דרך סנטיאגו
פסל עולי רגל ביציאה מפמפלונה | |||||||||||
אתר מורשת עולמית | |||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||
מידע כללי | |||||||||||
על שם | יעקב בן זבדי | ||||||||||
מיקום | |||||||||||
מדינה |
ספרד צרפת | ||||||||||
קואורדינטות | 42°52′50″N 8°32′38″W / 42.880561111111°N 8.5438888888889°W | ||||||||||
דרך סנטיאגו (בספרדית: Camino de Santiago בצרפתית: Chemin de Saint Jacques - "דרך השליח יעקב") היא שם קיבוצי לנתיבי העלייה לרגל הרבים המובילים לקברו של השליח הנוצרי יעקב בן זַבדַי (הקרוי סנט ג'יימס באנגלית, סן ז'אק או סנטיאגו בשפות אחרות). הקבר נמצא, לפי המסורת הקתולית, בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבמחוז גליסיה בצפון-מערב ספרד.
דרך סנטיאגו קיימת מעל לאלף שנה, והיא הייתה אחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל לעיר רומא ולירושלים. על פי המסורת, הובא השליח יעקב לאחר מותו בסירה מירושלים לצפון ספרד, ונקבר בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה בשנת 44 לספירה. קיימות דרכים רבות ברחבי אירופה שדרכן התבצעה עלייה לרגל לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, מתוכן רק מעטות נחשבות לדרכים הראשיות. המאמינים הנוצרים מצאו לאורך השנים חשיבות רבה בעלייה לרגל לקברו של השליח יעקב, ובמהלך ימי הביניים פקדו את הדרך עולי רגל רבים. העלייה לרגל בדרך סנטיאגו פחתה בתקופת המגפה השחורה, בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית ובתקופות של אי יציבות פוליטית באירופה של המאה ה-16. הירידה בפופולריות של דרך סנטיאגו הביאה לכך שבשנות ה-80 של המאה העשרים השתמשו בה רק צליינים מעטים מדי שנה. אך מאז חלה עלייה בפופולריות הדרך ובהיקף העלייה לרגל של "צליינים מודרניים" מכל רחבי העולם.
דרך סנטיאגו היא נתיב הליכה ארוך והיא הוכרזה בחודש אוקטובר 1987 כנתיב תרבות אירופאי ייחודי ("European Cultural Route") על ידי מועצת אירופה. בשנת 1993 הוכרז חלקה שבספרד כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו,[1] ובשנת 1998 הוכר גם חלקה הצרפתי של הדרך כאתר מורשת עולמית.[2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלייה לרגל לסנטיאגו החלה עם גילוי שרידיו של השליח יעקב בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, ולמרות שנים שבהן תנועת הצליינים הייתה מועטה, היא נמשכת ברציפות מאז.
התקופה הקדם-נוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימת הנחה רווחת, לפיה העלייה לרגל בדרך סנטיאגו מבוססת על מסורות פגניות קדם-נוצריות. עד עצם היום הזה, צליינים רבים לא מסיימים את מסעם בסנטיאגו דה קומפוסטלה, וממשיכים עד העיר פיניסטרה הנמצאת בחצי אי לחופי האוקיינוס האטלנטי, בנקודה המערבית ביותר במחוז גליסיה ובספרד כולה. אף על פי שפיניסטרה איננה הנקודה המערבית ביותר ביבשת אירופה, אלא קאבו דה רוקה בפורטוגל, העובדה שפירוש השם "פיניסטרה" בלטינית הוא "סוף העולם" מלמדת על כך שבתקופה זו נחשב המקום לנקודה המרוחקת ביותר האפשרית. על פי אחת המסורות, ההליכה בדרך זו (עד פיניסטרה) הייתה חלק מפולחן פוריות פגני. על פי מסורת אחרת, העלייה לרגל היוותה לתפיסת העמים הקלטים מעין "מסע אל המוות", תוך הליכה מתמדת מערבה, בכיוון השמש השוקעת. מסע זה הסתיים בפיניסטרה, שנתפסה כאמור כ"סוף העולם", והחוף עליו היא שוכנת נקרא עד היום "חוף המוות" (Costa de Morta). שתי מסורות אלה מתבססות על כך שלאורך השנים, הסמל שייצג את הדרך היה בדמות צדפה מתולמת, אשר מייצגת במסורות שונות הן פוריות והן את השמש השוקעת.
על פי אחת המסורות, התרבות הדרואידית הקלטית בימים שלפני האימפריה הרומית ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס קבלה" או "טקס חניכה". דרואידים צעירים היו יוצאים לבדם למסע המפרך, ואלה שסיימו אותו ושבו בשלום לביתם זכו להתקבל לחברה הדרואידית, לאחר שלכאורה "נפטרו" מחוליי החיים הקודמים שלהם ויצאו לדרך חדשה. לפי תפיסה זו, חולקה הדרך לשלושה שלבים מרכזיים: השלב הפיזי (עד לעיר בורגוס), השלב המנטלי (מבורגוס, דרך המישורים הצחיחים ועד לאסטורגה) והשלב הספיריטואלי (מאסטורגה ועד לפיניסטרה). השלב האחרון הוגדר כשלב המשמעותי ביותר, ובסופו, עם הגעתם ל"סוף העולם", רחצו הדרואידים במימי האוקיינוס ובכך ניקו את עצמם מעוולות חייהם הקודמים.
