המרד הערבי הגדול
 | ||||||||||||||||||
| חיילים בריטים על קרון רכבת משוריין עם שני בני ערובה ערבים המשמשים כמגן אנושי | ||||||||||||||||||
| תאריכים | אפריל 1936 – אוגוסט 1939 (כ־3 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
 פלשתינה | |||||||||||||||||
| תוצאה |
הספר הלבן של 1939  | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
המרד הערבי הגדול (השם בישוב: מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, בערבית: ثورة فلسطين الكبرى, תעתיק: תַ'וּרַת פלסטין אלכֻּבְּרַה, בתרגום לעברית: המרד הגדול בפלסטין)[1][2] היה מרד מאורגן, שפרץ בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד מרץ 1939. הערבים דרשו עצמאות משלטון המנדט הבריטי, עצירת העלייה היהודית שהייתה בעיצומה של העלייה החמישית, והתנגדות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מרד זה כונה באנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936–1939).
במהלך המרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות בחברה הערבית ותקיפת מתנגדים.[3] במהלך המרד קהילות יהודיות ויישובים קטנים נחרבו, גלו או פונו, בעיקר באזורי ספר ובערים המעורבות ובהן משמר הכרמל, חוות משמר הכרמל, עין זיתים, פקיעין, רוחמה, שכונת שמעון הצדיק, חברון, כפר התימנים בשילוח, ביפו ובשכונות סביבה.
המרד היה בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי וכוחות הביטחון שלו, ונגד ההתיישבות היהודית על רכושה ומפעלי החקלאות שלה.[4] המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן.[5] לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מיסים.
המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, והיישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק; הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם – באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת, הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי. סדר הכוחות של הצבא הבריטי גדל משני גדודים של חיל מצב בתחילת המרד לשתי דביזיות, שהיוו כשליש מהצבא הבריטי, בסיומו.[6]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1936 הצטלבו גורמים עולמיים אזוריים ומקומיים שהביאו להתפרצות המאורעות:
העלייה החמישית
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלייה החמישית, שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט ב-1929 והתגברה בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הביאה לכך שהיישוב היהודי הוכפל במהלך שנים אלו, ההתיישבות התרחבה, הכלכלה היהודית התעצמה ונעשתה גורם דומיננטי במשק הארצישראלי, והיישוב היהודי הפך למעשה לגרעין של מדינה בדרך. הערבים נתמלאו פחד בראותם את ארץ ישראל הופכת במהירות לארץ יהודית. הם הכירו בכוחו של היישוב ופחדו מגידולו. את עיקר הסכנה ראו בעלייה היהודית ששינתה במהירות ובהתמדה את הרכבה של האוכלוסייה ואת פני הארץ. לערבים נראה היה שהיום בו יהפכו היהודים לרוב בארץ ישראל קרב והולך. בשנת 1935 הגיעו הגירת היהודים לארץ ישראל ורכישות הקרקע שלהם לשיא.[7]
בשנת 1936 היו בארץ ישראל 400,000 יהודים, כ-30% מהאוכלוסייה.[8]
הספר הלבן השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. ב-1930 התפרסם הספר הלבן השני שזכה לתמיכה מצד ההנהגה הערבית בשל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד בה חזרו בהם הבריטים מן הספר הלבן. כתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.
הקצנה במחנה הערבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אצל הערבים מאופיינת התקופה שממאורעות 1929 ואילך בהתגברות הדרגתית של התפיסות הרדיקליות שהתבטאו בהחרפה בעמדות האנטי ציוניות, בהתנגדות לשלטון הבריטי ובנכונות לאימוץ הטרור במאבק נגד היישוב היהודי ונגד הבריטים. בתקופה זו התחזקה מנהיגותו הלאומית של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, וירדה קרנם של המנהיגים הערבים המתונים. תחת הנהגתו הוחרפה ההסתה נגד הציונות והיהודים כדי לחמם את האווירה ולהכין את ערביי ארץ ישראל למאבק. בשנת 1932 הוקמה מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות). מפלגה זו לא הייתה כפופה למכובדים ולמשפחות המיוחסות וחרתה על דגלה שורה של תביעות: הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקע ליהודים והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. גם מפלגה זו פעלה למען הקצנתו והחרפתו של המאבק נגד הציונות והיהודים, זאת אל מול ההנהגה המסורתית, הוועד הפועל הערבי. בנוסף לכך קם דור חדש של צעירים שהרגישו שנחסמה בפניהם הדרך אל הצמרת הפוליטית של מדינות ערב. הצעירים האלו ראו במרידה אפשרות ריאלית והחלו להפיץ כרוזים ולארגן הפגנות אלימות. לא עבר זמן רב עד שהם פנו להיאבק בבריטים וביהודים.
השפעת ההתפתחויות המדיניות בארצות המזרח התיכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערביי ארץ ישראל הושפעו גם מן ההתפתחויות המדיניות שחלו בארצות הערביות שסמוכות לארץ ישראל. בניסיון להרגיע את הלאומיות הערבית החלו מעצמות המנדט להעניק עצמאות, בדרגות שונות לארצות השכנות. בעיראק בוטל המנדט הבריטי ובמקומו נחתמה ברית אנגלו-עיראקית שהעניקה לבריטניה יתרונות חשובים, אבל יחד עם זה נתנה לעיראק סממנים וסמלים של עצמאות לאומית. בסוריה, הנתונה לשלטון צרפתי, הוקמה רפובליקה סורית. גם בעבר הירדן הוקמו מוסדות יצוגיים. התפתחויות אלה עוררו בקרב המנהיגות הפוליטית של ערביי ארץ ישראל חרדות ושאיפות גם יחד. המנהיגות הערבית חששה מפני אפשרות שארץ ישראל תישאר הארץ היחידה במזרח התיכון שלא תזכה בעצמאות מלאה או חלקית ואשר המשטר הפוליטי בה יאפשר ליהודים להפוך לרוב. המנהיגות הערבית סברה על כן כי מהומות בארץ ישראל עשויות להניב גם הבטחות פוליטיות מצד ממשלת בריטניה.
ב-13 בנובמבר 1935 פרצו הפגנות נגד הבריטים בקהיר, לאחר שהלאומנים דרשו להחזיר את החוקה. הבריטים סירבו והמהומות נמשכו שבוע שלם, אך כעבור חודש החוקה הוחזרה ובמרץ 1936 חודש המשא ומתן בין בריטניה ומצרים על חתימת חוזה ביניהן. בסוף 1935 דרש "הגוש הלאומי" בסוריה מהשלטונות הצרפתיים להחזיר את החוקה וכעבור חודש אף תבע את איחוד כל חלקי סוריה למדינה עצמאית אחת. התנגשויות בין מפגינים למשטרה הביאו ב-11 בינואר 1936 לפרוץ שביתה כללית בכל רחבי המדינה, שהצליחה ונמשכה 50 יום, כאשר המהומות נמשכות במקביל. בסוף פברואר החלו הצרפתים לסגת וכעבור מספר ימים הזמינו משלחת סורית לפריז לדיון על חתימת חוזה. המאורעות במצרים ובסוריה עוררו עניין בקרב הפלסטינים, שכינסו אסיפות הזדהות והפגנות מחאה. המפלגות והעיתונים קראו להם ללכת בעקבות "אחותם הגדולה" סוריה ולהילחם עבור אותן המטרות. הלקח הפלסטיני היה שצריך להשתמש באותה טקטיקה של שביתה כללית ומהומות בצדה. במרץ 1936 ביקרה בארץ ישראל משלחת עיראקית בת 15 חברים, שסיירה בערים והתקבלה בחום. יושב ראש הפרלמנט העיראקי התחייב בשכם בשם עיראק "לסייע לערבים הפלסטינים במאבקם" וקרא ביפו לערבים: "פתחו בג'יהאד והאומה הערבית תעמוד לימינכם". הפלסטינים פרשו את דבריו כהבטחה עיראקית לסיוע אם יפתחו במאבק מזוין.[9]
עליית כוחו והשפעתו של הפאשיזם בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגלתה בריטניה בעמידתה מול תוקפנותן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית במלוא חולשתה. הערבים החליטו לנצל את חולשתה של בריטניה ולנסות להתקרב לגרמניה ולאיטליה. בריטניה חשה שהמאזן בדעת הקהל הערבית הופר לרעתה והיא ראתה לנחוץ לנסות ולהחזיר את האיזון שהופר. הממשלה הבריטית הניחה כי במלחמה הקרובה יתמכו היהודים ממילא בבריטים ומשום כך החליטה לפייס את הערבים על חשבון היהודים. אותה מדיניות של פיוס החמירה את מצב העניינים בארץ ישראל ויצרה אצל הערבים תחושה שהשלטון מתייצב לצידם במלחמה נגד היישוב היהודי.
כישלון המועצה המחוקקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע אוקטובר 1935 נשמטו חביות מלט לרציף נמל יפו, התפרקו ובתוכם התגלה נשק מוסלק. השלטונות הבריטיים לא הצליחו לגלות את זהות המבריחים והערבים הפלסטינים האמינו כי הנשק מיועד לארגונים צבאיים יהודיים. בלחץ ציבורי כבד, החלו המפלגות הערביות להגיש מחאות לממשלה. מפלגת "ועידת הנוער" קראה לשיתוף פעולה, ונציגי כל המפלגות, למעט מפלגת אל-איסתקלאל, הכריזו על שביתה כללית ב-26 באוקטובר 1935. בתזכיר שהגישו לממשלה, הדגישו המפלגות כי היהודים צוברים נשק ומתאמנים בו ומתכוננים למלחמה. הן תבעו מהממשלה לחפש נשק לא-חוקי אצל היהודים ולאסוף בחזרה את הנשק שנתנה בעבר ליישובים היהודיים. הצלחת השביתה על ידי פעולה משותפת של המפלגות הייתה הבסיס להקמת הוועד הערבי העליון. "ועדת נציגי המפלגות" (שכונתה "קואליציית המפלגות") המשיכה לתכנן פעולות נוספות, עדיין מתונות, אולם בנובמבר נהרגו עז א-דין אל-קסאם ושלושה מחבריו על ידי כוחות הביטחון הבריטיים. אירוע זה ליכד את הקואליציה ובעקבות ההלל לקסאם בעיתונות כגיבור לאומי, היה הציבור הערבי נתון באווירה של מתח. ב-25 בנובמבר 1935 הגישו נציגי חמש המפלגות תזכיר משותף לנציב העליון, שבו תבעו את הפסקתה המידית של הגירת היהודים, איסור על העברת קרקע ערבית ליהודים, ו"כינון ממשלה דמוקרטית" בהתאם לברית חבר הלאומים, תוך הגשמת הסעיף בכתב המנדט המחייב את הממשלה "לפתח מוסדות ממשל עצמי". עם זאת, הודגש בתזכיר כי הערבים אינם מכירים במנדט עצמו.[10]
אולם אז ספגו ערביי ארץ ישראל מפלה מדינית קשה. בסוף שנת 1935 חודשה התוכנית בדבר כינון המועצה המחוקקת שתעביר את סמכויות השלטון לתושבי ארץ ישראל בהדרגה. התוכנית הייתה אמורה להעניק לערבים רוב מכריע. הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה את ההצעה, אך כעבור זמן, משעמדו על יתרונותיה חזרו בהם. ההנהגה הציונית של היישוב היהודי דחתה אותה לחלוטין. התוכנית נתקלה בהתנגדות חריפה באנגליה. בבית הנבחרים הציעו מרבית הנואמים מתוך שיקולים אימפריאליים לדחות את ייסוד המועצה המחוקקת לזמן מאוחר יותר. אחרים ציינו כי מצב יהודי גרמניה מחייב את ממשלת בריטניה להשאיר את שערי הארץ פתוחים ולא להקים מוסד העלול לגרום לסגירת ארץ המקלט היחידה בפני הנזקקים לה. ביטול ההצעה חיזק את ידיהם של הקיצונים הערביים שקראו להפגנות ולמהומות.
מטרות המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית.
- שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי.
