ערך מומלץ

נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ב-5 בנובמבר 1956 הסתיימה מלחמת סיני, לאחר שצה"ל כבש את רצועת עזה וחלק ניכר מחצי האי סיני. שלושה ימים לאחר מכן נאלץ ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, להודיע, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. לשטחים שפונו נכנס כוח החירום של האו"ם, ובגבול ישראל-מצרים השתרר שקט למשך עשר שנים.

ניצחון במלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמטכ"ל משה דיין ומפקד חטיבה 9 אברהם יפה במסדר הניצחון של החטיבה בו הוקראה איגרתו של בן-גוריון

ב-5 בנובמבר 1956 הסתיימה מלחמת סיני. כוחות חטיבת הצנחנים הגיעו באותו יום לראס נצראני בדרום חצי האי סיני וכוחות חטיבה 9 שיצאו מאילת הגיעו באותו יום, לאחר מסע קרקעי ממושך, לשארם א-שייח' וכבשו אותה.

במדינת ישראל השתררה תחושת ניצחון. בתום מלחמת העצמאות נוצר המושג "הסיבוב השני", שביטא מחד את רצון מדינות ערב לנקום על תבוסתן במלחמה, ומאידך את תחושת המצור במדינה קטנה המוקפת מכל צדדיה במדינות עוינות העלולות לפתוח במלחמה חדשה. בראשית שנות החמישים התדרדר המצב בגבול עם ממלכת ירדן למערבולת של פעולות הסתננות וכנגדן פעולות תגמול של צה"ל. בגבול רצועת עזה הפעילו המצרים, מאז מבצע "חץ שחור" בראשית שנת 1955, פעולות טרור של פדאיון ביישובי הדרום. החל מרוץ חימוש ששיאו היה בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, שבה קיבלה מצרים כ-40 מפציצים ארוכי טווח, כ-150 מטוסי קרב סילוניים מדגם מיג-15, טנקים סוג טי 34; והנה בתוך מאה שעות הגיעו כוחות צה"ל לקרבת תעלת סואץ ותוך שבעה ימים סיים צה"ל לכבוש חלק ניכר מחצי האי סיני ורצועת עזה, השמיד את ארסנל הנשק הסובייטי שבידי המצרים, לקח שלל מאות כלי רכב, טנקים, תותחים ואספקה, ואפילו ספינת מלחמה אחת, המשחתת איברהים אל אוול, ופתח את מצרי טיראן. כל זאת במספר מועט של הרוגים ותוך לקיחה בשבי של כ-6,000 שבויים.

במקביל לפעולת צה"ל פתחו בריטניה וצרפת במבצע מוסקיטר לכיבוש אזור תעלת סואץ. המבצע הסתיים ללא תוצאה סופית מכריעה ולא השיג את מטרתו המשנית, מיגור שלטונו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. כישלונן של שתי המעצמות העצים את תחושת הניצחון בישראל.

גם מידת התמיכה והאהדה לדוד בן-גוריון ולמנהיגותו הגיעו לשיאם. הוא נתפס בציבור כמי שהוציא את המדינה משנות המתח והכוננות שקדמו למבצע אל הניצחון המרשים, וזאת תוך חבירה לבעלות ברית שאחת מהן, צרפת, סיפקה ערב המבצע נשק רב לישראל והקנתה לה מטרייה אווירית.

מבצע סיני התקבל בקונצנזוס מימין ומשמאל, מתנועת החרות ועד מפ"ם, למעט מן השוליים השמאליים שהמבטאת שלהם הייתה מק"י. מחוץ לכנסת רק אורי אבנרי הביע בשבועונו "העולם הזה" ביקורת על חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת הקולוניאליסטיות, לדבריו, אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית בשתי סדרות של כתבות, האחת "האפוס של טיראן" על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח' והשנייה "נופלים ההולכים ראשונה" על חללי צה"ל שנפלו בקרב.

חדוות הניצחון שחשו אזרחי ישראל התבטאה ביחס לו זכה שירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי "מול הר סיני", שחובר אז, כאל הימנון בדומה ליחס לו זכה השיר "ירושלים של זהב" בתקופת מלחמת ששת הימים ולאחריה. הבית הבא מבטא את רוח השיר והתקופה:

לא אגדה, רעי
לא אגדה, רעי
ולא חלום עובר
הנה מול הר סיני
הנה מול הר סיני
הסנה, הסנה בוער
והוא לוהב בשיר
בפי גדודי בנים
ושערי העיר
ביד השמשונים[1]

הרמטכ"ל משה דיין הספקן חש בלבו רגש של חשש מפני הבאות. ביומנו כתב אז:

כשהודעתי לבן-גוריון ששארם א-שייח' נכבשה והמערכה בסיני נסתיימה, אמר, ספק בהלצה ספק ברצינות: 'ואתה אינך יכול לסבול זאת?' לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה.

[2]

"מלכות ישראל השלישית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת בשארם א-שייח', ועליו שלט "בית הכנסת מרחב שלמה"

דוד בן-גוריון, שידע לבטא אופוריה, אך היה גם שקול וזהיר, נסחף באווירת הניצחון וכתב איגרת לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, שני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.[2] באיגרתו כתב בן-גוריון:

הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית.

דוד שחם, ישראל – 40 השנים, הוצאת עם עובד, 1991‏[3]

בנאום שנשא למחרת, 7 בנובמבר בפני מליאת הכנסת היה בן-גוריון מעט יותר זהיר:

מעמד הר סיני שנתחדש בימינו... כאחד המבצעים המפוארים ביותר בתולדות העמים... חזרנו למקום תורה, מקום בו נבחר עמנו להיות עם סגולה... ישראל תשמור לעצמה לפחות חלק מן ההשגים הקרקעיים, כל עוד לא ישרור שלום.

