יצחק יעקב ריינס
 | |
| לידה |
17 באוקטובר 1839 ט' בחשוון ה'ת"ר קרלין, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
20 באוגוסט 1915 (בגיל 75) י' באלול ה'תרע"ה לידא, האימפריה הרוסית |
| מדינה |
 האימפריה הרוסית |
| השכלה |
ישיבת וולוז'ין |
| מקום פעילות | שוקיאן ושווינציאן בליטא, לידא ברוסיה הלבנה |
| תקופת הפעילות |
? – 20 באוגוסט 1915 |
| השתייכות | ציונות דתית |
| תחומי עיסוק | תנ"ך, תלמוד, הלכה, השכלה |
| תפקידים נוספים | מייסד תנועת המזרחי |
| רבותיו | הרב יחיאל הלוי מקרלין |
| חיבוריו | "עדות ביעקב" "חותם תוכנית", "אורים גדולים", "נאד של דמעות", "אור שבעת הימים"' "שערי אורה ושמחה", "אור חדש על ציון" |
  | |
הרב יצחק יעקב ריינס (ט' בחשוון ת"ר,[1][2] 1839 – י' באלול תרע"ה, 1915) היה רב ליטאי. מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי תלמודי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ודעת" ששילבה לימודים תורניים וכלליים, מעמודי התווך של הציונות הדתית.
הוריו ולידתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרב יצחק יעקב ריינס מגילת יוחסין ארוכה אותה פרסם בסוף ספרו "נאד של דמעות", והיא משתלשלת עד רש"י, שהתייחס אל דוד המלך.[3]
שם משפחתו בא לו מצד אם סבתו ששמה היה ריינה. בעלה, הרב משה, חי חיי פרישות ולמד תורה כל ימי חייו. אשתו, ריינה, הייתה בתו של הרב שלמה זלמן מירקש, שהיה אב בית דין בעיר מיר ומחבר "שלחן שלמה", ויוחס לר' שאול וואהל.[4]
אביו, הרב שלמה נפתלי, השתייך לחבורת תלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשותו של ר' ישראל משקלוב, רצונם העז היה לעלות לארץ הקדוש ול"חונן את עפרה". בשנת 1809 השתקעו העולים בעיר ירושלים ובעיר צפת. בין המתיישבים בצפת היה אביו של הרב ריינס. חלק מפעולותיהם היה לייסד "כולל ובית המדרש לפרושים". ר' שלמה נפתלי קנה שם בית דפוס לספרים עבריים, ופרנסתו הייתה מצויה ברווח.[5]
עשרים וארבע שנה לאחר מכן, בחודש מאי 1834, התקוממו הפלאחים שבסביבות צפת ומרדו באיברהים פחה המצרי, שליט הארץ. בהגיעם לעיר פרעו ביהודים ושדדו את רכושם. גם רכושו של ר' שלמה נפתלי נלקח, ובית דפוסו נהרס. היהודים, ובתוכם גם ר' שלמה נפתלי נותרו חסרי כל. היהודים העשוקים פנו לאיברהים פחה בדרישה לשלם את הנזק, והוא הבטיח לגבות את הנזק מנכסי הפלאחים שנתפסו, אבל הרכוש מעולם לא הושב ליהודים.[6]
לפי בקשת ראשי הקהילה נסע ר' שלמה נפתלי לקהילות ישראל שברוסיה ובפולין, כשליח יהודי צפת, לאסוף כספים לשיקום היישוב היהודי. בהיותו בוורשה הגיע אליו הבשורה הנוראה, כי ב-1 בינואר 1837 אירעה בצפת רעידת אדמה קשה, וכי כל בני משפחתו, וביניהם, אשתו, בניו ואחותו, מצאו את מותם בהתמוטט עליהם ביתם, בין אלפים מתושבי צפת היהודים שנהרגו.[7]
כתוצאה מאסונות נוראים אלה התדלדל היישוב היהודי בצפת, ולפי עצת ידידיו נשאר הרב נפתלי בחוץ לארץ והתיישב בעיר קרלין, בפרברי פינסק. כעבור שנת האבל נישא בשנית. בט' בחשוון ת"ר (1839) נולד בנם יצחק יעקב.[1][2]
נעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר מילדותו הצטיין בלימודו, הוא ניחן בכוח התמדה מיוחד ובשקידה עצומה, וכבר בגיל עשר ידע בעל פה מספר מסכתות מסדר נשים.[8][9] אביו הציגו בפני הרב יחיאל הלוי שהיה אחד מגדולי תלמידי החכמים בעיר, ולאחר שהרב הלוי עמד על ידיעותיו הרחבות וסגולותיו המיוחדות, קיבלו כתלמידו. כבר בגיל שבע-עשרה הצטברו תחת ידו חידושי תורה שהיוו ספר שלם, שקראו בשם "שותא דינקותא".[10]
באותם ימים הגיע לעיר איש אחד על מנת לשבת ולהגות בתורה. איש זה היה בקי גם במתמטיקה, ושכנע את יצחק יעקב ללמדו מתמטיקה שעה ביום. הוא התחיל ללמדו את הספר "כליל החשבון" לרבי דוד פריזנהויזן, אך חוסר ידיעותיו של הנער בתורת ההגיון הקשתה עליו את הלימוד. בעצת האיש למד את הספר מלות ההגיון, אשר השפיע עליו באופן חזק, והוא החל להשתמש ביסודות ההגיוניים של המתמטיקה גם בלימוד הגמרא והפוסקים. הרב ריינס העיד על עצמו, כי "אור חדש הופיע אז עלי בדרכי לימודי, ומני אז הכה הלימוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק".[11]