תקופת ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר לביקורים בקברו של השליח יעקב בסנטיאגו דה קומפוסטלה הוא מהמאה ה-8, בימי הממלכה האסטורית. העלייה לרגל לקבר הפכה להיות חלק חשוב מהפעילות הצליינית בתקופת ימי הביניים. בתקופה זו התבסס המנהג לפיו העולה לרגל המסיים את דרכו, שב לביתו כשבידו צדפה - כהוכחה לסיום מסעו המפרך. התיעוד הראשון לצליינים שהגיעו מחוץ לשטח ספרד של ימינו, כלומר מעבר להרי הפירנאים, מקורו במאה ה-10, ואחד מהראשונים שביצעו את העלייה לרגל הוא בישוף צרפתי בשם גודסקאלק, בשנת 951. במאה ה-11 הפך מנהג זה לנפוץ יותר, בעיקר עם התקדמות הרקונקיסטה, עת כבש ברמודו השלישי מלאון את העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה מידי המוסלמים ובנה את העיר מחדש. באותה העת שופרו הדרכים המובילות אליה בצפון ספרד, וכתוצאה, המוניטין של העלייה לרגל התפשט - עד כדי כך שבמאה ה-12 התבצעה העלייה לרגל בהיקף נרחב. אחד מהתומכים הנלהבים בעלייה לרגל במאה ה-12 היה האפיפיור קליקסטוס השני, וכבר בימים ההם היה נפוץ בקרב הצליינים מדריך כתוב בשם "Codex Calixtinus" (על שמו של האפיפיור). אף על פי שהמדריך פורסם כבר בשנת 1140, הוא עדיין משמש כמקור למדריכי טיולים בני זמננו לדרך סנטיאגו. המדריך מכיל פירוט על ארבע דרכי העלייה לרגל שמקורן בצרפת, הנפגשות ומשתלבות לדרך אחת בעיר פואנטה לה ריינה (בספרדית: Puente La Reina, "גשר המלכה") שבארץ הבסקים. משם ממשיכה הדרך בנתיב יחיד החוצה את צפון ספרד ומקשר בין לוגרוניו, בורגוס, סהגון, לאון, אסטורגה וסנטיאגו דה קומפוסטלה. דרך זו, המכונה כיום "הדרך הצרפתית" (ראו להלן), נותרה עד היום הדרך הפופולרית ביותר בקרב עולי הרגל לסנטיאגו.
צורכיהם היומיומיים של הצליינים לאורך הדרך לסנטיאגו ובחזרה הצמיחו שורה של מוסדות נותני שירותים, בהם בתי מחסה, אכסניות, בתי חולים, פונדקי דרכים ומנזרים מרשת מנזרי קלוני. מוסדות אלה קיבלו את תמיכת השלטונות, ואף שימשו כמקור רווח. סביב הצורך בבניית מוסדות אלה, התפתח סגנון האדריכלות הרומנסקית. כבר בתקופה ההיא החלו תופעות של רוכלות לאורך הדרך, לממכר מזכרות וציוד לצליינים. כיוון שהסמל הנוצרי של השליח יעקב היה צדפה, צליינים רבים ענדו תליון עם צדפה כאות לעובדה שהם נמצאים במהלכו של מסע צליינות. צדפה זו אף העניקה להם את הזכות ללון בכנסיות ולזכות בארוחות חינם לאורך הדרך, וכן הגנה עליהם מפני תקיפות של שודדים.
הואיל ומרבית הצליינים בתקופה זו הגיעו מצרפת, הממלכה הצרפתית פרסה את חסותה על הדרך לסנטיאגו ובכך העניקה לצליינים את ההגנה והחופש להם היו זקוקים. הצליינים זכו לשירותים מידי אישים חשובים באותה התקופה, דוגמת דומינגו דה לה קלסדה - אשר הוכרז מתקופה מאוחרת יותר כקדוש לאור מעשיו.
השם הספרדי הנפוץ לגלקסיית שביל החלב הוא "El Camino de Santiago". על פי אגדה מתקופת ימי הביניים, שביל החלב נוצר מאבק הדרכים שהעלו בדרכם הצליינים. משמעות המילה "קומפוסטלה" עצמה היא "שדה כוכבים".
הדרך לסנטיאגו, שנמשכה לעיתים חודשים ארוכים, הסתיימה בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה הממוקמת בכיכר המרכזית בעיר. צליינים כה רבים נהגו להניח את ידיהם על עמוד האבן שבתוך הקתדרלה, עד שכיום קיים בו שקע שנוצר משחיקת האבן.