בסיום נאומו קבע בן-גוריון מספר עמדות עקרוניות שיש "להביא אותן לדעת הקהל העולמית בכל התוקף המוסרי וההחלטיות הנחרצת", וביניהן:

  • "הסכם שביתת הנשק עם מצרים – מת ונקבר, ולא יקום לתחיה."
  • "יחד עם ההסכם נפחה נשמתם של קווי שביתת הנשק בינינו ובין מצרים."
  • "ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר, ויהיה שמו אשר יהיה, ישוכן בתחומיה, או באחד השטחים מהמוחזקים על ידה."[4]

בדיון שנערך בכנסת, לאחר נאום ראש הממשלה, הצביעו כל חברי הכנסת, מלבד נציגי מק"י, בעד החלטה המאמצת את עיקרי הנאום. מנהיג האופוזיציה מנחם בגין קרא אל עבר ספסלי הממשלה "יישר כוחכם" ופרץ ברנשטיין מנהיג הציונים הכלליים הביע הוקרה מיוחדת למבצע.

ההחלטה על הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחויות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שבישראל שררה אווירת הניצחון, חלו התפתחויות בינלאומיות שחרצו את גורל המערכה. ב-6 בנובמבר נערכו בחירות לנשיאות ארצות הברית והנשיא דווייט אייזנהאואר נבחר לתקופת כהונה שנייה, ברוב שהיה מבין הגדולים בתולדות ארצות הברית. אייזנהאואר לא היה עוין למדינת ישראל, אך גם לא היה מידידיה המובהקים, הוא העדיף את האינטרס האמריקאי של חיזוק מעמדה של ארצות הברית במדינות ערב ואזור המזרח התיכון. הנשיא, ויותר ממנו מזכיר המדינה שלו ג'ון פוסטר דאלס, צידדו בהקמת בריתות אזוריות כדוגמת ברית בגדאד שהוקמה בשנת 1955 והייתה ברית צבאית ומדינית בין בריטניה, עיראק, טורקיה, פקיסטן ואיראן. היבחרו ברוב גדול והעובדה כי נבחר לתקופת כהונה אחרונה ולא יתמודד יותר על הנשיאות, הקנתה לו חופש פעולה מרבי. הנשיא לא היה שבע רצון מההתקפה המשולבת על מצרים, זו הישראלית במבצע סיני, וזו הבריטית-צרפתית במבצע מוסקיטר. הוא ראה את העובדה כי ההתקפות נערכו בתקופת מערכת הבחירות שלו, כניצול לרעה של ההזדמנות לפעול כשנשיא ארצות הברית אינו פנוי למהלכים מדיניים.

בברית המועצות שלט אז הצמד ניקיטה חרושצ'וב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, ולצדו ראש הממשלה ניקולאי בולגנין, שניהלו מדיניות בינלאומית קשוחה ודיכאו בכוח את המרד ההונגרי שהתחולל באותה עת. הם נקטו מדיניות פרו-ערבית וחימשו את מצרים בנשק רב. ההנהגה הסובייטית ראתה פגיעה חמורה באינטרסים שלה במזרח התיכון מההתקפות על מצרים וכן מן העובדה כי במבצע סיני הושמדה ונלקחה שלל כמות כבירה של נשק סובייטי, דבר שהיה בו גם משום פגיעה ביוקרתה.

הנאום לאומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יממה לאחר נאומו של דוד בן-גוריון בכנסת, ב-8 בנובמבר נהפכה הקערה על פיה. מאז שעות הערב המוקדמות חזר קול ישראל, מדי כמה זמן, על הודעה כי בקרוב צפויה הודעה של ראש הממשלה לאומה. שעות הערב חלפו בזו אחר זו, כשהמתח בציבור גובר ורק בשעה 12:30 אחר חצות עלה דוד בן-גוריון לשידור ונשא נאום לאומה:

"אתמול מסרתי בכנסת על הנסיבות והמניעים שהכריחו אותנו לנקוט אמצעים מקיפים ונמרצים נגד בסיסי הפדאיון הנפוצים בכל במדבר סיני. עם ראשית הפעולה נקראה עצרת או"ם יוצאת מן הכלל לדון במצב שהחמיר במזרח התיכון".

"באותו הזמן שצבאנו השמיד קני המרצחים בסיני ניסו צבאות צרפת ובריטניה לתפוס את תעלת סואץ. העצרת החליטה לדרוש מכל הצדדים הפסקת אש – וביום 3 בנובמבר הודענו למזכיר הכללי של האו"ם שמצדנו הופסקה האש... העצרת המיוחדת לא הסתפקה בהפסקת אש; ולפי הצעת ממשלת ארצות הברית קיבלה ברוב עצום עוד שתי החלטות: אחת הדורשת מאנגליה ומצרפת להחזיר כל כוחותיהן מטריטוריה מצרית ותובעת מישראל להחזיר מיד כל כוחותיה אל מאחורי קווי שביתת הנשק..., החלטה שנייה היא על הקמת כוח חירום בינלאומי של או"ם

.

כאן הגיע בן-גוריון לעיקר נאומו והודיע כי שתי החלטות האו"ם הועברו לישראל במלואן בבוקר יום נאומו וכי קיבל שתי איגרות, האחת מראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין והשנייה מנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר. ראש הממשלה הוסיף כי כינס את כל נציגי הסיעות בכנסת (למעט סיעת מק"י) ומסר להם על המתרחש, וכי הממשלה התכנסה אותו יום פעמיים וקיבלה החלטה.

וכאן ציטט בן-גוריון את שתי האיגרות. איגרתו של ראש ממשלת ברית המועצות הייתה החמורה בין השתיים. נאמר בה בין היתר:

"הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות של מדינת ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות האו"ם ועקרונותיו. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא... את מעשה התוקפנות... וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם..."

.

בהמשך ציטט בן-גוריון את האיומים הבאים:

ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם ובגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת למדינת ישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה".

"בהיותה מעונינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית, ברגע זה, אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפנים"

.

האיגרת הסתיימה בדרישה כי "כל עוד לא מאוחר מדי" תפסיק ישראל את כל הפעולות הצבאיות נגד מצרים ותוציא את צבאה מן הטריטוריה המצרית. וכאן ציינה האיגרת את הצעד המעשי הראשון שנקטה ברית המועצות בכך שהחליטה להחזיר מיד את השגריר הסובייטי בישראל, אלכסנדר אברמוב, לברית המועצות.

האיגרת שצוטטה הסתיימה במילים:

אנחנו מקווים כי ממשלת ישראל תבין ותעריך באורח הנכון את התראתנו זו

.

