ג'ניה ברגר
 | |
| ג'ניה ברגר בגלריית עין הוד, 1960 | |
| לידה |
5 בספטמבר 1907 חרקוב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
7 בספטמבר 2000 (בגיל 93) תל אביב-יפו, ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות נחלת יצחק |
| לאום |
 ישראלית |
| תחום יצירה | ציור, עיצוב במה, פיסול קרמי |
| בן או בת זוג |
יהודה גבאי |
  | |
גֶ'ניָה ברגר (5 בספטמבר[1] 1907 או 1910[2] – 7 בספטמבר 2000, ז' באלול תש"ס) הייתה ציירת, מעצבת במה ותלבושות ואמנית קרמיקה ישראלית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ניה ברגר נולדה ב-1907 בחרקוב שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליצחק ברגר (?-1937) ולאה לבית פקר. אמה של ברגר עסקה באמנויות כנגינה בפסנתר וציור כחובבת.[3] ואילו אביה היה אגרונום במקצועו ובעל מפעל תעשייתי גדול. הוא החזיק במשתלה בחצי האי קרים, שם ערך ניסיונות בגידול גפנים לקראת עלייתו לארץ ישראל. בנוסף היה פעיל בחוגים ציוניים ושימש כציר בכינוסים של הקונגרס הציוני העולמי.[4]
ג'ניה בילתה חלקים מתקופות הקיץ בחווה זו, לצד ביקור בחוף הים ביאלטה.[5] על פי עדותה היה הבית "ציוני חופשי", וברגר נחשפה לתרבות אירופית גבוהה, כמו גם למסורת היהודית.[6] על פי עדותה הייתה ברגר הולכת להצגה יומית בכל יום ראשון.[7] בין היתר ראתה הצגות של במאים חדשניים כוסבולוד מיירהולד, יבגני וכטנגוב ואחרים.[8] כבר בנעוריה החלה לעסוק באמנות. בין היתר למדה פיסול בחרקוב אצל ליאונורה בלוך.[9] בעקבות המהפכה הרוסית ירד האב מנכסיו.
בשנת 1925 עזבה המשפחה את חראקוב. ג'ניה, יחד עם האם ואחיה אביגדור ברתל, התיישבו בברלין, גרמניה, בעוד האב עלה לארץ ישראל, כנראה כדי להתבסס בטרם תעלה המשפחה. ג'ניה ניצלה שהות קצרה זו כדי ללמוד אמנות אצל הצייר וילי יקל[10] (אנ'). ב-11 בנובמבר 1925, בשעות אחרה"צ, הגיע ברגר ליפו באניה "קאנדה" והתיישבה עם משפחתה בתל אביב.[11]
לאחר עלייתה החלה ברגר בלימודי אדריכלות בבית ספר טכני גבוה מונטפיורי ("טכניון מונטפיורי"), בתל אביב.[12] לאחר כשנה פרשה מלימודיה ובשנת 1927 או 1928 החלה בלימודי אמנות ב'סטודיה לציור שליד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים', בהנחיית יצחק פרנקל. לא הרבה ידוע על שיטת ההוראה של פרנקל ואופייה, אבל מיצירתו ניתן להניח כי השיעורים נטו לפוסט-אימפרסיוניזם מתון בהשפעה צרפתית ולהדגשה של ערכי האמנות המופשטים.[13] בשנת 1928 הציגה ברגר את עבודותיה במסגרת תערוכת תלמידי הסטודיו.[14] באותה תקופה התפרנסה מעבודה כמורה לציור בבית הספר "השחר", ששכן ברחוב השחר מס' 2 בתל אביב.[15]
ברלין ופריז, 1936-1929
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1929 התקבלו איורים שלה לפרסום בהוצאת "אמנות". היו אלו איורים לספר "101 מעשיות אגדות וספורים", שהתפרסם בשנת ה'תר"ץ. את שושנה פרסיץ, מנהלת ההוצאה, פגשה ברגר לראשונה באוניה שעמה עלתה. כיוון שנחום גוטמן הטיל ספק באיוריה, כינסה פרסיץ ועדה מייעצת שמנתה את ראובן רובין, יעקב פיכמן ומבקר האמנות דוד אריה פרידמן, ששיבחו את עבודתה.[15] תמורת האיורים קיבלה ברגר תשלום של 100 לירה ארץ-ישראלית.[16] בעזרת הכספים, שמימנו שנת לימודים שלמה, שבה בסוף השנה לגרמניה, שם התקבלה ללימודים בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין בכיתתו של קארל הופר (אנ'). הופר, שהיה קשור אל התנועות האקספרסיוניסטיות בגרמניה, הציג בפני תלמידיו את הציור הצרפתי המודרניסטי, שהוצג באותה עת בגרמניה.[17] בהמלצתו החלה ללמוד גם עיצוב תפאורה באקדמיה.[18]
בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 תיארה ברגר את עזיבתה של האקדמיה בברלין, יום לאחר היבחרו של אדולף היטלר כקנצלר גרמניה, ב-31 בינואר 1933. מנהל האקדמיה המליץ לה לקחת חופשה של חודשיים-שלושה עד ש"העניינים" יירגעו.[17] אולם, כשהיא נכנסה לכיתה על מנת להיפרד מתלמידי כיתתה "היפנו כולם גבם אליה ולא בירכוה עוד לשלום. והיו אף ביטויי שטנה כלפיה. והיא, בלי אף לאסוף את מחברות הרישום ולרוקן את תא ארונה ממטלטליה, יצאה מהאולם ולא חזרה עוד אליו וללימודיה".[19]