ריינס נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין הידועה ומשם עבר לאישישוק. בישיבות אלה המשיך לשקוד על התורה, ונחשב בעיני חבריו ורבותיו ל"מתמיד". הוא רכש לעצמו ידיעה רחבה בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובספרי הראשונים, ושמו יצא לתהילה כאחד הבחורים המצוינים בישיבה. בגיל שמונה עשרה התארס לבתו של הרב יוסף רייזין שהיה רבה של העיר דויד-הרדוק ונישא לה בגיל תשע עשרה. [12] לאחר חתונתו החל לסדר את חידושי התורה שלו. במשך שלוש שנים חיבר שלושה חיבורים תורניים: "ראשית בכורים" – חידושים על ארבעת חלקי השולחן ערוך; "שואל ומשיב" – שאלות ותשובות להלכה למעשה ו"שותא דינקותא" – קובץ חידושים מימי צעירותו.[13]
חדשנות בכתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1867 נבחר לרב העיר שוקיאן (Šaukėnai). בעקבות משפט מסובך שבא לפניו, התעמק בהלכות עדות וכתב בנושא זה את ספר השו"ת "עדות ביעקב".[14]
באלול ה'תרכ"ט (1869) נבחר לרב העיר שווינציאן.[15] שם התחיל לחבר את הספר "דרך בים", בו התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד, המתמקדת בחקר ההגיוני של ההלכות, ומבוססת על חוקי ההיגיון המתמטיים.[16]
כדוגמה לשיטתו זו הוציא את ספר "חותם תוכנית". ספר זה הכה גלים בחוגי הלומדים, ורבים מגדולי ישראל וחכמיו שלחו לו מכתבי הערכה והוקרה. למרות זאת עורר הרב ריינס גם ביקורות שליליות וחריפות לספרו מצד חוגים שחששו מהכנסת שיטות מודרניות ובלתי מקובלות בלימוד התלמוד, וכך הפכו הרב ריינס ושיטתו להיות מוקד של מחלוקת בעולם לומדי התלמוד.[17]
בנוסף לספריו שפורסמו, נשמרו כתבי יד רבים של חידושי תורה ודרשות שלא ראו אור בדפוס.[18]
סוגיית היתר המכירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב ריינס החל ללבן את סוגיית היתר המכירה במהלך תשרי ה'תרמ"ח (1887), ובמהלך השנה חיבר ספר נרחב בנושא זה בשם "וזה דבר השמיטה". מסיבות שונות ספר זה לא יצא לאור, וכתב היד שלו נשרף בשריפה גדולה בלידא בחול המועד סוכות ה'תרנ"ב (1891). עם זאת, כתב הרב ריינס מאמר המהווה תקציר לספר זה, תחת אותה כותרת. כתב היד של טיוטת המאמר "וזה דבר השמיטה", לצד נספחים הנוגעים לסוגיית השמיטה בהגותו של הרב ריינס, וכן ומבוא על תולדות חייו המחבר יצא לאור כעבור 134 שנה מאז כתיבת החיבור, בשנת ה'תשפ"ב (2022), בהוצאת מכון הר ברכה ובעריכת הרב ד"ר בועז הוטרר.[19][20]
שילוב לימודי קודש וחול
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב ריינס עסק רבות בשאלת דרכי הלימוד והחינוך. הוא ידע כי צעירים יהודים רבים, נושאים את עיניהם ללימודים כלליים ולהשכלה במקצועות המדע השונים, אשר לא נמצאו במוסדות החינוך הקיימים בעולם היהודי בהם עסקו רק בלימודי קודש. יהודי שרצה לקנות השכלה כללית ומדעים, חייב היה ללמוד בגימנסיה או באוניברסיטה, אשר לרוב לא היו פתוחות בפני יהודים בכלל, ובפרט בפני יהודים שומרי תורה ומצוות המקפידים בלבושם המסורתי. רבים מבין אלו שהתענינו בהשכלה מסוג זה נטשו את דרך התורה.[21]
הרב ריינס ראה את הסכנה הטמונה בקרע זה, וחשב כיצד ניתן למנוע את המצב או לפחות לצמצמו. הוא הגיע למסקנה ששורש הבעיה טמון בכך שהצעירים שחושקים בהשכלה ובמדע, נאלצים "לרעות בשדות זרים" מפני שאינם יכולים למצוא דברים אלה בביתם. הרב ריינס שהיה משוכנע, שתורה ולימודי חול משלימים זה את זה ועולים בקנה אחד, הדרך לתיקון המצב יימצא על ידי הכנסת שינויים בסדרי החינוך שבישיבות, דהיינו על ידי הכנסת לימודי חול לתוכנית הלימודים וכשהצעירים יקבלו את אשר הם חפצים בגלוי בישיבה הם לא יחפשו זאת בסתר.[22]
ייסוד ישיבת "תורה ודעת"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ישיבת לידא
בשנת 1882 בפטרבורג שברוסיה התאספו גדולי הרבנים ומנהיגי הקהילות לדון בבעיית היהודים. בהתכנסות זו העלה הרב ריינס את הצעתו, להכניס לתוך תוכנית הלימודים של בתי הישיבות גם לימוד שפת המדינה ויתר המדעים הכלליים. אך הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד זקני הרבנים. הרב ריינס לא התייאש והחליט להקים בכוחות עצמו ישיבה כזאת שתשלב בתוכה לימודי קודש ולימודי חול.[23]
באתו הזמן כיהן הרב ריינס ברבנות העיר שווינציאן, ושם ייסד את הישיבה הראשונה שבה נלמדו גם לימודי חול. שם הישיבה היה "תורה ודעת". הייתה זו מהפכה גדולה ובעיני רבים הדבר התקבל כחילול הקודש, והיו אף כאלה שהתנכלו לרב ריינס ולישיבתו, עד שלבסוף נאלץ הרב לסגור את הישיבה, לאחר שהתקיימה במשך ארבע שנים.