בן-גוריון המשיך וקרא את תשובתו לבולגנין:

"...זה למעלה משנתיים ששליט מצרים אירגן כוח מיוחד שנקרא בשם פדאיון, המיועד לחדור בהחבא לתחומי ארצנו ולרצוח תושבים: עובדים בשדה, עוברים בדרכים ויושבים בבתיהם. תחילה פעלו חבורות אלה רק מתוך שטחים מוחזקים בידי מצרים, כגון רצועת עזה. בזמן האחרון הוא אירגן חבורות רוצחים אלה בירדן, בלבנון ובסוריה, וחיי איכרינו על הגבולות נתונים יום יום להתנקשויות רצחניות אלה... בפקודה מיום 15 בפברואר 1956 של מפקד הדביזיה השלישית המצרית בסיני... (כפי ההעתק הפוטוסאטי המצורף כאן) נאמר בין השאר: "על כל מפקד להכין עצמו ופיקודיו למערכה הבלתי נמנעת עם ישראל, במגמה להגשים את מטרתנו הנעלה, דהינו חיסולה של ישראל והשמדתה בזמן הקצר ביותר ובקרבות הברוטאליים והאכזריים ביותר"... שליט מצרים אירגן... חרם כלכלי על ישראל. הוא הטיל הסגר על חופש השיט שלנו בסואץ ובמצרי אילת...לפני כשבועים כרת השליט המצרי ברית צבאית עם ירדן וסוריה המכוונת נגד ישראל"

.

"לכן הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר הייתה הכרח של הגנה עצמית...בהיענותנו לקריאת או"ם הפסקנו את האש...אתמול הודעתי בכנסת בשם ממשלת ישראל כי אנו מוכנים להיכנס מיד למשא ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף פעולה...אני חייב לבסוף להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל, הכלול באיגרתך, מדיניות החוץ שלנו מוכתבת על ידי צרכינו החיוניים ועל ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה. כמדינה ריבונית אנו קובעים בעצמנו את דרכנו, ואנו שותפים לכל העמים שוחרי השלום בעולם בשאיפה ליחסי שלום וצדק באזורנו ובעולם כולו"

.

בן-גוריון סיים את איגרתו מבלי להגיב כלל על דרישת הנסיגה, על כך ישיב בהמשך רק לנשיא ארצות הברית.

בן-גוריון עבר לקרוא את איגרתו של הנשיא אייזנהאואר. בניגוד לאיגרת האחרת הייתה זו איגרת אדיבה וידידותית. הנשיא פתח במלים "ראש הממשלה היקר" וסיים במלים: "באיחולים טובים ביותר ובידידות". האיגרת אמרה בין היתר:

כידוע לך קבעה עצרת או"ם סידור של הפסקת אש במצרים, ומצרים, צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל הסכימו לכך. יישלח למצרים כוח של או"ם... גוף זה תבע שכל הכוחות הזרים האחרים יעזבו הטריטוריה המצרית, ובייחוד שכוחות ישראל יחזרו לקווי שביתת הנשק... הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית, כפי שנדרש על ידי או"ם, הובאו לתשומת לבי.

עלי להגיד בגילוי לב, אדוני ראש הממשלה, כי ארצות הברית מתייחסות להודעות אלה – במקרה שהן נכונות – בדאגה עמוקה. כל החלטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים... להשיב השלום במזרח התיכון, ועתידות להביא לידי הוקעת ישראל כמפירה עקרונות או"ם והוראותיו... איני צריך להבטיח לך האינטרס העמוק שיש לארצות הברית בארצך... אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת או"ם הדנות במשבר הנוכחי ותודיע מיד על החלטתך. יהיה זה מצער מאד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בעניין חמור כזה, הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בקואופרציה הידידותית שבין שתי ארצותינו

.

אגרת התשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום קריאת שתי האיגרות הגיע בן-גוריון לעיקר. הוא קרא את תשובתו לנשיא, שבה הודיע לו במפורש על נסיגת כוחות ישראל ממצרים:

...את הצהרתך שכוח או"ם נשלח למצרים קיבלנו ברצון. לא אני ולא שום דובר מוסמך של הממשלה לא הגיד שאנחנו נספח את מדבר סיני לישראל. בשים לב להחלטת או"ם נחזיר ברצון כוחותינו, כשרק ייעשו הסידורים הנאותים עם או"ם בדבר כניסת כוח בינלאומי לאזור תעלת סואץ....אני מביע הוקרתי לממשלתך על עמידתך לימין ישראל ועל מדיניות ממשלתך לתמוך בארצנו. אני יודע כי הדברים יצאו מלבך ואני רוצה להבטיחך כי תמצא את ישראל מוכנה לסייע לארצות הברית להחזרת השלום ולחיזוק הצדק והשלום בעולם

.

סיום הנאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסיום פנה בן-גוריון לעם בישראל:

לא אוכל לסיים דברי, מבלי להגיד כמה דברים לחברי לנשק. עשיתם כדרככם בגבורה עילאית שליחות האומה. יהיו מה שיהיו תוצאות המאבק המדיני, אל יחשוב מישהו מכם שמפעל גבורתכם וחירוף נפשכם לא נתנו ולא יתנו פריים המלא. שלוש מטרות ראשיות הצגנו לעצמנו במבצע סיני:

  1. השמדת הכוחות של האויב.
  2. שחרור שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים.
  3. הבטחת חופש השיט במיצר אילת ובסואץ.
...הועמדנו במבחנים קשים גם בימי מלחמת הקוממיות... רק קצרי ראות אינם רואים את הגדולות שהשגנו הפעם, אם כי המטרה טרם הושגה. אין כוח בעולם שיעשה לאל ניצחונכם הגדול, וישראל אחרי מבצע סיני לא תהיה כישראל לפני מבצע אדיר זה. יש ערך היסטורי לפועלכם ואני מאמין כי עמנו כולו יהיה ראוי לו.