בעקבות כך חזרה ברגר לפלשתינה. ב-6 בספטמבר 1933 עלתה הפקת המחזה "אופרה בגרוש" (1928) באהל.[20] ברגר עיצבה את ההצגה, אותה ראתה קודם לכן בברלין. את ההזמנה קיבלה מידי אלפרד וולף, במאי ההצגה, שראה תפאורות של ברגר בגרמניה. הייתה זו אחת ההפקות הראשונות של מחזה זה מחוץ לגרמניה. תפאורת המחזה הייתה עשויה בסגנון מודרני. על רקע שחור הופיעו סימנים בלבן של המרחב, כמו גם של השחקנים. שלמה שבא העיר על תפאורה זו כי "הארץ לא ראתה כמותה למאז 'נשפי פרץ' ו'האוצר' של אלחנני".[21]
בנוסף, יצרה איורים עבור מאמרי עיתונות של אברהם שלונסקי, מתרגם "אופרה בגרוש". בנובמבר של אותה שנה עיצבה תלבושות לרסיטל של דבורה ברטונוב. בשנת 1934 הוצגה יצירתה בתערוכה "הפורטרט בארץ ישראל" שנערכה בבית הנכות הלאומי בצלאל. הצלחת "אופרה בגרוש" אפשרה לה, על פי עדותה,[16] לנסוע בשנים 1935–1937 לפריז, צרפת, שם המשיכה את הכשרתה האמנותית באקדמיה גראנד שומיאר. על פי שלמה שבא ברגר הכירה את האמנים היהודים בפריז של אותה עת ובהם חנה אורלוף, מישל קיקואין, אלפרד אברדם ואחרים.[22] על פי גלעדי, ברגר הושפעה מיצירתו של פאול קליי, אליו נחשפה בשנית בגלריות הצרפתית באותה עת.[19]
שהות זו בפריז לא הייתה רציפה. מסגרת הלימודים החופשית ב"גראנד שומייר" איפשרה לה לבקר בפלשתינה ב-1935. ב-29 ביולי השתתפה ברגר, יחד עם גבאי ואנשי רוח אחרים בוועדה איניציטורית להגנה על האסירים הפוליטיים הקומוניסטים ששבתו רעב בירושלים.[24] אז יצרה את התפאורות למחזות "הילד הזר" (15 באפריל) ו"המכשפה" (17 בנובמבר, תיאטרון קומדיה א"י) ובשנת 1936 את "נינה" (24 בפברואר, תיאטרון קומדיה א"י) ו-"טופאז" (26 בספטמבר, תיאטרון קומדיה א"י) ואת "השגעון הגדול" (17 בדצמבר, תיאטרון סדן).
"ה"מכשפה" שעיצבה ברגר זכתה לביקורות אוהדות בידי מבקרי התקופה כאורי קיסרי[25] ויעקב פיכמן[26] שאבה את השראתה מן המסורת הרוסית. הרמן (גרשון) סוויט מצא בה את השפעת התפאורה של הבלט "פטרושקה".[27]
בסוף שנת 1936 הציגה ברגר ב"תערוכה הכללית" של אגודת הציירים והפסלים. מרדכי אבי-שאול תיאור את ציורה "אשה עם ילד" ככזה הנע בין מוקד פניה המפורטים של הדמות, לבין פרטי הרקע המוזנח "כאילו במכוון".[28]
תל אביב, 1953-1937
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה שבין סוף שנות ה-30 למחצית שנות ה-50 היוו תקופת שיא בפעילותה של ברגר כמעצבת. יחסיה עם עולם התיאטרון אף הובילו לנישואיה לשחקן האהל יהודה גבאי, בפברואר 1938.
בין השנים 1936–1938 השתתפה ברגר בהפקת סרט הקולנוע "מעל החורבות" בבימוי נתן אקסלרוד. ניתן להניח שאת התפקיד קיבלה ברגר בגלל העובדה כי בסרט השתתפו כמה משחקני "אוהל". ברגר יצרה לסט עיצוב לתלבושות הילדים וכן יצרה אביזרים שונים, בעיקר כלי נשק עתיקים עשויים קרטון. כלי נשק אלו נראו אמתיים מספיק כדי שרכב ההפקה ייעצר על ידי שוטר בחשד לאחזקת נשק בלתי חוקי.[29]
במקביל לפעילותה המרכזית כמעצבת תיאטרון, עסקה ברגר בציור בצבעי-מים וצבעי-שמן. עד לסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 התרכז ציורה בתיאורי נוף ובמעט פורטרטים, מרביתן של נשים. ב-13 באפריל 1940 נפתחה תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה כץ בתל אביב.[30] התערוכה כללה ציורים שנוצרו החל משנת 1937 והציגו, על פי ש. שריה מעבר מ"'מרה שחורה' וחיפושי 'הבעה' מעוקמת" אל "אור ורב-גווניות ותכלת איומה של ירקון מתפצל".[31] [השלמה - תיאור עבודות אם ימצאו]. במקביל הציגה בתערוכה הכללית תיאור נוף בשם "פרח השקד".[32]
ב-9 בינואר 1941 העלתה "הבימה" באולם מוגרבי את המחזה "מיכל בת שאול" מאת אהרון אשמן. היה זה המחזה הארצישראלי הראשון שעשה שימוש בתנ"ך כרקע וכמקור איקונוגרפי.[33] ההפקה זכתה להצלחה גדולה ברחבי הארץ.[34] התפאורה שעיצבה ברגר, שכמו כל תפאורות התיאטרון של אותן שנים נועדה לניוד ברחבי הארץ, כללה סצנה של בתי-אבן מצוירים בקווים כללים וגרם מדרגות המוביל לשער אבן כבד וכן סצנת פנים, ובה נשקף מדבר חולי ובו עצי זית דרך השער.[35]
המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הצגה בעלת רוח דומה, עלה ב-7 בינואר בתיאטרון "האהל". ברגר עיצבה את התפאורה והתלבושות להפקה. בביקורת על ההפקה ציין חיים גמזו את התאמת יופיין של התפאורות, ובייחוד את העיצוב של כיכר השוק ופועליה.[36] הצלחת המחזה הולידה גל של הצגות המבוססות על נושאים תנ"כים, שברגר הרבתה לעצב בשנים אלו. בין היתר עיצבה את המחזות "בר כוכבא" (1945) על פי ירוסלאב ורבליצקי, "אהבת ציון" (1947) על פי אברהם מאפו, "אהבת נעורים" (1950) מאת אשמן וכן את הפקת האופרה "תאיס" (1948), המבוססת על נושא מיוון העתיקה.