- פגיעה במשק היהודי – באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי, שנזקק לפועלים הערבים ששלטו בתנאי האקלים והחקלאות באזור, ולהחליש את העלייה.
- שמירת היתרון הדמוגרפי – הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
- הקמתה של מדינה ערבית על שטחה של ארץ ישראל.
השלב הראשון של המרד, אפריל–אוקטובר 1936
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-30 התרחשו גלי טרור שבאו כהמשך למאורעות תרפ"ט בקיץ 1929. בספר בהוצאת דבר מ-1937, מופיע משה רוזנפלד, סמל המשטרה היהודי שנרצח על ידי חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם בנובמבר 1935, בראש רשימת הקורבנות של מאורעות תרצ"ו.[11] חברי כנופיית עז א-דין אל-קסאם שחמקו ממעצר בנובמבר 1935, התמקמו בהרי שכם בהנהגת שיח' פרחאן אל-סעדי, והם אלה שככל הנראה הציתו את המאורעות האלימים בתחילת המרד. בכ"ג ניסן תרצ"ו, 15 באפריל 1936 תקפה קבוצה מאנשיו של סעדי מכונית של יהודים בכביש טולכרם-שכם.[12] שניים נרצחו ושניים נפצעו,[13][14] ארבעתם עולים מסלוניקי. בתגובה לרצח הזה, רצחו כעבור יומיים חברי "ההגנה הלאומית" (ארגון האם של האצ"ל) שני ערבים ליד פתח תקווה. אולם מאורעות רחבי היקף פרצו ב-19 באפריל, כאשר המוני ערבים הסתערו על יהודים שנקלעו לרחובות יפו. רוב התוקפים היו פועלים זמניים מהחורן ועבר הירדן, שהוסתו משמועות לא נכונות על כך שבאותו יום נהרגו ערבים בתל אביב.[12] קהילת עולי סלוניקי וצעירי בית"ר ערכו הפגנות בתגובה לרציחות, ביום זה נהרגו 9 יהודים ו-54 נפצעו, ובערב כבר הוטל עוצר על אזורי המהומות. למחרת נהרגו עוד שבעה יהודים ורבים נפצעו. המוני פליטים נהרו לתל אביב, לאחר ששכונות הספָר היהודיות של יפו נשדדו ונשרפו. למרות ניסיונות ההרגעה של הנציב העליון ושל נכבדים ערביים פשטה אש המהומות בהדרגה בכל הארץ. חרף מאורעות הדמים, הסתיימה בלונדון הנפקת מניות של בנק אנגלו-פלשתינה (שהיה הגוף הפיננסי המרכזי של היישוב ושל התנועה הציונית) בחיתום יתר של כ-2,000%.
שביתה כללית והקמת הוועד הערבי העליון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 באפריל 1936 הכריזה מפלגת אל-איסתקלאל על שביתה כללית עד שהבריטים יקבלו את תביעותיהם לעצמאות.[15] מטרת השביתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים, וכן גם למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. במקביל הוקמו מספר "ועדות לאומיות" פלסטיניות מקומיות אשר מטרתן הייתה להביא לתיאום של פעולות המרי (ההפגנות, השביתה וכו') כנגד בריטניה הגדולה והתנועה הציונית. הוועדה הלאומית הראשונה הרכיבה את עצמה ביפו ב-20 באפריל, מבין החותמים על הכרוז הראשון שקרא לשביתה כללית.[16]
ב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון להנהגה המרכזית, במטרה לאחד את הכוחות היריבים ולרכז את המאבק לעצמאות. חברי הוועד היו ראשי שש המפלגות, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני.[16] פעולתו הראשונה של הוועד הערבי העליון הייתה לנסות ולנצל את המהומות והטרור כדי להביא לשינוי במצב הפוליטי. הוועד הערבי העליון אימץ את סיסמת השביתה הכללית, פתח בארגונה המקיף ובאכיפתה על הציבור הערבי.
ביום הקמתו, הוציא הוועד הערבי העליון קול קורא לתושבים הערבים לצאת להתנגדות פאסיבית:
”אנו קוראים אותך, הערבי, להקרבה, להפסקת עבודתך וסחרך, להסתפקות בפת לחם... כל זה כדי להבטיח לך קיום ארצך, למען לא תאבד פלסטין הערבית, למען לא תגלה ממנה כפליט, לחורבן, להרס ולחרפה”.[17]
הוועד הערבי העליון הכריז על מרי אזרחי והודיע כי המרי לא יפסק כל עוד לא ימולאו שלוש תביעות:
- הפסקה כללית של העלייה היהודית.
- איסור מכירת קרקעות ליהודים.
- הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.
מלבד הוועדות הלאומיות, נתכוננו גם "ועדות לעזרה", הקשורות אליהן אך בלתי-תלויות בהן, שתפקידן היה להגיש עזרה כלכלית לערבים הסובלים ממחסור בשל השביתה. בראש ועדות אלו הייתה ועדה מרכזית בירושלים. במקומות שונים נוספו גם "ועדות חרם", "ועדות שביתה" ו"ועדות נוער", שבכולן השתתפו עסקנים מהסיעות השונות.[16] תפקידן של ועדות החרם היה לנתק את כל הקשרים הכלכליים והחברתיים בין הערבים ליהודים. בוועדות הנוער התרכזו הקיצונים שבכל עיר ועיר לפעולות התנדבות מיוחדות ולשים עין על המהססים ועל הבוגדים.
כבר ב-26 באפריל, עוד לפני שפרסם הוועד את קריאתו לשביתה כללית, הכריזו ראשי "אגודת הנהגים ובעלי המכוניות הערבים" על שביתה כללית של שירותי התחבורה הערביים. הנהגים הערבים הגיבו לקריאה בהיענות מלאה (מלבד עובדי הרכבות), מאחר שבמגזר עובדי התחבורה היה קשה מאוד להתחמק מקיום הוראת השביתה, בשל היותו חשוף לעיניהן של משמרות השביתה. גם הסוחרים ובעלי החנויות סגרו את חנויותיהם, מרצון או מפחד משמרות השביתה. הוקמו ועדות שביתה לענפים שונים, שקראו לסוחרים המשתייכים לכל ענף להצטרף לשביתה. סוחרים בענף מסוים נהגו לפרסם הודעה על התחייבותם לשבות, שבה גם קראו לחבריהם לענף בערים אחרות לעשות כמותם.[18]
בתחילת מאי 1936, הורה הוועד הערבי העליון על הפסקת תשלומי המס. עובדי המדינה הערבים הגישו אולטימטום לממשלה. על פי הוראת מוסא אל-עלמי, נמנעה התביעה הכללית להגיש כתבי אישום נגד מאות עצורים ערבים.[17] ב-7 במאי נערך בירושלים כינוס של כ-150 נציגי "הוועדות הלאומיות" מכל הארץ, שאישר את הוועד העליון ואת עמדתו, והחליט על מרי אזרחי, הכולל אי-תשלום מיסים.[19]
הנציגים החליטו לקרוא לעם להפסיק לשלם מיסים החל ב-15 במאי, אלא אם תופסק ההגירה היהודית, ולהכריז חרם כלכלי על היהודים. לחץ החוגים הקיצוניים להצטרפות פקידי הממשלה לשביתה, הביא למציאת תחליפים: הפקידים נאלצו לתרום לפחות עשירית משכרם לקרנות השביתה ולהעביר מידע סודי על תוכניות הממשלה, ובמקום לשבות הגישו הבכירים שביניהם תזכיר לממשלה, שבו הם מביעים את הזדהותם עם מטרות השביתה. בעקבות הבלגת משרד המושבות והנציב העליון על התזכיר, מתוך אמפתיה למצבם של הפקידים הנתונים ללחץ הציבורי, הגישו 1,200 פקידים מהדרג השני תזכיר דומה, שקיבל גם הוא תגובה דומה מצד הממשלה.[20]
בשל שיתוק המסחר, המלאכה והתחבורה, לא היה ביכולתן של השכבות הנמוכות בערים להתקיים במשך תקופה ארוכה ללא הכנסה. הוועדות הלאומיות הקימו לשם כך ועדות אספקה במרכזים העירוניים, שדאגו לספק לנצרכים מזון בסיסי ממחסנים מרכזיים שהוקמו למטרה זו. קבוצות פועלים מסוימות, שהצלחת השביתה הייתה תלויה במידה רבה בנחישותם, כמו עובדי נמל יפו ונהגי המכוניות, קיבלו מהוועדות הלאומיות תשלומים קבועים במקום שכרם. מפעל הסיוע הזה הצריך סכומי כסף גדולים, שהיו ברשותם של מוסדות ההנהגה הפלסטינית.[21]
הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות אספו תרומות בכל רחבי הארץ. העשירים נקראו לתרום מכספם, ועדות נשים התרימו מדלת אל דלת וכדי לאסוף תרומות גם מהשכבות העניות, הוכרז שחובתו של כל אדם לתרום לפחות גרוש אחד. לחץ ואיומים הופעלו על מי שסירב לשלם, מה שהביא לעזיבת עשירים רבים את הארץ.[22] האמצעי העיקרי לאכיפת השביתה היה הפחדה. בערים הוקמו "משמרות לאומיים", שלרוב הורכבו מחברי פלוגות הצופים וארגוני נוער וספורט, שנכחו ברחובות ובשווקים, ובכך הרתיעו סוחרים מלפתוח את עסקיהם. אלה שבכל זאת פתחו, שמותיהם פורסמו על ידי הוועדות הלאומיות וועדות השביתה השונות בעיתונים ובכרוזים. כאשר גם אמצעים אלה לא עזרו, נעשה שימוש גם בכוח פיזי. במאי 1936 החלו להופיע ברחבי הארץ חבורות מזוינות שאף רצחו את אלה שנראו בעיניהם בוגדים.[23]
הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה הערבים נאלצו לנעול את בתי העסק שלהם, על הפועלים הערבים נאסר לעבוד במשקי היהודים, על הפלאחים נאסרה מכירת תוצרת חקלאית ליהודים, נמל יפו הושבת ונעשה ניסיון להשבית גם את נמל חיפה. היהודים היו תלויים חלקית בחקלאות הערבית בתחום אספקת הירקות והפירות. בתגובה להפסקת האספקה הערבית, יצאה קריאה לאספקה עצמית, ובנוסף על כך התקבל סיוע מסוחרי הירקות של מצרים וסוריה. הם סיפקו את צורכי היישוב היהודי, ואף גרמו נזק למשק החקלאי הפלסטיני, בכך שדרשו מהיהודים חוזי אספקה שנתיים, ובמקביל דרשו מהסוחרים הפלסטינים לכבד את ההסכמים עמם, מבלי להתחשב במצבם מתוקף השביתה.[24]
השביתה עוררה התנגדות בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה הערבית שברובם שבתו לא מרצון אלא משום שהכריחו אותם לכך במעשי כפייה וטרור. השביתה גרמה הפסדים עצומים לערבים יותר משגרמה הפסדים ליהודים. היא הביאה לפגיעה במעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה, פלאחים ופועלים. ההתמרמרות בקרב אלה הלכה וגדלה עם הזמן. היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. לא רק שהערבים לא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה – המשק היהודי בארץ ישראל שגשג, משום שהיהודים התמקצעו בתחומים שעד אז היו בלעדית בידי הערבים, והמונופול נשבר. דוגמה לכך היא פתיחת מזח לפריקת אוניות סמוך לשפך הירקון ב-19 במאי 1936, בשל שביתת נמל יפו הערבי הסמוך, שלאחר כשנתיים הוכרז רשמית כנמל תל אביב.