[5]

רושם הנאום על הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעות ההמתנה הרבות לנאום ראש הממשלה, שהציבור הוכן לקראתו בהודעות חוזרות ונשנות במשך הערב, לא היו לצורך השגת אפקט דרמטי לנאום, אלא נגרמו בגלל איחור בקבלת אישור אמריקאי לפרסם בפומבי את איגרתו של הנשיא, שנגרם עקב קלקול במערכת הקשר שבין מחלקת המדינה לבין שגרירות ארצות הברית בישראל. למרות התפנית החדה, קיבל הציבור הישראלי בתדהמה ובאווירת דכדוך אך בהבנה את החלטת הנסיגה מסיני, שהתחוללה תוך פרק זמן של יממה בלבד, לאחר שבאותו הזמן החלו כבר להגיע ידיעות כי ברית המועצות מאיימת על פגיעה בישראל בטילים ארוכי טווח ולשגר לאזור "מתנדבים" מוסלמים מהרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות. האיגרת הבוטה של בולגנין, שפתחה בניגוד לנוהל המקובל בהתכתבות שבין ראשי מדינות, במלים "אדון ראש ממשלה" ללא כל הקדמה של מילות נימוס, האיום המפורש בה על עצם קיומה של המדינה, וסיומה בחתימתו של בולגנין ללא מילות סיום, המחישו לציבור את גודל הסכנה לעצם קיומה של המדינה שנמנעה על ידי החלטת הנסיגה. הציבור הבין גם מאיגרתו של נשיא ארצות הברית, שפתחה במלים "ראש הממשלה היקר" ונעטפה במילות נימוסין, כי הפעם לא תעמוד ארצות הברית לימין ישראל.

העתיד יוכיח כי משלוש המטרות, אשר לדברי בן-גוריון הושגו במבצע, מומשו רק שתיים, השמדת הכוח המצרי שאיים על ישראל וחופש השיט במפרץ אילת. בעתיד לבוא יתברר כי שתי מטרות אחרות לא הושגו במלואן, זו שבן-גוריון קרא לה "שחרור שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים" כשכוונתו הייתה לרצועת עזה, וחופש השיט בתעלת סואץ שהושג רק בחלקו באמצעות העברת סחורות לישראל בספינות זרות, תוך הפרעות ושיבושים מצד המצרים.

בימים שלאחר נאומו של ראש הממשלה השתרר הלך רוח של דכדוך בציבור הישראלי. הרגשת הניצחון חלפה כבמחי יד. השינוי המהיר והחד בין רוממות דבריו של בן-גוריון בהודעתו יום קודם לכן בכנסת, לבין הודעתו על הנסיגה בנאומו הלילי לאומה, בהפרש של יממה בלבד, גרם לתחושה קשה. עם זאת העם קיבל בהבנה את המניעים שגרמו להחלטת הנסיגה[דרוש מקור] והתחושה בציבור הייתה כי בהחלטה זו נמנע סיכון גדול למדינה. הלך רוח זה בא לידי ביטוי במאמרו של העיתונאי הבכיר משה ז"ק "הנסיגה וההתקדמות" שהתפרסם במעריב ב-9 בנובמבר 1956.[6] לא היו כל הפגנות מחאה ברחבי המדינה, וב-14 בנובמבר אישרה הכנסת את ההחלטה ברוב קולות, בהתנגדות תנועת החרות שכינתה את החלטת הנסיגה "כניעה ללא תנאי" והתרעמה על כך שהיא נתקבלה ללא דיון בכנסת.

הנסיגה והמאבק המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

15 בדצמבר 1956, כוחות צה"ל נסוגים מסיני

צה"ל לא החל בנסיגה מיד לאחר הודעת ראש הממשלה, אלא המתין עד התארגנותו של כוח החירום של האו"ם. ב-15 בנובמבר התחיל תהליך הנסיגה. ביום זה הגיעו למצרים כוחות החלוץ של כוח החירום של האו"ם. באותו יום הגיעה לממשלת ישראל איגרת נוספת של ניקולאי בולגנין. בנוסף לדרישה החוזרת לנסיגה באה הפעם דרישה חדשה – כי ישראל תשלם פיצויים למצרים. האיגרת באה בתשובה לאיגרתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון מה-8 בנובמבר ובולגנין התנצח בה עם טענותיו של בן-גוריון, וטען כי לא מדינות ערב הן התוקפניות, אלא ישראל היא התוקפנית. האיגרת נשלחה לאחר שבן-גוריון כבר הודיע על נסיגת כוחות ישראל ממצרים ועל כן נימתה פחות חריפה מזו של איגרתו הקודמת של בולגנין. הוא ציין כי ברית המועצות קיבלה לתשומת לבה את הסכמת ישראל להוציא כוחותיה ממצרים, אך עם זאת הדגיש את הצורך "לאחוז באמצעים שימנעו פרובוקציות חדשות מצד ישראל".

כעבור יומיים השיב בן-גוריון לאיגרת וכתב כי מצרים היא זו שממנה מגיעים פיצויים למדינת ישראל על הפלישה בשנת 1948, על החרם הכלכלי, על ההסגר הימי, על מאות הנרצחים הישראלים מפעולות הפדאיון ועל הנזקים שנגרמו על ידם.

ממשלת ישראל האמינה עדיין כי אפשר להתמקח לא רק על קצב הנסיגה אלא גם על היקפה, וכי ניתן יהיה לשמור על הישגים טריטוריאליים מסוימים, בעיקר על רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון בנאומו הלילי "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים", ועל הדרישה שייאסר על צבא מצרים לחזור לשטחים שיפונו. נציגי ישראל ערכו בארצות הברית מבצעי הסברה רחבים והצליחו לגייס לטובת דרישות ישראל קולות רבים בקונגרס האמריקאי ובתקשורת, אבל ממשלו של הנשיא אייזנהאואר, שהבחירות היו כבר מאחוריו, לא הושפע מכך והתעקש על נסיגה ישראלית מלאה. הממשל סירב לתמוך בדרישת ישראל לקשור את הנסיגה עם הסכם ישראלי-מצרי על הפסקת הלוחמה, ונציגיו באו"ם תמכו במזכיר האו"ם דאג המרשלד שתבע נסיגה ישראלית מלאה, כולל מעזה, לפני כל משא ומתן על הסדר.