לאחר סגירת הישיבה התקבל הרב ריינס בשנת 1888 לתפקיד מגיד-מישרים של קהילת וילנה (לאחר שהרב יעקב יוסף עבר לניו יורק), ולאחר שקיבל הצעה מהקהילה היהודית במנצ'סטר שבאנגליה התיישב שם לזמן קצר של שלושה חודשים בלבד. למרות התנאים והשכר הגבוה, לא מצא הרב ריינס בקהילה זו מקום מתאים לפעילותו הרוחנית וחזר לרוסיה. בשובו לרוסיה התקבל כרב של העיר לידא, שם ייסד מחדש את ישיבת "תורה ודעת" בשנת 1905.[24]
על אף תמכתו במפעל הציוני והקמת המזרחי סירב בתוקף לשייך את הישיבה לתנועת ה"מזרחי", לדידו ישנה ציונות וישנה ישיבה, ושני אלה הם דברים נפרדים. הרב ריינס דגל בחינוך טבעי, לפיו הכרה הוליסטית של החומר מובילה את האדם להשקפת עולם מסוימת ואין צורך להטיף להם מבחינה פוליטית.[25]
הרעיון הציוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת הרעיון הציוני הגיע כבר בימי צעירותו. עוד בהיותו צעיר הגיעו לאוזניו דבריו של הרב צבי קלישר ועל תוכניתו להקמת "חברת ארץ נושבת". הרב ריינס הוקסם מרעיונותיו של הרב קלישר ושיגר אליו מכתב ובו תוכנית רחבה להרחבת הגשמת תוכניותיו. הרב קלישר התרשם מאוד ממכתבו של הרב ריינס ונשאר עמו בקשרי מכתבים בנוגע לנושא של היישוב בארץ ישראל.
משפיע נוסף על הגותו הציונית של הרב ריינס היה הרב שמואל מוהליבר, שהיה אחד המנהיגים הבולטים של תנועת "חובבי ציון" ורבה הראשי של היהדות הדתית בתוכה. הרב ריינס נפגש עם הרב מוהליבר מספר פעמים והציג בפניו את תוכניותיו להרחבת הפעילות היהודית הדתית במסגרת תנועה זו. הוא היה סבור שחסרונה של "חיבת ציון" הוא בכך, שהיא איננה מקיפה המונים, אלא רק מתעסקת בקטנות. לפי דעתו צריך לקשור התיישבות בארץ ישראל יחד עם מפעל חינוכי גדול.[26]
אחת מתוכניותיו של הרב ריינס הייתה להקים רשת רחבה של בתי ספר ברמות וסוגים שונים שבאמצעותם תיהפך ארץ ישראל למרכז התורה של העם היהודי. הרב מוהליבר ראה בתוכניתו של ריינס תוכנית דמיונית מדי ובשל המחסור באמצעים דחה תוכנית זו.[27]
הצטרפות לתנועה הציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב ריינס היה "חובב ציון" נלהב. מצבם של היהודים ברוסיה העסיק אותו מאוד, והצורך במציאת דרכים נכונות להקל על גורלם לא נתנה לו מנוח, והוא הקדיש לכך מחשבה רבה.
כשפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", ואחרי כן כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עקב הרב ריינס בדריכות אחר המתרחש. הוא המתין שנתיים מיום כינוס הקונגרס עד שהצטרף לתנועה הציונית. במשך שנתיים אלה, כך הסביר בספרו "שני המאורות", חקר והתבונן בכל פרט ופרט מן הנעשה בתנועה חדשה זו. דרש וחקר "לטיבו של האיש העומד בראשה, אם הוא ראוי לעמוד בראש תנועה לאומית כזאת, כמה יש לסמוך עליו וכמה הוא מוכשר לתפקיד זה", ורק לאחר שהשתכנע, כי מוקמת תנועה חיובית ולאחר שעמד על "גודל רוחו" של ד"ר הרצל, מנהיג התנועה, הצטרף אליה.[28]
ראשית השתתפותו בפעולות התנועה הציונית הייתה בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 בבזל. הקונגרס עשה עליו רושם גדול, וההשתתפות בו הייתה בשבילו חוויה מרוממת. בעצם ההתכנסות של יהודים מכל קצוות תבל, בהם אנשים מסוגים שונים, בעלי דעות שונות המתאחדים סביב רעיון תקומת ישראל והצלתו, ראה הרב ריינס רעיון חשוב כשלעצמו.
על פי עדותו של הרב ריינס עצמו באחד מספריו, לאחר שהתפרסם דבר השתתפותו של הרב ריינס בקונגרס הציוני, באו אליו כמה מראשי המתנגדים לציונות וניסו לשכנעו לעזוב את תנועת הציונות, משום שחששו שהצרפותו לתנועה תגרור אנשים נוספים להצטרף אליה. דברים אלו רק גרמו לרב ריינס להאמין בצדקת דרכו, "כי ראיתי כמה שאין שום ממש בדבריהם". הרב ריינס מספר, שאחר כך בא אליו "אחד מן היותר מפורסמים שבמדינתנו" (הוא החפץ חיים[29]), ושוחח עמו שיחה ארוכה במטרה לשכנעו לעזוב את הציונות, בין מחמת הטעות שבדרך זו, ובין מחמת הבזיון שיגרום לעצמו אם יישאר שם. הרב ריינס דחה את כל טענותיו, והוסיף שלדעתו "לא לבד שאין להתרחק מהתנועה (הציונית), כי עוד חוב קדוש יש על כל אחד ואחד מישראל להתחבר אליה".[30]
את דעותיו והשקפותיו על הציונות ומנוקדת שיפוט דתית הוא פרסם ספר מיוחד בשם "אור חדש על ציון" בשנת 1902. בספרו הוא דן בכל השאלות והטענות מצד מתנגדי הציונות. בתוך הטענות נגד הציונות הוא מזכיר כי אין בסיס לטענה שאומרת שהתנועה הציונית לא ממקור קדוש.
בתשובות ברורות והגיוניות הגיע למסקנה כי ”כל מי שמחליט שרעיון הציוני יש לו יחס עם החופשיות צריך בדיקה אחריו והוא בכלל המחלל את הקדשים כי אין לכך חילול הקודש יותר מזה להחליט כי הציונות מתייחסת לחופש.” לפיו אם יש מקום לייחס כזה הוא משתי סיבות: או כי החופש מסבב את הציונות או כי הציונות מסבבת את החופש, האמת לדעתו היא שרק קדושת הארץ גורמת לזה שגם החופשים משתתפים בתנועה זו.[31]
העובדה שרבים ממשתתפי הקונגרס באו אל התנועה הציונית על סף התבוללות, היא זכות גדולה לתנועה. אף על פי שחלקם הגדול הוא חופשי בדעות ואינו מקיים מצוות, הרי עצם השתתפותם בתנועה הציונית היא שיבה אל היהדות – ”לנגד עינינו הופיעו פתאום רבים מאחינו בני ישראל אשר הרחיקו ללכת מאוד מאוד וכבר נואשנו מהם, והנה פתאום לנגד עינינו – אחים נאמנים...”
הוא ברך על העובדה שרבים אשר היו נותנים עד כה מכישרונם לנכרים בארצות מגוריהם הנה מעתה הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודה לצורכי עמם.
הקולטורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה"קולטורה" אפיינה חלק מהציונים המשכילים החילוניים שדרשו לכלול בתוכנית הרשמית המחייבת של ההסתדרות הציונית את עבודת ה"קולטורה", כלומר על ההסתדרות הציונית לפעול לחידוש היהדות מבחינה תרבותית. במקום הדת שהייתה במשך הדורות הגורם המרכזי המאחד של כל היהודים באשר הם. הכוונה הייתה לתת לעם תרבות לאומית חילונית. לפי ההסתדרות הציונית "להיות עם חופשי בארצנו" פירושו להיות חופשי לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול התורה והמצוות.
עם הגיעו של הקונגרס הציוני השלישי, עמד הרב ריינס בראש מחנה הרבנים הציונים שהתקוממו לרעיון זה בצורה נחרצת.[32] שאלת ה"קולטורה" הובאה לקונגרס הציוני השלישי בעקבות החלטת הקונגרס בשנה שקדמה לו. החלטה זו קבעה, כי מבחינה עקרונית שואפת הציונות לא רק לתחייה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחייה רוחנית של העם, אך עם זאת לא תנקוט הציונות בניגוד לדת, שכן אין זה עניינה של ההסתדרות הציונית לעסוק בכך.[33]
הרב ריינס שהתנגד לרעיון ה"קולטורה", התנגד גם לרעיון של החייאת השפה העברית, שהיה אבן היסוד של אנשי הקולטורה. באופן אירוני הוא היה היחיד שנאם בקונגרס בשפה העברית. כל שאר הנואמים דיברו בגרמנית. רעיון החייאת השפה העברית נדחה ושלום הבית נשמר. גם בקונגרס הרביעי בשנת 1900 עלתה הסוגיה על הפרק ונדחתה.