העלייה לרגל כתיקון דתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכנסייה הקתולית הפעילה מערכת של טקסים המאפשרים לאדם הנוצרי לכפר על חטאיו, ומנהג העלייה לרגל בדרך סנטיאגו היה אחת הדרכים להשיג כפרה זו. אדם אשר סיים את מסע העלייה לרגל מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, קיבל מהכנסייה אישור כתוב לכך שקיים מצווה זו. אישור זה היה מוצג לאיש הדת המקומי, ופוטר את בעליו מהעונש הצפוי לו בשל חטא שביצע. נוצרים שהיו זקוקים לכפרה, ולא היו מסוגלים מסיבות כלשהן לעלות לרגל, היו משלמים לאדם אחר על מנת שיעלה לרגל במקומם - וימסור להם בסופו של המסע את האישור (שנרשם על שמם).
סמל הצדפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצדפה המתולמת, הנפוצה בחופי גליסיה, משמשת כסמל של דרך סנטיאגו מקדמת דנא. במשך מאות שנים נודעו לצדפה זו משמעויות מיתיות, סימבוליות ופרקטיות.
ישנן כמה גרסאות למשמעות המיתית של הצדפה, והן מבוססות על סיפורו של השליח יעקב שנרצח בירושלים בשנת 44 לספירה. שתי הגרסאות העיקריות הן:
- לאחר מותו של יעקב העבירו תלמידיו את גופתו לחצי האי האיברי, והיא נקברה במקום שבו שוכנת כיום העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. ליד חופי ספרד נקלעה ספינתם לסופה חזקה, והגופה נפלה למי האוקיינוס. מאוחר יותר נשטפה הגופה לחוף כשהיא מכוסה בצדפות.
- לאחר מותו של יעקב, הועברה גופתו באורח מסתורי, בספינה לא מאוישת, לחצי האי האיברי - על מנת לקברה בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. כשהספינה התקרבה לחוף, נערכה בחוף מסיבת חתונה, והסוס שעליו רכב החתן הצעיר נבהל - דבר שהביא לנפילת שניהם אל הים. בהתערבות אלוהית, יצאו החתן והסוס מהמים בחיים, כשהם מכוסים בצדפות.
מלבד המשמעויות המיתיות של סמל הצדפה, ישנן כמה משמעויות סמליות. החריצים בצדפה, המתנקזים כולם לנקודה אחת, מסמלים את מגוון הדרכים המובילות מרחבי אירופה לקברו של השליח יעקב בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. סמליות נוספת משווה בין הצדפה לבין הצליין עצמו, כיוון שכשם שגלי האוקיינוס שוטפים את הצדפות כמקשה אחת אל החוף, כך גם מונחים הצליינים באמצעות יד האלוהים אל העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה.
בנוסף, קיימות משמעויות פרקטיות לצדפה. גודלה של הצדפה המתולמת איפשר לצליינים להשתמש בה ככלי למאכל ולשתייה. כמו כן, משום שהצדפה המתולמת נפוצה בעיקר בחופי גליסיה, היא שמשה כהוכחה לכך שהצליין אכן הגיע ל"סוף העולם" וסיים את המסלול.
עד היום משמשת הצדפה המתולמת כסמלה של דרך סנטיאגו. הסמל הרשמי של הדרך הוא בצורת צדפה, ורבים מסימני הדרך לאורך המסלול עושים שימוש בצורת הצדפה. ביישובים רבים לאורך דרך סנטיאגו ניתן לזהות את הצדפה המתולמת כאלמנט עיצובי בבניית בתים פרטיים ומבני מוסדות מרכזיים. כמו כן, תליון ועליו הצדפה הוא פריט שנמכר בכל מסלולי הדרך לצליינים המודרניים, כמעין סמל לביצוע העלייה לרגל, והם נוהגים לתלות אותו על צווארם, על התיק שברשותם או על מקל ההליכה שלהם.
הקשר ההיסטורי של הצדפה המתולמת לדרך סנטיאגו בא לידי ביטוי גם בשמות שניתנו לצדפה זו בשפות שונות. במספר שפות כינויה של הצדפה המתולמת הוא, בתרגום לעברית, "הצדפה של יעקב" (בגרמנית - jakobsmuschel; בהולנדית - jakobsschelp; בדנית - ibskal). בשוודית נקראת הצדפה המתולמת pilgrimsmusslor (מילולית: צדפת צליינים). בצרפת, מנת צדפות מפורסמת הנחשבת כמעדן נקראת coquille St. Jacques (מילולית: "הצדפה של סנטיאגו").