הכנופיות והטרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "כנופיות" מופיע בתרגום הרשמי לעברית של דו"ח ועדת פיל (פרק ד', פסקה 8), שם הן מכונות "bands of armed Arabs", "כנופיות של ערבים מזוינים".[25]
במקביל לארגונה של השביתה הכללית הופעל טרור שהיישוב היהודי לא ידע כמוהו מעודו. לאורך כל תקופת השביתה אירעו פגיעות בחיי יהודים ורכושם. במהלך החודש הראשון אירעו בעיקר פגיעות ברכוש ומעשי הצתה. החל מ-20 באפריל הובערו שדות ויערות רבים. בוצעו התקפות על מבני תעשייה בפאתי הערים. באמצע מאי נהרסו מחצבות האבן במג'דל צאדק, שהיו שייכות ליהודים והיו המקור האחרון לאספקת חצץ לבנייה היהודית. פרדסים ומטעים של יהודים נעקרו ונגדעו על ידי כפריים שגרו בסמוך. מאחר שהנהגים הערבים שבתו, כל כלי הרכב שנעו על הכבישים היו מטרה בלוחמה הערבית נגד התחבורה היהודית. האמצעים התחלפו עם הזמן: בהתחלה פוזרו מסמרים על הכבישים ומאוחר יותר נורו יריות ונזרקו רימונים, בעיקר בשני עורקי התחבורה החשובים ליהודים: כביש יפו-חיפה (שעבר אז דרך המשולש) וכביש יפו-ירושלים. למרות ההתקפות, לא הפסיקו היהודים לנסוע בדרכים, ולהגנתם החלו לשריין את המכוניות ולנוע בשיירות. ניסיון הערבים לשתק את תנועת כלי הרכב בארץ נכשל. באמצע מאי החל הטרור נגד בני אדם, שהגיע לשיאו באוגוסט. המטרות שנבחרו היו יהודים שמתוקף עבודתם נאלצו להימצא בסביבה ערבית, ושהתגוררו מחוץ למרכזי האוכלוסייה, בשכונות רחוקות ובישובים שנמצאו בין כפרים ערביים. יישובים אלה נמצאו תחת אש מדי לילה במשך כל תקופת השביתה. בפעולות אלו נהרגו כ-80 יהודים ונפצעו כ-400. להבדיל ממאורעות 1921 ו-1929, במאורעות 1936 היה רק ניסיון אחד להשתלטות והרס של ישוב יהודי, אולם הוא נהדף. שינוי זה היה תוצאה של חיזוק ההגנה, גיוס השוטרים היהודים ונוכחותם הגדולה הרבה יותר של כוחות הביטחון הבריטיים. הממשלה לא נכנעה לתביעות הערבים אולם נרתעה משימוש ביד קשה נגד גילויי השביתה. תגובה זו הביאה את הערבים להפנות את האלימות גם נגד מתקני השלטון וכוחות ביטחון. ב-7 במאי עזב עבד אל-קאדר אל-חוסייני את ירושלים, וממקום מסתורו בהרים שסביב לה, החל לתקוף עם אנשיו בארגון צבא הג'יהאד הקדוש כלי רכב שנסעו בכביש ירושלים-יפו. ב-18 במאי דחתה הממשלה את התביעה הערבית להפסיק את ההגירה היהודית וקבעה מכסה חצי-שנתית חדשה לעלייה היהודית.[26]
בסוף מאי אסרה הממשלה כ-60 מנהיגים, רובם מהחוגים הרדיקליים, והגלתה אותם למקומות שונים בארץ. בין הגולים היה גם פח'רי אל-נשאשיבי. הצעירים בערים הגיבו בחריפות והחלו לתקוף את מוסדות השלטון וסיורי המשטרה והצבא. הצבא הגיב בירי מכלים אוטומטיים. הסמטאות הצרות והמפותלות של העיר העתיקה של יפו שימשו מקלט למורדים וכוחות הביטחון חששו להיכנס אליהן. לפיכך, החליטה הממשלה להרוס חלק גדול שלה. ההריסה החלה ב-16 ביולי, נמשכה שבועיים ולאחר מכן השתלט הצבא על העיר. גם שכם נכבשה. עקב מסע התעמולה בכפרים והשפעת הגולים שהורחקו אליהם, גדלה הכרתם הלאומית של הכפריים ובאמצע מאי הפכו האזורים הכפריים למרכז הכובד של המרידה, בזמן שהשלטונות החלו להשתלט בהדרגה על הערים.[27] מאז סוף מאי, נעו המורדים בחופשיות באזורים הכפריים, במיוחד באזור השומרון, שתנאי השטח שלו התאימו מאוד ללוחמת גרילה של קבוצות קטנות. בתקופה זו היו מעט מאוד דרכים סלולות שחצו אותו וכפרים רבים היו בלתי נגישים לרכב ממונע. היכרותם הטובה של המורדים את השטח והישענותם על האוכלוסייה המקומית בנוגע למזון ומידע על תנועות הצבא, הקשו מאוד על הצבא במלחמתו בהם. חבורות המורדים הכפריות (בערבית: "מג'אהדון") פעלו בעיקר נגד גשרים ומסילות ברזל, קווי טלפון, קו הנפט שעבר בעמק יזרעאל ומבנים חקלאיים. ההתקפות על כלי הרכב והרכבות הביאו את המורדים להתנגשויות עם משמרות הצבא והמשטרה שליוו אותם. המורדים נחלו הצלחה, שבעקבותיה הצטרפו אל החבורות עוד ועוד אנשים, ובמחצית השנייה של אוגוסט הן הגיעו לשיא כוחן. כתוצאה מכך, שלטו הערבים על מערכת התחבורה בארץ ישראל, למעט המקרים בהם לוותה התנועה בכוח צבאי רב. בחלק מהחבורות התחלופה הייתה גבוהה, וזאת על אף שחבריהן היו בני אותו הכפר. בלילות היו יוצאים לפעולות ובימים שבו לעבודתם. עם הזמן גדל מספר החבורות הקבועות, שחבריהן הקדישו את כל זמנם ללחימה. אלה מנו 50–70 איש. מארגני החבורות הפכו עם הזמן למפקדי האזורים שבהם התגוררו באופן קבוע: עבד אל-קאדר אל-חוסייני – מפקד באזור ירושלים. עיסא אל-בטאט ויורשו עבד אל-חלים אל-ג'ולאני (כונה "אבו זידאן", "אבו שלף" או "אבו מנצור") באזור חברון. חסן סלאמה ("אבו עלי") באזור רמלה-לוד-יפו (ביולי הצבא הרס את ביתו בכפר קולה[28]); עארף עבד א-ראזק ("אבו פייצל") בנפת בני צעב (מדרום לטולכרם); עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד ("אבו כמאל") באזור ואדי אל-שעיר (העמק בין טולכרם לשכם); פח'רי עבד אל-האדי באזור אל-שעראויה (בין טולכרם לג'נין); יוסוף אבו דורה בעמק יזרעאל עד לחיפה; ח'ליל מוחמד אל-עיסא ("אבו אבראהים אל-כביר") משפרעם בגליל התחתון.[29] הכנופיות הפלסטיניות הראשונות נתארגנו על ידי איש האופוזיציה פח'רי עבד אל-האדי מעראבה.[16] באוגוסט היה עבד אל-האדי האיש המרכזי במרד.[30] המארגנים הראשיים של הפעולות הצבאיות היו המפקד הראשי, עבד אל-האדי, וחאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם. באזור ירושלים-בית לחם פעל הסורי סעיד אל-עאץ (נהרג בקרב עם הצבא ליד הכפר חד'ר ב-4 באוקטובר 1936) ולידו עבד אל-קאדר אל-חוסייני.[31]
הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות נשאו בעיקר הנטל הכספי לצורכי מזון, נשק, תחמושת ובגדים לחבורות הקבועות. אולם מקור מימון נוסף היה "ועדת הסיוע המרכזית", שעל אף שכספיה נועדו לספק עזרה לנזקקים, השתמש בהם אמין אל-חוסייני גם כדי לסייע למורדים. ברשות הכפריים היו כלי נשק רבים, שנאספו ב-1918 עם נסיגת הצבא העות'מאני, ורבים מהם הגיעו לידי המורדים. על כלי הנשק הללו נוספה כמות גדולה שהמורדים הצליחו לאסוף בשלושת החודשים הראשונים של המרד. המקור העיקרי היה בסוריה ועבר הירדן, שם הם נרכשו והוברחו לארץ על ידי בדוים. המורדים מצאו פגזים רבים שהוחבאו באזור החוף הדרומי והשתמשו בהם כדי לחבל במסילות וברכבות. ספני יפו השובתים הבריחו בסירותיהם נשק לארץ, שהועבר בתחבולות שונות, בין היתר גם בארונות מתים בלוויות. בזמן היתקלויות, במקום לירות על המורדים, שוטרים ערבים היו משאירים להם את הכדורים. עובדים במחלקת העבודות הציבוריות גנבו ממחסני המחלקה חומרי נפץ והעבירו אותם לידי המורדים.[30]
מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי. תומכיו של חאג' אמין אל-חוסייני ביצעו מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים של חוסייני ולאחר מספר התנקשויות השיגו את מטרתם: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו על ידו, והשאר גלו מן הארץ לבלי שוב.[32][33]
מארגני המרד קיבלו סיוע כספי מהנאצים, שהוסדרה בפגישה בין אל-חוסייני לבנקאי השווייצרי פרנסואה ז'נו. ב-15 ביולי 1936, שישה ימים לפני פרוץ המרד, התארח אל-חוסייני אצל ד"ר וולטר דוהל, שגריר גרמניה הנאצית בירושלים, שדיווח על הפגישה לממוניו בברלין: "המופתי הגדול הדגיש את תמיכת הערבים בגרמניה החדשה והביע תקווה שגם גרמניה תראה בחיוב את המאבק של הערבים נגד היהודים ותהיה מוכנה לתמוך בו."[34] בדו"ח שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה בתיקי המפקדה הגרמנית העליונה, נכתב: "רק באמצעות הכספים שניתנו על ידי גרמניה למופתי הגדול של ירושלים, ניתן היה לבצע את המרד בפלשתינה".[35]
אסלאמיזציה של המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחודשיים הראשונים של השביתה נמנע אמין אל-חוסייני מצירוף המועצה המוסלמית העליונה לשביתה ומשימוש בסמכותו כנשיאה לצורכי תדלוק המרד בתעמולה דתית. הוא דאג שאנשי הדת לא ישמיעו קריאות דתיות ושימנעו מדרשות יום-שישי קיצוניות. אולם בחודש יוני החל מפנה בגישתו ואנשי הדת המוסלמים החלו לעורר את ההמונים וקראו להם בשם האסלאם להצטרף אל המורדים. בין היתר, סיפרו על חיילים בריטים שחיללו מסגדים והזהירו שהציונים עומדים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם. תופעה זו התרחשה בכל הארץ והחלה בהוראת המועצה המוסלמית העליונה. ב-22 ביוני כתב אל-חוסייני מכתב אל הנציב העליון ובו טען כי הרעיון היהודי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל מקורו דתי ולכן גם הציונות היא קודם כל עניין דתי. סירובם להקים בית לאומי בארץ אחרת מקורו באמונתם הדתית וחתירתם "להקמתו מחדש של בית-המקדש היהודי של שלמה במקומו של מסגד אל-אקצא הקדוש". לאחר שלב ההטפה הדתית, החלו המועצה המוסלמית העליונה ומפלגת החוסיינים לקחת חלק גדול יותר במרד. ביטאון המפלגה עודד את המורדים להמשיך במאבק ועובדי המועצה ברחבי הארץ סייעו להם. נעשה שימוש בקאדים כדי לספק להם כסף, נשק ומידע. פעילות זו הודרכה על ידי המופתי ממקום מקלטו על הר הבית, שם קיים פגישות במחתרת, הסתיר נשק והעניק מקלט למורדים מבוקשים. כוחות הביטחון הבריטיים לא העזו להיכנס לשם. גם במסגדים אחרים בארץ נעשה שימוש דומה.[36]
ערביי ארץ ישראל הנוצרים כמעט שלא השתתפו במרד של 1936–1939, אולם מנהיגיהם טרחו להדגיש כי מסירותם לעניין הלאומי הפלסטיני אינה נופלת מזו של המוסלמים.[37]
תעמולה בארצות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההנהגה הפלסטינית סברה שתמיכת ארצות ערב חשובה מאוד להצלחת המרד, ולכן הדיווחים האובייקטיביים של עיתוני מצרים על המצב בארץ ישראל הביאו את אמין אל-חוסייני לשלוח בחודש מאי מכתבים לבעלי העיתונים, בהם תיאר את "הטרור היהודי" ו"אכזריות האנגלים". לאחר מכן הופצו במסגדים ובאוניברסיטאות כרוזים הכוללים סיפורים על חילול מסגדים וטבח של נשים וילדים ערבים. הוועד הערבי העליון שלח שליחים מיוחדים כדי להשפיע על העיתונאים ולפעול בקרב החוגים הדתיים ובכך להשפיע על דעת הקהל. תעמולה דומה נעשתה גם בסוריה על ידי "אגודת ההדרכה האסלאמית". בתחילת יוני נסעו מועין אל-מאדי וסלים עבד אל-רחמאן אל-חאג' אבראהים לעיראק וארגנו פעולות סולידריות עם הפלסטינים. הם ערכו אסיפות והפגנות, הוציאו פרסומים שונים ואספו כספים. יחד עם השר לשעבר נאג'י אל-סוידי ויושב-ראש בית הנבחרים סעיד ת'אבת, הם הקימו את "הוועדה להגנת פלסטין". זו פרסמה שבועון קבוע שבו נמסר לציבור בעיראק עדכון שוטף, מסולף ומוגזם על המתרחש בארץ ישראל.[38] מפלגות בעולם הערבי הביעו תמיכה במרד הפלסטיני ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל.
קאוקג'י לוקח פיקוד
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
באוגוסט 1936 הגיעה אל הפלסטינים העזרה הצבאית מארצות ערב. על כל הכנופיות הופקד מפקד עליון שנשלח במיוחד מעיראק, פאוזי אל-קאוקג'י.[31] לקראת סוף אוגוסט הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 200 מתנדבים מעיראק, סוריה ועבר הירדן, תחת פיקודו של קאוקג'י, שהתמקמו בצפון-מזרח השומרון.[40] קאוקג'י הגיע לארץ ישראל ב-22 באוגוסט,[41] על פי הסכם בין הוועדה להגנת פלסטין בבגדאד לבין הוועד הערבי העליון. ב-28 באוגוסט הוא הוציא את הכרוז הראשון שלו, שבו הודיע על נטילת הפיקוד העליון לידיו.[42] בכרוז נכתב כי הוא מטעם "המפקדה הכללית של המרד הערבי בסוריה הדרומית (פלסטין)" והיה חתום בידי קאוקג'י, "המפקד הראשי של המרד בסוריה הדרומית". חמישה ימים לאחר מכן נפגש עם שישה מפקדים של חבורות מורדים גדולות, שחתמו על הצהרה בה הכירו בו כמפקד הראשי של המרד.[43] קאוקג'י חילק את אנשיו לארבע חטיבות וקבע להן מפקדים: פח'רי עבד אל-האדי לפלוגות הפלסטיניות (ולסגנו של קאוקג'י[16]), ג'אסם עלי לפלוגה העיראקית, מוחמד סעב לפלוגה הדרוזית ושייח' מוחמד אל-אשמר לפלוגה הסורית. שאר ראשי הכנופיות הפלסטיניות נתמנו לראשי מחלקות.[42] הפלוגה הפלסטינית מנתה כמה עשרות לוחמים והייתה הפחות מנוסה מבין הפלוגות.[44] המתנדבים הדרוזים מסוריה לא קיבלו את ברכת המנהיגות המסורתית של העדה ולא השפיעו על הדרוזים בארץ ישראל לתמוך במרד הערבי.[45] העיראקים, הסורים והדרוזים קיבלו משכורת קבועה מהקופה שה"וועדות להגנת פלסטין", במיוחד זו שבבגדאד, העמידו לרשות הנהלת המרד. מאוחר יותר גם הכנופיות הפלסטיניות המאורגנות קיבלו משכורת.[42] מלבד הפלוגות הללו, ארגן קאוקג'י יחידת מודיעין והסברה, שאספה מידע מפקידי ממשלה ושוטרים ופרסמה הודעות לציבור. בראשה עמד מוניר אל-רייס, עיתונאי סורי ידוע ומפקד המתנדבים מחומס. על אספקת המזון מונה בהא אל-דין אל-טבאע, מורה סורי שהתגורר בירושלים, שהורה לכפריים לספק מזונות, שאוחסנו במחסנים סודיים על ההרים. אי-ציות להוראות הללו גרר עונש. על משימת איסוף התרומות הכספיות הופקדה ועדה שהורכבה משבעת המפקדים החשובים. המפקדה שכנה באחד המחנות שהוקמו על ראשי ההרים. קאוקג'י למד את השטח והכין תוכניות פעולה לפלוגות. הוא הקים "בית משפט של המרד", בו נשפטו בוגדים ומרגלים, שהורכב מארבעה: רייס (נשיא), אשמר, עבד אל-האדי וחאג' מוחמד. ערבי אחד שגנב רובה מאחד המורדים נידון ב"בית המשפט" הזה ל-100 מלקות והריסת ביתו. שלושה ערבים הוצאו להורג בעוון ריגול, שניים מהם במכות. בית המשפט הזה, שנידונו בו גם גנבים ופושעים למניהם, החריף עוד יותר את אווירת הפחד שכבר הייתה קיימת.[43]
בקיץ 1936 עדיין נשמרה האחדות הלאומית בקרב הערבים, וכל חוגי האוכלוסייה העניקו עזרה לכנופיות – הכפרים סיפקו אנשים, מזון ונשק, והערים כסף ונשק. אולם כבר אז נזרעו זרעי הפילוג. גביית כספי הסיוע לכנופיות הפכה בקלות לסחיטה, אספקת המזון לגזל, וגינוי של בוגדים להלשנה, מעשי נקמה אישיים ורציחות. הרציחות הראשונות בוצעו נגד יהודים ואנגלים, ואחריהם הגיע תורם של ערבים "בוגדים", במיוחד סוכני משטרה. אולם מהר מאוד החלו התנקשויות גם במנהיגים ועסקנים ערבים. ביולי–אוגוסט אירעו הרציחות הפוליטיות הראשונות בקרב הפלסטינים. הקורבנות הראשונים מסוג זה היו ממנהיגי חוגי משפחת נשאשיבי דווקא, וזאת על אף שאלה היו מראשי "הוועדות הלאומיות" וממארגני המאורעות בשלב הראשון שלהם. בין הקורבנות הראשונים היו ראש הוועדה הלאומית בחברון וראש הוועדה הלאומית בחיפה.[46] ב-7 בספטמבר הכריזה הממשלה על משטר צבאי ולאחר מכן חלה ירידה משמעותית בפעולות המורדים.[29]
סיום השביתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 בספטמבר החליט הקבינט הבריטי לדכא את המרד הערבי ביד קשה.[47] על פי המלצת שר המלחמה, החליט הקבינט לשלוח דיוויזיה נוספת לארץ ישראל ולהכריז על משטר צבאי במועד שיתאים לכך. הודעה על כך לציבור נמסרה ב-8 בספטמבר וכוחות הצבא הנוספים הגיעו באמצע החודש.[48] האיום במשטר צבאי הביא להפחתה משמעותית באלימות המורדים. גם התרומות שקיבל הוועד הערבי העליון התמעטו ולא היה באפשרותו להמשיך לתמוך בשובתים. לקראת תחילתה של העונה החקלאית, היו אלה הפרדסנים שהפעילו את הלחץ החזק ביותר להפסיק את השביתה ועובדי נמל יפו הצטרפו אליהם.[47] כתוצאה מההתנגדות הגוברת באוכלוסייה הערבית ואזהרת השלטונות הבריטיים כי יוכרז מצב צבאי בארץ אם לא תיפסקנה המהומות, חיפשו המנהיגים הפלסטינים דרך נסיגה בכבוד. הנציב העליון ווקופ נפגש עם שלושת ראשי הוועד הערבי העליון, אמין אל-חוסייני, ראע'ב אל-נשאשיבי ועוני עבד אל-האדי, והזהיר אותם לגבי משמעות החלת המשטר הצבאי. אלה השיבו כי יסכימו לקרוא להפסקת השביתה והפרות הסדר, אם יתבקשו כך על ידי המלכים הערבים – ע'אזי, אבן סעוד, האמאם יחיא (אנ') ועבדאללה. ראשי הוועד אף הציעו שבריטניה היא זו שתבקש מהמלכים לקרוא לוועד לסיים את השביתה, אולם בקשתם נדחתה. ב-16 בספטמבר פרסם העיתון "פלסטין" את הקריאה הפומבית הראשונה להפסיק את השביתה.[47] הוועד הערבי העליון החל במשא ומתן עם מלכי ערב על נוסח טיוטה ל"קול-קורא" שיפורסם על ידם, תוך עדכון ממשלת בריטניה בתוכן הטיוטות. המשא-ומתן ארך כחודש שלם וב-10 באוקטובר פורסם בארץ ישראל ה"קול-קורא" של המלכים הערבים אל ערביי ארץ ישראל להניח את נשקם כדי להעניק סיכוי לדיפלומטיה: ”אל בנינו, ערביי פלסטין. לבנו דאב מאוד על המצב השורר בפלסטין. הרינו קוראים לכם, בהסכם עם אחינו המלכים הערבים והאמיר עבדאללה, להחזיר את השקט על כנו כדי למנוע שפך-דם נוסף, מתוך שאנו מסתמכים על כוונותיה הטובות של ממשלת בריטניה ידידתנו ועל רצונה המוצהר להגשים את הצדק”. באותו יום פרסם הוועד הערבי העליון קריאה לעם להפסיק את השביתה והמהומות.[49] אולם המורדים ככל הנראה לא שוכנעו להניח את נשקם, ולכן שלח אליהם הוועד הערבי העליון פנייה סודית, בה קרא להם להפסיק את כל מעשי האלימות ונימק את קריאתו בהצהרה שקרית, "שממשלת בריטניה החלה להגשים את הבטחותיה ולבצע את ההסכמים שהושגו". הממשלה נתנה למורדים ארכה של שבוע להפסקת פעילותם. רוב החבורות התפזרו, מלבד כוחותיו של קאוקג'י בשומרון, שראה בהפסקת המרד הפוגה זמנית בלבד, לצורך הפסקת השביתה, שאחריה הוא יתחדש. בתגובה לכך, הקיף הצבא את החבורות של קאוקג'י. כפריים רבים נהרו לעזרתו. הוועד הערבי העליון פנה לעזרת הנציב העליון, ועקב חששם מפני התחדשות המרד בקרב הכפריים, הותר לקאוקג'י ואנשיו לחצות את הירדן ולצאת בחזרה לעיראק.[50]
ב-11 באוקטובר 1936, לאחר 175 ימים, הסתימה השביתה הכללית. עם הפסקתה שככו גם המהומות בארץ. הערבים ראו בסיום השביתה ובהפסקת פעולות הכנופיות שביתת נשק בלבד כדי להניח לוועדת החקירה הבריטית למצוא נוסחה מדינית חדשה לארץ ישראל שתעלה בקנה אחד עם דרישות הוועד הערבי העליון. בשלב הזה של המהומות (עד סוף אוקטובר), נרצחו 91 אנשים ביישוב היהודי ו-369 נפצעו, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. אירעו כ-900 מקרי פגיעה ביישוב היהודי, נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים, כ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו ו-200,000 עצים נעקרו, מאות בתים נהרסו, ושלושה מקרי חילול בתי עלמין. למרות זאת, החיים במשק היהודי לא נפגעו משמעותית ותחבורתו לא שותקה. הוועד הערבי העליון החל בשל כך להסיט את ההתקפות אל כוחות הביטחון של הממשלה.[51]
הפוגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום השביתה והאלימות, ניצלה ההנהגה הפלסטינית את ההפוגה להתארגנות מחדש. הושם דגש על איסוף כספים, כדי לאפשר את חידוש השביתה והמרד, במקרה ויוחלט לחדש אותם. האיסוף נעשה באמצעים המוכרים: מגביות בין העשירים, הטלת אימה על המסרבים לשלם, מכירת תמונות של גיבורי המרד והיטל בשיעור אחוז אחד על הפרדסנים וסוחרי ההדרים, בנימוק שעונת ההדרים הייתה גורם מרכזי בהחלטה להפסיק את השביתה.[52] הוועד הערבי העליון החליט להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים גם אחרי תום השביתה.[53]
לאחר הפסקת השלב הראשון של המרד, שמרו הכנופיות על הנשק והתחמושת שלהן במחסנים נסתרים. הצבא סירב לקחת על עצמו את המשימה לפרוק הערבים מנשקם ללא שיוכרז משטר צבאי. מאז סתיו 1936 התנהלה בכפרים ובערים תעמולה לרכישת נשק ולחידוש האלימות על ידי אנשי הדת עובדי המועצה המוסלמית העליונה.[54]
ועדת פיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועדת פיל
בחודש מאי 1936 מינתה הממשלה הבריטית ועדת חקירה מלכותית, בראשותו של הלורד פיל (שכיהן בעבר כשר לענייני הודו) על מנת לברר את גורמי היסוד של המהומות אשר פרצו בארץ ישראל בקשר עם התחייבויותיה של בעלת המנדט כלפי הערבים וכלפי היהודים. ולברר האם לאור פירוש נכון של הוראות המנדט יש לערבים או ליהודים תלונות מוצדקות על אופן הגשמת המנדט בעבר ובהווה. ואם יוברר לוועדה שיש יסוד של ממש לאותן התלונות, להגיש הצעות לסילוקן ולמניעת הישנותן.
לאחר הפסקת השביתה והאלימות, החלה הוועדה באמצע נובמבר את עבודתה. הוועד הערבי העליון כבר מינה ועדה מיוחדת, שתכין את עדויות הערבים לוועדת פיל, אולם דרש בתוקף את השעיית העלייה היהודית בזמן עבודתה, וב-4 בנובמבר החליט שיחרים את הוועדה "אם לא תושעה הגירת היהודים". שר המושבות הסכים לצמצם מאוד את מכסת רישיונות ההגירה, אולם הוועד הערבי העליון מימש את איומו והחרים את הוועדה.[55] לאחר שנשמעו קולות הקוראים לבטל את החלטת ההחרמה, וכן בלחץ המלכים הערבים, החליט הוועד הערבי העליון ב-6 בינואר 1937 לחזור בו מהחלטתו ולהופיע בפני הוועדה.[56] סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט המופתי אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם.[57]
דוח הוועדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביולי 1937 פורסם דוח ועדת פיל, ובו שלושה חלקים: סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, טענות שני הצדדים לסכסוך ותוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות (כ-20 אחוז ליהודים וכ-75 אחוזים לערבים) ואזור קטן שיישאר תחת המנדט הבריטי.
ועדת פיל הכירה בעקרון של חילופי אוכלוסין בין המדינה היהודית למדינה הערבית. הוועדה גם המליצה על ביצוע הדרגתי של תוכנית החלוקה ובתקופת המעבר מימי המנדט עד להקמת שתי המדינות יהיה על הממשלה הבריטית לאסור רכישת קרקעות על ידי היהודים באזור המיועד למדינה ערבית ולקבוע את העלייה לפי כושר הקליטה של אזור המדינה היהודית בלבד.
הוועדה העריכה כי מסקנותיה לא ישביעו רצון אף צד מן הצדדים ובכל זאת ראתה בפתרון החלוקה יתרונות לערבים וליהודים. הוועדה המלכותית ראתה בחלוקה פשרה צודקת לגבי שני העמים על אף שידעה שלא בנקל יסכימו לתוכנית המוצעת. היא הזכירה להם את הפתגם האנגלי האומר "טובה מחצית הכיכר מאפס לחם" וביקשה בכך להדגיש כי היתרונות של החלוקה מכריעים את חסרונותיה וגם שאם החלוקה אינה מספקת את כל רצונות אף אחד מהצדדים, היא נותנת לשניהם חירות וביטחון.
תגובת הערבים לדוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]באביב וקיץ 1937 התחדשו מעשי הטרור, בעיקר נגד ערבים מתונים שנחשדו בתמיכה בתוכנית החלוקה שנידונה בוועדת פיל. אולם בניגוד למרד ב-1936, לא לקחו אנשי האופוזיציה הנשאשיבית חלק בחידוש המרד.[58] בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, ובתחילת יולי עזבו ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[59] הוועד הערבי העליון דחה את המלצות ועדת פיל בועידת בלודאן, שנערכה ב-8 בספטמבר 1937. חלקה של האופוזיציה הנשאשיבית בוועידה היה קטן, ואנשיה לא השתתפו בהתייעצות הסודית שנערכה עם תום הוועידה. בהתייעצות זו הוחלט לחדש את המרד במלוא הכח.[58]
השלב השני של המרד, ספטמבר 1937 – מרץ 1939
[עריכת קוד מקור | עריכה]-1588.jpeg)
חידוש האלימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האלימות התחדשה ב-26 בספטמבר 1937,[54] עם רצח שליחי הכנופיות את איש השלטון הבריטי לואיס אנדרוס, תומך בתוכנית 'הבית הלאומי היהודי', עם התמנותו למושל הגליל. רצח זה ולחץ דעת הקהל בבריטניה אילצו את הממשלה לפעולה תקיפה כלפי הערבים.
בניגוד לתגובתם למהומות ב-1936, הפעם לא הסתפק הצבא בהתגוננות, אלא לקח את היוזמה בידיו. הוא רדף אחרי המורדים והתקיף אותם במקומות המסתור שלהם.[60]
ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון (ואת כל הוועדות הלאומיות) והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. אמין אל-חוסייני פוטר ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה (והודח ממשרת המופתי של ירושלים) והמועצה עצמה פוזרה. הוצאו פקודות מאסר נגד חברי הוועד הערבי העליון ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל, ובהם: ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי ואחמד חילמי עבד אל-באקי. רבים הצליחו להימלט מן הארץ, ובראשם אמין אל-חוסייני.[59]
ביום בריחתו, ב-14 באוקטובר, נעשו מספר התקפות על אוטובוסים יהודיים, רכבות, קווי טלפון צינור הנפט ומתקנים צבאיים, בעיקר באזור ירושלים, אך גם בגליל התחתון. ההתקפות הללו נעשו על פי תוכנית מוכנה מראש. זה היה ראשיתו של גל טרור שנמשך חודש ימים וגרם למעשי תגמול מצד יהודים.[61]
מסע טרור נערך נגד האופוזיציה, שרבים מאנשיה נטו לתמוך ברעיון החלוקה. בתגובה לכך, באוקטובר 1937 מסרו אנשי אופוזיציה משכם מידע לשלטונות, שהוביל למאסרם של מספר מפקדים חשובים.[58]
ב-9 בנובמבר 1937 נרצחו חמישה חברי גרעין "במעלה" פועלי הקרן הקיימת שסללו דרך בהר הרוח ליד קריית ענבים, בידי אנשי ה'כנופיות' הערביות לאחר קרב ורוביהם נשדדו. הרצח הכה בתדהמה את היישוב היהודי, אך הסוכנות היהודית החליטה על מדיניות איפוק והבלגה.[3][62][63]
לקראת סוף נובמבר 1937 דעך גל האלימות בשל התקרבות עונת הגשמים, אך בעיקר עקב נקיטת צעדים צבאיים יעילים.[61] נעשו פעולות עונשין נגד כפרים שסיפקו מקלט למורדים, בין אם מרצון או מתוך כפייה. בתי הדין הצבאיים הטילו עשרות פסקי-דין מוות שהיו מבוצעים מיד כדי להטיל אימה על האוכלוסייה.[60] בין הנתלים היה פרחאן אל-סעדי, אחד מהבולטים שבאנשי "אח'ואן אל-קסאם". בנובמבר התפזרה חבורתו של שיח' עטיה אחמד עוד מבלד א-שייח', לאחר שמפקדם ברח לסוריה. בסוף דצמבר, לאחר שנחלו מפלות על ידי הצבא, התפזרו והסתתרו בסוריה גם החבורות בפיקודם של חאג' מוחמד, עבדאללה אל-אצבח ומחמוד סלים אל-מח'זומי ("אבו אחמד"). אולם כעבור חודש שבו עטיה אחמד עוד ועבדאללה אל-אצבח לארץ וחידשו את פעולתם למשך חודשיים, אז התקיפו מחנה צבאי ליד אום אל-פחם ואת טירת צבי, עד שהוכו שוב על ידי הצבא. במרץ 1938 שני המפקדים הללו נהרגו ואנשיהם התפזרו.[61]
הצלחת המורדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1938 נכנס לתפקיד הנציב העליון הרולד מקמייקל.[60] באביב 1938 חלה ירידה משמעותית בפעולות המרד, לאחר שמנהיגיו הבינו כי החבורות אינן מסוגלות להתמודד חזיתית מול הצבא הבריטי. ריכוז הצבא בגליל, ככל הנראה כדי למנוע הכנסת נשק מסוריה, גרם להעברת מרכז הכובד של המרד לאזורים המרכזיים בארץ.[61] אחת הפעולות הנרחבות של הבריטים לדיכוי המרד היה הקמתן של מעל 60 מצודות טגארט ברחבי הארץ. מצודות אלה שימשו כבסיסי פעולה לצבא הבריטי וכתחנות משטרה וכן יועדו, בשילוב עם גדר הצפון, למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות לארץ.
באמצע יוני 1938 המגמה התהפכה, מכיוון שסיום עונת הבציר והאסיף אפשר לפלאחים להצטרף לחבורות, מבלי להינזק מדי כלכלית. רוב המפקדים חזרו מסוריה ובתחילת יולי חלה עלייה משמעותית בפעילות המורדים בכל הארץ. באוגוסט הם הצליחו להשתלט על רוב הדרכים וגם על ערים רבות. בקיץ כבר השתלטו על רוב האזור ההררי של הארץ. הם הסתובבו בשכם חמושים ללא הפרעה.[64] צינור הנפט מעיראק לחיפה ומסילות רכבת חובלו לעיתים קרובות. בקיץ הוצתו תחנות הרכבת בדרום הארץ.[65] המורדים הרסו את כל תחנות הרכבת בין ירושלים ללוד ואת רוב התחנות בין לוד לגבול עם מצרים. תנועת הרכבות בין לוד לירושלים פסקה, והתנועה בין תחנת לוד למצרים לוותה באבטחה צבאית כבדה. המורדים הצליחו להרוס קילומטרים רבים של גדר הצפון בגבול עם לבנון, ושל קווי טלפון בין שכם לירושלים. הם ערכו פשיטות על באר שבע, חברון, בית לחם ויריחו והתקיפו בהן תחנות משטרה, משרדי דואר, בנקים, ואת משרדי העיריות.[64] מספר תחנות משטרה נפלו לידי הפושטים, שהצטיידו בנשק שהיה בהן, ותחנות אחרות ננטשו על ידי השוטרים וכתוצאה מכך חובלו.[65] בעקבות לקיחת הנשק מתחנות המשטרה, נסגרו כל התחנות בדרום מלבד אלו שבחברון ובעזה. קצין המחוז של ג'נין נרצח במשרדו בתחנת המשטרה.[64] המורדים הטילו מצור על יפו וכוחות הממשלה נאלצו לפנות את באר שבע ואת יריחו.[66] בספטמבר כבר חדל הממשל האזרחי לתפקד.[60] במהלך 1938 זכו הערבים להישגים מרשימים, בעיקר בשל מיעוט השימוש שנעשה בצבא במשך חודשים רבים. הצבא נמנע מכניסה לאזורים גדולים בחבלי ההר והסתפק בסיורים אוויריים והפצצות מעטות.[65]
התקפות קשות נערכו על הרבעים היהודיים בערים המעורבות ועל יישובים יהודיים קטנים ומבודדים. בכמה מהן חדרו מורדים אל תוך השכונה או היישוב ורצחו יהודים בבתיהם. מטרה קבועה להתקפות היו יהודים שעבדו בשדות או שנסעו בדרכים. חלק מהם נחטפו לפני שנרצחו.[64] ב-2 באוקטובר 1938, מאות כפריים נכנסו אל שכונה יהודית בטבריה, שלטו ברחובותיה במשך שעתיים, הציתו בניינים רבים (בהם בית כנסת) ורצחו 20 יהודים, מחציתם ילדים.[65] אלכס מוריסון, שהגיע לעיר זמן קצר לאחר הטבח, ראה גופות של תינוקות כשהן עדיין בוערות. ביומנו כתב: "הגופות העירומות של הנשים העידו שהתוקפים עשו שימוש זוועתי ביותר בסכיניהם".[66] מעשי הזוועה נגד יהודים עוררו פעולות תגובה מצד האצ"ל. הארגון הניח פצצות בשווקים ערביים בחיפה ובירושלים ותקף נוסעים ועוברי אורח ערבים. מספר מעשי תגמול כאלו נעשו גם על ידי חברי ההגנה.[64]
מטה המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מסתיו 1937 ועד סוף המרד היה למורדים מטה עורפי בדמשק, שכונה "הוועדה המרכזית של הג'יהאד". האיש המרכזי בה היה עזת דרוזה והיא פעלה על פי הוראותיו של אמין אל-חוסייני, ששהה בלבנון. הוועדה הסתייעה ב"וועדה להגנת פלסטין" הסורית ומלבד דרוזה, הונהגה על ידי שני חברים נוספים בוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני ואכרם זעיתר. בשלב מוקדם השתתף בה גם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עד ששב באביב 1938 אל המורדים באזור ירושלים. בקיץ אותה שנה הצטרף לוועדה מפקד המורדים הראשי בגליל, ח'ליל מוחמד עיסא, במקביל לתפקידו הפיקודי. הפעילים הפלסטינים בוועדה עסקו בגיוס מתנדבים סוריים, איסוף כספים ורכישת נשק וציוד צבאי למרד.[67] אולם בשנת 1938 התגבש המבנה הפיקודי של המורדים ללא קשר לניסיונות הוועדה למנות עליהם מפקד כללי, ונותר באותה מתכונת של שנת 1936: מפקדים אזוריים, שתחתיהם חבורות בפיקוד מפקדים ישירים.[68] אף על פי שפעלו במסגרת מחתרתית, לבשו כמה מחשובי המפקדים מדים וענדו על עצמם דרגות.[69] החשובים שבראשי הכנופיות היו: עארף עבד א-ראזק – באזור קלקיליה והרי שכם, יוסוף אבו דורה – באזור חיפה, הכרמל והעמק, חסן סלאמה – באזור רמלה והדרום, עבד אל-חלים ג'ולאני ("א-שלף") – באזור חברון, אבו אברהים "הקטן" – באזור נצרת והעמק, אבו אברהים "הגדול" – באזור עכו-נצרת, עבדאללה אסעד – בצפון אזור טולכרם, עבדאללה מוהנא – באזור עזה ואבו ח'אלד מסילת א-ד'הר. המפקד הראשי היה עבד א-רחים חאג' מוחמד מד'נאבה ליד טולכרם, אולם באופן מעשי שלטונו היה מצומצם לאזורו. שאר ראשי הכנופיות לא נשמעו לו וחלק מהם נלחם בו, במיוחד עבד א-ראזק, שרצה את תפקיד המפקד העליון.[70] בסתיו 1938 יזמו המפקדים את הקמת "משרד המרד הערבי בפלסטין", אולם הגוף הזה לא מילא את ייעודו.[68] בספטמבר 1938 כינה עצמו חאג' מוחמד "המפקד הכללי של המורדים הערבים בפלסטין", ואילו יריבו עבד א-ראזק כינה עצמו "המפקד הכללי של המורדים בסוריה הדרומית". כינוי זה שיקף ככל הנראה את התמיכה שקיבל ממנהיגות המרד בדמשק. חאג' מוחמד התנגד לרציחות הפוליטיות שביצע עבד א-ראזק עבור אמין אל-חוסייני וגם ל"חיסול בוגדים" וסחיטת כספים, אותם שלח לאחיו בביירות. שני הצדדים ביקשו מראש הכנופיות מוחמד אל-צאלח ("אבו ח'אלד") לתווך ביניהם. הוא קרא להם לפגישה ב-13 בספטמבר בדיר ע'סאנה, מצפון-מערב לרמאללה. המפקדים באו עם אנשיהם והפגישה הפכה לכינוס המוני של מאות אנשים. הצבא גילה את דבר הפגישה וחיל האוויר הפציץ את המתכנסים. צאלח ורבים אחרים נהרגו בהפצצה. בפברואר 1939 הסכימה "הוועדה המרכזית" להכיר בחאג' מוחמד כמפקד הכללי של המורדים, כתנאי לשובו למערכה בארץ ישראל. אולם ב-23 במרץ 1939, רק מספר ימים לאחר שחזר, נהרג בכפר סאנור על ידי הצבא.[71] לאחר מותו מינתה הוועדה המרכזית לתפקיד המפקד הכללי את אחמד מוחמד חסן ("אבו בכר"), מורה לשעבר בכפר בורקה ליד שכם. הוא חזר לארץ באפריל, אולם נכשל בהטלת מרותו על המורדים ושוב עזב אותה.[72] בימיו הלך המרד ודעך.[70] מספר המורדים בשיא כוחם הוערך בכ-9,000–10,000, מתוכם 3,000 לוחמים מלאים, 1,000 מורדים עירוניים וכ-6,000 כפריים, שניתן היה להזעיק אותם בשעת הצורך. בדצמבר 1938 לעומת זאת, העריך הנציב העליון את מספר הלוחמים המלאים ב-2,000 בלבד.[73]
חידוש בית המשפט של המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מסוף 1937, חששה האוכלוסייה לפנות אל בתי המשפט הרשמיים של השלטון, ועקב כך הופנו אל מפקדי המורדים דרישות לכונן בית משפט אלטרנטיבי. בשנת 1938 חידשו המפקדים את בית המשפט של המרד, שהורכב מעבד אל-קאדר אל-יוסף עבד אל-האדי (עראבה), עבד אל-פתאח סמארה (ד'נאבה) ודיא עבדוה (שכם). בית המשפט נחל הצלחה וגם המפקדים פעלו על פי החלטותיו. הוא דן בעניינים פליליים, אזרחיים ואישיים ובאופן רשמי פסק את דינו על פי ההלכה האסלאמית. בעקבות הצלחתו, לחצו המפקדים על האוכלוסייה לפנות רק אליו ואיימו על מי שיפנה לבתי המשפט הרשמיים. מילוי הפקודה מצד האוכלוסייה הביא להגשת תביעות רבות ואף על פי שהוגדל מספר חבריו, בית המשפט לא הצליח לספק לכולן מענה. עקב העומס, הוקמו בתי משפט נמוכים יותר באזורים שונים ובית המשפט המקורי אמור היה להפוך לבית משפט עליון לערעורים. אלא שבתי המשפט האזוריים היו תלויים במפקדים המקומיים, שהורו לשופטים לפסוק על פי צורכיהם. במקרים רבים התעלמו מפקדים מפסקי הדין והקימו בתי משפט משלהם, שהם עצמם ישבו בראשם. גם בית המשפט המרכזי איבד ממעמדו, מכיוון שהיה תלוי במפקדים עצמם בכל הנוגע להוצאה לפועל של פסקי הדין. החשודים ב"בגידה חמורה" – הלשנה לשלטונות, שיתוף פעולה עם היהודים ומכירות קרקע ליהודים – הובאו למשפטם של מפקדי החבורות עצמם, שפסקו את דינם מיד – למוות או לעונשי מלקות קשים מאוד. בית המשפט של המרד פסק להתקיים עם התפוררות חבורות המורדים באביב 1939.[73]
טרור פנימי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1938 נתרבו מעשי הרצח הפנימיים בקרב הערבים והוחמר שלטון הכנופיות בערים. ערבים עשירים רבים נמלטו מהארץ והוחרף המאבק בין ראשי הכנופיות.[74] בקיץ 1938 הגיע מספר המורדים למספר שיא של כמה אלפים. אלה באו בדרך כלל מהכפרים, ורובם היו נטולי השכלה וחסרי אימון צבאי. הם הרבו לעסוק בשוד וביזה, וסחטו את העירוניים. מעט קודם לכן, הם נדרשו להסתלק מיפו, לאחר שתושביה התלוננו עליהם, אולם הם סירבו. כפריים אחרים, שנשלחו להרחיקם בכוח, פתחו גם הם בסחיטות בבואם ליפו.[65]
תושבי הערים נדרשו לחבוש את הכאפייה הכפרית, במקום התרבוש (פז) הטורקי, כדי שהכפריים לא יבלטו לעיני המשטרה,[65] ומכיוון שהכאפייה היא כיסוי ראש לאומי ערבי. הפחד החזק מהמורדים גרם לאוכלוסייה כולה למלא אחר הצו זה, ובכלל זה גם הנוצרים ועורכי הדין המופיעים בבית המשפט.[75] המורדים פגעו בבעלי העסקים שפתחו את עסקיהם ביום שישי, והקפידו על איסור שתיית יין בקרב התושבים ועל לבישת הרעלה על ידי הנשים. ביפו נאסר גם השימוש בחשמל, בשל העובדה שמקורו בתחנה בתל אביב.[65] אף אחד לא העז להפר את החרם הזה, כולל הזרים והקונסולים.[75]
בתגובה ליחס האופוזיציה כלפיהם, הכין פיקוד המורדים רשימה של אישים בולטים מהאופוזיציה שיש לרצוח אותם, ולמבצעים הובטחו פרסים כספיים. נכבדים כפריים הושפלו בדרכים שונות. בסוף 1938 ותחילת 1939 מסע הטרור נגד האופוזיציה התגבר וערבים רבים נרצחו, בעיקר "בוגדים" למיניהם: מוכרי קרקע ליהודים, שוטרים ערבים שנותרו נאמנים לתפקידם, מודיעים ומתונים שלא היו מספיק לאומיים לטעמם של המורדים. לא תמיד הם נרצחו מיד. לפעמים הם נחטפו לאזורים ההרריים ושם נזרקו חיים לבורות מלאים בנחשים ועקרבים. הפחד הגדול מפני המורדים גרם לכך שאנשי הדת המוסלמים או הנוצרים לא הסכימו לקבור את הנרצחים בטקס הדתי. לפעמים היו הגוויות נשארות מוטלות ברחובות הכפר במשך מספר ימים, כשנעל מונחת בפיו של הנרצח, כסמל להשפלה, שתגרום גם להטלת פחד על אחרים.[58]
הסיוע הכספי של הוועדה המרכזית בדמשק לא הספיק לקיום כל המורדים ואלה נאלצו להתרים את התושבים. הוועדה המרכזית דרשה שההתרמה תיעשה באופן מסודר ובדצמבר 1938 הדפיסה קבלות ושוברי תשלום, ודרשה מהמורדים לקבל כספים רק כנגד האישורים הללו. אך ככל שנתדלדל הסיוע של הוועדה, התרבו מעשי הסחיטה באמצעים אלימים וגבר השימוש לרעה בכספים שנאספו. הסכומים הגבוהים נתבעו מהעירוניים, ואילו הכפריים נתבעו לספק מזון, בגדים ותחמושת. במקרה שכפר היה נתבע לשלם כסף, המוח'תאר היה גובה את הכסף מהמשפחות. התביעות הכספיות הללו הידרדרו לסחיטות כספים יום-יומיות למטרות פרטיות.[73]
"כנופיות השלום"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – כנופיות השלום
בין ראשי כנופיות הטרור השונים היו סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים והתחרות ביניהם הפכה למלחמה ממש, כאשר הכנופיות החלו יורות אלו באלו וראשיהן רוצחים זה את זה. בתחילת 1938 החלו לצוץ כנופיות מקומיות קטנות, שנוצרו לשם הגנה על כפריהן ומשפחותיהן מפני פגיעה של כנופיות אחרות.[70] ביולי אותה שנה, הפציר פח'רי נשאשיבי בנכבדים מהכפרים באזור ירושלים שלא להיכנע למורדים ועודד אותם להקים חבורה מזוינת שתילחם ב"טרוריסטים של המופתי".[76] באוקטובר–נובמבר 1938 החלו להתארגן "כנופיות השלום" נגד הטרור. נשאשיבי, שהיה בעצמו המסית הראשי ביפו באפריל 1936, היה עתה העסקן הפוליטי שארגן את הטרור הנגדי, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי. המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה פח'רי עבד אל-האדי, מי שהיה המפקד הראשי של כנופיות הטרור בתחילת המהומות.[70] עבד אל-האדי, שעזב את הארץ עם כוחותיו של קאוקג'י באוקטובר 1936, חזר בסוף בספטמבר 1938 לארץ ישראל בראשה של חבורה הכוללת גולים פלסטינים אנטי-חוסיינים בדמשק, מחוזקים בלוחמים דרוזים מהר הדרוזים. החבורה החלה לתקוף את המורדים ואת הכפרים שסייעו להם והצליחה לגרום לחבורות שבפיקודם של חאג' מוחמד ועבד א-ראזק לסגת מאזור ג'נין לאזור שכם-טולכרם. הצלחה זו באה יחד עם הצלחות הצבא ואלו הביאו לעריקות מחבורות המורדים. מאוחר יותר הצליחו "חבורות השלום" לסלק לגמרי את המורדים מהשומרון הצפוני.[77]
פח'רי נשאשיבי פעל באזור ירושלים-חברון ופרסם כרוזים בהם תקף את אמין אל-חוסייני וקרא לכפריים להצטרף לחבורות השלום.[78] בדצמבר 1938 הוא כינס בכפר יטא 3,000 כפריים שהביעו את תודתם של תושבי הר-חברון לצבא על שהסיר מהם את אימת הטרור הפנימי.[79] בכינוס השתתפו הגנרל ריצ'רד אוקונור, המפקד הצבאי של מחוז ירושלים, והשיח' רשיד שחאדה עראם, מנהיגם של כפריי חברון, שנשא נאום שגינה את מסע הטרור של אמין אל-חוסייני ושליחיו.[78] אולם העיתונות הערבית בארץ ובארצות השכנות סירבה לפרסם את הודעותיו של פח'רי נשאשיבי.[79] בעקבות הטרור הנגדי של "כנופיות השלום", כמה מאוהדי הוועד הערבי העליון, נרצחו או נאלצו לברוח מן הארץ, בזמן שנשאשיבים ואוהדיהם שנמלטו בעצמם קודם לכן מפחד הטרור של החוסיינים, החלו לשוב לארץ.[79] הצבא הבריטי שיתף פעולה עם "חבורות השלום" באמצעות אנשי המודיעין של חיל האוויר המלכותי. הוא סיפק להן כסף ונשק וקיבל מהן מידע על תנועות המורדים, מיקום מחסני הנשק שלהם וזהות תומכיהם.[80] אולם נשאשיבי נכשל בשכנוע הבריטים שכדאי להם לנהל משא ומתן עם האופוזיציה,[79] ובניגוד לצבא, הממשלה האזרחית והבולשת של המשטרה נמנעו מלסייע לחבורות השלום.[80]
דיכוי המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1938 הגיעו לארץ ישראל תגבורות צבאיות, ששינו את המצב לטובת השלטון. הודות לסלילתן של דרכים חדשות באזורים ההרריים, השתפרה הגישה אליהם והצבא יכול היה לרדוף אחרי המורדים. הצלחתו הגדולה הראשונה נרשמה בירושלים. ב-15 באוקטובר נכנס מספר גדול של מורדים אל העיר העתיקה והשתלט עליה. המורדים העלו את תחנת המשטרה באש.[81] השוטרים נמנעו מכניסה לתוך הסימטאות ודגל פלסטיני הונף מעל שער שכם, מול משרדי הממשלה, ולא הורד משם במשך ימים רבים.[65] ב-18 באוקטובר החל הצבא בכיבוש מחדש של העיר העתיקה. החיילים נכנסו לעיר כשהם מצעידים לפניהם ערבים מקומיים. המורדים העדיפו להתבצר במתחם הר הבית, שאליו לא נכנסו החיילים, ובלילות טיפסו מעבר לחומות ויצאו מהעיר העתיקה, ששבה לשליטת הצבא רק לאחר חמישה ימים. בסוף אוקטובר הונהג המשטר הצבאי על כל הארץ, שחולקה לארבעה מחוזות צבאיים. באמצע נובמבר נכבשו מחדש יפו ועכו, אולם יריחו ובאר שבע נותרו בשליטת המורדים. בסוף דצמבר הופעלה מחדש מסילת הברזל בין לוד לירושלים והצבא החל לחדור מחדש אל האזורים הכפריים, כדי להשיב בהם את מרותו של השלטון.[81] הבריטים השתמשו במעצרים מנהליים ובענישה קולקטיבית, כגון הטלת עוצר. הצבא הפעיל אמצעים דרסטיים בכפרים. נהרסו בתים שאכסנו מורדים או שירו מתוכם. נעקרו פרדסים וכרמים. הוטלו קנסות קיבוציים. הוקמו משטרות בכפרים על חשבון תושביהם. על הרכבות ולפעמים גם על כלי רכב צבאיים הגנו בעזרת מגנים אנושיים: הגברים במשפחתו הגרעינית של מפקד החבורה הפעילה באזור, או לחלופין הנכבדים המקומיים, נצטוו לנסוע בקרוניות האבטחה שנסעו לפני הרכבות. עקב כך, הפסיקו המורדים לחבל ברכבות והכפריים פחדו מהצבא יותר משפחדו מפני המורדים והפסיקו לכלכל אותם. כישלונותיהם של המורדים דחפו אותם לזנוח את התקפות הגרילה על הצבא לטובת טרור אישי, שכלל גם הצתות ויריות על יהודים בתוך הערים.[82]
בתקופה זו הגיע לשיאו שיתוף הפעולה בין הצבא הבריטי לבין המוסדות היהודיים. שירות הידיעות של ההגנה והלשכה הערבית של הסוכנות היהודית סיפקו לכוחות הביטחון מידע רב על חבורות המורדים. פלוגות הלילה של צ'ארלס אורד וינגייט לחמו בהם בהצלחה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. בתקופה זו כבר לא יכול היה המטה בדמשק לספק כסף ונשק למורדים ובסוף נובמבר 1938 פנה אמין אל-חוסייני אל הקונסול הגרמני בביירות בבקשה לאספקה דחופה של ציוד צבאי. אולם משרד החוץ הגרמני לא רצה להסתבך בעימות עם בריטניה וסירב לבקשה. מספר המורדים ירד, חבורות רבות התפזרו ובינואר 1939 כמה מחשובי המפקדים עברו לדמשק, ובהם עבד א-ראזק, יוסוף אבו דורה וחאג' מוחמד.[83] ב-13 באפריל 1939 עזב עבד א-ראזק את הארץ ומסר עצמו לשלטון הצרפתי בסוריה, שהעביר אותו למעצר בית בתדמור. בעקבות גילוי מאגר הנשק של כנופייתו בשומרון, עזב אבו דורה לעבר הירדן המזרחי וביולי נתפס בידי הלגיון הערבי. שלטונות עבר הירדן הסגירו אותו למשטרה של ארץ ישראל וב-1940 הוא נדון למוות ונתלה בעוון רצח מוח'תאר.[84]
לקראת פרסום הספר הלבן, לחצו מפקדי המורדים על הוועד הערבי העליון לדחותו לכשיפורסם. ב-10 באפריל 1939 הם הכריזו כי אינם כפופים לחוסיינים או לנשאשיבים ואינם מעוניינים בהפוגה. מטרתם היא עצמאות מלאה, תחת הסיסמה: "האנגלים לים והיהודים לקבר". לאחר שפורסם הספר במאי 1939, הם דחו אותו (בעיקר משום שהוא לא כלל חנינה למורדים) ואף ניסו לחדש את המרד.[85] במהלך המחצית השנייה של שנת 1939 עוד נעשו מעשי אלימות בודדים, אולם בסוף אותה שנה כבר שקטה הארץ.[84]
תוצאות השלב השני של המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1937–1939 נתלו למעלה מ-100 ערבים על מעשים הקשורים במרד.[60] עד לסוף המרד במרץ 1939, נהרגו למעלה מ־5,000 ערבים, 400 יהודים ולמעלה מ-150 בריטים.[3] בין השנים 1936–1939 כ-40,000 ערבים נמלטו זמנית מן הארץ.[86]
כמה מראשי הכנופיות ברחו מן מהארץ, וחלקם חזרו אליה במשך השנים. מאלה שנשארו בארץ, חלקם נאסרו וכמעט כולם שוחררו בזמן מלחמת העולם השנייה. חלקם האחר המשיך להסתובב בהרים כנרדפים. רוב ראשי הכנופיות הצליחו בסופו של דבר לחזור לחייהם האזרחיים.[87]
הטרור הפנים-ערבי יצר חשבונות דמים ורגשות נקם. ראע'ב נשאשיבי אמר באפריל 1939: "לפנינו חמישים שנה שהערבים יהרגו בהן איש את אחיו כנקמה על מה שאירע בימי המהומות". רציחות הנקמה אכן נמשכו גם לאחר תום המרד, למשך מספר שנים. בין הנרצחים היו גם שני מארגני "כנופיות השלום", פח'רי אל-נשאשיבי ב-1941 בבגדאד ופח'רי עבד אל-האדי ב-1943 בכפר שלו, עראבה. עוצמת השנאה הבין-סיעתית מנעה מהפלסטינים להסכים בתום מלחמת העולם השנייה על מנהיגות מאוחדת והוועד הערבי העליון הוקם מחדש ב-1946 על ידי גורם חיצוני – הליגה הערבית.[88]
ועידת השולחן העגול והספר הלבן של מקדונלד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניסיון אחרון לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי הקימה ממשלת בריטניה את ועדת וודהד באפריל 1938. סיכומי ועדת וודהד כללו שתי הצעות חלוקה חדשות, המנוגדות להצעת ועדת פיל, שפורסמו ב-9 בנובמבר 1938. ועדת וודהד נכשלה ומסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד.
כפועל יוצא מכישלון הוועדות הקודמות, זימנו הבריטים את ועידת השולחן העגול. הוועידה התקיימה בין ה-7 ל-17 בפברואר 1939, ואף היא נחלה כישלון.
בעקבות כך פרסמו הבריטים ב-17 במאי 1939 את הספר הלבן השלישי, המכונה "הספר הלבן של מקדונלד". ספר זה כלל הגבלות קשות על היישוב היהודי, בהן הגבלת עליית יהודים ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד – 25,000 באופן מידי ו-10,000 נוספים מדי שנה. כמו כן הוגבלה כמעט לחלוטין רכישת קרקעות בידי יהודים. כשבוע לאחר שפורסם הספר, הוקמו שבעה יישובים חדשים ביום אחד, 23 במאי 1939, ועוד שבעה עד סוף אוקטובר באותה שנה (ראו בערך חומה ומגדל).
תגובת היהודים למרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
למן הימים הראשונים לפרוץ המאורעות היה ברור לאחראים לביטחונו ולשלומו של היישוב כי המאורעות האלה הם גורליים למפעל הציוני וליישוב היהודי בארץ. המאורעות לא רק ששינו את השקפת היהודים על הציונות בהגבירם בהם עוד יותר את תחושת השליחות הלאומית, אלא שבסופו של דבר גם שינו את גישתו והתנהגותו של היישוב היהודי בארץ ישראל.
בפרוץ המאורעות בשנת 1936 התקיימו ביישוב היהודי בארץ ישראל שני ארגונים צבאיים: ארגון ההגנה הוותיק, שסר למרות המוסדות הנבחרים של היישוב, וארגון חדש נוסף, אצ"ל, שלא קיבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב והיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית. המאורעות חידדו את הוויכוח על דרכי התגובה כלפי האיום הערבי.
האצ"ל התנגד להבלגה ולהגנה הסבילה, שבה נקט ארגון "ההגנה", וראה בהן מבעים של חולשה, המולידה בקרב היהודים הרגשה של חוסר אונים, ובעיקר כהגנה בלתי תכליתית. כמו כן, טען האצ"ל שחוסר התגובה עלול להביא לתגובה אלימה בלתי מבוקרת של בודדים וקבוצות בלתי אחראיות. זאת ועוד, ההבלגה לדעת הרוויזיוניסטים ואחרים ערערה את הכבוד ליישוב, ומתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית המחזקת את חוצפתם, ומרגילה את ממשלת המנדט, ואת דעת הקהל בעולם לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה. לפיכך תמך האצ"ל בטרור מול טרור ובפעולות תגמול בערבים (ראו את רשימת פעולות האצ"ל בתקופה זו). בשלבים הראשונים של המרד הערבי, הוביל האצ"ל את קו "התגובה", וזאת בניגוד לתפיסת זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. אולם בעקבות הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף בקיץ 1938, שינה ז'בוטינסקי את עמדתו מהתנגדות לתמיכה בקו זה.[89]
גם ב"הגנה" וביישוב בכלל היו שתמכו בפעולות אקטיביות, ברם מול הדילמה הקשה שהסעירה את היישוב – הלהשיב מלחמה שערה או להבליג – החליטה מנהיגות היישוב על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית.
את הגישה של ההבלגה הסבירו אנשי הנהגת היישוב וההגנה בנימוקים שונים:
- שימוש שיטתי בטרור נגדי יעמיד את היהודים בעיני הממשלה האנגלית – למרות היותנו הנתקפים מלכתחילה – במצב אחד עם הערבים, ואף תרחיק מאיתנו את כל אותם אנגלים העומדים לצידנו מנימוקים פוליטיים בלבד.
- ההסלמה בטרור משני הצדדים תביא להפסקת העלייה, בלי שלהתנגדות היהודים יהיה משקל מוסרי ופוליטי בעיני דעת הקהל.
- אסור ליהודים ללכת בדרכי הערבים, אם אין אנו רוצים לאבד את עצמנו לדעת מתוך מרירות מוצדקת וחוסר יכולת לשלוט על עצמנו, כדברי דוד בן-גוריון.
עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה חדשה שכונתה "היציאה מן הגדר" – כלומר מעבר מהגנה בלבד להתקפה, על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.
במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.
המרד הערבי והשביתה שהוכרזה בו היו אמורים לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים (נמל חיפה ונמל יפו). המרד אכן מנע את גישת היהודים לנמל יפו, אך בנמל חיפה עדיין עבדו פועלים יהודים והוא נשאר פתוח ליישוב היהודי. יתר על כן, בתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים, הוקם נמל תל אביב שתרם להסרת התלות של היישוב היהודי בנמל יפו.
היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני והתחבורתי, אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו יישובי חומה ומגדל.
דוד בן-גוריון אמר ב-29 בספטמבר 1936, כי בהתעוררות הערבים בתקופה זו, הם הפכו ל"ציבור מאורגן ובן משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכישרון של הערכה עצמית".[90]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ז–1937.
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז. פרק י"ד: התנועה הערבית הלאומית בארץ־ישראל (1936–1945), עמ' 296–314.(הספר בקטלוג ULI)
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929–1939, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1978.
- עזרא דנין (בהשתתפות יעקב שמעוני), תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 1936–1939, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"א
- יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי: תתרצ"ו-תרצ"ט, אוניברסיטת בר-אילן, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
- יגאל אייל, האנתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על-ידי הצבא הבריטי בארץ-ישראל, 1936–1939, תל אביב: מערכות, 1998.
- בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני־הערבי 1881–2001, הוצאת עם עובד 2006. פרק רביעי, עמ' 128–157.
- יגאל אייל, "המרד הערבי 1936–1939: נקודת מפנה במאבק על ארץ ישראל", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 43–82.
- יובל ארנון־אוחנה, מרד ערבי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2013.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל היישוב | ||
|
ההיסטוריה | ||
|
פורטל היסטוריה | ||
ארץ ישראל, היסטוריה, 1936–1939, המרד הערבי, דף שער בספרייה הלאומית- דיווח מודיעיני שסווג "סודי מאד" על התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל, ב-1938, שנמסר על ידי אליהו ששון למשה שרתוק (שרת)
- ואלה אחינו ואחיותינו בנינו ובנותינו אשר נספו על גאולתנו בשנת האימים תרצ"ט, דבר, 12 במאי 1940
יהודה תגר, המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח בתוך: הציונות והשאלה הערבית: קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, 1996- ארנון בן דור, המרד הערבי הגדול: 1936–1939
- גילי חסקין, המרד הערבי הגדול – שלב א': 1936, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין) (הקישור אינו פעיל)
- גילי חסקין, מאורעות תרצ"ח – המרד הערבי הגדול – שלב שני, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין) (הקישור אינו פעיל)
- יצחק שדה, לאופי "המלחמה הקטנה" במאורעות 1936/1939, מערכות 2, נובמבר 1939
- ע. בן בוזי, גורמי ההשפעה בכפר הערבי בארץ-ישראל לפני מאורעות 39–1936, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
- הבולשת הבריטית מדווחת על חסן סלאמה, ממפקדי המרד הערבי. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה
עופר אדרת, האינתיפאדה שקדמה לקום המדינה, באתר הארץ, 15 באפריל 2016- מה בין מאורעות אפריל 1936 למאורעות אבגוסט 1929 דוד בן-גוריון (אתר פרויקט בן-יהודה)
- עופר רגב, לפני היות הכיבוש: שמונים שנה למרד הערבי הגדול, מידה, 3 באפריל 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: הפלסטינים – עם בפזורתו (כתב: מצטפא כבהא), עמ' 21: "מכונה בלקסיקון הפלסטיני "המרד הפלסטיני הגדול" (תַ'וְַרת פִִלַסְטִין אַל־כֻּבְַּרַא)"; הערה 1: "את המילה ת'ורה נוהגים לתרגם "מהפכה" אף־על־פי שמשמעותה מרד".
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 92: "'המרד הערבי הגדול בפלסטין', כפי שנקרא בפי הערבים".
- ^ 1 2 3 מאורעות תרצ"ח השלב השני של המרד הערבי הגדול אתר גיל חסקין. לגבי ההרוגים היהודים (בהערה 34 שם) הוא נסמך על הספר מאורעות תרצ"ו, ברכה חבס, הוצאת דביר, עמוד 691, ולגבי ההרוגים הערבים (בהערה 36 שם) במסמך "על קנינגהאם אל מושבות, מ-19 ביוני 1947", PROFO371/61938 במסמכי הארכיון הציוני המרכזי
- ^ המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל
- ^ על פי גייקוב נוריס גם עוצמת התגובה הבריטית הלכה והחריפה עם התעצמות פעולות האיבה והטרור. ראו: Repression and Rebellion: Britain's Response to the Arab Revolt in Palestine of 1936-39 Author: Jacob Norris.
- ^ יואב גלבר, שורשי החבצלת
- ^ פורת, עמ' 172.
- ^ פורת, עמ' 208.
- ^ פורת, עמ' 193–194.
- ^ פורת, עמ' 173–175.
- ^ ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, דבר, 1937, עמ' 635. בתוך: תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 299, 498, הערה 20.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 195.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טז, עמ' 336.
- ^ שודדים ורוצחים – והממשלה?, דבר, 16 באפריל 1936
- ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים – עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 21
- ^ 1 2 3 4 5 שמעוני, עמ' 297.
- ^ 1 2 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1935–1936, עמ' 107.
- ^ פורת, עמ' 200.
- ^ שמעוני, עמ' 298.
- ^ פורת, עמ' 203–205.
- ^ פורת, עמ' 206.
- ^ פורת, עמ' 207.
- ^ פורת, עמ' 211–212.
- ^ פורת, עמ' 210.
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, עמ' 216, הערה 11. הערבים השתמשו במונח "ת'ואר" ("מורדים", מן המילה "תַ'וְרה" – מרידה, התקוממות) ובמונח "מוג'אהדין" – לוחמי מלחמת קודש דתית (ג'יהאד).
- ^ פורת, עמ' 212–213.
- ^ פורת, עמ' 214–216.
- ^ פורת, עמ' 230.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 219–221.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 222–223.
- ^ 1 2 שמעוני, עמ' 301.
- ^ Chuck Morse – The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
- ^ רשימה חלקית של מנהיגים ערביים שנרצחו על ידי אל-חוסייני ניתן למצוא במאמר הבא: Chuck Morse, The Nazi connection to Islamic Terrorism
- ^ לפי מתיאס קונצל הפלסטינים קיבלו סיוע כספי על ידי ממשלת גרמניה הנאצית במאבק מול בריטניה. ראו: מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת יהודים, הוצאת טובי, 2008, עמ' 44; חאג' אמין אל-חוסייני ראש הוועד הערבי העליון נמלט מהארץ לאחר שהבריטים הוציאו נגדו צו מעצר בשנת 1937, וקיים קשרים ופגישות עם גורמים גרמניים שונים. טענה זו נתמכת על ידי חוקרים נוספים, ומובאת בספר The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin AlgHusseini מאת Chuck Morse, עמ' 41–42.
- ^ John Roy Carlson, Cairo to Damascus (1951), p. 415
- ^ פורת, עמ' 232–233.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 32.
- ^ פורת, עמ' 238–239.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, יחידה 9, עמ' 233.
- ^ פורת, עמ' 225.
- ^ פורת, עמ' 226.
- ^ 1 2 3 שמעוני, עמ' 302.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 226–227.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1935–1936, עמ' 109.
- ^ פורת, עמ' 321–322.
- ^ שמעוני, עמ' 303–304.
- ^ 1 2 3 פורת, עמ' 252–253.
- ^ פורת, עמ' 237–238.
- ^ פורת, עמ' 256.
- ^ פורת, עמ' 257.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק רביעי: שנות מפנה 1935–1936, עמ' 108.
- ^ פורת, עמ' 259.
- ^ פורת, עמ' 262.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 276.
- ^ פורת, עמ' 264–265.
- ^ פורת, עמ' 267.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 128.
- ^ 1 2 3 4 פורת, עמ' 296–298.
- ^ 1 2 שמעוני, עמ' 309.
- ^ 1 2 3 4 5 פורת, עמ' 283.
- ^ 1 2 3 4 פורת, עמ' 281.
- ^ החמישה הם אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושע פוחובסקי, יצחק מגדל משה בר גיורא (באומגרטן) אנדרטה לזכרם נבנתה במקום בו נפלו, בהר הרוח. קיבוץ מעלה החמישה שקם כמה חודשים לאחר הירצחם נקרא על שמם
- ^ התקפות נוספות על פועלים העוסקים בסלילת דרכים בוצעו במקומות נוספים, וביניהם על פועלי היישוב 'יערות הכרמל' שבעקבות המאורעות הוחלט על פינויו. 'חלוציות ביערות הכרמל, יצחק ריש, חיפה תשמ"ח' עמוד 53, 'ההתנפלות השניה'.
- ^ 1 2 3 4 5 פורת, עמ' 282.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 151–153.
- ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 336.
- ^ פורת, עמ' 288.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 290–291.
- ^ פורת, עמ' 315–316.
- ^ 1 2 3 4 שמעוני, עמ' 310–312.
- ^ על פי שמעוני, עמ' 310: "נרצח על ידי מתנגדיו".
- ^ פורת, עמ' 291–293.
- ^ 1 2 3 פורת, עמ' 294–296.
- ^ שמעוני, לוח תאריכים, עמ' 435.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 318.
- ^ פורת, עמ' 299.
- ^ פורת, עמ' 300–301.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 301–302.
- ^ 1 2 3 4 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 164.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 304.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 284.
- ^ פורת, עמ' 285.
- ^ פורת, עמ' 285–286.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 308–309.
- ^ פורת, עמ' 345.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 86.
- ^ שמעוני, עמ' 317.
- ^ פורת, עמ' 306.
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 9, עמ' 224.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 302.
| המאורעות | |
|---|---|
|