לדלג לתוכן

כבש הבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף כבשה)
המונח "כבש" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו כבש (פירושונים).
המונח "שה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו שה (פירושונים).
קריאת טבלת מיוןכבש הבית
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: יעלים
סוג: כבש
מין: כבש הבית
שם מדעי
Ovis aries

כבש הבית (שם מדעי: Ovis aries) הוא מין בסוג "כבש". מגדלים את הכבש בתרבויות רבות כדי להשתמש בבשרו, בעורו, בצמרו, בחלבו ובקרנו [1]נקבת הכבש נקראת "כבשה", והצאצאים נקראים "טלה" ו"טליה" או "שֵׂה" ו"שֵׂיָה".

היסטוריה של כבש הבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבש מופלון – אביו הקדום של כבש הבית
כבשה עם פעמון (משכוכית) בנורווגיה
כבשים רועות בסמוך לנצרת
כבשים זכרים בוגרים מגזע אוואסי בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי

שרידים של כבש הבית (Ovis aries musimon) נמצאו גם במקומות בהם נמצאו שרידי יישוב-אדם, אם כי לא תמיד ברור אם זהו זן הבר שניצוד או זן מבוית שגודל על ידי האדם. קיימות כמה השערות לגבי מוצאו של כבש הבית. עם זאת, רוב המקורות מסכימים כי מוצאו של כבש הבית הוא כנראה מכבש מופלון.[2][3] ההשערה המצויה בכתובים שונים כי מקור כבש הבית במופלון המצוי באיים סרדיניה וקורסיקה, היא שגויה. להפך, המופלון שנמצא שם כנראה התפתח מכבש מבוית שהפך לפראי.[4]

ל"כבש אוריאַל" (Ovis vignei), המצוי מצפון-מזרח איראן ועד צפון-מערב הודו, יש יותר כרומוזומים (58) מאשר לכבש הבית (54), והדבר כנראה פוסל אותו מלהיות אב קדמון של כבש הבית, אם כי אין לפסול זאת לחלוטין, מפני שניתן להכליא אותו עם כבש מופלון. לכבש ארגאלי (Ovis ammon) יש 56 כרומוזומים הפוסלים את מועמדותו לאב קדמון, כמו גם את מועמדותו של כבש השלג (Ovis nivicola) הסיבירי, שהוא בעל 52 כרומוזומים, ואזור מחייתו מרוחק מאתרי הביות הראשוניים.[3]

כבשים, יחד עם עיזים, היו חיות המשק הראשונות שבויתו. בין הסמנים הארכאוזואולוגיים לביות הכבש: גודל גוף מוקטן, עצמות כבשים שנמצאו באזורים שלא היו בהם כבשי בר לפני כן, ועדויות לשחיטת זכרים צעירים (במקום דפוס הציד הנפוץ של ציד זכרים ונקבות בוגרים). לפי סמנים אלה משערים כי הביות התרחש בצפון הסהר הפורה לפני כ-10,000 שנים, במהלך התקופה הנאוליתית.[5] הביות שינה את הכבש, ומהכלאות של מיני בר נוצרו גזעים רבים. הכבש אִפשר את הניידות של החברות הקדומות, כיוון שקל להעביר כבשים ממקום למקום בעדרים, תוך ניצול שטחי מרעה נרחבים. על סמך ממצאים ארכאולוגיים משערים כי בתחילה נהג האדם לגדל כבשים רק לצורך הפקת בשר וחלב, ורק לאחר מכן גילה את האפשרות לגזוז את הכבשים ולהשתמש בצמרם לאריגה. במרוצת הדורות למד האדם להכיר את יתרונות צמר הכבשים כחומר גלם זמין לאריגים חמים וחזקים. עובדה זו, יחד עם החלב והבשר שהופקו מן הכבשים, הביאה לכך שכבר בעת העתיקה שאף האדם לטפח את איכות עדרי הכבשים שברשותו ולהגדיל את כמותם. באתר ארכאולוגי באיראן התגלה פסלון של כבש צמרי, מה שמעיד על-כך שהאדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנים צמר כבר לפני למעלה מ-6,000 שנה (כבש בר מכוסה בעיקר בשיער ולא בצמר). המאפיינים הבולטים של כבש הבית החלו להופיע בספרות ובאמנות של מסופוטמיה ובבל בסביבות 3000 לפנה"ס, והעידו על ההערכה והחשיבות שייחסו אותם עמים לעדרי הכבשים שלהם. שרידים של כבש הבית נמצאו גם בחפירות ביריחו. היו אלה כבשים בעלות אַלְיָה (זנב הכבש המכיל שומן).

במהלך התפתחותה של האנושות, עשו עמים רבים ניסיונות לטפח ולהשביח את עדרי הכבשים שברשותם מתוך הכרה בתועלת הרבה שניתן להפיק מהן. המצרים הקדמונים טיפחו גזע של כבשים בעלי אוזניים משתלשלות וקרניים מסולסלות (Ovis aries palaeoaegypticus). שוכני יישובי הכלונסאות באירופה (לפני 5,000–8,000 שנה), למשל בשווייץ, גידלו את הגזע Ovis aries palustris. בתקופת הנחושת הופיע באירופה גזע בעל קרניים ספיראליות מסיביות (Ovis aries studeri) שהוא כנראה הכלאה בין גזע הכבשים של שוכני הכלונסאות עם המופלון.