האופרה הישראלית, ש-"תאיס" הייתה הפקתה הראשונה, הוקמה על ידי אדיס דה פיליפ. ברגר כבר הייתה ביחסי עבודה עם הבמאי פרידריך לובה ומארק לברי, וייתכן שקשרים אלו הביאו לבחירתה כמעצבת. ב-15 באפריל עלתה האופרה באולם הבימה, שהייתה באותה עת בסיור בארצות-הברית.[37] במשך השנתיים הבאות יצרה ברגר עוד 6 הפקות נוספות עבור האופרה ובהן "הספר מסביליה", "ריגולטו", "טוסקה" ואחרים. את התפאורות לאופרה ביצע בעיקר יחזקאל (חוצקל) גולדמן, בונה התפאורות הראשי של הבימה.[38]
עין הוד - ת"א
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1953 נמנתה ברגר עם מייסדי כפר האמנים בעין הוד. בהשפעת מרסל ינקו החלה לעסוק גם ב"אמנות פופולרית, כגון קרמיקה והדפסי-אמנות, שידברו אל המונים".[39] גם אמנים אחרים נטו באותה עת אחרי האמנות העממית, הן ממניעים סוציאליסטים והן כתוצאה מהשפעות אמנותיות אירופיות. השפעה בולטת הייתה זו של הצייר הצרפתי ז'ורז' רואו, שסגנונו האקספרסיבי אומץ על יד אמנים ישראלים שונים.
ביטוי פומבי ראשון להשפעות אלו היה בתערוכות היחיד שהציגה ברגר במוזיאון תל אביב ב-1957. התערוכה שילבה בין 17 ציור נוף וטבע דומם על בד, 10 ציורי גואש על נייר, ו-8 סקיצות לתפאורות.[40] חלק מן העבודות הציגו את הסגנון חדש שכלל שימוש בקונטורים בולטים יותר, וחופשיות רבה יותר בעיצוב הצורה[41] בעבודות אלו "נעלם הצד 'התיאטראלי' לחלוטין ובמקומה באה הדגשה על הצבע".[42] הסגנון החדש שאמצה ברגר הלם את המדיום החדש שהחל להתפתח ביצירתה - הפיסול הקרמי, שיהפוך לעיקרי ביצירתה.
כבר בשנת 1955 בקירוב נבנתה בכפר סדנה לקרמיקה, אותה ניהל איצ'ה ממבוש. שם, נחשפה ברגר לעבודה במדיום זה. את ההדרכה הראשונה נתנה לה הדוויג גרוסמן, שהתגוררה בכפר בשנים 1957-1953.[43] עם זאת, ההשפעה הבולטת על ברגר בתחום הקרמי הייתה של האמן ומעצב התפאורות האיטלקי עמנואל לוצאטי, שבשנת 1957 קיים קורס לציור קרמי בעין הוד.[44] בשנת 1961 בקירוב אף ביקרה ברגר את לוצאטי בסדנתו שבאיטליה.[45]
תערוכת היחיד של ברגר, שהתקיימה ב-1959 בגלריה צ'מירינסקי[46] כללה כ-30 עבודות בנושאים הלקוחים מן התנ"ך. בעבודות, שמרביתן בקרמיקה, עשתה ברגר שימוש בזיגוגים צבעוניים שונים על חלק מן הקומפוזיציה, תוך שהיא מדגישה את חומריות הקרמיקה. התערוכה זכתה לאזכורים רבים בעיתונות היומית. יונה פישר, מבקר האמנות של העיתון "למרחב", תיאר את סגנון עבודות זה כאילוסטרטיבי ומסוגנן, אך כזה החף מדקורטיביות.[47]
ב-1962 הציגה ברגר תערוכת יחיד שנייה במשכנו החדש של מוזיאון תל אביב - ביתן הלנה רובינשטיין. בתערוכה זו כבר הושם הדגש על תבליטי הקרמיקה.[48] בעקבות התערוכה הזמין אותה חיים גמזו להשתתף בתצוגת הביתן הישראלי בהביאנלה לאמנות בסאו פאולו ב-1963. ברגר הציגה עשר עבודות הקרמיקה, לצד עבודות של יעקב אגם, יחיאל קריזה ונפתלי בזם.[49]
בשנת 1965 השתתפה בסמינר בינלאומי לקרמיקה בגמונדן, אוסטריה. בעקבות זאת הייתה ברגר מיוזמי "סמינר עבודה בינלאומי לקרמיקה ארכיטקטונית" שהתנהל בעין הוד בשנת 1966.[50] המרצה המרכ הסמינר שב עמנואל לוצאטי לעין הוד. החל מתקופה זו הפך הפיסול הקרמי הפך למרכזי ביצירתה מאז. ברגר אימצה אורך חיים שכלל שהות בביתה בעין הוד ובסטודיו לקרמיקה בכפר במהלך השבוע, ושהות בתל אביב-יפו במהלך סופי השבוע.[5]
בשנת 1965 הציגה תערוכת קרמיקה ב"גלריה צ'מירינסקי" בתל אביב.[51] בשנת 1968 בקירוב יצרה ברגר עשר סדרות של הדפסי אבן (במהדורה של 35 עותקים כ"א) בסדנת ההדפס שבעין הוד. אלו שימושו אותה אחר כך כמקור איקונוגרפי לעבודותיה.[52] "זה שנים שאני מחפשת אמצעי ביטוי חדשים. קרא לזה חזרה לתנ"ך, קרא לזה ניסיון לביטוי פרימיטיבי - אני אינני מאמינה בהגדרות".[53]
בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הפסיקה ברגר לעסוק בעיצוב תפאורות.