לקראת הקונגרס הציוני החמישי ב־1901 התארגנו אנשי ה"קולטורה" – הציונים המשכילים, בסיעה מיוחדת שכונתה "הפראקציה העממית", כאשר אחת המטרות המרכזיות הייתה הגבלת השפעת הדתיים בתנועה הציונית, כך שתהיה חובה לאחד את עבודת התרבות כחלק בלתי נפרד מהחובות הציוניות. כוחם של אנשי ה"קולטורה" גבר, מצב זה הוביל לוויכוח גדול בין הצד הדתי לחילוני.
ייסוד ה"מזרחי"
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוויכוח שהתעורר בין אנשי הקולטורה לדתיים עורר ברב ריינס את הרצון להקים את מפלגת "המזרחי". עד אז היו חברים בקונגרס סיעות שונות, כעת בעזרת הצעירים הדתיים הצליח הרב ריינס להקים מפלגה שמטרתה להוות חלק מהתנועה הציונית תוך שימור ישותה העצמית-דתית.
בהמשך פורסם "קול קורא" בהשראתו של הרב ריינס. בזה משתקפת עמדת מחבריו באשר ליחסי דת והתנועה הלאומית. בסקירה ההיסטורית מודגש הקשר של הציונות לחיבת ציון. ההתייחסות החיובית של החרדים אל הפעולה הזאת נראתה כמובנת מאליו, שכן היה רצון לתחייה של שיבת ציון שתתן ביטחון וצביון מיוחד לעם ישראל.
בין הנימוקים ב"קול קורא" נקראו היהודים החרדיים להצטרף לתנועה הציונית כחובה הלכתית, שכן ישנה מצווה ביישוב ארץ ישראל. ה"קול קורא" הקדיש תשומת לב לשאלת שיתוף פעולה עם החילונים בתוך התנועה הציונית. לטענת הרב ריינס אסור לפחד מלהשתתף בפעילות מבורכת, גם אם יתקלו באנשים החולקים על דעתם. בנושא יישוב ארץ ישראל יש לשתף פעולה עם החילוניים.
כדי למנוע מבעלי הדעות החילוניים להטמיע את חותמם על התנועה הציונית ועל דמות היישוב היהודי בארץ ישראל, הוקם המרכז הרוחני ושמו "המזרחי". מרכז זה תפקידו לארגן בתוכו את הציונים החרדים כדי להגן על דעותיהם. המזרחי ראה לעצמו מטרה כפולה, מצד אחד "להאציל מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה, ולחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות", ומצד שני – "להפיץ את רוח הציונות בכל גבולות אחינו היראים למקומותיהם".[34]
כינוס היסוד של "המזרחי" היה בשנת 1902 בפרשבורג שבסלובקיה, כשעל הפרק נושא "הקולטורה". הפולמוס הגיע לשיאו בוועידת מינסק ברוסיה באותה שנה. ועידה זו היוותה את מבחן הכוח הראשון בין ה"מזרחי" ל"פראקציה העממית". הייתה זו הוועידה הראשונה של ציוני רוסיה שהתכנסה על ידי השלטונות.[35]
ועידה זו עוררה עניין רב, ואף כונתה "הקונגרס של ציוני רוסיה". הוועידה דנה בבעיית היהודים, כאשר הנושא הנוסף המרכזי שנידון בוועידה היה נושא הקולטורה שעורר ויכוח סוער שנמשך שלושה ימים. הרב ריינס השתתף בוויכוח והגיע בנאומו עד לכדי דמעות. בדבריו אמר שמטרת הקונגרס הייתה למצוא בית לעם היהודי, אבל ה"קולטורה" לדידו הביאה רק צרות.[36]
הרב ריינס הגיע לקונגרס הציוני החמישי עם תמיכה מלאה של מפלגתו. קבוצה נוספת בקונגרס הייתה קבוצה של ציוניים לא דתיים שהתנגדו ל"קולטורה" מטעמים מדיניים. לדעתם יש לפעול באמצעים מדיניים להקמת מדינה יהודית. כל פעילות אחרת תגרע מהתוצאה המיוחלת. קבוצה זו הצטרפה לרב ריינס ולציונים הדתיים.