העלייה לרגל בעידן המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום, עשרות אלפי צליינים נוצרים ומטיילים אחרים יוצאים מדי שנה למסע העלייה לרגל בדרך סנטיאגו. חלקם יוצאים לדרך מנקודות מפתח מוכרות לאורכה, וחלקם מתחילים את מסעם מפתח ביתם - לעיתים במרחק של אלפי קילומטרים מנקודת הסיום. מרבית הצליינים המודרניים, הזוכים לאורך המסלול בכינוי הספרדי "Peregrinos" ("עולים לרגל"), עורכים את המסע ברגל, אך ישנם מטיילים שחוצים את המסלול באופניים ואף רכובים על חמורים או סוסים. רבים מהצליינים המודרניים מצהירים כי בחירתם לבצע את העלייה לרגל אינה נעוצה בהיסטוריה הנוצרית שלה, אלא נובעת ממניעים אחרים, בהם חיפוש עצמי, התנתקות מחיי היום-יום העמוסים, התחברות למסורות הפגניות הקשורות בדרך, עניין תרבותי ולעיתים אף מטעמים ספורטיביים. רוב הצליינים המודרניים מסיימים את מסעם בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, אך יש אחרים המעדיפים להמשיך את המסע כמאה קילומטרים נוספים מערבה, עד לפיניסטרה, ובכך להגיע ל"סוף העולם". חלק מהמטיילים, בעיקר אלה שאינם מתמקדים במשמעויות הנוצריות של הדרך, רואים בהגעה לפיניסטרה סיום נאות יותר למסע, בעיקר בשל העובדה שבכך הם מסיימים את מסעם לחופי האוקיינוס.
בקרב הצליינים המודרניים השתרשו מנהגים שונים, חלקם מבוססים על מנהגי הצליינים המקוריים וחלקם על מסורות קלטיות מהעבר הרחוק. בין מנהגים אלה ניתן למנות את נשיאת הצדפה והביקור המיוחל בקבר השליח יעקב בסוף המסע. מנהג נוסף הוא נשיאת אבן מתחילת המסע (ועבור חלק מהמטיילים - מהיציאה מביתם) והנחתה למרגלות צלב גדול (Cruz de Fero) הנמצא בראש גבעה במהלך הדרך. מסורת נוספת, השמורה למטיילים המסיימים את מסלולם בפיניסטרה, היא שרפת חפצים אישיים בעת ההגעה לנקודה המערבית ביותר - היא המגדלור. שני מנהגים אחרונים אלה מסמלים בעיני רבים את ההיפטרות ממשקעי העבר, ואת היציאה לדרך חדשה בחיים עם סיום המסע.
הדרך המודרנית עוברת דרך מקומות יישוב ואתרי תיירות רבים. חלק מהיישובים הם ערים גדולות, אך קיימים לאורך הדרך גם יישובים בני פחות מ-10 תושבים. צפיפות המטיילים לאורך המסלול משתנה, ולעיתים הצעידה בדרך היא בודדת למדי, אך לקראת ההגעה לסנטיאגו, באזור הפופולרי יותר של המסלול, צועדים לעיתים עשרות רבות של צליינים במקביל. אחד המאפיינים המרכזיים של הדרך בעיני הצליינים המודרניים הוא ריבוי הכנסיות לאורך המסלול. לאורך המסלול נמצאות אנדרטות קטנות בצדי הדרך, לזכרם של צליינים שנפטרו במהלך המסע. תנאי האקלים והטופוגרפיה משתנים רבות לאורך הדרך, ולכן חלק מהמקטעים מוגדרים כ"קשים" (בשל תוואי דרך הכולל עליות מרובות או מישורים צחיחים נרחבים, או בשל אזורים רבי משקעים) וחלקם מוגדרים כקלים יותר לצעידה. בנוסף לשינויי האקלים והטופוגרפיה לאורך הדרך, המעבר בין מחוזותיה השונים של ספרד מביא עמו גם שינויים בשפה המקומית (ספרדית, בסקית, גליסיאנית) וכן במאכלים המקומיים. מאכל נפוץ במחוז גליסיה, המוקדש לעולי הרגל, הוא עוגת סנטיאגו (בספרדית: Tarta Santiago), אשר נמכרת במקומות רבים במחוז כשהיא מעוטרת בקישוט צלב ייחודי.
מגורי הצליינים לאורך הדרך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרד ובדרום צרפת שזורות לאורך המסלול אכסניות ייעודיות לצליינים, המספקות לינה ללילה אחד לצליינים שברשותם "דרכון הצליינים". בספרד נקראות אכסניות אלה אלברגה (Albergue) או רפוחיו (Refujio), והן דומות במאפייניהן לאכסניות נוער - הלינה היא לרוב במיטות קומתיים בחדרים משותפים (לעיתים עשרות צליינים באולם שינה אחד). השימוש בשירותי אכסניות אלה הוא לרוב תמורת תשלום סמלי של מספר אירו מעטים, ולאורך החלקים המערביים של הדרך (ככל שמתקרבים לסופה) התשלום ניתן כתרומה (דונטיבו, בספרדית: Donativo) ונתון להחלטת הצליין עצמו. חלק מאכסניות אלה מבוססות על בתי מחסה שהוקמו כבר בימי הביניים, ולעיתים היישובים שבהם נמצאות האכסניות הוקמו במרוצת השנים סביב בתי מחסה עתיקים אלה. האכסניות מנוהלות לרוב על ידי מתנדבים, מהקהילה המקומית ומאגודות צליינים שונות, וחלקן נמצאות בבעלות פרטית למטרות רווח. עם העלייה בפופולריות של המסלול, הוקמו לאורכו אכסניות מודרניות בעלות שירותים מגוונים (כביסה, אינטרנט וכו'), אך חלק מהאכסניות עדיין שומרות על צביון ספרטני ומספקות לצליינים שירותים בסיסיים של לינה ומזון. לעיתים נוהגים הצליינים המתאכסנים באכסניות אלה לארגן ארוחות משותפות, וכיוון שחלק מהאכסניות ממוקמות בתוך כנסיות נהוג לעיתים לערוך תפילות משותפות לכלל הצליינים. לרוב נוהגים הצליינים להגיע לאכסניות בשעות הצהריים ולהעביר בהן שעות של מנוחה, ולאחר שנת הלילה לצאת לדרכם עם הנץ החמה או אפילו לפני כן.