ברגר זכתה בין השאר בפרס ההסתדרות, ובשנת 1971 בפרס משרד החינוך והתרבות על יצירתה.
ב-1984, במסגרת תערוכה של אגודת מעצבי הבמה בגלריה 13 וחצי ביפו, קיבלה ברגר פרס הוקרה מיוחד על עבודתה. בשנת 1993 עברה להתגורר בתל אביב-יפו. ג'ניה ברגר נפטרה בבית החולים איכילוב תל אביב בשנת 2000 ונטמנה בבית העלמין נחלת יצחק ליד בעלה. לזוג לא היו ילדים.
יצירתה של ג'ניה ברגר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציור ופיסול קרמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]את עיקר יצירתה בציור יצרה ברגר עד לסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. עבודות אלו, שמרביתן הן תיאורי נוף ופורטרטים, מאופיינים באימפסטו. במשך השנים עברה ברגר מציור בסגנון פוסט-אימפרסיוניסטי, המדגיש את כבדות המודל האנושי, אל תיאור סמלי המבוסס על איקונוגרפיה השאובה מן התנ"ך.[54] גם בתיאורים בצבעי-המים שיצרה מודגשת בהדרגה הנטייה לשטיחות, על ידי שימוש המשיכות מכחול רחבות ובקונטורים עבים.
בשנות ה-60 עבר מרכז יצירתה לעיסוק בפיסול קרמי במדיום של תבליט שטוח או פיסול חופשי קטן ממדים. כמעט כל עבודותיה, החל מתקופה זו, הצטמצמו למספר נושאים שנשאבו מן המנ"ך ובהם דמויות האוהבים משיר השירים ומסיפור יעקב ורחל, דמויות של שומרים ואריות. נושאים אלו שבו והופיעו בעבודותיה שוב ושוב, לעיתים תוך שימוש באותה הקומפוזיציה לציור ולפיסול קרמי. "אינני יודעת מדוע אני חוזרת על אותן דמויות בצורות שונות. נראה שעדיין לא השתחררתי מהן", העידה ברגר על יצירתה, "לכולם נתתי שמות תנ"כיים. למה? אולי הקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל התחזק אצלי אחרי המלחמה. מי יודע?"[52] במהלך שנות ה-60–70 יצרה שורה של ציורי אריחים במקומות ציבוריים שונים בישראל.
תיאטרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשונה מציירים ארצישראלים שונים, שעסקו בעיצוב לבמה כמדיום משני, הייתה ג'ניה ברגר, לצידו של עמנואל לופטגלאס, מעצבת הבמה המקצועית הראשונה בארץ-ישראל. עיצוב לבמה היה המדיום הבולט ביצירתה עד לראשית שנות ה-60 של המאה ה-20.
"באותם ימים היה קשה מאוד לעשות תפאורות.", תיארה ברגר את העבודה בראשית ימיה כמעצבת בארץ-ישראל. "לא היו חומרים והאמצעים הטכניים היו מוגבלים מאוד. התיאטרון היה מרבה לנסוע ומופיע בבמות פרימיטיביות והתפאורה הייתה צריכה להתאים לכל מקום. התפאורה הייתה מפורקת לחלקים כדי שאפשר יהיה להעלות אותה למכוניות, והבדים והמסכים היו מקופלים הרבה".[55]
מאמר ביקורת מוקדמת שהוקדש לתפאורה של ברגר פורסמה ב"דבר" בשנת 1944 על ידי דוד אריה פרידמן. על פי פרידמן יצירתה של ברגר מבטאת יסוד מרכזי של מציאות, המבוטאת בהומור ובחן.[56]
על פי אורנה בן-מאיר עבודותיה של ברגר עשו שימוש נרחב בדו-ממדיות התפאורה, לא רק מתוך רוח הזמן ואילוצי ההפקה, כי אם גם כדרך ביטוי לדיון ב"בדיון התיאטרון".[57] ביטוי חזותי בולט לכך ניתן למצוא בשימוש הנרחב שעשתה האמנית במסגרת דקורטיבית - "תמונת במה" - המופיעה בהצגות כגון "חטיפת בנות הסבינים" (1941, הבימה), "על חטא שלא חטאו" (1941, הבימה), "הסערה" (1947, אהל), "הכפר סטפאנצ'יקובו" (1951, אהל) ועוד. בן-עמי מדגישה את השימוש בה בעיקר במחזות ה"רוסים".[58] מסגרת זו תוחמת את "הקיר הרביעי" של הבמה ומדגישה את מלאכותיות שבו.