כבר ב-11 בנובמבר וב-12 בנובמבר התחוללו התפרעויות ברפיח, לאחר שנערכו חילופי כוחות בין יחידות צה"ל שהחזיקו בעיר והתושבים סברו כי צה"ל עומד להתפנות מן העיר. מיריות חיילי צה"ל לעבר המתפרעים נהרגו ונפצעו כ-30 מן התושבים.[7]

כינוס בהשתתפות המושל סגן אלוף חיים גאון, וראש עיריית עזה, רושדי א-שאווה, 10.12.1956
15 בינואר 1957, חיילי צה"ל וחייל יוגוסלבי מכוח UNEF של האו"ם מסמנים את קו הנסיגה החדש, 25 ק"מ מן העיר אל עריש

כדי לחזק את מעמדה של ישראל ברצועת עזה החלו פעולות ממשל מזורזות ברצועה; משטרת ישראל התמקמה בערי הרצועה, אורגנו עבודות צבוריות, סופקו מוצרי מזון במחירים מוזלים וב-26 בנובמבר כוננה מועצת עיר חדשה בעזה בראשותו של נכבד מקומי בשם רושדי אל-שאווה, מי שכיהן בעבר כראש עיריית עזה בשנים 19391951. בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין חאן יונס ובית חאנון.

הלך הרוח במדינה היה כי פעולות ממשל אלו תחזקנה את אחיזתה של ישראל ברצועה וישראל תמשיך להחזיק בה. בעיתון "דבר" מ-27 בנובמבר 1956 הופיע תיאור אידילי של החיים בעזה תחת שלטון ישראל:

סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם.

[8]

במקביל המשיכה ישראל במאמצים מדיניים להגיע לידי הסכמה בדבר השארתה של רצועת עזה בשלטון ישראל.

ב-22 בנובמבר הודיעה שרת החוץ גולדה מאיר למזכיר האו"ם דאג המרשלד כי כוחות ישראל נסוגו כבר "לכל אורך חזית סיני במקומות שונים ובמרחקים שונים".

במשך חודש דצמבר 1956 נמשכה נסיגה איטית של כוחות צה"ל מסיני, תוך לחץ כבד של האו"ם להחיש את הנסיגה. מזכיר האו"ם דאג המרשלד הודיע באיגרת לשרת החוץ גולדה מאיר כי "בשום פנים ואופן לא ארשה עיכוב הפינוי בהתאם לדרישתה הבלתי מסויגת וללא תנאים של העצרת". ב-2 בדצמבר הודיעה ישראל לאו"ם כי הושלם הפינוי של 50 הקילומטרים הראשונים מזרחית לתעלת סואץ כולל מעבר המיתלה. ב-5 בדצמבר חצה גדוד יוגוסלבי מכוח האו"ם את תעלת סואץ והחל לנוע לעומק סיני. ב-8 בדצמבר הודיעה ברית המועצות כי לאור הפינוי של הכוחות הבריטיים, הצרפתיים והישראלים, לא יישלחו מתנדבים סובייטיים למצרים. בזאת הוסר איום ההתערבות הצבאית הישירה של ברית המועצות באזור, במסווה של משלוח מתנדבים, שהיה בין הסיבות שהביאו להחלטת הנסיגה הישראלית. ב-17 בדצמבר החל צה"ל לפנות כוחותיו ל-25 קילומטרים נוספים.

תוך כדי הנסיגה האיטית עשתה ישראל מאמצים להגיע להסכמה עם האו"ם וארצות הברית להשיג הבטחה כי צבא מצרים לא יחזור לשטחי סיני שיפונו, אך ללא הצלחה. ב-3 בדצמבר הודיעה שרת החוץ גולדה מאיר בשידור טלוויזיה בארצות הברית כי ישראל מנהלת משא ומתן עם האו"ם בדבר נסיגה סופית מרצועת עזה, אך דורשת התחייבות כי כוחות צבא מצרים לא יחזרו בדיוק לאותם מקומות בהם היו לפני המבצע.

במקביל המשיכה ישראל להיאחז ברצועה, כוננה מועצת עיר בחאן יונס, פתחה סניף דואר בעזה וחידשה את הלימודים בבתי הספר בעיר. ב-19 בדצמבר הצהיר דוד בן-גוריון לעיתון ניו יורק טיימס: "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור". כן המליץ בן-גוריון בראיון זה על פירוז סיני ובינאום מצרי טיראן.

בן-גוריון חזר על דברים אלה באותו יום כשהודיע בכנסת על התנגדותה של ישראל לחזרת המצרים לרצועה, והצהיר כי: "ישראל לא תסכים בשום פנים ואופן לשוב הפולש המצרי לרצועה זו".

ב-29 בדצמבר נפגשה שרת החוץ גולדה מאיר עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס בוושינגטון הבירה והוא הביע בפניה את מורת רוחו על מה שכינה "הניסיון להציג תנאים להחלטת הפינוי של האו"ם" והדגיש בפניה בתוקף כי על ישראל לבצע נסיגה מלאה לקווי שביתת הנשק.

ב-8 בינואר 1957 השלימה ישראל את פינוי כוחותיה מכל השטחים שכבשה ממערב לאל עריש, אך ניסתה לעכב את המשך הנסיגה בדרישה לערבויות בינלאומיות נגד תוקפנות מצרית חדשה בטרם תמשיך לסגת, אך ארצות הברית תבעה כי קודם תושלם הנסיגה עד לקווי שביתת הנשק ורק אז יהיה דיון בערבויות.

בישראל התעורר ויכוח ציבורי ומפלגתי בשאלת המשך הנסיגה. מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין, התנגדו להמשך הנסיגה. גם מפלגת אחדות העבודה, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה להמשך הנסיגה מצפון סיני והצביעה נגדה בממשלה, אך בהצבעה בכנסת, ב-15 בינואר, שמרה על משמעת קואליציונית והצביעה נגד הצעת תנועת החרות להביע אי אמון בממשלה. ההצעה נפלה ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה וכן מק"י והסיעות החרדיות ובהימנעות סיעת הציונים הכלליים, כנגד 11 קולות סיעת חרות.

הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוהים – לך!", רמז לקריאתו של ליאופולד אמרי לעבר ראש הממשלה הפייסן נוויל צ'מברלין בפרלמנט הבריטי במאי 1940. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוהים", שבשמם לדבריו התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות".[9]

ב-15 בינואר יצאו כוחות צה"ל מאל עריש. הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין היה יחד עם הכוחות המפנים, ולשאלת עיתונאי על הרגשתו, השיב:

"המפקדים חייבים לאכול מנות צה"ל, גם טעימות גם מרירות."

צה"ל יצא מאל עריש ובמקומו נכנסו לעיר יחידות יוגוסלביות מכוח החירום של האו"ם.