אנשי "הפראקציה העממית", חששו שתביעתם תידחה ופרשו מהקונגרס. הרצל שפחד שיחול פילוג בתנועה הציונית הלך ופייס בין הצדדים. הרב ריינס ראה שעל פי רוב יש רצון להכניס את רעיון הקולטורה, והבין כי יציאה למאבק לבד לא תביא לתועלת דתית, ואף עלולה להביא לנזק. הריחוק לדידו עלול לקלקל מלתקן. סופו של הקונגרס היה בקבלת ההצעה, תוך הסכמה מפורשת שנעשתה בין אחד העם לרב ריינס, כי החינוך הדתי יישאר בידי הדתיים. כלומר, הרב ריינס קיבל את ההצעה בתנאי שיהיו שתי מערכות חינוך נפרדות אחת ציונית חילונית בהשפעת הקולטורה ואחת ציונית דתית. בתום הקונגרס נבחרו הוועדות הארציות לתרבות.[37]
לאחר הקמת המזרחי יצא למסע פגישות בין גדולי ישראל במזרח אירופה בנושא התנועה החדשה ביניהם נפגש עם הדיין מפרשבורג רבי דוד ניימן-לאקנבך, על מנת להפחית את ההתנגדות הצפויה לתנועה החדשה. במקרים שונים גרמה ההתנגדות אף למניעת פגישה אפשרית, כדוגמת בקשה לפגישה עם האדמו"ר מגור, ה'שפת אמת'[38]
תוכנית אוגנדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תוכנית אוגנדה
לאחר שהניסיון לקבל צ'רטר על ארץ ישראל מהשלטון הטורקי לא צלח, קיבל הרצל הצעה משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברלין, לקבל את אוגנדה שבאפריקה. בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, בעקבות מאורעות קישינב, הרצל היה מודע להתנגדות שעלולה להתעורר, ולכן הציע את התוכנית כ"מקלט לילה" ליהודים הנרדפים ברוסיה.
נושא אוגנדה הביא לוויכוח גדול בקונגרס. המחנה הציוני התחלק באופן מובהק לתומכים ומתנגדים. גם בתוך תנועת המזרחי נוצר וויכוח גדול. הרב ריינס שהושפע גם הוא מהמאורעות הקשים שעברו על היהודים באותה תקופה האמין, כי עם ישראל בסכנה פיזית-קיומית ולכן מבחינתו התוכנית תאפשר הצלה זמנית של העם היהודי, בנוסף מאחר שהיה מקורב להרצל, החליט להימנע בהצבעה שהתקיימה אודות ההצעה לשלוח משלחת חקר שתבדוק את היתכנות ההתיישבות היהודית באוגנדה.
הוא הסביר את עמדתו במכתב לאחד מראשי הציונות:
"והנה דעתי היא", כי לא על פי תורה ולא על פי ההיגיון הישר יכולים אנו להיפטר מהשתדלות בדבר השגת איזו ארץ מקלט בעד רבבות אחינו הנודדים... וחובה קדושה רובצת עלינו להסתגל בהשגת איזו ארץ מקלט בעד האומללים הללו, כל זמן שקצרה ידנו מלהראות להם את הדרך המובילה ציונה".
הרב ריינס רואה בתוכנית זו תוכנית זמנית, כאשר היעד הסופי הוא ארץ ישראל.
"ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".
— מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180
בעקבות הוויכוחים הוחלט לשלוח משלחת עסקנים של הסוכנות היהודית, במטרה לבדוק את השטח באוגנדה. המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט בו מצוין, כי האזור איננו ראוי להתיישבות וההצעה ירדה מהפרק.[39]
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הקונגרס הציוני ה-10 בשנת 1910 עזבו חלק מחברי "המזרחי" את ההסתדרות הציונית, אך הרב ריינס נלחם נגד מגמה זו ונותר מנהיג "המזרחי" עד לפטירתו.
רעיונותיו החדשניים לא התקבלו בעין יפה בקרב מרבית האורתודוקסים בזמנו ואף זכה להשמצות רבות עד לכדי חרם. אף על פי שחיבר ספרים רבים, רק שלשה עשר מתוכם יצאו לאור, ועשרות רבות עודם בכתב יד.
הוא נקבר בבית העלמין היהודי בלידא שנהרס בשנת 1941, וכיום לא ידוע מקום קבורתו המדויק.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על שמו נקראו המושבה נווה יעקב שחרבה במלחמת העצמאות, המושב שדה יעקב, השכונה נווה יעקב בירושלים, וכן רחובות רבים בערי ישראל.
צאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנו הרב אברהם דב בער ריינס שימש כמשגיח בישיבת אביו וכרב בקהילות בליטא ובארצות הברית. בשנת תרפ"ו הוציא לאור בניו יורק את "ספר הערכים" של אביו, המלוקט משישה כתבי יד שונים, ועוסק בעיקר בענייני השקפה ואמונה. הוא נפטר בירושלים ב-1967. בן נוסף, משה, נפטר בגיל 21. כתביו של משה ריינס שהתמחה בעיקר בהיסטוריה יהודית יצאו לאור בתשע"ח.[40]
בתו היחידה נישאה לרב אהרן רבינוביץ, ששימש כרב העיר לידא לאחר פטירת חותנו. שניהם נרצחו בשואה עם שתי בנותיהם בשנת 1942.[41]
חיבוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרי הלכות:
- עדות ביעקב – שו"ת בענייני עדות (וילנה תרל"ב). בהוצאת הראשונה יצאו רק תשעה סימנים. יצא לאור במהדורה מושלמת מכתב יד בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"א בשם עדות ביעקב: שאלות ותשובות, חקירות וביאורים בענייני עדות. מהדורה חדשה יצאה באותה הוצאה בתש"ס.