הדרכים השונות לסנטיאגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המסע לסנטיאגו דה קומפוסטלה נמשך שבועות או חודשים. הצליינים חוצים את המסלול בנתיבים רבים, שנקודות ההתחלה שלהם נמצאות בכל רחבי אירופה ואף בצפון אפריקה. לשירות הצליינים עומדות מפות המתארות באופן סכמטי את מסלול הדרכים מערים מרכזיות רבות, ובמקומות שונים באירופה אף ניתן למצוא סימוני שבילים של דרך סנטיאגו. הדרך הפופולרית ביותר היא "הדרך הצרפתית" (Camino Francés), המתחילה בצד הצרפתי של הרי הפירנאים, בעיירת הגבול סן ז'אן פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port). מטיילים המעדיפים להתחיל את מסעם בצד הספרדי של הגבול, מתחילים לצעוד מהעיירה רונססבאייס (Roncesvalles). עם זאת, צליינים רבים מתחילים את המסלול בלב צרפת, באחת מארבע הערים הצרפתיות מהן החלה הדרך באופן מסורתי: לה פוי (Le Puy), וזלה (Vézelay), ארל (Arles) וטור (Tours). הדרך היוצאת מארל (מכונה בשם "דרך טולוסה", כיוון שהיא עוברת בעיר טולוז) שונה משלוש האחרות בכך שהיא לא חוצה את הפירנאים בסאן ז'אן פיה דה פורט - אלא בסומפורט (Somport). הדרך ה"מקוצרת" מסומפורט לסנטיאגו מכונה בשם "הדרך האראגונית" (Camino Aragonés) כיוון שהיא עוברת במחוז אראגון. גם הצליינים שמתחילים את מסעם במקומות מרוחקים יותר, עוברים בדרך כלל בסופו של דבר באחת מארבע הדרכים הצרפתיות. בעבר, צליינים שהגיעו מצפון או ממזרח אירופה עברו דרך שווייץ, וגם כיום, לאחר שיקום הנתיב ההיסטורי, הדרך עוברת בז'נבה, שווייץ. כלל הדרכים המגיעות מכיוון מרכז צרפת מתאחדות לכדי דרך אחת בעיירה פואנטה לה ריינה (אנ') במחוז נווארה. משם עוברת הדרך במספר ערים מרכזיות, בהן בורגוס, לאון ואסטורגה (אנ'), ומגיעה בסופו של דבר לסנטיאגו דה קומפוסטלה.
מלבד הדרכים הצרפתיות, קיימות עוד מספר דרכים ברחבי ספרד אשר מובילות לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה מכיוונים אחרים, בהן:
- הדרך הצפונית (Camino del Norte) - מתחילה בעיר הצרפתית אירוּן (Irún), ונמשכת לאורך קו החוף הצפוני של ספרד עד למחוז גליסיה, שם היא פונה דרומה ומשתלבת עם הדרך הצרפתית בעיר ארסואה (Arzúa). דרך זו מבוססת על דרך רומית עתיקה שנקראת "דרך אגריפה". דרך זו קשה יותר להליכה ופופולרית פחות, ולכן ההולכים בה אינם זוכים לרשת ענפה של מגורי צליינים כמו זו שקיימת לאורך הדרך הצרפתית. הערים הגדולות לאורך דרך זו הן סן סבסטיאן, גרניקה, בילבאו ואוביידו. כמו כן היא עוברת דרך קודילרו שבאסטוריאס.
- הדרך האנגלית (Camino Inglés) - שימשה באופן מסורתי את הצליינים שהגיעו לספרד בדרך הים, עלו לחוף בלה קורוניה או בפרול (Ferrol), ומשם צעדו דרומה לכיוון סנטיאגו דה קומפוסטלה. הדרך זכתה בשם זה כיוון שמרבית הצליינים שהשתמשו בה הגיעו מאנגליה, אך חלק מהצועדים בה הגיעו גם מאזורים אחרים בצפון אירופה.
- הדרך הפורטוגלית (Camino Portugués) - מתחילה בפורטו שבפורטוגל (על אף שחלק מהצליינים מתחילים אותה כבר בליסבון), ונכנסת לספרד בגבול הצפוני של פורטוגל. הדרך עוברת בעיר פדרון (Padron) לפני שהיא מגיעה לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הדרך הפורטוגלית היא השנייה בחשיבותה אחרי הדרך הצרפתית.