עם זאת, עיקר חשיבותה כיום הוא בעיצוב מחזות תנכ"ים בשנים בהן נולד ז'אנר זה בתרבות הארצישראלית והישראלית. בין אלו ידועים בעיקר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (1943, אוהל), "מיכל בת שאול" (1941, הבימה) ו-"אהבת ציון[59]" (1947, הבימה). "עבודתיה של ג'ניה ברגר", תיאר דוד שריר, "יצרו ז'אנר מיוחד בתיאטרון הארץ ישראלי, שמאס בעיירה היהודית המזרח אירופית והוביל בשנות החמישים ל'ישראליזם' בנוסח להקת ענבל, חנויות משכית, שיגעון הארכאולוגיה וחידוני התנ"ך".[60] העיצובים של ברגר, שאבו השראה מתולדות האמנות והן מן האוריינטליזם האירופי, וניסחו דרכם סוג של עבר מיתולוגי יהודי-ארצישראלי.
עיצוב במה ותלבושות[61]
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרס בית גולומב, כפר האמנים, עין הוד
- 1971 פרס, משרד החינוך התרבות והספורט
- 1984 פרס אגודת מעצבי במה בישראל
- 1986 פרס הסתדרות העובדים הכללית
- 1990 יקירת העיר תל אביב-יפו
תערוכות יחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1940 גלריה לאמנות כ"ץ, תל אביב (13 באפריל-26 באפריל)
- 1957 מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו (29 במאי-?)
- 1959 הגלריה לאמנות ע"ש צ'מירינסקי, תל אביב-יפו (? - 17 במרץ)
- 1962 מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, תל אביב-יפו (28 ביוני - 18 ביולי)
- 1964 מרכז ליטון, לוס אנג'לס, ארצות-הברית
- 1965 הגלריה לאמנות ע"ש צ'מירינסקי, תל אביב-יפו
- 1969 גלריה יפו העתיקה, תל אביב-יפו (19 במאי - 11 ביוני)
- 1970 תבליטי קרמיקה ופיסול קרמי, גלריה נורה, ירושלים (2 במאי - 31 במאי)
- 1970 תבליטי קרמיקה ופיסול קרמי, בית יד לבנים, חולון
- 1972 גלריה יפו העתיקה, תל אביב-יפו
- 1975 בית יד לבנים, חולון
- 1976 ציורי שמן ופיסלוני קרמיקה, צבי נעם, גלריה לאמנות בבית לייוויק, תל אביב-יפו
- 1980 גלריה יפו העתיקה, תל אביב-יפו
- 1982 ג'ניה ברגר 1940–1980, צבי נעם, גלריה לאמנות בבית לייוויק, תל אביב-יפו
- 1987 ציור ופיסול (עם הופעת אלבום יצירותיה), גלריה שולמית, תל אביב-יפו (24 במרץ - 7 באפריל)
- 1990 עבודות חדשות, גלריה נלי אמן, תל אביב-יפו (22 באפריל - ?)
- 1991 ציור שמן ופיסול קרמי, מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע (31 באוגוסט - 23 בנובמבר)
- 1993 ציור שמן ופיסול קרמי, גלריה אפרת, תל אביב-יפו (9 בינואר - 27 בינואר)
- 1995 עיצובים לתיאטרון, מוזיאון ישראל, ירושלים (4 ביולי - 30 באוגוסט)
- 1997 עבודות חדשות, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד (3 במאי - 30 ביולי
- 1998 ג'ניה ברגר: פיסול קרמי, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב-יפו
- 1999 ציורים, מבט גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו (30 באפריל - ?)
- 2000 מנחה לשלום: ציורי שמן ופיסול קראמי, גלריה לאמנות חמוד אל-קרא, דליאת אל כרמל (15 באפריל - ?)