- חותם תוכנית – ביאור ביסודות הגיוניות את כללי התלמוד והפוסקים הראשונים. יצא לראשונה במגנצה (מיינץ) תר"מ ובפעם השנייה בירושלים תרצ"ד בידי בנו הרב אברהם דוב בר ריינס. תורגם לצרפתית בידי ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ' (ב' בסיוון תקמ"ח בהורודץ – י"ב בסיוון תרנ"ב).[42]
- אורים גדולים – חקירות בעיקרי הלכות (וילנה תרמ"ז).
ספרי דרשות:
- עדות ביעקב – ספר דרשות שיצא בווילנא תרל"ב, באותה שנה שיצא הספר "עדות ביעקב" על הלכות עדות
- נאד של דמעות – בעניין הבכי והאבל על חורבן בית המקדש ביום תשעה באב (וילנה תרנ"א)
- אור שבעת הימים – בעניין מעלתם של שבעת הימים הטובים החלים בחודש תשרי: ראש השנה, שבת שובה, ערב יום הכיפורים, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבא, ושמיני עצרת (וילנה תרנ"ה)
- שערי אורה – "מאמרים נשגבים המפיצים אור על כמה מאמרי חז"ל" (וילנה תרמ"ו)
- שערי אורה ושמחה – "מאמרים המבארים מטרת פזורם של ישראל בימי גלותם, לחזק לבם באמונת ההשגחה" (וילנה תרנ"ט)
- אורה ושמחה – בעניין חג הפורים (וילנה תרנ"ח)
- אור לארבעה עשר – בעניין חג הפסח (פיוטרקוב תרע"ג)
ספרי הגות והשקפה:
- אור חדש על ציון – "על הקשר הנצחי שבין ישראל לארצנו הקדושה" (וילנה תרס"ב)
- שני המאורות – חיבור בין שני חלקים.
- ספר הערכים – "ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל". יצא לאור על ידי "החברה להוצאת ספרי רבי יצחק יעקב ריינעס, מאושרת מטעם הממשלה" (בנו הרב אברהם דוב בר סידר את הספר לדפוס), ניו יורק תרפ"ו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גאולה בת-יהודה, איש המאורות: רבי יצחק יעקב ריינס, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה (הודפס גם בתשנ"ד)
- הרב יהודה לייב הכהן מימון, זכור זאת ליעקב (תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס), בתחילת "נאד של דמעות", ירושלים תרצ"ד, עמ' 3–24
- הרב יהודה לייב הכהן פישמן, תולדות המזרחי והתפתחותו, בספר המזרחי, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ו.
- משה כהן, הרב יצחק יעקב ריינס ז"ל, בספר המזרחי, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ו.
- הרב זאב אריה רבינר, קרני אורה: ממשנתו של הרב יצחק יעקב ריינס ותולדותיו, "מוסד הרב קוק", ירושלים תשי"ט[43]
- אריה סטריקובסקי (מלקט ועורך), הרב יצחק יעקב ריינס: מייסד הציונות הדתית: הגיונות, אמרות, שרטוטים, "משרד החינוך, התרבות והספורט: מנהל התרבות – האגף לתרבות תורנית", ירושלים תשנ"ט (מסדרת "אבות הציונות הדתית")
- זאב הרוי, הרב ריינס על מצוות יישוב ארץ ישראל, בתוך: ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים (בעריכת פרופ' אביעזר רביצקי), יד בן צבי, תשס"ד (2004)
- יוסף שפירא, הגות, הלכה וציונות: על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב רינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
- ציונות: מבחר כותבים – מדבריהם של יהודה לייב פינסקר, אחד העם, הרב ריינס, אב"י, זאב ז'בוטינסקי, דב בר בורוכוב, אהרון דוד גורדון, יוסף חיים ברנר, מרדכי מרטין בובר, ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון. בהוצאת "משכל",תל אביב תשס"ח (2008).
- יוסף שלמון, Enlightened Rabbis as Reformers in Russian Jewish Society.. בתוך: שמואל פיינר, דוד סורקין, New Perspectives on the Haskalah, Littman Library of Jewish Civilization, 2001. עמ' 166–183.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות, רבי יצחק יעקב ריינס, דף לתרבות יהודית, גיליון 237, טבת התשנ"ט, באתר היברובוקס
- בן-ציון אייזנשטט, ריינס, הרב יצחק יעקב, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמוד 66, באתר היברובוקס
- מידע על יצחק יעקב ריינס בקטלוג הספרייה הלאומית
- 'ריינס, ר' יצחק־יעקב ב"ר שלמה־נפתלי', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 95 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 14.5.2020), תמונה 1293).