- דרך הכסף (Via de la Plata) - דרך רומאית עתיקה, המתחילה בסביליה ומשם נמשכת צפונה לסמורה (Zamora), דרך סלמנקה. חלק מהמטיילים בדרך זו משתלבים עם הדרך הצרפתית בעיר אסטורגה, וחלקם ממשיכים מערבה ומגיעים בדרך ייחודית לסנטיאגו דה קומפוסטלה. דרך הכסף אינה פופולרית בקרב הצליינים המודרניים, בהשוואה לשאר הדרכים.
חלק מהצליינים המודרניים אינם מסתפקים בהשלמת המסע דרך אחד הנתיבים, וחוזרים לבצע את העלייה לרגל פעם אחר פעם - לעיתים בדרכים שונות ולעיתים אף באותה הדרך. מטיילים אחרים, שאינם מסוגלים להשלים את כלל המסע כמקשה אחת, מסיבות בריאותיות או של חוסר בזמן, נוהגים להשלים את המסלול במקטעים, בתקופות שונות.
סימוני הדרך
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנתיבים הפופולריים של דרך סנטיאגו זוכים לטיפול מסור מצד מתנדבים ומצד הרשויות המקומיות בכל הנוגע לסימון שבילים. הסימון הנפוץ ביותר הוא חץ צהוב, לעיתים על רקע כחול, המופיע אחת למספר עשרות מטרים. סימון נוסף המופיע רבות הוא סמל הצדפה, שמופיע בצורות שונות ומבהיר לצועדים כי הם נמצאים בדרך הנכונה. מהעיר סריה ועד לסנטיאגו ממוקמים כל חצי קילומטר עמודי אבן נמוכים עם הסמל הרשמי של דרך סנטיאגו, ועליהם רשום מספר הקילומטרים שנותרו עד לסנטיאגו. גם הצועדים מסנטיאגו לפיניסטרה זוכים לסימוני דרך מפורטים, ובחלק זה של המסלול ניתן למצוא גם סימונים המתווים את הדרך "בכיוון ההפוך" - כלומר לאלה הצועדים בחזרה מפיניסטרה לסנטיאגו.
הדרך הצרפתית היא הדרך שמסומנת בצורה הטובה ביותר, אך גם דרכים אחרות זוכות לסימון שבילים באיכות משתנה. גם הנתיבים המרוחקים יותר ברחבי אירופה זוכים לסימון ספורדי, וניתן לזהות את סימן החץ הצהוב בערים שונות באירופה.
החץ הצהוב, כסמלה הבלתי-רשמי של דרך סנטיאגו, מהווה מוטיב מרכזי על גבי המזכרות השונות שנמכרות לתיירים לאורך המסלול.
דרכון הצליינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב הצליינים נושאים איתם דרכון ייחודי, המסופק להם (בעלות סמלית) על ידי משרדי תיירות או על ידי כנסיות מקומיות בנקודת ההתחלה של מסלולם. הדרכון מזכה את הצליינים בלינה באכסניות לאורך המסלול, ולעיתים אף ב"ארוחות עסקיות" במחיר מוזל במסעדות שונות. לאורך הדרך מחתימים הצליינים את דרכונם בנקודות הלינה בהן עצרו, ולעיתים גם בנקודות מפתח אחרות בעלות משמעות מיוחדת. בנוסף לערך הסנטימנטלי שיש לדרכון זה עבור הצליין, הוא גם משמש כהוכחה לכך שהצליין אכן צעד לאורך כל המסלול - ולכן הוא זכאי לקבל את ה"קומפוסטלה" במשרד הצליינים הראשי בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. בחלק מהמקומות החותמת ניתנת על ידי אדם שקיבל את הרשות להעניק חותמת רשמית של דרך סנטיאגו, אך לעיתים ניתן למצוא במסעדות או באתרים אחרים לאורך המסלול חותמות "פיראטיות" או אף פרסומיות - להחתמה עצמית של הצליין. המאפיינים הוויזואליים בכל אחת מהחותמות מסמלים את העיר בה ניתנה החותמת.
ה"קומפוסטלה" וסיום המסלול
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה"קומפוסטלה" היא מסמך רשמי המציין את סיומה של העלייה לרגל, והיא ניתנת לצליינים בסוף המסלול. על מנת להיות זכאים לקבלת המסמך, נדרשים הצליינים לעבור לפחות 100 ק"מ מהדרך ברגל - ולכן צליינים רבים מתחילים את המסלול בעיר סריה (Sarria) הנמצאת כ-100 ק"מ מזרחית לסנטיאגו. הצליינים המבצעים את הדרך ברכיבה על אופניים נדרשים לעבור לפחות 200 ק"מ ממנה. ההוכחה לכך שהצליין אכן עבר את המרחק הדרוש לקבלת ה"קומפוסטלה" ניתנת באמצעות הצגת החותמות בדרכון הצליינים. בנצרות הקתולית של ימי הביניים, שימשה ה"קומפוסטלה" ככתב מחילה. אחת למספר שנים, כאשר יום השליח יעקב (25 ביולי) מתרחש ביום ראשון, מוכרזת "שנה קדושה" - ואזי המחילה הניתנת מוגדרת כ"מחילה מלאה". בשנים אלה מספר הצליינים השנתי גבוה בהרבה מהממוצע. השנה הקדושה הקרובה תהיה בשנת 2027.