באזור אסיה הקטנה גידלו כנראה בתקופה הקדומה כבשים שהשמועה על איכות צמרם יצאה למרחקים. זהו כנראה המקור לאגדה במיתולוגיה היוונית על "גיזת הזהב" ומסע הארגונאוטים לקוֹלְכיס. הפיניקים נהגו לסחור בצמר בכל אגן הים התיכון, והיוונים רכשו את הכבשים בעלי הצמר העדין ואף העבירו אותם לאיטליה ולספרד.

בריטניה הצטיינה בגידול כבשים, אף שמעולם לא הייתה בה אוכלוסייה של כבשי-בר. כשהגיעו הרומאים לבריטניה במאה הראשונה כבר היה ביקוש רב לצמר שמוצאו מהאי הבריטי. בימי-הביניים היה הכבש בהמת הבית החשובה ביותר בבריטניה וטופח בעיקר לגידול צמר (לחלב גידלו בבריטניה את הבקר, ולבשר – את החזיר). בשל חשיבותם הכלכלית היה לכבשים תפקיד בעימותים אלימים על רקע חלוקת קרקעות למרעה באנגליה, בסקוטלנד ואחר-כך גם בארצות הברית.

מהגרים מאנגליה הביאו עימם את הכבשים לאוסטרליה, שבה עד היום גידול כבשים לצמר הוא אחד הענפים החקלאיים החשובים ביותר, ולניו זילנד, שבה מצוי כיום מספר הכבשים הגדול בעולם ליחידת שטח.

טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים, שהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש שנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם.

פיזיולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידותיו של כבש הבית שונות מאוד בין הגזעים. אורכו בין 1.20 מטר ל-1.80 מטר, גובה כתפיו בין 65 ס"מ ל-1.27 מטר. גודל הנקבה הוא בדרך כלל בין שלושה רבעים לשני שלישים מגודלו של הזכר. הבדל נוסף בין הזכר לנקבה קיים במינים בעלי קרניים – קרני הכבשה קטנות מקרני הכבש. לכבשי-בר יש זנב בגודל שבין 7 ס"מ ל-15 ס"מ, בעוד שזנבו של כבש הבית (האליה) בדרך כלל ארוך יותר ומשמש כמאגר מזון לכבש, אם כי ברוב החוות החקלאיות הגדולות נוהגים להסיר זנב זה. משקל הכבש נע בין 20 ק"ג ל-200 ק"ג והממוצע הוא 110 ק"ג. לכבש פרסות שסועות וראש בצורת חרטום צר המכוסה לגמרי בשער למעט הנחיריים והשפתיים. צבע הכבש משתנה מלבן כשלג לאדום, חום כהה ואף שחור, לעיתים עם כתמים בהירים.

הסוג אוויס (Ovis) מאופיין בהימצאות בלוטות הממוקמות לפני עיניו, באזור המפשעה ובין פרסותיו האחוריות. בלוטות אלו מפרישות חומר נוזלי-למחצה, שקוף, שמפיץ את הריח האופייני לכבש הבית. מטרתן כנראה סימון שטח המחיה. קופסת המוח בגולגולתו של כבש-הבית קטנה מזו של כבש-הבר, ואף שקע העין קטן יותר.

הכבש קרוב מאוד לעז, אך שונה ממנה בכמה מאפיינים: הוא בעל גוף מוצק יותר, יש לו בלוטות ריח, ולכבש הזכר אין זקן על הסנטר.

השבחת כבשים נעשית על ידי הכלאה להשגת תכונות רצויות כלכלית, יצירת מינים בעלי או חסרי צמר, בעלי או נטולי קרניים ובעלי או חסרי אוזניים.

כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול. כבש-הבית מסוגל לשרוד גם כשמזונו מכיל רק תאית, עמילן או סוכר כמקור לאנרגיה ומזון המכיל חנקן שלא חייב להיות חלבון. בהיותו במרעה כולל מזונו של כבש-הבית עשבי-בר ופרחים, עלים ושיחים צעירים. הכבשים מעדיפים עשבים קצרים וחלקים, אך בעת הצורך יאכלו גם צמחים שעליהם מחוספסים וארוכים. כבשים רועים מסוגלים לבלוע כמות גדולה של מזון בזמן קצר ואחר כך פורשים לנוח וללעוס מחדש את המזון שנבלע (העלאת גירה). הכבש רועה בשעות המוקדמות של הבוקר והערב, ובשעות החמות הוא נח. כמו אצל יתר מעלי הגירה, מורכבת קיבתו מארבעה תאים נפרדים המאפשרים לו לעכל מזונות עתירי סיבים שרוב החיות האחרות אינן מסוגלות לעכל.

הכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב יותר לשורש מאשר נוהג הבקר, ולכן יש להקפיד לא לאפשר להם רעיית יתר, הגורמת נזק.

טלה יחד עם אימו
הטלה המכונה גם שֶׂה

משך הזמן מלידה ועד בגרות מינית אצל הכבש (זכר או נקבה) תלוי בגזע, והוא נע בממוצע בין שנה לשנה וחצי. הרבייה אצל כבש-הבית היא עונתית, תלויה באורך היום כשהרחלות מתייחמות לראשונה בסתיו המוקדם ונשארות פוריות עד אמצע החורף. מחזורי הייחום נמשכים בין 14 ל-20 יום והממוצע הוא 17. הרחלות (הנקבות) מיוחמות בממוצע במשך 30 שעות. האֵילים (הזכרים) פוריים במשך כל השנה ורוב המגדלים שומרים על יחס של אַיִל אחד ל-25 עד 35 רחלות. ההזדווגות מתרחשת בדרך כלל מוקדם בבוקר או בערב. האילים בודקים את הרחלות ואם האיל חושד שהרחלה מיוחמת הוא הודף אותה קלות מאחוריה. אם הרחלה מעוניינת, היא מגיבה בתנוחת ההזדווגות וההזדווגות מתבצעת מייד. במקרה שהרחלה אינה מראה עניין, האיל ממשיך בדרכו.

תקופת ההיריון נמשכת 148 יום, ורוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב. הרחלה ממליטה טלה אחד או שניים המסוגלים לעמוד ולינוק תוך מספר דקות מהלידה מאחת משתי הפטמות הפעילות בעטין הכבשה. בממוצע נולדים 100 טלאים ל-91 רחלות. הטלה מפסיק לינוק ומתחיל לרעות בגיל 4–5 חודשים.

תוחלת החיים של כבש-הבית 15 שנים ויותר.

הכבשים ידועות בחוש העדר המפותח שלהן. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבשים שהופרדו מהעדר מגלות סימני מצוקה והן פועות בקול רם או בוטשות בקרקע.

הכבשים הולכות באדיקות זו אחר זו עד שניתנו כינויים לתפקידים השונים שכבשים ממלאות בעדר. כבשה המתרחקת מאחרות היא חריגה outlier, מצד אחד היא יכולה לגלות מרעה טוב יותר, מצד שני היא מצויה בסכנה גדולה יותר. ה"משכוכית" היא הכבשה המובילה; היא אינה מתקדמת ראשונה, אך עוקבת אחרי ה-outlier ומסמנת לאחרות שאפשר לעקוב אחרי ה-outlier בבטחה. כשהמשכוכית זזה עוקבים אחריה כל הכבשים. היא מוגדרת בספר המשכוכית כך: "אלו כבשים שהן בלתי ניתנות להבחנה משאר הכבשים שבעדר, אלא שהן מעט יותר חמדניות, מעט יותר מהירות, מעט יותר רעבות, מעט לפני העדר". הנטייה להתנהג כ-outlier או כמשכוכית היא כנראה גנטית.

חשיבות כלכלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכבשה דולי היא החיה הראשונה ששובטה.

כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים.

החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ואורוגוואי. גם כיום ניתן לקבל החזר של 400% כל שנה (כולל המלטות) על ההשקעה בכבשה. ההערכה היא שיש כיום בעולם כמיליארד וחצי כבשים. ככלל, גידול צאן נפוץ במדינות בהן יש אזורים נרחבים של מישורי עשב. הארצות הבולטות בגידול צאן בנוסף לאוסטרליה וניו זילנד הן ארצות הברית, סין, הודו, דרום אפריקה, ארגנטינה וטורקיה.

המוצרים המופקים מהכבש הם:

  • צמר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לצמר כמו המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל. הצמר הוא אחד מחומרי הגלם החשובים ביותר לתעשיית הטקסטיל.
  • בשר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לבשר כדוגמת: סָפוֹק, דורסט וטֶקְסֶל. בשר הכבש הוא הבשר העיקרי הנאכל במטבח המזרח-תיכוני, וגם במסעדות אירופאיות מקובל להגישו. מהצרפתית הגיע הביטוי בשפות אחרות לבשר כבש "מוטון" (mouton – כבש בצרפתית). עם זאת, הבשר המועדף על האירופאים הוא בשר טלה (כבש שגילו עד 5 חודשים ומשקלו עד 50 ק"ג) הנחשב רך יותר ופחות שמן מבשר הכבש הבוגר.
  • חלב – במיוחד מהגזע האוסטפריזי או מהגזע האוואסי, שמהם ניתן לקבל מעל 400 ליטר חלב לשנה. החלב של הכבש מרוכז מזה של חלב הפרה (7.4% שומן, 6% חלבון ו-4.6% סוכר). חלב הכבשה משמש בעיקר להכנת גבינות כבשים כדוגמת פטה, קשקבל, רוקפור וחלומי וכן להכנת יוגורט.
  • פרווה – ניתנת לשימוש למעילים, צווארונים וכפפות. לאחר הסרת השיער ניתן להשתמש בעור לבגדים, לכפפות ולחלק הפנימי של הנעליים.
  • זבל – לפרש של הכבש יש חשיבות כזבל אורגני משום שהוא עשיר יותר מזבל בקר.
  • מעיים – משמשות לייצור מיתרים לכלי נגינה וכציפוי חיצוני של נקניקים.
  • קרניים וטלפיים משמשות לייצור כפתורים וקישוטים שונים. מהקרניים של האיל מכינים את השופר.

בנוסף למוצרים המופקים מהכבש, משמש הכבש כאמצעי חשוב למחקר מדעי, בשל גודלו מצד אחד, ועלות אחזקתו הנמוכה מצד שני. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בכבש למחקר מדעי הוא השיבוט המוצלח של כבשה שתוצאתו הייתה הכבשה דולי.

מונחים הקשורים לכבשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • צאן – שם קיבוצי לכבשים ולעיזים.
  • בנוסף לצורה "כבש" ו"כבשה", קיימת גם הצורה "כֶּשֶׂב" ו"כִּשְׂבָּה", הנובעת משיכול עיצורים.
  • נוֹקֵד – הוא מגדל צאן או רועה צאן.
  • אַלְיָה היא הזנב השומני של טלה או איל, אחד מחלקי הקורבן שנשרף על המזבח. נושא הביטוי "אליה וקוץ בה".[6]

מקובל לכנות בצורה שונה את הכבש בהתאם לגילו ובהתאם לתפקידו:

  • בזמן שהוא עדיין יונק הזכר קרוי טָלֶה והנקבה טַלְיָה.
  • עד גיל שנה הזכר הוא שֶׂה והנקבה שֵׂיָה.
  • בגיל שנתיים הנקבה קרויה שְנִיָה.[דרוש מקור]
  • הכבש הזכר הבוגר קרוי אַיִל, והכבשה הבוגרת קרויה רָחֵל או רְחֵלָה.
  • הכבשה המובילה את העדר קרויה "משכוכית".
  • יובל – איל שקרניו שימשו לשופר תרועה (מקראי).
  • זכר – כינוי לאיל (תלמודי).

גזעי כבש הבית (אנ') שונים במספר מאפיינים ממיני הכבשים החיות בר. השוני קיים גם בין הגזעים השונים. המאפיינים השונים הם בצורת הקרניים, בצורת הזנב, במבנה, בכמות ובאיכות הצמר, בצבע, בגודל, בכמות החלב ועוד. רוב הגזעים של כבש-הבית מצמיחים צמר, כשמיעוטם מצמיחים רק שיער, בעוד שמיני כבש-הבר מצמיחים תערובת של צמר ושיער. בגזעים שונים מצויים קרניים אצל שני הזוויגים (זכר/נקבה), או אצל הזכר בלבד או שהגזע נטול קרניים.

כמות גזעי הכבשים המבויתים מוערכת בכ-200 גזעים. הגזעים פותחו בהתאם לצורכי האדם: מזון ולבוש, וגם בהתאם לתנאי האקלים הנובעים מהאזור הגאוגרפי שבו מגדלים את הכבש. גזעי כבשים מחולקים בהתאם לשימוש העיקרי שנעשה בהם. את הגזעים שלהם צמר קצר ומשובח מגדלים לצמר בלבד, בעוד שאת הגזעים שלהם צמר באורך בינוני או ארוך, או שער בלבד מגדלים בדרך כלל לבשר. כמה זני כלאיים מפיקים צמר ובשר משובחים ואותם מגדלים לשתי המטרות. רוב הגזעים הם בעלי ערך מקומי בלבד, אך יש גזעים שהיו ועודם בעלי חשיבות לכלכלה העולמית.

כבש האליה – (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) – גזע של כבש-הבית שממנו יצרו באמצעות הכלאות כמה תת-גזעים. כבשים מגזע זה מאופיינים בזנב רחב שנאגר בו שומן (אַלְיָה). משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.

הגזע האיסלנדי
גזע קלון פורסט

גזעים המיועדים לצמר – החקלאים מפתחים גזעי כבשים לצמר כשהדגש הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים), אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב. בממוצע משקל גיזת הכבש הוא 3.78 ק"ג. הגז מבוצע באביב,[7] אחרי שמזג האוויר החורפי הקשה ביותר עבר.

  • מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד. הגזע ידוע עוד מהמאה ה-12 ומשערים כי הוא הובא לספרד בידי המוסלמים. כבש המרינו מותאם היטב לאזורים צחיחים ולחיי נדודים. מספרד הגיע כבש המרינו במחצית השנייה של המאה ה-18 לארצות אירופה השונות ואחר כך לארצות הברית ואוסטרליה. כבש המרינו נחשב כגזע החשוב ביותר לצמר ומהווה על פי הערכה כ-20% מאוכלוסיית כבש-הבית בעולם. לכבש המרינו תת-גזעים רבים שבהם תת-הגזע האוסטרלי מצטיין באיכות הצמר ובמשקל הגיזה. תת-גזעים נוספים הם הדלין (Delaine) הארגנטינאי, המרינו האמריקאי, המרינו הקווקאזי והמרינו הווירטֶמבֶּרגי.
  • רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת-גזע של כבש המרינו שפותח בדיר הלאומי ברמבויה שליד פריז צרפת. הרמבויה הוא כבשת הצמר הגדולה ביותר. לגזע פנים ורגליים לבנות. רעמת הצמר מכסה גם את הפנים עד כדי גרימת קשיים בראייה. גזע זה מהווה את רוב אוכלוסיית הכבשים בארצות הברית.
  • קאראקול (Karakul) – הקאראקוּל הוא גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה. את הקאראקוּל מגדלים בעיקר בשל פרוות הטלאים, אותם נוהגים לשחוט יום-יומיים לאחר לידתם. לפרוות הטלאים המכונה "טלה פרסי" יש ביקוש בסחר הפרוות בשל מאפייניה: שערות משי שחורות, מבריקות ומסולסלות. הצמר של כבש הקאראקוּל הבוגר הוא תערובת של סיבים עדינים וגסים בצבעים שחור, חום ואפור וניתן להשתמש בו לאריגת שטיחים.
  • וילסאו (Villsau) – גזע כבשים פרימיטיבי המכונה "כבשה צפון-אירופאית קצרת זנב" שניתן עדיין למוצאה בכמה אזורים בסקנדינביה. בתקופות קדומות יותר היה מין זה פופולרי בקרב איכרים סקנדינבים, כי הוא ניחן בחוסן גופני וביכולת עמידה מרשימה בתנאי קור ושלגים. כבשי הווילסאו יכלו, למשל, לעבור חורפים שלמים מחוץ למחסה; הצמר שלהם היה עשיר בחומר שמנוני, דוחה גשם.

גזעים המיועדים לבשר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר-עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר, הדורסֶט הורןׁ (Dorset), הסאפוק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המרינו פְלַישְשאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקולומביה (Columbia) שפותח בארצות הברית. גזעים נוספים:

  • שביו (Cheviot) – גזע כבשים סקוטי חסר קרניים, לבן פנים, בעל כושר-עמידה ובעל צמר בינוני. מרבים להשתמש בשֶבְיוֹ לצורך הכלאות במיוחד עם גזעי לסטר (Leicester) ולינקולן (Lincoln) ליצירת טלאים לבשר.
  • המפשייר (Hampshire) – גזע כבשים אנגלי חסר קרניים, שחור פנים. זהו גזע גדול יחסית שבשרו ערב ומגיע לבגרות מוקדם. זהו גזע מבוקש לבשר בארצות הברית. הצמר של גזע זה מאיכות בינונית ומתאים לתעשייה.
  • שרופשייר (Shropshire) – גזע כבשים חסר קרניים שמקורם באזור ה-Downs באנגליה. לשרופשייר צמר ובשר באיכות טובה ומתקיים באזורים דלילי צמחייה.
  • טסל – (Texel) – הטֶסֶל הוא גזע כבשים הולנדי המצטיין בבשר טוב, צמר לבן בינוני ופוריות גבוהה.
  • פיני (Finnish Landrace) – גזע ידוע בפוריות גבוהה. הכבשה ממליטה 2–3 ולדות בלידה אחת, ולעיתים אפילו 4–5. משתמשים בגזע זה להכלאות במטרה להגביר את הפוריות של גזעים אחרים.
  • דורפר (Dorper) – גזע כבשים דרום-אפריקאי חסר קרניים, שחור פנים.

גזעים דו-תכליתיים – אלה הם גזעים שנועדו הן לצמר והן לבשר. הידוע שבהם הוא הקוֹרידַיל (Corriedale) – גזע כבשים שפותח בניו זילנד מהמרינו.

גזעי כבשים לחלב – בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות.

  • אוסטפריזי – (Ostfries) – גזע כבשים גרמני לבן פנים המסוגל לייצר 600 ליטר חלב בשנה. הכבשה מהגזע האוסטפריזי ממליטה בדרך כלל תאומים. הכבשה מתפתחת מהר, גיזתה כבדה והצמר המופק ממנה מעולה.
  • אוואסי – תת-גזע כבשים השייך לגזע כבש האליה, זהו הגזע הנפוץ באזורנו. הגזע מכונה על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל אך לאיל קרניים מפותלות. משקלו של האיל 70–120 ק"ג, משקל הרחלה 50–70 ק"ג. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד.
כבש מותקף על ידי זוג קויוטים
כלב רועים שומר על כבשים מפני טורפים כמו זאבים או קויוטים

הכבש מתקשה להגן על עצמו לבדו. בעת משבר נוטים הכבשים להצטופף מאחרי המשכוכית (הכבשה המנהיגה), ולכן הם טרף קל. את ההגנה מספקים להם האדם וכלב הרועים. באירופה ובצפון אמריקה הטורפים העיקריים הם זאבים ודובים ובאפריקה האריות, הנמרים והצבועים. באוסטרליה נאלצו החקלאים לבנות גדר ארוכה החוצה כמעט את כל מזרח היבשת, כדי להגן על הכבשים מכלב הדינגו. בניו זילנד מותקפים הכבשים בידי קיאה (Kea – Nestor notabilis), סוג של תוכי שפיתח תאווה מיוחדת לשומן שתחת עור הכבש.

רוב המחלות התוקפות את הכבשים משותפות לבקר ולצאן. טפילים פנימיים כגון תולעי סרט המשתכנים במעֵי הכבשה הם כנראה מקור הסבל העיקרי לכבשים, אך טיפולים מודרניים יעילים נגדם, כמו גם נגד טפילים חיצוניים: קרציות, כינים וקרדיות. נפוצות ציסטות במעי הכבשים בעת הידבקות, ברוב המחלות.

  • פרצית מדבקת (Contagious ecthyma) – מחלה ויראלית התוקפת את הרקמות הריריות ועלולה לעבור לאדם המטפל בכבש חולה.
  • בת שחפת (פאראטוברקולוזיס) (John’s disease) – מחלה קשה העלולה להסתיים במוות. מחולל המחלה החיידק Mycobacterium paratuberculosis
  • סימום המעיים (Enterotoxemia) – תוקפת טלאים בגילאים שבין שבועיים לשישה שבועות, במיוחד כאלה שהוזנו במזון עשיר במיוחד. גורם המחלה Costridium perferingens. קיים חיסון נגד מחלה זו.
  • אבעבועות צאן (Variola) – מחלה חריפה הגורמת לתמותה בכבשים. סימני המחלה חום, דלקות באזורים הריריים ואבעבועות.
  • אגָלַקטיה מידבקת (Contagious agalactia) – חיידק Mycoplasma agalactiae הגורם להפסקת תנובת החלב.
  • כחלון הלשון (Blue tongue) – מחלה קטלנית שמקורה ויראלי והמופצת על ידי זבובים מהסוג Culicoides הגורמת לעיתים ללשון נפוחה וכחולה.

גאוגרפיה של גידול הכבשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר הכבשים המגודלות בעולם (במיליונים)
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין 146
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה 86
הודוהודו הודו 64
איראןאיראן איראן 54
סודאןסודאן סודאן 51
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד 38
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת 34
ניגריהניגריה ניגריה 33
פקיסטןפקיסטן פקיסטן 27
אתיופיהאתיופיה אתיופיה 26
אחרים 545
סך הכל 1,104

הנתונים נכונים לשנת 2016[8]

את הכבש נוהגים לגדל בהתאם לתנאי האקלים המקומיים. במקומות שבהם קיימים שטחי מרעה נרחבים, ירוקים כל השנה כמו באוסטרליה, ארגנטינה, אורוגוואי ואפריקה הדרומית, מגדלים את הכבשים בעדרים גדולים בשטחים נרחבים המוקפים בגדרות. הכבשים מצויים במרעה כל השנה ולכן הרחלות ממליטות בשטח פתוח. הכבשים ניזונות בדרך כלל מהמרעה בלבד למעט תקופת בצורת שאז נוהג החוואי להוסיף מזון. בדרך כלל גידול צאן במקומות אלה הוא ענף יחיד במשק.

באזורים קרים יותר מגדלים בחורף את הכבשים בעמקים בעדרים גדולים שבין 1,000 ל-4,000 ראש. בקיץ מתבצעת נדידה בעקבות המרעה הטבעי אל מקומות גבוהים יותר, בעדרים שבין 1,000 ל-1,500 ראש, ולעיתים עובר העדר מרחק של עד 500 ק"מ. כל עדר נמצא בהשגחת רועה וכלביו והוא מעביר את העדר בשיטתיות ממרעה אחד למשנהו תוך שהוא חי בבדידות מוחלטת במשך שבועות. הרועים המפורסמים ביותר הם הבסקים.

במקומות הקרים יותר, כמו ברוסיה, נוהגים להחזיק את הכבשים בחודשי החורף בדיר, ואז מאכילים אותם במזון מוכן כגון שחת, תחמיץ או מזון מרוכז.

את הטלאים לבשר נוהגים למכור בסוף הקיץ לפני שהעדר נודד מהמרעה הקיצי לחורפי.

הכבש בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבשה מגזע אוואסי מלקקת טלה שזה עתה נולד, בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי
טלה יונק מכבשה
איל עם קרניים מסולסלות
כבשה שנגזזה בצוואר

הכבש מופיע במקורות היהודים החל במקרא מספר פעמים רב, כך למשל היו האבות ומשה רועים. בהמשך היחס התהפך לחלוטין בימי המשנה והתלמוד כשהתנאים והאמוראים פסקו שאסור לגדל צאן בארץ ישראל, מפני שהגידול תמיד כלל רעייה בשדות של חקלאים, והם ניזוקו מכך. כשחודש היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, חודשה גם מסורת גידול הצאן. עדר צאן היה במקווה ישראל כבר ב-1890, אך רק 20 שנה מאוחר יותר החלו להופיע עדרי כבשים במושבות היהודיות. ב-1908 הוקם עדר הכבשים הראשון במשק פרטי ביבנאל. היה זה שיתוף פעולה בין מתיישב יהודי לרועה ערבי אשר עסק בפועל בטיפול בכבשים. הסדרים דומים שבהם היהודי היה משקיע את ההון והערבי היה מטפל בצאן בפועל היו גם במשקים פרטיים בכפר תבור ובסג'רה (אילניה). ב-1927 מנו עדרים אלה כ-1,500 כבשים, אך סידור זה הופסק בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. היו ניסיונות של יהודים ללמוד את המקצוע עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, אך כולם הסתיימו בכישלון.

השינוי חל ב-1930 עם הקמת "אגודת הנוקדים בארץ ישראל" ששמה לעצמה מטרה לקדם את גידול הצאן לחלב ולבשר בהתיישבות העובדת. ואכן עם השנים חדר ענף גידול הצאן לרוב המשקים וב-1944 היו במשק היהודי כ-19,000 כבשים.

עם קום המדינה חל גידול ניכר בכמות הצאן במגזר היהודי וב-1960 היו בו כ-117,000 כבשים. אך עם השנים חלה ירידה בכמות הכבשים הן במשק היהודי והן במשק הערבי. הוצאות הייצור הגבוהות בענף הצאן לחלב המתבסס על אספקת מזון לכבשים בדיר, אינן מאפשרות קיום ענף זה ללא סובסידיות. רווחיותו של ענף הצאן לבשר המתבסס על שילוב בין הגשת מזון בדיר למרעה היא שולית ועקב כך היו ב-1985 כ-87,000 כבשים במשק היהודי וכ-120,000 במשק הערבי.

על פי אתר "אגודת הנוקדים", התפוקה השנתית של החברים באגודה היא 8.5 מיליון ליטר חלב ו-400,000 טלאים לבשר. לצמר אין בארץ ערך כלכלי.

גזעי הכבשים במשק הישראלי

  • אוואסי – גזע מקומי המתאים לאקלים, המיועד לחלב. הכבשה טופחה וכיום מגיעה הרחלה לתנובה של 550 ליטר בשנה.
  • אסף – הכלאה בין אוואסי והאוסטפריזי הגרמני. זוהי כבשת החלב הנפוצה בארץ. תנובתה כ-450 ליטר חלב בשנה והיא ממליטה בממוצע מעל 2 טלאים בשנה.
  • מרינו – גרמני או אוסטרלי. זוהי כבשת מרעה המיועדת לבשר.
  • רומנוב – כבשה פורייה מאוד. משתמשים בה להכלאה עם גזעים אחרים לשם הגדלת הפוריות.
  • דורפר - כבשה המיועדת לבשר ממוצא דרום-אפריקני.

הכבש בתרבות האנושית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכבשה מוזכרת 81 פעם במקרא תחת שמות שונים: כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. על פי המקרא גידול צאן היה בין המקצועות הקדומים של האדם "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית, ד', ב'). אבות האומה היו רועי צאן: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית, כ"א, כ"חל"א). כרועה צאן מצא יעקב את רחל, כרועה צאן אצל לבן הארמי הגדיל מאוד את רכושו, וכרועי צאן ירדו הוא ובניו למצרים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית, מ"ז, ג'). מקובל לייחס לזן כבשת יעקב את היותו סוג הכבשים שהיו נפוצות בארץ ישראל בתקופת האבות.[9]

משה וגם דוד נלקחו מרעיית הצאן לשמש כמנהיגים "וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." (דברי הימים א', י"ז, ז'). הנהגת העם נמשלה כמה פעמים במקרא לרעיית צאן. הדוגמה הבולטת היא משל הרועים הרעים בספר יחזקאל, פרק ל"ד, דוגמאות נוספות בזכריה, י"א, ד'י"ז הפותח ב"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה", ובתהילים, ע"ח, ע'ע"א "וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ."

הכבש וחלקיו משמשים בפולחן הדתי. הכבש הוא אחד מחמשת המינים מהם מקריבים קורבנות. כבר מימיו של אברהם היה הכבש קורבן עולה. איל הוקרב במקומו של יצחק בספור העקדה. זֶבַח-פֶּסַח הוא זכר לשה שכל בית בישראל שחט ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף לפני מכת בכורות (ספר שמות, פרק י"ב). כמכסה למשכן שימשו עורות אילים "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (שמות, כ"ו, י"ד). השופר המשמש בראש השנה וביום כיפור עשוי מקרן של איל.

בהתאם להלכה, הכבש כשר למאכל, משום שיש בו את סימני הכשרות: הוא מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע.

מכיוון שהכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב לשורש וגורמים נזק רב ברעיית יתר, אסרו חכמים על גידול הכבש באזורי היישוב ארץ ישראל (בתקופות בהן השדות שייכים ליהודים).[10]

הנצרות עושה שימוש רב בדימויים מעולם הכבשים כגון ישו כ"רועה הטוב" הנושא את נפש-האדם בדמות שה. תוארו של הבישוף הוא בלטינית "פסטוֹר" כלומר רועה, רמז לתפקידו כרועה של עדר המאמינים. תואר זה בא מהברית החדשה "כֵן שִׁמְרוּ אֶת-נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶת-כָּל-הָעֵדֶר אֲשֶּׁר בּוֹ הֵקִים אֶתְכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִפְקִידִים לִרְעוֹת אֶת-עֲדַת הָאָדוֹן" (הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כ', פסוק 28).

הנצרות רואה בדברי ישעיהו בפרק נ"ג (מובאים בפרק "הכבשה כסמל" בהמשך) נבואה על ישו. בחזון יוחנן, פרקים ה'-ז', נמשל ישו לשה. סמל זה הופיע במיסה הקתולית כ"שה האלוהים" (Agnus Dei), ואחר כך גם במזמורי דת פרוטסטנטיים. בציורים מימי הביניים מצוירים השליחים כשהם מלווים על ידי כבש. השה כסמל של סבל ושל תום הוא גם סמלם של כמה קדושים, למשל אַגנֶס הקדושה.

בחג הפסחא היווני-אורתודוקסי נהוג לאכול טלה כזכר לזבח-הפסח.

בתרבויות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכבש (או העז) מהווים את אחת החיות ממחזור 12 השנים של לוח השנה הסיני. על פי המסורת הסינית לכל חיה יש תכונות מסוימות, המתבטאות בשנה.

באסטרולוגיה מזל טלה (21 במרץ19 באפריל) קשור לקבוצת הכוכבים Aries (איל) ומאופיין בטבע מוחצן בצורה תוקפנית, סקרנות ילדותית, תמימות ונפש פראית, חסרת מנוח.

אומנות חילונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחרות "רכיבת כבשים" בקולורדו
ריצ'רד אנדסל "רחלה עם טלאים ואנפה ליד האגם"
מזל טלה
ציור של גזיזת כבשים

ציירים רבים השתמשו בכבשים בציוריהם כדי ליצור סביבה רומנטית ופסטורלית (מילה המרמזת על חיי רועים). להלן דוגמאות לציירים אירופאים:

  • פאולוס פוטר (Paulus Potter 1625-1654), צייר הולנדי שהתמחה בציורי נוף ובעלי חיים.
  • פרנסואה בושה (François Boucher 1703-1770), צייר צרפתי. בּוּשֶה נהג לצייר תמונות על נושאים קלאסיים ואלגוריות המייצגות את העיסוקים הקשורים בצאן.
  • קונסטן טרואיון (Constant Troyon 1810-1865), צייר צרפתי. נחשב לצייר של חיות מהמעלה הראשונה. נאמר עליו ש"הכבשים שצייר היו כה אמיתיות עד שיכולת לשמוע אותן פועות".
  • שארל אמיל ז'אק (Charles-Emile Jacque 1813-1894), צייר צרפתי.
  • קורנליס ון למפוטן (Cornelis Van Leemputten) צייר בלגי שהושפע מציוריו של שארל-אמיל ז'אק והרבה לצייר ציורי כבשים.

כבשים באומנות הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציירים הישראלים של תחילת המאה ה-20 הרבו לצייר מוטיבים שסימלו בעיניהם את ארץ ישראל, בעיקר מן התרבות הערבית. כבשים היו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ ולכן אנו מוצאים ציורי כבשים אצל נחום גוטמן, ראובן רובין ואביגדור אריכא.