דגל ישראל על ג'בל מוסא בתום מלחמת סיני

בו ביום נכנסה יחידה הודית למנזר סנטה קתרינה. כניסתה סמלה יותר מכל את נטישת סיני על ידי ישראל, זאת מאחר שמיד לאחר המלחמה הודגש בעיתונות כי ההר ג'בל מוסא, שהמנזר שוכן על צלעו, הוא הר סיני התנ"כי והודגש שמו בעברית – "הר משה", ורחבעם זאבי כשאליו נילווה אורי דן הניף עליו את דגל ישראל, ורשם שם על קלף:

"ראשוני צבא ההגנה לישראל – נפעמים ומתרוננים, נושמים אוויר פסגות."

ב-22 בינואר נסוגו כוחות צה"ל, עד הגבול המנדטורי עם מצרים, והמשיכו להחזיק ברצועת עזה והחוף המזרחי של סיני לאורך מפרץ אילת. כולל בשארם א-שייח'.

בראשית חודש פברואר 1957 הגיע הלחץ על ישראל, להשלים את הנסיגה, לשיאו. ב-2 בפברואר הוגשו לעצרת האו"ם שתי הצעות החלטה, האחת להשלים מיד את הנסיגה, בעדה הצביעו 71 מדינות והשנייה כי בעקבות הנסיגה יבואו מאמצי שלום, בעדה הצביעו 56 מדינות. בעקבות ההחלטה תבע מזכיר האו"ם דאג המרשלד כי ממשלת ישראל תודיע על השלמת הנסיגה עד 7 בפברואר בחצות. הממשלה דחתה את הדרישה.

מפלגות הקואליציה, מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה והמפלגה הפרוגרסיבית, ערכו ב-9 בפברואר הפגנות המונים בשלוש הערים הגדולות, בססמה "נגד שיבת המרצחים המצריים לעזה, נגד הכניעה לנפט הערבי, בעד שיט חופשי במפרץ אילת ובתעלת סואץ, בעד שלום במזרח התיכון". בהפגנות השתתפו רבבות אנשים. בתל אביב הוערך מספר המפגינים ב-150,000 איש.[10]

מגעים שניהל באותה עת שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, עם מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס לשם קבלת תמיכה אמריקאית לחופש שיט במצרי טיראן עלו בתוהו. ב-17 בינואר הכריז הנשיא דווייט אייזנהאואר כי ארצות הברית אינה מוכנה להעניק ויתורים נוספים לישראל. ב-28 בפברואר הגישו מדינות הגוש האסייתי-אפריקאי לעצרת האו"ם הצעת החלטה להטיל סנקציות על ישראל, ורק אז הסכימה ארצות הברית להצהיר כי מפרץ אילת הוא נתיב שיט בינלאומי הפתוח למעבר ספינות כל המדינות וכי לחופיו יוצב כוח החירום של האו"ם. בעקבות זאת הכריזה שרת החוץ גולדה מאיר בעצרת האו"ם ב-1 במרץ 1957 כי ישראל תפנה את מצרי טיראן ורצועת עזה, בהנחה שכוח החירום של האו"ם יוצב בהם, וכי ישראל תשמור לעצמה, אחרי הנסיגה, את זכות ההגנה העצמית על פי מגילת האו"ם, אם ייפגע חופש השיט במצרי טיראן.

בעקבות הודעת שרת החוץ שיגר הנשיא אייזנהאואר לראש הממשלה דוד בן-גוריון איגרת בה נאמר בין השאר:

"שמחתי מאד על החלטת ממשלתך לסגת במהירות נסיגה מלאה אל מאחורי קווי שביתת הנשק, כפי שקבעה שרת החוץ שלך בנאומה אתמול בעצרת הכללית. אני מביע תקווה כי ביצוע הנסיגה יתקדם במהירות המקסימלית. יודע אני כי החלטה זו לא הייתה קלה, אולם אני מאמין כי לא תהיה לישראל שום סיבה להצטער אחרי שתפעל בהתאם להרגשה התקיפה של הקהילייה הבינלאומית."[11]

בדברים אלה היה רמז להבטחה עמומה מצד ארצות הברית לשמירת חופש השיט לישראל במצרי טיראן.

ראש הממשלה החליט לבצע את הנסיגה עד תומה. עוד בשלבי הפינוי הקודמים ביצעה ישראל שתי פעולות גדולות ברחבי סיני, האחת, "מבצע לקט" בו נלקחו שלל כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד מכני הנדסי וציוד צבאי של המצרים. כל השלל הרב פונה מהר ככל האפשר לישראל, ושם עבר שיפוצים. השנייה, "מבצע עמורה": בו הרס חיל ההנדסה את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני (ועל כך זכה גדוד "אסף" לצל"ש רמטכ"ל גדודי ראשון בצה"ל).

בזירה הפוליטית הפנימית עוררה הנסיגה הסופית סערה. סיעות מפ"ם ואחדות העבודה החליטו, לקראת הדיון בכנסת על הנסיגה הסופית, להצביע נגד הנסיגה. כדי לא לפרק את הקואליציה החליטה הנהלת הקואליציה שלא להגיש לכנסת הצעת החלטה מטעם הקואליציה, אלא רק שכל סיעות הקואליציה, לרבות מפ"ם ואחדות העבודה, תצבענה נגד הצעת ההחלטה של האופוזיציה.

ב-5 במרץ 1957 התכנסה הכנסת לדון בנסיגה הסופית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר:

"במשך חמישה ימים הבסנו שלוש דיוויזיות מצריות בסיני וברצועת עזה, הרסנו כל בסיסי הפדאין והשמדנו ותפסנו חלק גדול של הציוד הצבאי המצרי – נשק ימי, יבשתי וגם אווירי. מבצע סיני היה הכרחי, צודק וכדאי אך ורק בשביל תוצאה זו בלבד."[12]

בן-גוריון הוסיף ואמר כי תודות למאבק המדיני שניהלה ישראל הכיר העולם בחופש השיט במפרץ אילת וכי:

"זהו נכס גדל-ערך שהנחיל לנו מסע סיני כתוצאת לוואי, נוסף על המטרה העיקרית והראשית – הצלת ישראל מתוקפנות הרודן המצרי ובעלי בריתו. דבר שני שהצלחנו במשך חודשים אלה להביא לדעת הקהל בעולם זוהי סכנת הפדאיון המאורגנים, המאומנים והמופעלים על ידי שליטי מצרים".