הקומפוסטלה מכילה עיטורים נוצריים מסורתיים, וכן טקסט בלטינית - אליו מצרפים בכתב יד את שמו של הצליין (מתורגם ללטינית) ואת ארץ מוצאו. אנשי משרד הצליינים בסנטיאגו בוחנים בקפידה את דרכון הצליינים, וכן שואלים את הצליין לסיבה שבעקבותיה ערך את המסע. כאשר החותמות בדרכון אינן מספקות, או אם הצליין מצהיר כי לא ערך את המסע מסיבות דתיות, מוענקת לו תעודה אחרת, פשוטה יותר מהקומפוסטלה הרשמית.
לאחר קבלת הקומפוסטלה נוהגים הצליינים לגשת לביקור בקתדרלה המרכזית ולהשתתף שם במיסה ייחודית שנערכת עבור הצליינים. במהלך מיסה זו מוקראת על ידי הכומר רשימת מדינות המוצא של כל הצליינים שסיימו את מסלולם ביום האתמול.
תעודה נוספת בה זוכים חלק מהצועדים בדרך סנטיאגו היא אישור ההגעה לפיניסטרה. התעודה, שניתנת לצליינים שהמשיכו את הדרך מסנטיאגו דה קומפוסטלה ועד פיניסטרה, מציינת כי "מועצת העיר פיניסטרה מאשרת בזאת כי הצועד הגיע לחוף המוות ולסופה של דרך סנטיאגו". התעודה כתובה בשפה הגליסיאנית, ואינה בעלת משמעויות דתיות כשל ה"קומפוסטלה".
-
ה"קומפוסטלה"
-
התעודה מפיניסטרה
סטטיסטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משרד הצליינים בסנטיאגו שומר רישומים של כלל הצליינים שהגיעו לסיום המסלול. לא כל הצליינים הנרשמים ערכו את המסלול כולו, והרישום כולל את כלל העולים לרגל שצעדו יותר מ-100 ק"מ. להלן מקצת מהנתונים, המצביעים על עלייה בפופולריות של המסלול עם סיום המאה ה-20:
שנה | מספר הצליינים | הערות |
---|---|---|
1989 | 5,760 | [3] |
1990 | 4,918 | |
1991 | 7,274 | |
1993 | 99,436 | "שנה קדושה" |
1994 | 15,863 | |
1995 | 19,821 | |
1996 | 23,218 | |
1997 | 25,179 | |
1998 | 30,126 | |
1999 | כ-155,000 | "שנה קדושה" |
2000 | כ-55,000 | שנת מילניום |
2001 | 61,418 | |
2002 | 68,952 | |
2003 | 74,614 | |
2004 | 179,944 | "שנה קדושה" |
2005 | 93,924 | |
2006 | 100,377 | |
2007 | 114,026 | |
2008 | 125,141 | |
2009 | 145,877 | |
2010 | 272,703 | "שנה קדושה" |
2011 | 179,919 | |
2012 | 192,488 | |
2013 | 215,880 | |
2014 | 237,886 | |
2015 | 262,458 | |
2016 | 277,915 | |
2017 | 301,036 | |
2018 | 327,378 | |
2019 | 347,578 |
ישראלים בדרך סנטיאגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחוז הישראלים בקרב המטיילים בדרך סנטיאגו הוא זעום,[4] ובשנת 2007 נרשמו 50 ישראלים שהגיעו לנקודת הסיום של המסלול (מתוך כ-100,000 צליינים מכל העולם). הדרך לא זוכה לפרסום רב בישראל, ייתכן שבשל המשמעויות הנוצריות שלה, ועד היום לא הופץ מדריך טיולים לדרך סנטיאגו בשפה העברית. המטיילים הישראלים המועטים בדרך סנטיאגו זוכים לעיתים ליחס מיוחד בקרב הצליינים הנוצרים, שמביעים עניין רב בישראל ובקשר של ישראלים למנהג הנוצרי של העלייה לרגל. בנקודת היישוב הקטנה מנחרין (Manjarin), הנמצאת במחוז קסטיליה ולאון בקרבת הנקודה הגבוהה ביותר במסלול, נמצא בית מחסה קטן בניהולו של נוצרי מאמין המקיים מדי יום טקס הקורא לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים.
דרך סנטיאגו בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הספר "צעד ועוד צעד" של הסופר גרהם סימסיון, ואשתו הפרופסור לפסיכיאטריה אן בויסט, מתאר את מסעם של גבר ואישה הצועדים במסלול הקמינו מקלוני שבצרפת ואת השינויים והתובנות שעוברים עליהם בעקבות המסע. הספר נכתב בעקבות שני מסעות שערכו הכותבים לקמינו, ומתאר בהרחבה את המסלולים השונים ואת אווירת המסע.
- הספר "יומנו של מכשף" של פאולו קואלו, שיצא לאור בשנת 1987, מתאר את מסעו של הסופר בדרך סנטיאגו.