- 2001 ציירת אופרה, מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, קיבוץ ברעם (26 במאי - 21 ביולי)
עבודות במרחב הציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריחי קרמיקה מזוגגים, סניף הביטוח הלאומי, יפו
- ציפורים ואיילות, תבליט קרמיקה מזוגג, בניין עיריית קריית שמונה
- קיר המזרח (1959), בית הכנסת המרכזי בצפון תל אביב, תל אביב-יפו
- מלך ומלכה (1959), גובה 62 ס"מ, ליד ביתן הקרמיקה, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב-יפו (תמונות חופשיות)
- ושבו בנים לגבולם (1961), תבליט קרמיקה מזוגג, רחוב מבצע סיני 20, רמת יוסף, בת ים (תמונות חופשיות)
- אריחי קרמיקה מזוגגים (1962), המכון המטאורולוגי, בית דגן
- אריחי קרמיקה מזוגגים (1966), תבליט קרמיקה מזוגג, הגלריה המרכזית, עין הוד (הקיר נוצר עבור בית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל והועבר לעין הוד) (תמונה חופשית)
- יונים במעופן (1968), תבליט קרמיקה מזוגג, לשעבר במרכזית הדואר, רחוב לינקולן, תל אביב-יפו (פורק והועבר לאוסף מוזיאון ארץ ישראל)
- ללא כותרת (1968), אריחי קרמיקה מזוגגים, גובה 300 ס"מ, אורך 1000 ס"מ, סניף הדואר, רחוב ויצמן, תל אביב-יפו (תמונה חופשית)
- שלט מוזאיקה (1970), כיכר אבא חושי, עין הוד (תמונה חופשית)
- [שומרים] (1980-1970) תבליט קרמיקה מזוגג, רחוב הפנינה פינת היהלום, כפר סבא (לשעבר בניין של משרד התקשורת) (תמונות חופשיות)
- תבליט לזכר רמי לוף (1979), חדר האוכל, מכון וינגייט
פרסומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]איורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ז' אריאל, 101 מעשיות אגדות וספורים, הוצאת אמנות, תר"ץ [1930]
- אלף בית: מקראה, מולדת, תל אביב, תרצ"ג [1933-1932]
- קיפניס, לוין, מי בן חיל?, הוצאת ספרים א.י.שטיבל, תל אביב, 1940 בקירוב [עם נחום גוטמן]
- טשרנוביץ, ימימה, מוקי, מסדה, תל אביב, תש"ג [1943-1942]
- טשרנוביץ, ימימה, מוקי השובב, מסדה, הרצליה, תש"ח [1949-1948] [פורסם בשתי מהדורות נוספות]
- גבאי, יהודה, סבתה בבושקה, תג, תל אביב, 1996
- הר, סולו, אורח לרגע: שירים, מעיינות, תל אביב, 2000
קטלוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ניה ברגר: תמונות ותפאורות תיאטרון, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1957
- ג’ניה ברגר: תערוכת ציורי קרמיקה, גלריה לאמנות ע"ש צ’מרינסקי, 1959
- ג'ניה ברגר, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1962
- ג’ניה ברגר: תבליטי קרמיקה, גלריה נורה, ירושלים, 1970
- ג'ניה ברגר, גלריה יפו העתיקה, תל אביב, 1972
- ג'ניה ברגר, [חמו"ל], תל אביב, 1977
- ג'ניה ברגר, גרפאור, תל אביב, 1987 בקירוב
- זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994
- בן מאיר, אורנה (אוצרת), ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם - המדור לאמנות פלאסטית, תל אביב, 1997
- ג'ניה ברגר: פיסול קרמי, [חמו"ל], תל אביב, 1998
- ג'ניה ברגר: ציורים 1994-1999, גלריה מבט, תל אביב, 1999
- טלפיר, גבריאל, "ג'ניה ברגר", גזית, כרך כ"ח: כסלו-אדר תשל"ב, 1972, (ט-יב; 333-336), עמ' 73–75
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
חנה רביב בתלבושת ממחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (אהל, 1943) -
לה בוהם (האופרה הישראלית, 1949) -
חובנשצ'ינה (האופרה הישראלית, 1952) -
שלט מוזאיקה (1970), כיכר אבא חושי, עין הוד -
לוחית זיכרון על ביתם של יהודה גבאי וג'ניה ברגר ברח' דב הוז 23 בתל אביב-יפו -
קיר קרמיקה בבית הדואר, רחוב ויצמן, תל אביב-יפו -
מלך ומלכה, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב-יפו -
קיר קרמיקה, הגלריה המרכזית, עין-הוד -
תבליט לזכר רמי לוף, חדר האוכל, מכון וינגייט
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ניה ברגר, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- מידע לאספנים אודות ג'ניה ברגר, באתר עסקי אמנות
- פרטים על ג'ניה ברגר בארכיון נעמי אלסקובסקי, בספרייה הלאומית
- ג'ניה ברגר באתר עין הוד
- התמונות התנ"כיות של ג'ניה ברגר, חרות, 14 ביוני 1957
- מיכאל אוהד, מן החשמלית אל הקרמיקה, דבר, 13 במרץ 1959
- ת. אבידר, ציור, במה וקרמיקה, דבר, 17 במרץ 1959, המשך
- תערוכת ג'ניה ברגר, חרות, 20 ביולי 1962
- חזרה למגדלים על החול, דבר, 19 במרץ 1965
- נפתחה תערוכת ג'ניה ברגר בגלריה ביפו, מעריב, 21 במאי 1968
- נעמי בנצור, תבליטי קרמיקה של ג'ניה ברגר, מעריב, 22 במאי 1970
- זאב רב-נוף, גניה ברגר: העבר חי בהווה, דבר, 28 במאי 1970
- אריה כנרתי, ג'ניה ברגר ועולם הקרמיקה שלה, דבר, 6 באפריל 1972
- ג'ניה ברגר, דף שער בספרייה הלאומית
- ג'ניה ברגר, בארכיון הבימה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כך על פי “Berger, Genia,” in: Frithjof Trapp (ed.), Handbuch des deutschsprachigen Exilt,heaters 1933–1945, 2, Munich: K.G. Saur, 1999, p. 71.
- ^ על מצבת קברה נכתבה שנת הלידה 1907, ראו הקבר של ג'ניה ברגר גבאי בבית הקברות נחלת יצחק, באתר BillionGraves. במקורות אחרים מופיעה השנה 1910.