נאומו של ראש הממשלה שהחל בשעה 9:30 בערב נמשך שעה וחצי. הנאום היה רצוף בקריאות ביניים מספסלי תנועת החרות שנענו מקריאות ביניים מצד ספסלי מפא"י. חבר הכנסת חיים לנדאו הטיח בפני ראש הממשלה: "אתה ולא נאצר הבסת את צה"ל". בן-גוריון התעלם בנאומו מקריאות הביניים.

ראשון הנואמים לאחר ראש הממשלה היה ד"ר יוחנן באדר מסיעת חרות שדיבר על "אסון הנסיגה" ואמר:

"לו היה צה"ל ממשיך לעמוד ליד תעלת סואץ היינו היום בעמדת מיקוח חזקה, אבל הממשלה החליטה על נסיגה ואיבדה את פירות הניצחון...טעות זו חזרה ונשנתה בנסיגה מקו אל עריש – אבו עגילה, שהוא קו הגנה חיוני...על הממשלה היה להצהיר שרצועת עזה צריכה להישאר תחת שלטון ישראלי לא רק משום שהיא חשובה מבחינה צבאית, אלא גם משום שהיא חלק אינטגרלי מישראל."[13]
העמסת ציוד על ספינת חיל הים "מזנק", בנמל שארם א-שייח', לקראת הנסיגה, 8.3.1957

ממשלת ישראל לא המתינה יותר ובעוד הדיון בכנסת המשיך להתנהל גם למחרת, ב-6 במרץ החלו כוחות צה"ל לפנות את רצועת עזה. ב-8 במרץ הפינוי שארך 22 שעות הושלם כאשר טור של זחל"מים וטנקים, שהיוו את המשמר העורפי של הכוח המפנה, יצא את רפיח בשעה 5.00 אחר הצהרים ויחידה שוודית של כוח החירום של האו"ם נכנסה לרצועה.

באותו יום השלימו כוחות צה"ל את פינוי שארם א-שייח', שבינתיים קיבלה כבר בישראל את השם "מפרץ שלמה", כשם שהאי טיראן קיבל כבר את השם "יטבת". הפינוי הושלם כאשר רצועת החוף המזרחית של סיני נמסרה בשעה 6:00 בערב ליחידה פינית מכוח החירום של האו"ם וכשעה וחצי לאחר מכן הורד דגל ישראל מעל לתורן בשארם א-שייח' ובמקומו הונף דגל האו"ם וצה"ל מסר את המקום ליחידה הפינית. מפקד היחידה הפינית מסר לקציני צה"ל במקום כי תפקיד יחידתו הוא לפקח על מעבר חופשי של ספינות בְמצרים. הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין נכח במעמד זה. הציוד והחיילים הועמסו על ספינות חיל הים הישראלי שהפליגו לנמל אילת. בזאת הגיע לקיצו שלטון ישראל בסיני שארך 5 חודשים. תקוות ישראל הייתה כי בעקבות הפינוי תקיים ארצות הברית את הבטחתה לקיום חופש שיט ישראלי במצרי טיראן.

עם תום הפינוי השתרר בגבול ישראל-מצרים שקט שנמשך עשר שנים.

עשור של רגיעה בגבול מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה הדנית "בריגיטה טופט" עוגנת בנמל אילת ולצדה אניית חיל הים "מזנק", מרץ 1957

עם השלמת הנסיגה נותר לראות אם יישמר חופש השיט במצרי טיראן. ישראל החליטה להעביר במְצרים מטענים על גבי ספינות זרות שאינן נושאות דגל ישראל. הראשונה הייתה הספינה הדנית "בריגיטה טופט" שנחכרה על ידי חברת צים. הספינה בת 3,500 טון הטעונה במטען של חמניות ובוטנים ליצור שמן עברה ב-24 במרץ 1957 את המצרים ללא הפרעה והגיעה לנמל אילת שם נתקבלה בחגיגיות.[14] מאילת הפליגה הספינה לנמלי אפריקה ואסיה כשהיא נושאת מטען של מלט ואשלג. חופש השיט הפך לעובדה. בעקבותיה באו ספינות רבות ולאורך זמן. המצרים נשארו פתוחים בערבותה של ארצות הברית למעבר ספינות וסחורות לישראל במשך עשר השנים שלאחר מכן.

בהמשך העבירה ישראל מטענים בספינות זרות דרך תעלת סואץ, אך שם נתקל המעבר לעתים בקשיים. במקרה אחד הורידו המצרים ב-22 ביולי 1957 מן הספינה "בריגיטה טופט" את העיתונאי רפי נלסון ועצרו אותו למשך תקופה מסוימת, ובמקרה השני החרימו מטען המיועד לישראל מן הספינה הדנית "אינגה טופט". בפעמים אחרות עיכבו המצרים שלא לצורך ספינות אחרות שהובילו מטענים לישראל.

שלוש תוצאות חשובות נוספות באו בעקבות הנסיגה, האחת, השתרר שקט יחסי בגבול ירדן, שידע, בשנת 1956 עד למבצע, את אחת התקופות הסוערות ביותר של פיגועים מחד ופעולות תגמול מאידך. שקט זה הופר רק בשנת 1964 עם פעולת הטרור הראשונה של ארגון הפת"ח בניסיון לבצע פיגוע במוביל הארצי.

התוצאה השנייה הייתה השקט בגבול מצרים. לאחר תקופת ביניים בחודשים אפריל, מאי ויוני 1957, בהם אירעו עדיין מספר מעשי מיקוש ונזקים לרכוש ביישובי גבול הרצועה ופגיעות אחדות בגוף ובנפש, פסקו פעולות הפדאיון והשתרר שקט בגבול ישראל-מצרים.

התוצאה השלישית והחשובה מכל – חצי האי סיני נשאר מפורז למשך עשר שנים, למעט אירוע חריג אחד כאשר ב-18 בפברואר 1960, בעקבות מידע כוזב שהעבירו הסורים למצרים כי ישראל מתכוונת לתקוף את סוריה, החלו כוחות צבא מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ לתוך סיני מזרחה לכיוון גבול ישראל. לאחר שצה"ל נערך במסגרת כוננות רותם והעביר כוחות גדולים של צבא סדיר ומילואים לגבול, הוציאו המצרים בתחילת מרץ את כוחותיהם מסיני.