- בשנת 1999 יצאה בספרד סדרת טלוויזיה בשם זה, בבימויו של רוברט יאנג ובהשתתפות שחקנים כמו צ'רלטון הסטון, אן ארצ'ר, אנתוני קווין ולולס לאון. הסדרה מתארת את חקירתן של מספר תעלומות רצח וגנבה של יצירות אמנות חשובות לאורך דרך סנטיאגו והכנסיות השוכנות בה. הסדרה שודרה במדינות רבות באירופה.
- מבקר האמנות והעיתונאי הבריטי בראיין סיוול (אנ') חצה את דרך סנטיאגו במכוניתו במסגרת תוכנית הטלוויזיה "הצליין העירום" (The Naked Pilgrim), ששודרה בערוץ 5 הבריטי בשנת 2003. במהלך התוכנית ביקר בערים שונות לאורך הדרך, ועסק בסיפוריהם של צליינים אחרים ובמה שראה.
- בסרט "שביל החלב" (The Milky Way, 1969) של הקולנוען הסוריאליסט הספרדי לואיס בוניואל, משמשת דרך סנטיאגו ככלי להעברת ביקורת על הכנסייה הקתולית.
- בשנת 2006 יצא לאור ספרו של הקומיקאי הגרמני האפה קרקלינג (Hape Kerkeling) שנקרא "Ich Bin Dann Mal Weg" (בגרמנית: "יצאתי לדרך, תיכף אשוב"), אשר מתאר באופן הומוריסטי את יומן המסע שלו בדרך סנטיאגו. בשנים שלאחר פרסום הספר עלתה הפופולריות של דרך סנטיאגו בקרב הגרמנים, ואחוז הגרמנים בקרב הצליינים עלה בצורה ניכרת.
- בשנת 2009 יצא בספרד הסרט "Al final del camino" (בספרדית: "בסוף הדרך"), בבימויו של רוברטו סנטיאגו ובכיכובם של השחקנים מלנה אלטריו ופרננדו טחרו. הסרט מתאר קבוצה של זוגות העוברים טיפול זוגי תוך כדי הליכה בדרך סנטיאגו.
- בשנת 2010 יצא לאקרנים סרט הקולנוע האמריקני "The Way" בבימויו של אמיליו אסטבז ובכיכובו של אביו, השחקן מרטין שין, אודות אב היוצא לצרפת לאחר שבנו נהרג בקמינו, ומחליט להמשיך את המסע של בנו ולסיים את המסע.
- הספר "בדרך לסנטיאגו" שיצא לאור ב-2023 מתאר את המסע בדרכו של יעקב הקדוש ואת המסע הפנימי של גולן רייס, יהודי-ישראלי שהלך בשתיים מן הדרכים העיקריות. התובנות העיקריות המתוארות בספר היוו בסיס למיזם דרך עולי הרגל לירושלים.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמונות מדרך סנטיאגו |
---|
|
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיינו גם בפורטל: | |||
---|---|---|---|
פורטל נצרות |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Kathryn Harrison, "The Road to Santiago", National Geographic Directions, 2003
- Confraternity of St. James, "Pilgrim Guides To Spain 1. The Camino Francés"
- Alison Raju, "The Way of St. James - Pyrenees, Santiago, Finisterre", Cicerone, 2003
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר Infocamino (באנגלית)
- אודות הדרך (באנגלית)
- מדריך שימושי למטייל הישראלי בקמינו - מדריך שחובר בידי ישראלים שטיילו בקמינו דה סנטיאגו. מידע שימושי רב, החל מרשימת הציוד המומלצת, דרך מקומות לינה וחלוקת המסלול לימי הליכה, וכלה בקישורים למידע שימושי נוסף. (בעברית)
- בלוג-טיול אודות קמינו דה סנטיאגו - מלווה בסיפורים, בתמונות ובקטעי וידאו מהמסלול.
- בלוג בעברית על הקמינו - בלוג המפרט את היומיום בקמינו עם תמונות סיפורים ומענה על שאלות. (בעברית)
- https://www.lametayel.co.il/posts/p0e9k2 - בלוג בעברית על 310 הק"מ האחרונים בספרד בקמינו הצרפתי.
- El Camino - בלוג שיש בו הסברים והמלצות שונות למבקשים לצעוד בדרך סנטיאגו בכלל ובדרך הצרפתית בפרט. (בעברית)
- קמינו דה סנטיאגו - מסע לרוחב ספרד - בלוג מפורט המתאר מסע בדרך סנטיאגו בשנת 2015. (בעברית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Routes of Santiago de Compostela: Camino Francés and Routes of Northern Spain באתר אונסק"ו
- ^ Routes of Santiago de Compostela in France באתר אונסק"ו
- ^ בשנה זו ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בסנטיאגו דה קומפוסטלה.
- ^ תום מורן, קמינו דה סנטיאגו: הישראלי שיצא לטרק שמתקיים כבר אלף שנה, באתר וואלה, 28 בינואר 2016
אתרי מורשת עולמית בצרפת | |
---|---|
|