- ^ ראו: אוסטרובסקי, גרגורי, "יצירה", בתוך: ג'ניה ברגר, מבט גלריה לאמנות, תל אביב, 1999 (ללא מספרי עמודים)
- ^ ראו: י. בעאם, יצחק ברגר ז"ל, הארץ, 3 במאי 1937; וגם: י. בעאם, יצחק ברגר ז"ל, הארץ, 14 באפריל 1947
- ^ 1 2 ראו: חזרה למגדלים על החול, דבר, 19 במרץ 1965
- ^ ראו: זאב בר נוף, ג'ניה ברגר: העבר חי בהווה, דבר, 28 במאי 1970
- ^ ראו: בן מאיר, אורנה, "ג'ניה ברגר - השפעות והתפתחות", בתוך: ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם, עין הוד, 1997, עמ' 6
- ^ ראו: שבא, שלמה, "ג'ניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים).
- ^ ליאונורה בלוך (1943-1881; Eleonora Abramovna Bloch) הייתה פסלת שלמדה אצל אוגוסט רודן בפריז. ראו: טלפיר, גבריאל, "ג'ניה ברגר", גזית, כרך כ"ח, חוב' ט-יב, עמ' 73.
- ^ יקל החל בשנת 1925 ללמד בבית הספר הממלכתי לאמנויות של ברלין.
- ^ ברגר הגיע יחד עם שושנה פרסיץ, שהגיעה באניה "קאנדה". ראו: הלוית הד"ר יוסף פרסיץ ז"ל, דואר היום, 12 בנובמבר 1925
- ^ בית הספר נפתח בשנת 1925 על ידי י.גלזרמן ברחוב מונטפיורי 7. לצד מכונאות ואלקטרוניקה נלמד בו גם "תורת הבניין". ראו: מודעה, דבר, 27 בספטמבר 1929 על פי ברגר, האב התנגד ללימודי אמנות חופשיים וההרשמה ללימודי אדריכלות הייתה פשרה. ראו: רב-נוף, זאב, "גניה ברגר: העבר חי בהווה", דבר, 28 במאי 1970.
- ^ ראו: עפרת, גדעון, "יצחק פרנקל", פריז-תל אביב: הקשר הצרפתי של האמנות הישראלית, הוצאת עופר לוין, ירושלים, עמ' 253-241.
- ^ ראו: אברהם מלניקוב, לתערוכת הסטודיה לציור שעל יד ועה"ת, דבר, 6 באוגוסט 1928. ייתכן וברגר הציגה בתערוכות קודמות, אולם אין אפשרות לאשר או לשלול זאת.
- ^ 1 2 ראו: לבטוב, יצחק, "גלריה של תקופה", על המשמר, 26 בספטמבר 1994.
- ^ 1 2 ראו: זאב רב-נוף, גניה ברגר: העבר חי בהווה, דבר, 28 במאי 1970
- ^ 1 2 ראו: Sraya Shapiro, Poets Should'nt Preach Despair, The Jerusalem Post, Movember 29, 1990.
- ^ ראו: שבא, שלמה, "ג'ניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, זך, נתן (עורך), הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים). על פי מאמר ברגר התכוונה לעסוק בציור פרסקו, אולם תחום זה לא היה אפשרי בפלשתינה של שנות ה-30 של המאה ה-20. ראו: "שיר השירים אשר לג'ניה ברגר", מעריב, 1 בספטמבר 1964.
- ^ 1 2 ראו: דוד גלעדי, מסילות באמנות, 1986, עמ' 57.
- ^ ראו: אופרה בגרוש, דואר היום, 6 בספטמבר 1933
- ^ ראו: זך, נתן, "ארץ לא נודעת", בתוך: ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, זך, נתן (עורך), הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים)
- ^ ראו: שלמה שבא, נשים בחלונות ובפתחים, דבר, 14 בינואר 1983
- ^ ראו: משלוח, המשקיף, 9 באפריל 1944
- ^ ראו: שביטת רעב של אסירים פוליטים, דבר, 22 ביולי 1935, להגנת האיסרים הפוליטיים, הארץ, 30 ביולי 1935 ברגר המשיכה בפעילות פוליטית מתונה, בעיקר במסגרת ההסתדרות. ב-1944 הייתה פעילה בארגון תערוכה של "הועד המאוחד לעזרת יהודי פולין" על מנת לממן משלוחי סיוע ליהודים בשטחי ברית המועצות.[23] בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 השתתפה בארגון תצוגות של ארגון האימהות העובדות בהסתדרות.