- הרב ריינס, אתר משרד החינוך
- הרב ריינס, באתר דעת
- ישראלה הלזנר, מתיה קם, יצחק יעקב ריינס, באתר "תרבות•il"
- ד"ר יוסף שפירא, דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות, באתר דעת
- מאמרים בנושא הרב ריינס, באתר ספריית אסיף
- הרב אליעזר מלמד, מייסד המזרחי – הרב ריינס זצ"ל באתר ישיבה
- עמית נאור, כשהרב ריינס קרא להקים מדינה יהודית באוגנדה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 02.01.2020
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימת הפרסומים של יצחק יעקב ריינס, בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיבוריו של הרב ריינס בקטלוג המאוחד של הספריות בישראל (ברשימה כמה חיבורים שבהם ציטוטים מחיבורי הרב ריינס)
- כתבי רבי יצחק יעקב ריינס, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- כתבי היד של רב ריינס באתר כתיב: האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים
- כתבי יצחק יעקב ריינס בפרויקט בן-יהודה (הקישור אינו פעיל)
יצחק יעקב ריינס (1839-1915), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 גאולה בת-יהודה, 1, איש המאורות, 2, ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תשנ"ד, עמ' 1
- ^ 1 2 זאב אריה רבינר, טללי אורות, תל אביב-יפו: הוצאת מורשת, ה'תשט"ו
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, משרד החינוך והתרבות/אגף החינוך הדתי, ירושלים תשל"ז (1977), עמ' 13.
- ^ הרב יהודה ליב הכהן מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס – תולדותיו, בהוצאת "המזרחי", ורשה תר"פ (1920), עמ' 3.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, הוצאת פלומן, ירושלים תרצ"ד (1934), עמ' 5-4.
- ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס – תולדותיו. עמ' 5-4.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 13
- ^ גאולה בת-יהודה, איש המאורות, 2, ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תשנ"ד, עמ' 5
- ^ שם, עמ' 7-6.
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 14.
- ^ ספרו שערי אורה, עמוד 80, באתר היברובוקס
- ^ גאולה בת-יהודה, 3, איש המאורות, ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תשנ"ד, עמ' 10
- ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס – תולדותיו, עמ' 7-6.
- ^ גאולה בת-יהודה, 4, איש המאורות, 2, ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תשנ"ד, עמ' 13
- ^ גאולה בת-יהודה, 5, איש המאורות, 2, ירושלים: מוסד הרב קוק, ה'תשנ"ד, עמ' 15
- ^ שם, עמ' 9-8.
- ^ י' שפירא, (2002), "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות".
- ^ כתבי היד באתר הספרייה הלאומית
- ^ לאחר 134 שנים: ספרו של הרב ריינס על השמיטה ראה אור, באתר ערוץ 7, 6 בפברואר 2022
- ^ וזה דבר השמיטה – ספריית אסיף
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 16-15.
- ^ מתוך המאמר ב"עמלנט".
- ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס – אבות הציונות הדתית, משרד החינוך התרבות והספורט/מינהל התרבות האגף לתרבות תורנית, עמ' 37–38, ירושלים תשנ"ט (1999).
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 16.
- ^ הרב מימון, הרב ר'יצחק יעקב ריינס – תולדותיו, ע' 18.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 12-11.
- ^ מתוך המאמר של י' שפירא "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות" שבאתר דעת.
- ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס – אבות הציונות הדתית, עמ' 32.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 17, הערה 11. והוסיף שם ש"על דבר השיחה הזאת ידוע לכותב הטורים האלה הרבה פרטים, אבל עדיין לא הגיעה השעה לגלותם".
- ^ ספרו שני המאורות ח"ב, מאמר זיכרון בספר, עמוד 23, באתר היברובוקס
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב: תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 18-17.
- ^
עשהאל אבלמן, על דבר הקולטורה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, ספטמבר 2011
- ^ ד' שמש ד, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 31-30.
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 34-33.
- ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס – תולדותיו, עמ' 11-10.
- ^ ראו מאמרו של י' שפירא שבאתר דעת.
- ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס – אבות הציונות הדתית, עמ' 35-34.
- ^ הערות קטנות על ענינים גדולים, דואר היום, 25 באוקטובר 1923
- ^ צ' הרשקוביץ, הרצאה בנושא : "הרב יצחק יעקב ריינס" שהתקיימה ב-17 במרץ 2009).
- ^ ראו כאן
- ^ אנציקלופדיה לציונות דתית, כרך ה בערכו
- ^ בנו של הרב משה צבי רבינוביץ' שהיה רבה השני של הקהילה היהודית באנטופול. היה בעל זיכרון ותפיסה מבריקים במיוחד. למד בתלמוד תורה בבריסק, ובישיבת גרודנה, ולאחר מכן למד פילולוגיה (ענף בבלשנות) באוניברסיטת ברסלאו ורפואה באוניברסיטת פאריס. תרגם לצרפתית חלקים מהתלמוד וכתב בשפה זו את "התלמוד והרפואה", "החוקים הפליליים בתלמוד", "מבוא לתלמוד" ו"אמונת ישראל". בסוף ימיו פעל בתנועת חיבת ציון והיה ממארגני ועידת קטוביץ.
- ^ המחבר הוציא כמה שנים קודם לכן את טללי אורות: ממשנתו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ותולדותיו, בהוצאת "מורשת", תל אביב תשט"ו.