תנועת הכנענים היוותה את שיאה של תנועת החזרה למקורות והפסל הבולט של תנועה זו יצחק דנציגר עסק בנושא הכבשים במשך 20 שנה. פסל הברונזה כבשי הנגב שהכין בין השנים 1955 ל-1964 מבטא את הזהות שבין החיה לנוף המדברי ולתרבות המדבר המתבטאת בצורת האוהל שבפסל.

צייר נוסף שהושפע ממפגש עם רועים שהיו גם אומנים הוא שלום סבא שיצר את היצירות "גז" (1947) ו"רישומי כבשים".

אך האמן המזוהה ביותר עם ציורי כבשים הוא מנשה קדישמן שצייר למעלה מאלף ציורי כבשים.[11]

דוגמה עכשווית (2004) ליצירות המבוססות על כבשים ניתן למצוא ב אתר הכבשים של גלי אלתר.

הכבשה כסמל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא וגם בתרבויות של עמים אחרים, הכבשה היא סמל לטוהר ותמימות. חוסר הישע שלה כלפי האדם הגוזז את צמרה או המביאה לשחיטה, וחוסר היכולת להתגונן בפני חיות טרף הוא משל לאדם המוצא להורג או חוסר הישע של החלש בפני החזק ממנו. מכאן נגזר גם הדימוי של עם ישראל כעבד ה' המעונה "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַ-ה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו." (ישעיהו, נ"ג, ו'ז'). תיאור זה עצמו משויך בנצרות לישו.

אצל חז"ל ישראל משולים ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים, שאלמלא גדול הרועה שמצילה ושומרה, מיד היא נטרפת". היחס בין טורף לנטרף, בין כבש לזאב, מופיע גם בחזון אחרית הימים של ישעיהו "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (י"א, ו').

ביטויים הקשורים בכבשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • זאב בעור כבש – כינוי לאדם אכזר המעמיד פני צדיק.
  • הזאב שבע, והכבשה שלמה – מקביל לביטוי: "זה נהנה וזה אינו חסר".
  • כבשת הרש - כינוי לחפץ יקר לבעליו המנסים להתנכל לו. מקור הביטוי במשל כבשת הרש (שמואל ב', י"ב, א'ד').
  • כבשה שחורה – כינוי למישהו הנחשב כחריג במשפחה או בקבוצה.
  • אליה וקוץ בה – נאמר כשרוצים להתריע על פגם במה שנראה על פניו טוב ומועיל.
  • שה תמים – כינוי לאדם תמים וישר (בדרך כלל למראית עין).
  • ספירת כבשים – כבשים משמשים כאובייקטים לספירה לאנשים המתקשים להירדם.
  • תפיסת עדר - עדריוּת - מתייחס לתופעה ההתנהגותית של קונפורמיזם בקרב אנשים המצטופפים תחת רעיון שליט בחברה שסביבם מחשש לסטות מהטון המצופה.
  • צאן קדשים – כינוי לילדי ישראל.[12] הכינוי מושאל מהנביא יחזקאל. בפיוטים ובספרות היהודית מובא ככינוי לעם ישראל.
  • כבקרת רועה עדרו – קטע מהפיוט לימים נוראים "ונתנה תוקף" הממשיל את דינם של עם ישראל לצאן היוצא מפתח קטן בדיר תחת השבט, לצורך מעשר בהמה. מקור המשל מהגמרא במסכת ראש השנה.[13]

דימוי הכבשה בתרבות המודרנית נע בין התמימות העילאית המופגנת על ידי הנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, המבקש מהטייס שמטוסו הושבת בלב המדבר "בְּבַקָּשָה... צַיֵּר לִי כִּבְשָה", לבין האכזריות המופגנת כנגד חוסר הישע להתגונן בפני חיות טרף בסרט "שתיקת הכבשים".

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ על פי הרמב"ם, רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ו, סעיף א'.
  2. ^ Molecular analysis of wild and domestic sheep questions current nomenclature and provides evidence for domestication from two different subspecies
  3. ^ 1 2 Analysis of Mitochondrial DNA Indicates That Domestic Sheep Are Derived From Two Different Ancestral Maternal Sources: No Evidence for Contributions From Urial and Argali Sheep
  4. ^ Ovis orientalis באתר IUCN
  5. ^ Zeder, M. A. (2011). The origins of agriculture in the Near East. Current Anthropology, 52(S4), S221-S235.
  6. ^ המקור לביטוי במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי: "'[מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע] לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ' – אמר רב אחא בר חנינא: אליה וקוץ בה, 'לשארית נחלתו' ולא לכל נחלתו…" (יז ע"א). כלומר הנחמה אומנם בוא תבוא, אך לא כולם יזכו ליהנות ממנה.
  7. ^ ראו גם מלאכת גוזז
  8. ^ ChartsBin, Sheep Livestock Data by Country, ChartsBin
  9. ^ יאיר ויטמן, ‏זן כבשים נדיר שנדד בעולם אלפי שנים שב ארצה בזכות זוג נחוש במיוחד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 29 בינואר 2017
  10. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ז', משנה ז'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת"ט, סעיף א'.
  11. ^ ציורי הכבשים של מנשה קדישמן
  12. ^ בחלק מהקהילות נהוג לאסוף את הילדים בשמחת תורה ולקרוא להם "צאן קדשים" והם עונים "מֶה".
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד א'.