה ואף נשבעו שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין הנותרים. לאחר ששבט בנימין כמעט ונכחד מחוסר נשים, הצטערו ישראל שאסרו על עצמם לתת מבנותיהם לשבט בנימין וחיפשו פתרון לבעיית השבועה. ואכן מצאו שאפשר שצעירי בנימין הרווקים יגיעו מיוזמתם אל כרמי שילה בזמן החג ו"יחטפו" מבין המחוללות את בת זוגתם.

	וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן
– שופטים פרק כ"א פסוקים י"ז - כ"א

מהתיאור בתנ"ך גם נראה שמדובר על חג הקשור לכרמים, מן הסתם בקשר לבציר. ט"ו באב חל באמצע תקופת בציר הענבים, שנמשכת בין יולי לספטמבר. קשר בין כרמים לאהבה נמצא למשל במגילת שיר השירים, כפי שכתוב: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי"‏; "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי"‏ וחגיגות בכרמים מופיעות גם במקומות נוספים בתנ"ך‏.

בגמרא מובא שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: "בחור, שא עיניך מה אתה בוחר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל"".

סיבות לחג בדברי חז"ל

חז"ל מנו שישה אירועים שהתרחשו בתאריך זה, אך רק לשניים מהן יש רקע רומנטי:

• יום שכלו בו מתי מדבר: על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב וכעונש, בכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם קברים בתשעה באב ומחכים בתוכם למותם. חלק מהגברים היו מתים והשאר ידעו שקבלו עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו ועל כן הם המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן מתוך מחשבה שאולי טעו בתאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו. ביום זה חזר "הדיבור" אל משה - כלומר הנבואה (היא דבר ה') שפסקה מאז חטא המרגלים בשנה השנית לשהותם במדבר, חזרה אל משה עתה בשנה ה-40 וזה היה סימן לסיום גזירת נדודי דור המדבר ופתיחת תקופת דור באי הארץ.

• התרת נישואים בין השבטים: בעקבות פרשיית בנות צלפחד ובקשת בני שבט מנשה נקבע שבת יורשת נחלה תתחתן רק עם חתן משבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. עם התבססות בני ישראל בארץ, נטשטשו הגבולות בין השבטים ונתבטלה תקנה זו. ויש אומרים שמלכתחילה הלכה זו הייתה רק לתקופת כיבוש הארץ.

• הותר להתחתן עם שבט בנימין: לאחר מלחמת האחים שהייתה בעקבות פרשיית פילגש בגבעה, העם נשבע שלא ייתנו לבני בנימין נשים מישראל, ולאחר מכן הצטערו על ששבט בנימין עומד להיכחד, לבסוף מצאו פתרון לפיו הותר לבני בנימין "לחטוף" נשים מישראל בזמן החג בשילה (עמ"נ להינשא להן). (ראו סיפור פילגש בגבעה, שופטים, פרקים י"ט–כ"א, "וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן").

• יום שבר הקרדום: "יום תבר מגל" (=יום שבר הקרדום), הינו סיום כריתת עצים לבית המקדש עבור המערכה שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח. (והשמחה שבדבר: א. לעצים שלא ייכרתו; ב. השלמת המצווה מהווה סיבה לשמחה, כפי שחוגגים בסיום לימוד מסכת בגמרא וכדומה; ג. כפי שמסביר רבנו גרשום מאור הגולה, היא שעתה שהיום מתקצר והלילות מתארכין יש זמן רב יותר ללימוד תורה המשובח ואפשרי יותר בלילות.)

• יום שביטל הושע את הפרוסדאות: הפרוסדאות (=שומרי הגבול). ירבעם בן נבט שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת חשש מהתערערות שלטונו וקבע שומרי גבול שאסרו על בני ממלכת ישראל לעלות לרגל לירושלים שבממלכת יהודה. חוק זה נשמר במשך דורות בממלכת ישראל עד שהמלך הושע בן אלה ביטל את הפרדיסאות והכריז: "כל הרוצה לעלות לירושלים - יעלה". בכך התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את השלוש רגלים בירושלים יחד עם בני ממלכת יהודה, וזאת לראשונה מאז פיצול הממלכה המאוחדת. לפי חז"ל, הביטול התבצע בט"ו באב.‏

• יום בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה: קבורת הרוגי ביתר, הם הרוגי מרד בר כוכבא אשר במשך זמן רב לא היה אפשר להביאם לקבורה. חז"ל גם מציינים שהיה בכך נס: על אף הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. הברכה הרביעית בברכת המזון, ברכת "הטוב והמטיב", תוקנה בעקבות מאורע זה.

פירושים שונים נאמרו לגבי המכנה המשותף לששת האירועים. יש אומרים שכולם מתקשרים לאהבה ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. פירוש נוסף הוא שכל האירועים מביעים נחמה ותיקון של מצב קשה. זה מתאפיין גם בכך שט"ו באב חל בליל ירח מלא (כמו בכל מחציתו של חודש ירחי); השמחה הגדולה במילואה של הלבנה היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב.

