חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם
פרטי החוק
תאריך חקיקה	9 באוגוסט 1950
תאריך חקיקה עברי	כ"ו באב תש"י
גוף מחוקק	הכנסת הראשונה
שטחים שעליהם חל החוק	ישראל
חוברת פרסום	ספר החוקים 57, עמ' 281
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד המשפטים
מספר תיקונים	1
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 הוא חוק ישראלי המתייחס לפשעים שבוצעו בתקופת השואה, שחוקקה הכנסת הראשונה ב-1950. עיקר מלאכתן של מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט בישראל בהקשר לחוק נסבה על "עוזריהם" של הנאצים (כלומר, משתפי פעולה) מבין היהודים שעלו לישראל לאחר המלחמה – ורובה נעשתה בשנות ה-50: במהלך עשור זה הועמדו לדין בהתאם לחוק עשרות יהודים ישראלים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים (בעיקר יהודים שנחשדו ששימשו בתפקיד "קאפו"). המשפט המפורסם והמשפיע ביותר שנערך מתוקף חוק זה היה משפט אייכמן (1961).

מהות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע תחולה פלילית רטרואקטיבית על פשעים שבוצעו בתקופת השואה, וכולל עבירות ייחודיות לפשעי הנאצים ועוזריהם, ובהן פשעים נגד האנושות; מסירת בני אדם לידי הנאצים; סחיטה מאדם מוסתר ומבוקש על ידי הנאצים, או מן האדם המסתיר אותו; חברות ב"ארגון עוין" (כלומר בארגונים נאציים וארגונים משתפי פעולה). החוק משתמש בעיקרון סמכות השיפוט האוניברסלית. עיקרון זה מאפשר למדינות לתבוע סמכות שיפוטית פלילית כלפי נאשם בפשעים נגד האנושות, ללא קשר למקום בו בוצע הפשע לכאורה, וללא קשר לאזרחותו של הנאשם, למדינת מגוריו או לכל קשר אחר עם הגורם התובע. שכן מעשי הנאצים ועוזריהם לא בצעו במדינת ישראל, ואף לפני שמדינת ישראל נוסדה^[1].

החוק מאפשר העמדתו לדין של אדם שהיה מעורב בפשעי הנאציזם בפני בית משפט ישראלי על העבירות שביצע, על אף שהעבירות בוצעו שלא על אדמת מדינת ישראל וגם לא בוצעו כלפי אזרחי ישראל. המורשע בעבירות אלו (שאינן כוללות רק רצח, אלא גם עבירות פליליות אחרות כמו אינוס או גנבה), דינו "אותו עונש שהיה צפוי לו אילו עשה את המעשה בשטח ישראל" (סעיף 2 לחוק).

החוק מתייחס גם לשחרור מן האחריות הפלילית או להפחתה ממנה, כאשר העבירות נעשו על מנת להימנע מסכנת מוות או למנוע מצב חמור יותר. על עבירות לפי חוק זה לא חלה התיישנות.

העמדות לדין ופסקי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקע לחוק, בין היתר, לחץ שהפעילו ניצולי השואה לבוא בדין עם פעילותם של יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ולאחר המלחמה עלו לישראל (למשל, אלה ששירתו את הנאצים כקאפו, או אחראי בלוק במחנה ריכוז והתאכזרו לכפופים להם). מספר משתפי פעולה יהודים כאלה הועמדו לדין (ההיסטוריונית חנה יבלונקה מעריכה את מספרם בארבעים), עם פסקי דין שנעו בין זיכוי לבין עונש מוות^[2].

במקרה של יחזקאל אינגסטר, שהיה אחראי על אסירים בשני מחנות-משנה של מחנה גרוס-רוזן נגזר עונש מוות, אך זה הוחלף בעונש מאסר של שנתיים, ואינגסטר מת זמן קצר לאחר שחרורו. המשפטים סוקרו בצורה מצומצמת בעיתונות באותה תקופה, ומרבית המשתתפים בדיונים היו ניצולי השואה.

ב-1961 הועמד לדין, הורשע והוצא להורג אדולף אייכמן מתוקף חוק זה. ב-1988 הורשע איוון דמיאניוק ונידון למוות על פי חוק זה, אך בערעור בפני בית המשפט העליון בוטלה ההרשעה מחמת הספק.