בחודש שלאחר הנסיגה, באפריל 1957, החלה הנסיגה לשאת גם פירות מדיניים. ב-7 באפריל החזירה ברית המועצות לישראל את השגריר אלכסנדר אברמוב שהוחזר למדינתו עם פרוץ מלחמת סיני. השגריר הוחזר לישראל לפתע, ללא שום הודעה רשמית מוקדמת.

יחסים מיוחדים נשמרו בין צרפת לישראל. אהדה רבה חשו תושבי ישראל כלפי צרפת שעמדה לצדה במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה בה במדיניותה. שגריר צרפת בישראל באותה עת, פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על כל הציבור. רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה רחשי לב אלו בשיר שאמר "תחי צרפת וישראל, בינינו אין כבר כל הבדל".

הרגשת הרווחה שחשו תושבי ישראל לאחר המסה של המאבק המדיני והנסיגה שבעקבותיו, באה לידי ביטוי במצעד צה"ל של יום העצמאות תשי"ז שנערך בתל אביב, כאשר כחצי מיליון צופים צפו בעשרות מטוסי הסילון הצרפתיים החדשים ובנשק השלל שהוצגו במצעד.

לניצחון במלחמת סיני ולשקט שהשתרר בגבול מצרים, שבא בעקבות הנסיגה, היו גם תוצאות פוליטות. בבחירות לכנסת הרביעת שנערכו ב-3 בנובמבר 1959 זכתה מפא"י, מפלגתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ב-47 מושבים בכנסת, הישג כביר לכל הדעות. בצירוף המנדטים של שותפותיה, מפ"ם שזכתה ב-9 מושבים ואחדות העבודה שזכתה ב-7 מושבים, הביאו לרוב מוחלט של 63 מושבים בכנסת.

רק הגבול הסורי נותר חם כמקודם. בסופו של דבר יביא העימות הישראלי-סורי, שהתלקח בשנים 1964–1967, כשהתחולל בו הקרב על המים, להפסקת השקט בגבול מצרים בשנת 1967, כאשר ב-15 במאי 1967, יום העצמאות תשכ"ז, הכניסו המצרים את צבאם לסיני. בזאת בא הקץ לתקופת השקט שארכה עשר שנים. ב-17 במאי דרש נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. ב-22 במאי נענתה דרישתו של נאצר בחיוב. ב-23 במאי סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. בזאת בא הקץ לתקופת השקט שארכה עשר שנים ונסללה הדרך למלחמת ששת הימים.

הערכות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מאמרו של הדיפלומט הישראלי דורי גולד, לאחר פרישתו התחרט אייזנהאואר על לחציו על ישראל, בריטניה וצרפת, הודה שטעה בהם והבין כי תוצאתם הייתה דווקא חיזוק הסובייטים ותומכיהם במזרח התיכון ולא החלשתם. בספרו Eisenhower And Israel, שהתפרסם ב-1993, מצטרף פרופ' יצחק אלטרס לקביעת גולד וחושף כי אייזנהאואר אכן התחרט על מדיניותו ב-1956. גם המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר סיפר, כי בפגישה שקיים עמו ב-1965 אמר לו אייזנהאואר: "אתה יודע מקס, במבט לאחור על סואץ, אני מתחרט על מה שעשיתי. מעולם לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל לסגת מסיני". בנוסף, גם ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו של אייזנהאואר, אישר אף הוא את הדברים ואף טען שאייזנהאואר אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו.[15][16]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד בן-גוריון, מערכת סיני. הוצאת עם עובד, 1960.
  • משה דיין, יומן מערכת סיני. הוצאת עם הספר, 1965.
  • נסים משעל, ישראל 60, הוצאת ידיעות ספרים, 2008.
  • ננה שגיא (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 12, מלחמת סיני: המערכה המדינית, אוקטובר 1956-מארס 1957, ירושלים, גנזך המדינה, תשס"ט.
  • דוד שחם, ישראל 40 השנים, הוצאת עם עובד, 1991.
  • נחמן שי (עורך ראשי), ביטחון 50, צה"ל - קהילית המודיעין - משרד הביטחון. הוצאת מעריב, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מילות השיר "מול הר סיני", באתר שירונט
  2. ^ 2.0 2.1 משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, 1966, עמ' 177
  3. ^ עמ' 138
  4. ^ דוד בן-גוריון, מערכת סיני, הוצאת עם עובד, 1959, עמ' 226
  5. ^ דוד בן-גוריון, מערכת סיני, הוצאת עם עובד, 1959, עמ' 227–231
  6. ^ מאמרו של משה ז"ק במעריב 9.11.1956.(הקישור אינו פעיל, 19 בפברואר 2017)
  7. ^ יש גרסאות שונות על מספר הנפגעים, ראו מאמרו של ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, באתר "פרש"
  8. ^ יצחק יעקוביהופעלה מועצת עירית עזה, דבר, עמ' 4, 27 בנובמבר 1956
  9. ^ הכנסת דחתה ברוב גדול הצעת אי-אמון של "חרות", דבר, עמ' 1, 16 בינואר 1957, המשך, עמ' 2
  10. ^ 150 אלף הפגינו בתל אביב, דבר, 10 בפברואר 1957, המשך
    העם מפגין תמיכתו בממשלה בעמידתה, דבר, 10 בפברואר 1957
  11. ^ אייזנהאור לב.ג.: לישראל לא תהיה סיבה להצטער, דבר, 3 במרץ 1957
  12. ^ נאום ראש הממשלה בכנסת, דבר, עמ' 4, 6 במרץ 1957
  13. ^ בן־גוריון: מבצע סיני היה הכרחי צודק וכדאי, דבר, 6 במרץ 1957
  14. ^ "בריגיטה טופט" בנמל אילת, דבר, עמ' 6, 26 במרץ 1957
  15. ^ דורי גולד, "למה פתאום מתעניינים במורשת הנשיא אייזנהאואר?", 8 בפברואר 2013, "ישראל היום"
  16. ^ "נסיגה תחת לחץ", 13 בנובמבר 1987, "בשבע"


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg