מבצע רמון
מבצע רמון היה מבצע צבאי לפינוי תשתיות צה"ל בחצי האי סיני עקב הסכם השלום בין ישראל למצרים. ההסכם כלל שני מבצעים: מבצע רמון א', שכלל את פינוי סיני והעברתו לידי מצרים; ומבצע רמון ב' שכלל את היערכות הקבע של כוחות צה"ל בנגב וביהודה ושומרון, שנמשך עד אמצע שנות השמונים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הסכמי קמפ דייוויד; הסכם השלום בין ישראל למצרים
בספטמבר 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד כהסכמי מסגרת להסכם שלום עתידי בין ישראל למצרים, וישראל התחייבה כי במסגרת ההסכם העתידי תשיג את כוחותיה מסיני.
ב־1978 הועברה האחריות על גבול ישראל–ירדן מצמח עד אילת מפיקוד הדרום לפיקוד המרכז, בעקבות עיסוקו של פיקוד הדרום בפינוי והיערכות מחדש.[1]
בהסכם השלום בין ישראל למצרים נקבע כי ישראל תפנה את כוחותיה הצבאיים ונוכחותה האזרחית מסיני לא יאוחר משלוש שנים מיום חתימת ההסכם. ההסכם נחתם ב־26 במרץ 1979, ושלוש שנים מחתימתו נפלו ב־25 באפריל 1982.
על פי ההסכם, חולקה פינוי חצי האי סיני לשני שלבים. השלב הראשון נועד להסתיים בתוך 9 חודשים, ולאחריו יתבסס קו ביניים מאל-עריש לראס מוחמד, אשר ישראל תיסוג ממנו לקו הגבול הבין־לאומי בין ממלכת מצרים למנדט הבריטי עד שלושה שנים מחתימת ההסכם. השלב הראשון חולק בעצמו לחמישה שלבי משנה: תוך חודשיים מחתימת ההסכם כוחות צה"ל יסוגו משטח רצועת החוף בה שוכנת אל-עריש. שלב משנה שני יתבצע בתוך שלושה חודשים, כוחות צה"ל יסוגו מהשטח בין קו הסכם הביניים בין ישראל למצרים מ־1975 לקו A של מפת דילול הכוחות המצרים לפי הסכם השלום באזור אבו רודס וראס סודר לחופי מפרץ סואץ. בשלב המשנה השלישי יועבר אזור מדרום וממזרח לאזור שפונה בשלב המשנה השני, והוא יתום בתוך 5 חודשים. בשלב המשנה הרביעי כוחות צה"ל יסוגו ממרחב א-טור – ראס מוחמד ובכך תושלם נסיגת השלב הראשון לאורך מפרץ סואץ שלב זה נועד להסתיים תוך שבעה חודשים. השלב הראשון כולו נועד להיגמר תוך 9 חודשים, ובו כוחות צה"ל ישלימו את נסיגתם מהשטחים הנותרים ממערב לקו הביניים, בהם שטחי סנטה קתרינה ושטח מרכז סיני באזור שממזרח למעברי הגידי והמיתלה.[2]
רמון א'
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע רמון א' התחיל עם כניסת הסכם השלום לתוקף ב־25 באפריל 1979 ונמשך עד להשלמת הנסיגה מסיני ב־25 באפריל 1982, שלוש שנים לאחר מכן.[3]
המבצע כלל שני שלבים: השלב הראשון נמשך תשעה חודשים וכלל פינוי הכוחות מזרחה לקו ביניים בין אל-עריש לראס מוחמד. בינואר 1980, תשעה חודשים לאחר חתימת חוזה השלום, הסיג צה"ל את כוחותיו והתייצב על קו הביניים. צה"ל פינה בתחילה את מערב חצי האי סיני שנותר בידו, ולאחר מכן את ההר הגבוה ואת מרחב א-טור עד ראס מוחמד. ההיערכות בקו הארעי הייתה במחנות בבנייה זמנית במבנים יבילים.[3]
שלב המשנה הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־25 במאי 1979 הועברה אל-עריש לידי מצרים,[4] ובכלל זה פונו בסיס דפנה של חיל הים ששכן בהר קסיוס לחופי ימת ברדוויל, בסיס אל-עריש (בח"א 5) של חיל האוויר ונח"ל ים.[5]
ב־25 ביוני 1979 הוחזרו ארונותיהם של 11 חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע שנפלו במהלך מלחמת יום הכיפורים.[6]
ב־25 ביולי 1979 בוצעה הנסיגה מהאזור השני, ממזרח לאבו רודס.[7]
ב־25 בספטמבר 1979 פונה האזור השלישי, מדרום וממזרח לאזור השני.[8]
באוקטובר 1979 נסגרה יב"א 511 שבאום מורג'ום, שהמשיכה לפעול כיחידת פריסה עד 30 בדצמבר 1979. היחידה הפורסת המשיכה להפעיל בקרה בבסיס רפידים עד פינויו.[9]
ב־15 בנובמבר הועבר אזור ג'בל מוסא ומנזר סנטה קתרינה לידי מצרים, כחודשיים לפני המועד המחויב בהסכם. חולייה טכנית של חיל האוויר נותרה במנחת הר סיני עד ינואר 1980, ותחנת התרעה ישראלית נותרה באזור החיץ.[10] התחנה נמצאה במובלעת בראש ג'בל קתרינה במרחק של כ־20 ק"מ מקו הביניים, ופונתה רק עם השיבה לקו הגבול הבין לאומי ב־1982.[11]
.jpg)
ב־25 בנובמבר 1979 פונה אזור א-טור, ועימו שדה הנפט הימי "עלמה".[12] במרחב נמצאו שני מתקנים של חיל הים: בסיס חיל הים דולפין (על שם אח"י דולפין (צ-79)) של זירת ים סוף שבא-טור, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים כתחנת מכ"ם ונקודת עגינה לדבורים על בסיס נחתת הטנקים אח"י תרשיש שנסגר בספטמבר 1979 וכן תחנת המכ"ם הימי בראס כניסה שכונתה אופיר, שנסגרה באפריל 1979.[13] בא־טור שכן גם הימ"ח של מרחב שלמה, שפונה בספטמבר 1979.[14]
ב־15 בינואר 1980 אוחד הממשל הצבאי של אזור צפון סיני עם רצועת עזה.[15] צפון סיני הייתה לנפה, שמפקדתה בנאות סיני ומרכז המינהל האזרחי שלה בשייח' זוויד. שטח הנפה עמד על כ־10,000 קמ"ר.[16]
השלמת השלב הראשון והתמקמות על קו הביניים הייתה ב־25 בינואר 1980. בנוסף פונה במהלך שלב בסיס רפידים (בח"א 3) של חיל האוויר, ששימש גם כמפקדת עוצבת סיני (אוגדה 252).[17]
בשלב זה הועברה עוצבת הפלדה (אוגדה 162) בהדרגה מסיני אל בקעת הירדן והוכפפה לפיקוד המרכז.[3] אגד ארטילרי 215 האוגדתי התמקם במבוא שילה, היאחזות נח"ל שנזנחה ביולי 1980.[18]
כחלק מההיערכות בקו הביניים הוקם מוצב שליטה נייד בג'בל חלאל לצורך פיקוד הדרום ויחידותיו.[19]
עם השלמת ההערכות בקו ראס מוחמד – אל־עריש נוצרו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל למצרים. שגרירות ישראל בקהיר נפתחה ב־27 בינואר 1980[20] ושגרירות מצרים בישראל נפתחה ב־22 בפברואר 1980.[21] מעבר גבול יבשתי נפתח בנאות סיני.[22]
שלב המשנה השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב השני, שהחל מיד לאחר סיום השלב הראשון, בוצע עד מועד הנסיגה וכלל את העברת הכוחות מזרחה לקו הגבול הבין לאומי. המשך פינוי הכוחות מכל שטח חצי האי סיני עד לקו הגבול הבין לאומי, למעט אזור טאבה, נמשך עשרים ושבעה חודשים. עוצבת סיני (252) שהוצאה מסיני לא הספיקה להתמקם במחנות החדשים שנבנו עבורה בנגב, והועברה לצפון למבצע שלום הגליל.[3]
בסוף מרץ 1982, חודש לפני השלמת פינוי סיני, הטילה הממשלה על צה"ל לסיים את פירוק ופינוי המבנים והציוד החקלאי ביישובי חבל ימית ולהשלים את פינוי חבל ימית.[3] ב־1 באפריל 1982 הוכרזו מרחב שלמה וחבל ימית כשטח צבאי סגור.[23] פינוי חבל ימית הוטל על גיס 441, אשר מונה לו רמ"ט סדיר, תא"ל עודד טירה.[24] בפינוי הועסקו כוחות חטיבת גולני, חטיבת הצנחנים, בית הספר לקצינים, המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, סיירת שקד ויחידות נוספות.[25]
תשתיות המחנות שפונו הועברו למחנות החילופיים בשטחי הארץ או למחנות הזמניים בקו הביניים. תשתיות קבועות שלא ניתן היה לפרקן, בהן תשתית כבישים ומים, הושארו בחלקן בסיני במצב שמיש יחסית.[3]
בסך הכל פונו 103 מחנות צבאיים והוקמו 47 מחנות חילופיים בשטח ישראל.[26]
בין המחנות שפונו היה בסיס חיל הים בשארם א-שייח' שהשתייך לזירת ים סוף.[27]
בשלב זה פונו שלושה בסיסי חיל האוויר: בסיס איתם, בסיס עציון בבקעת הירח שנסגר ב־30 במרץ[28] ושדה אופיר באופירה, שנסגר ב־16 בפברואר.[29] בסיס איתם הפך לשדה התעופה אל-גורה, בסיס עציון הפך לנמל התעופה הבין-לאומי טאבה, ושדה אופירה לנמל התעופה הבין-לאומי שארם א-שייח'.
במערך הנ"מ פורק אגד נ"מ 173 שפעל במרחב שלמה, ואגד נ"מ נגב 169 אוחד עם אגד נ"מ סיני 170.[30] ב־1981 אוחדה יטנ"מ 137 עם יטנ"מ 139.[31]
בעקבות הפינוי נסגרה מפקדת מרחב שלמה, ששימשה פיקוד מרחבי עצמאי.
רמון ב'
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם חתימת הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978 יזמה מערכת הביטחון הקמת ועדה בראשות סגן שר האוצר יחזקאל פלומין (שהתפטר מתפקידו זמו קצר לאחר מכן) וסגן שר הביטחון מרדכי ציפורי ובהשתתפות מנהלי משרדי הפנים השיכון, התחבורה ועוד. הוועדה נועדה לטפל בחילוקי דעות בין המגזר הביטחוני והאזרחי לגבי שימושי קרקע, לבצע בחינה משותפת לצרכים תשתיתיים לשם תיאום בתכנון וביצוע ולתכנן פיתוח אזרחי מואץ לשיפור תשתיות לצד הרחבה וגיוון של מקורות ותעסוקה. בדצמבר 1978 הוקם פורום שני מצומצם בראשות מנכ"ל משרד הפנים חיים קוברסקי. בנוסף הוקמו ועדות משנה לפני נושאים ומשרדים וועדות אזוריות. הוקם גם צוות תכנון בראשות פרופסור אברהם וכמן מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון בשיתוף תה"ל וגורמים נוספים.[3]
התכנון נועד להביא לתנופת פיתוח אזרחית לצד צבאית, תוך צמצום הפגיעה בעתודות קרקע לבנייה אזרחית ובנוף.[3]
בנגב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסיסי באר שבע הורחבו, בהם מחנה משמר הנגב, שדה תימן ומחנה נתן. בסיס התחמושת שמצפון לבאר שבע הורחב, מחנות מפקדת פיקוד הדרום (בית הסראייה) שהוקמו בו מתקני קשר פיקודיים. סמוך לבסיס חצרים נבנה מקבץ מחנות לוגיסטיים והבנייה במתקן האימונים שמדרום לעיר הורחבה.[3]
באזור ערד הוקמו בסיס נבטים, מתקן אימונים שישמש בעתיד כבא"ח נח"ל (ממערב לעיר) ומתקן קשר (ממזרח).[3]
מתקן האימונים בצאלים ששימש את חיל השריון הורחב לשימוש כלל יחידות השדה.[3]
באזור שבטה–קציעות מוקמו כמה מקבצי מחנות: בצומת משאבי שדה (אגד נ"מ 170), שבטה (ביסל"ת), שיזף והר קרן. בקציעות שוכנו מפקדה ומחסני חירום של אוגדה 440 שהתפנתה מסיני,[19] מחנות גדודיים של חטיבה 460 הסדירה, בסיס תחמושת שהועבר מקדמת סיני, מתקני מודיעין ומִתקן לריכוז ציוד הצליחה שהועבר מסיני.[3]
בהר הנגב נבנו כמה מתקנים, הגדול שבהם בסיס רמון ברמת מטרד. בסיסים הסמוכים למצפה רמון הורחבו.[3]
בנגב הדרומי, בקו שמדרום לנחלים חיון ופארן, נבנו מספר מחנות לאורך כביש 12 שנסלל מחדש לאורך הגבול הבין לאומי דרך בקעת סיירים.[32] בבקעת עובדה הוקם בסיס עובדה, ובסמיכות לכביש העובר בבקעה זו נבנו מחנות עבור יחידות חיל השריון והמערך הלוגיסטי האזורי. בנוסף הוקמו בפסגות הסמוכות מתקני שליטה והתרעה.[3]
במהלך המבצע נבנו ארבעה מחנות חטיבתיים: צוקי עובדה, חיון, שיזפון וסיירים. המחנות החטיבתיים נבנו כמקבץ של שלושה או ארבעה מחנות גדודיים נפרדים, סביב מרכז שירותים והדרכה הכולל את משרדי מפקדת החטיבה.[3]
לא כל המחנות אוכלסו על ידי היחידות שהועברו מסיני. כמה מהן הועברו לצפון והשתתפו במבצע שלום הגליל. מחנה צוקי עובדה שיועד לחטיבת שריון סדירה עמד ריק כמה שנים, וב־1985 הועבר אליו טירונות חיל השריון מג'וליס, וב־1995 הפך לבהל"ץ. מחנה סיירים שיועד לחטיבה 14 הסדירה ששימש אותה זמן קצר לפני המלחמה,[33] והועבר ליחידת הניסויים.[3]
שדות התעופה בנגב
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד המרכיבים העיקריים של מבצע רמון ב' היה בניית שלושה שדות תעופה חדשים עבור חיל האוויר. שניים מהם נבנו על ידי ארצות הברית: בסיס רמון (כנף 25) ברמת מטרד שהוקם על ידי NAB (Negev Air Base) ובסיס עובדה (בח"א 10) בבקעת עובדה שהוקם על ידי חברת ABC (Air Base Construction). שדות אלה היוו תחליף לבסיס עציון (כנף 10) ובסיס איתם (כנף 25) שמוקמו בקדמת סיני והיו מבצעיים בעת החתימה על הסכם השלום. השדה השלישי, בסיס נבטים, הוקם על ידי חברות ישראליות.[3]
באפריל 1979 נחתם הסכם בין ישראל לארצות הברית להקמת שדות התעופה רמון ועובדה על ידי קבלנים אמריקאיים באחריות מחלקת ההגנה. מחלקת ההגנה הקימה בישראל מינהלת תוכנית להקמת שדות התעופה,[34] בפיקוד בריגדיר גנרל פול הארטונג (Paul T. Hartung) מחיל האוויר של ארצות הברית ובריגדיר גנרל ג'ון ואל (אנ') מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית.[35] מול מינהלת זו הקים משרד הביטחון הישראלי את מינהלת שדות התעופה (מש"ת) המורכבת מקציני חיל האוויר ועובדי משרד הביטחון.[34] בראשות המנהלת הועמד תא"ל משה ברטוב.[35] המנהלת הופקדה גם על הקמת שדה התעופה השלישי, נבטים, באופן ישיר.[34] מנהלת שדות התעופה פורקה בדצמבר 1982 עם השלמת שדות התעופה רמון ועובדה.[36]
שדות התעופה רמון ועובדה נחנכו בשלהי אוקטובר 1981.[37] באוגוסט 1982 הוכרזו השניים כמבצעיים.[38]
ביולי 1980 אושר בכנסת חוק לשם הפקעת מקרקעין בנגב עבור צורכי המדינה עקב הסכם השלום. השטחים שנכללו בחוק כללו את קרקעות עליהם הוקם בסיס נבטים, וכן קרקעות באזור אום בטין.[39] הבסיס נחנך באוקטובר 1983.[40][41]
תשתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת מבצע רמון ב' הורחבה מערכת הכבישים בנגב במטרה לשפר דרכי גישה למחנות וכן כחלק מצרכי הביטחון השוטף. במסגרת כך שופרו כבישים קיימים ונסללו כבישים חדשים. סלילת הכבישים נעשתה בתיאום עם המערכות האזרחיות כדי לתת מענה לצרכים אזרחיים. בסך הכול נסללו כבישים ודרכים באורך של כ־330 ק"מ. הגדול שבכבישים שנפרץ היה כביש 10 שנסלל לאורך קו הגבול מרפיח ועד אילת, שנצמד ככל הניתן לקו הגבול ולחלקים מדרך הפטרולים הישנה.[3]
בבקעת הירדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות הנסיגה מסיני עובה המערך הצבאי בבקעת הירדן ובמורדות ההרים היורדים אליה, כהיערכות מול חזית מזרחית ואיומים מצד עיראק. האזור היה כמעט ריק מאוכלוסייה פלסטינית ואפשר בקלות יחסית לפרוס בו מחנות עבור יחידות עוצבת הפלדה שהועברה מסיני, ולהתאמן בשטחים הקרובים אליהם. מיקום העוצבה אפשר תגבור מבצעי נוח לרמת הגולן וגבול ישראל–לבנון.[3]
הפריסה החדשה של היחידות והמחנות הייתה במדרונות המזרחיים של מדבר יהודה והרי השומרון ולאורך כביש אלון אל מול בקעת הירדן. מפקדת העוצבה ויחידות נוספות מוקמו באזור מעלה אפרים. מחנות גדודי השריון וההנדסה של החטיבות הסדירות הוקמו בסמיכות לקו הקדמי ובצמוד לשטחי האימונים במורדות ההר לרוחב הגזרה. הם נקבעו במישור אדומים (עוצבת יש"י) ובוקיעה הדרומית ובבקעת נועימה ממערב ליריחו לשם הגנה על המבואות המזרחיים של ירושלים. בנוסף מוקמו כוחות בבקעת טמון ובחלקו המזרחי של כביש 57 משכם למשטרת הג'יפתליק עד לגשר אדם ועד אזור חמאם אל-מליח והכביש ממחולה לעבר תיאסיר, בואכה טובאס.[3]
בגב ההר הורחב מחנה בית אל והוקמה בו יחש"מ 638 של חיל החימוש, שכללה את הסדנה הקיימת במחנה וכן סדנה שעברה מסיני למחנה יוסף, סדנה חדשה במשטרת הג'יפתליק וסדנה קיימת במחנה ישי.[42] על פסגות גבוהות בקו המזרחי של שדרת ההר, ממצפה שלם וקריית ארבע בדרום ועד הגלבוע בצפון, נבנו אתרים לשליטה, בקרה והתרעה, בהם י"ג 503 בבעל חצור, שתחילת בנייתו ב־1975. בנוסף הורחבה ושודרגה רשת הדרכים כדי לתת מענה לצרכים ביטחוניים.[3]
שטחי אש
[עריכת קוד מקור | עריכה]כחלק מההיערכות מחדש, חתם הרמטכ"ל רפאל איתן בספטמבר 1980 על צו סגירה חדש שהכליל את כל שטחי האימונים בנגב. במסגרת זו הורחבו שטחי האימונים בצפון הנגב ובהר הנגב, נוספו של שטחי אימונים בדרום הנגב שכללו את מטווחי האימונים של חיל האוויר במערב הר הנגב ובערבה הצפונית. בצו נוספו שטחי אש עבור שטחי אימונים ליחידות חיל השריון באזור הנחלים הגדולים ושטחי ניסויים לבחינת אמצעי לחימה בבקעות סיירים ועובדה. כמחצית משטח הנגב שמדרום לבאר שבע הוגדר כשטח אימונים.[3]
מפקד פיקוד המרכז הכריז מכוח סמכויותיו כמפקד הצבאי של שטחי יהודה ושומרון על רצועת שטחי אימונים במורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, שטחים בעלי ניצול אזרחי מינימלי שעיקרה מרעה לנוודים. הגדולים בשטחים אלו היו באל-בקעה (בקעת טמון), אזור הסרטבה, בקעת נעמה ליד יריחו, בבוקיעה הדרומית, ולאורך רמת מדבר יהודה.[3]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רפי רגב, עמירם אורן, ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל, כרמל, 2008, עמ' 102–109 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "פסיק"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ניר שריג, משה שמיר ואבי גולן (ע), 100 שנות אנשי קשר: אנשים, פועלם ותרומתם, ירושלים: העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ה'תשפ"ב-2022, עמ' 551 (521), מסת"ב 978-965-599-563-3
- ^ Annex I to Treaty of PeaceSigned at Washington on 26 March 1979: Protocol Concerning Israel Withdrawal and Security Arrangements
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 רפי רגב, עמירם אורן, ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל, כרמל, 2008, עמ' 102–109 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "פסיק"
- ^ דני צדקוני, נסתיימו 12 שנות שלטון ישראלי, דבר, 27 במאי 1979
- ^ שעיה סגל, חיילות הבסיס האחרון, מעריב, 2 באפריל 1979
- ^ ארונות 11 חללי צה"ל הוחזרו אתמול בטקס צבאי באל־עריש, דבר, 26 ביוני 1979
- ^ תחנה נוספת בדרך לשלום: פרוזדור הנפט נמסר למצרים, מעריב, 26 ביולי 1979; שמואל שגב, המצרים ייהנו עתה מקשר ישיר בין מרכז ודרום סיני, מעריב, 25 ביולי 1979
- ^ יעקב ארז, „אזור 3” בסיני יימסר היום לידי צבא מצרים, מעריב, 25 בספטמבר 1979
- ^ שלומי אבידר, מערך הבקרה: העיניים של המדינה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2014, עמ' 196
- ^ אלי דנון, סנטה תימסר מחר; הסדר ביקורים לישראלים, מעריב, 14 בנובמבר 1979
- ^ עמנואל רוזן, צה"ל ישאר לשבת במובלעת בגובה 2622 מטר באזור סנטה, במחנה, 2 בנובמבר 1979
- ^ אלי דנון ועודד שורר, הזהב השחור בא־טור יוחזר היום למצרים, מעריב, 25 בנובמבר 1979
- ^ דרור איסמן, נווי מדבר על גדות מפרץ סואץ, 'בין גלים' 157, אפריל 1982, עמ' 28–29
- ^ מבקר המדינה, צבא הגנה לישראל: מחסני חירום במרחב שלמה (מרש"ל), דין וחשבון שנתי מס' 31 לשנת 1980 ולחשבונות שנת הכספים 1979, עמ' 683
- ^ עזרא ינוב, חבל עזה וצפון סיני אוחדו בממשל הצבאי, מעריב, 16 בינואר 1980
- ^ מבקר המדינה, העברת המינהל האזרחי לידי השלטון המצרי, דין וחשבון שנתי מס' 31 לשנת 1980 ולחשבונות שנת הכספים 1979, עמ' 785
- ^ יעקב ארז, "בעצב אך לא בצער" נפרד צה"ל מרפידים, מעריב, 24 בינואר 1980; יעקב ארז, גנראל חסן עלי יבוא היום לרפידים מצרית, מעריב, 25 בינואר 1980; דוד אפל, רפידים הפכה לביר־גפגפה, דבר, 27 בינואר 1980
- ^ יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, כרך ב, יד טבנקין, משרד הבטחון, 1997, עמ' –155, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "פסיק". דואר מבלבל בין האגד לאוגדה 143, שנקראה אף היא עוצבת עמוד האש
- ^ 1 2 ניר שריג, משה שמיר ואבי גולן (ע), 100 שנות אנשי קשר: אנשים, פועלם ותרומתם, ירושלים: העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, ה'תשפ"ב-2022, עמ' 607 (578–579), מסת"ב 978-965-599-563-3
- ^ עודד גרנות, בנין בסגנון קולוניאלי, מעלית פרטית וגג לחגיגות, מעריב, 27 בינואר 1980
- ^ נפתחה שגרירות מצרים במלון „הילטון“ בת"א, דבר, 22 בפברואר 1980
- ^ גבול ישראל־מצרים נפתח הבוקר: אוטובוס התיירים הראשון יצא לקאהיר בדרך היבשה, מעריב, 27 בינואר 1980
- ^ מרדכי ברקאי, מרחב שלמה נותק ממדינת ישראל, דבר, 31 במרץ 1982; דני צדקוני, במצות יתחיל צה"ל בפינוי ימית, דבר, 31 במרץ 1982
- ^ עידית ויטמן, בארמון זכוכית, חדשות, 8 במאי 1990
- ^ דני אשר, גיס דרום: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" סיפורה של מפקדה 1974 – 2004, 2004, עמ' 11
- ^ יעקב ארז, בפינוי סיני הפעיל המטכ"ל ציוד צבאי כדי למנוע לחצים אינפלציוניים על המשק, מעריב, 22 בנובמבר 1979
- ^ שלמה מן, הפרידה, 'בין גלים' 157, אפריל 1982 עמ' 2–3.
- ^ אהרן לפידות, זריחה בבקעת הירח, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, עמ' 8–16, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ^ בין הבסיסים: פרידה מאופיר, בטאון חיל האוויר 127, מרץ 1982, עמ' 60, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ^ 70 שנות הגנה אווירית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, יוני 2018, עמ' 49
- ^ יטנ"מ 137 (לימים גדוד 137), באתר מרכז מורשת והנצחה של מערך ההגנה האווירית
- ^ בודדת, מעריב, 24 באוגוסט 1984
- ^ מגיני הדרום: תקציר מטרשת חטיבה 14 – עוצבת המחץ, עמ' 22
- ^ 1 2 3 שנתון הממשלה לשנת תשמ"א, עמ' 104, בארכיון המדינה
- ^ 1 2 יעקב ארז ועידו דיסנצ'יק, "בניית שדות התעופה בנגב תסתיים בזמן ובמסגרת התקציב", מעריב, 13 ביוני 1980
- ^ שנתון הממשלה לשנת תשמ"ג, עמ' 120, בארכיון המדינה
- ^ מירב הלפרין, רמון ועובדה עובדות, בטאון חיל האוויר 126, דצמבר 1981, עמ' 3–4, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ^ יורם אינספקטור, רמון ועובדה – מבצעיים, במחנה, 19 באוגוסט 1982
- ^ חוק רכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים)
- ^ בסיס חיל־האוויר נבטים – תוצרת כחול־לבן – ייחנך השבוע בנגב, דבר, 2 באוקטובר 1983
- ^ אלי נווה, נבט נוסף במדבר, בטאון חיל האוויר 137, נובמבר 1938, עמ' 15–18, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
- ^ ציוני דרך יחש"ם 638, 1986