- ^ ראו:א. קיסרי, הקומדיה הא"י מציגה את "המכשפה" מאת גולדפדן, דואר היום, 19 בנובמבר 1935, המשך
- ^ ראו: יעקב פיכמן, על גולדפאדן: (להצגת "המכשפה"), דבר, 6 בדצמבר 1935
- ^ ראו: הרמן סוויט, במות: המכשפה: בהצגת הבכורה של הקומידיה הא"י בת"א, הארץ, 20 בנובמבר 1935
- ^ מרדכי אבי-שאול, תערוכת האמנים לזכר דיזנגוף, הארץ, 17 בדצמבר 1936
- ^ ראו: מאחורי הקלעים של ממלכת הבדים, הַבֹּקֶר, 27 ביוני 1938
- ^ ראו: הציירת ג'ניה ברגר, אמר, 10 באפריל 1940; וגם: תערוכת הציירת ג'ניה ברגר, הַבֹּקֶר, 26 באפריל 1940
- ^ ש. שריה, תערוכות, הַבֹּקֶר, 28 באפריל 1940
- ^ תערוכת תמונותיה של הציירת ג'ניה ברגר, הַבֹּקֶר, 14 באפריל 1940
- ^ ראו: שבא, שלמה, "גניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), גניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים)
- ^ ראו: שיא ההצלחה ב"מיכל בת שאול", המשקיף, 12 במרץ 1941
- ^ ראו: ש. גורליק, תיאטרון, הארץ, 14 בינואר 1941
- ^ ראו: חיים גמזו, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הארץ, 15 בינואר 1943
- ^ ראו: גולינקין מנצח שוב, הַבֹּקֶר, 4 במרץ 1948
- ^ ראו: בן-ארויו, שבתאי, "'כוחו של גורל' או סיפור הצגתם של ציורי ג'ניה ברגר", בתוך: ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם, 1997, עמ' 5
- ^ מריוס טימן, המנימליזם הילדותי של ג'ניה ברגר, דבר, 5 בינואר 1983 ראו גם: זומר-טל, רעיה, לטפס על הר גבוה ותלול, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד, 2008, עמ' 19-8
- ^ נפתחה תערוכת גניה ברגר וא. מרזר, דבר, 30 במאי 1957
- ^ ראו: אברהם רונן, תערוכת ג'ניה ברגר, הארץ, 14 ביוני 1957
- ^ במוזיאון תל-אביב, על המשמר, 12 ביוני 1957
- ^ ראו: פישר, יונה, ג'ניה ברגר: פיסול קרמי, [חמו"ל], תל אביב, 1998, עמ' 11 (ללא מספרי עמודים)
- ^ ראו: רחל אנגל, מה חדש בעין-הוד, מעריב, 27 ביוני 1958
- ^ ראו: רחל אנגל, תבליטי הקרמיקה של ג'ניה ברגר, מעריב, 6 ביולי 1962
- ^ ראו: ציורי קרמיקה של ג'. ברגר, הצופה, 13 במרץ 1959
- ^ ראו: יונה פישר, ג'ניה ברגר, למרחב, 13 במרץ 1959
- ^ ראו: עומר, מרדכי (עורך), יואב בראל: בין פיכחון לתמימות, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 2004, עמ' 261.
- ^ ראו: גמזו, חיים, הסנסציה של ה״ביאנאלא" בסאן פאולו, הארץ, 25 באוקטובר 1963
- ^ ראו: פרי, שרונה, חדשות הקולנוע, 16 באוקטובר 1966; וגם: רחל אנגל, קראמיקה בינלאומית - מעין-הוד, מעריב, 3 בפברואר 1967
- ^ ראו: ת. אבידר, ציור, במה וקרמיקה, דבר, 17 במרץ 1959, המשך
- ^ 1 2 ראו: "מצורות בחול - לבד ולאבן", גזיר עיתון ללא ציון מקור, 31 במאי 1968, תיק ג'ניה ברגר, ספריית מוזיאון תל אביב לאמנות.
- ^ מצוטט בתוך: מיכאל אוהד, מן החשמלית אל הקרמיקה, דבר, 13 במרץ 1959
- ^ תהליך דומה עבר על אמנים ישראלים שונים במהלך שנות ה-40–50 של המאה ה-20. ראו לדוגמה: עפרת, גדעון, אהרון כהנא, הוצאת לוין, ירושלים, 2022, עמ' 219-206.
- ^ שבא, שלמה, "ג'ניה ברגר - מסורת וחידוש בתיאטרון", בתוך: ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, זך, נתן (עורך), הוצאת שפיר, תל אביב, 1994 (ללא מספרי עמודים)
- ^ ראו: ד. א. פרידמן, הציירת ברגר והתיאטרון (להצגה "קולחוז של נשים" ב"אהל"), דבר, 11 באוגוסט 1944
- ^ ראו: בן-עמי, אורנה, "ציירת תיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994
- ^ ראו: בן-עמי, אורנה, "ציירת תיאטרון", בתוך: זך, נתן (עורך), ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון, הוצאת שפיר, תל אביב, 1994; וגם: בן מאיר, אורנה (אוצרת), ג'ניה ברגר: ציירת אופרה, אמנות לעם - המדור לאמנות פלאסטית, תל אביב, 1997, עמ' 9
- ^ על פי הרומן אהבת ציון מאת אברהם מַאפּוּ.
- ^ שריר, דוד, "הקוסמת הגדולה של התיאטרון הישראלי", הארץ, ספרים, 22 ביוני 1994
- ^ הרשימה נבנתה על-פי רשימת העבודות שבספר "ג'ניה ברגר: עבודות לתיאטרון" (הוצאת שפיר, 1994), בצירוף מידע שנשאב מעיתונות התקופה.
| בקרת זהויות |
|
|---|
- נשות העלייה הרביעית
- אנשי העלייה הרביעית
- מעצבי במה ישראלים
- מעצבות במה ישראליות
- מעצבי תלבושות ישראלים
- מעצבות תלבושות ישראליות
- אמניות קרמיקה ישראליות
- אמני קרמיקה ישראלים
- ציירות ישראליות
- ציירים ישראלים
- יקירות תל אביב-יפו לשנת 1990
- נשים הקבורות בבית הקברות נחלת יצחק
- ישראליות ילידות אוקראינה
- ישראלים ילידי אוקראינה
- עין הוד: אישים
- חרקוב: אישים
- ישראליות שנולדו ב-1907
- ישראלים שנולדו ב-1907
- ישראליות שנפטרו ב-2000
- ישראלים שנפטרו ב-2000