עניינים נוספים

ט"ו באב הינו היום המקביל בלוח העברי והקשור בהופכיותו האסטרונומית לתאריך ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות הנחוג בימינו גם בנטיעת אילנות.

ט"ו באב משמש בהלכה כיום האחרון לנטיעה. כל נטיעה לאחר מכן נחשבת לנטיעה של השנה הבאה (למשל לצורך נטע רבעי כדאי להקדים ולנטוע לפני שעובר ט"ו באב). אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות.

בעבר, ט"ו באב היה היום בו נערך ונחתם בכל שנה פנקס הבוחרים של מדינת ישראל. אף כאן ניתן למצוא הקבלה בין התאריכים מפני שיום הולדתה של הכנסת הוא ט"ו בשבט.

החג בדורות האחרונים

בזמן הגלות, בשל האבל, הצרות והריחוק מההוויה של עם החי בארצו, נזנח ונשכח מעמדו הציבורי של החג. ציונו התבטא בעיקר באי אמירת תחנון בתפילה כשאר ימי החגים וימים שיש בהם קצת שמחה.

אמנם במנהגי עדות שונות ניתן למצוא זכר ליום זה בתקנות קהילה שונות הקשורות לענייני שידוכים וחתונות כגון בהשתדלות מיוחדת להכנסת כלה, וכן תקנות נוספות או כינוסי קהילה.

דוגמה לריבוי חתונות ביום זה ניתן לראות בסיפורו של ש"י עגנון, "בשעה אחת", המתאר את עירו בוצ'אץ' המתרחש כולו בט"ו באב, בחצי השני של המאה ה-19, ובו מתואר ט"ו באב כיום שהרבו להעמיד בו חופות.

גם יודעי ח"ן המשיכו לציין יום זה:

	"בט"ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמו שאמרו בזוהר ח"ב קל"ח, ויזהר להוסיף בתורה בלילה."
– מורה באצבע לרב החיד"א סימן ח' רל"ח.

בספרי הקבלה המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין ולכן חסידים ואנשי מעשה היו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש, וכן לאחל את ברכת הכתיבה וחתימה טובה כפי שנהוג על כולם החל מראש חודש אלול.

בתקופת תנועת ההשכלה היהודית ובתקופת תחיית הלשון העברית אנו מוצאים התייחסות ספרותית מחודשת לט"ו באב או למחולות בכרמי ארץ ישראל בתיאורים השואבים לרוב השראה מהמקורות הקדומים במסורת היהודית.

בתקופת העליות שלפני קום המדינה ישנה התייחסות ביום זה לעניינים חקלאיים וישוביים. ומאחר ותקופת בציר הענבים בארץ נמשכת חודשים היו שבחרו לחגוג את יום זה כחג יין ובציר ענבים. ישנם יישובים בהם התכנסו מכל האזור לחגוג בריקודי עם.

בישראל של ימינו, לאחר כינון המדינה, חודש מעמדו של החג, ונחוג באופנים שונים לפי סוג הציבור, בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין (Valentine's Day).

הזמריה הראשונה שהתקיימה ב-1952 נקבעה להפתח בט"ו באב‏‏, אולם בהמשך הוא התקיים במועדים סמוכים ולאו דווקא בט"ו באב.

אחד האירועים המסורתיים בציבור החילוני הוא ליל אהבה בחוף צמח שבכנרת, ובו מופעי זמר לקהל חוגגים גדול. בשנים האחרונות יש לחג זה עדנה גם בציבור הדתי, ונהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות.

כמו כן בשנים האחרונות נחוג האירוע בשילה המקראית כמעין נסיון לחדש את המסורת שהייתה נהוגה בימי קדם כמתואר בדברי חז"ל.

לקריאה נוספת

• ספר המועדים: פרשת מועדי ישראל, ערכם, גילוייהם והשפעתם בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום הזה, כרך-ו'. יצחק ליב ברוך ויום טוב לוינסקי (אספו וערכו), תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, תש"ז 1946 – תשט"ו 1954.

קישורים חיצוניים

• ט"ו באב, באנציקלופדיה ynet
• חגיגת אמצע הקיץ באתר של מט"ח
• בלדד השוחי, ט"ו באב - למה עכשיו?, באתר נענע 10
• פתאום חג אהבה - על ט"ו באב בבלוג אתר הספרייה הלאומית
• הרב אורי שרקי, שיעורים על ט"ו באב, סדרת שעורים, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים.
• ט"ו באב באתר חב"ד
• חג האהבה באתר שיטים אתר החגים של הקיבוצים
• שיעורים על ט"ו באב, באתר ישיבה
• ט"ו באב - יום הכפרה הלאומית אריה יואלי, באתר nrg ‏
• חנה פנחסי, חג החופש הנשי, ynet, ‏22.7.2010
• ד"ר יחיעם שורק, Dance of love בט"ו באב, הידען

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.