הרולד בראון

הרולד בראון
Harold Brown
לידה	19 בספטמבר 1927; ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	4 בינואר 2019 (בגיל 91); רנצ'ו סנטה פה, קליפורניה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת קולומביה; תיכון ברונקס למדעים ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
	21 בינואר 1977 – 20 בינואר 1981; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	ג'ימי קרטר
	→ דונלד רמספלד קספר ויינברגר ←
	1 באוקטובר 1965 – 15 בפברואר 1969; (3 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	לינדון ג'ונסון
	→ יוג'ין זאקרט רוברט סימנז ←
ענף מדעי	פיזיקה גרעינית ; פיזיקה אטומית
מקום לימודים	אוניברסיטת קולומביה
מנחה לדוקטורט	איזידור אייזק רבי
מוסדות	המכון הטכנולוגי של קליפורניה
פרסים והוקרה	פרס אנריקו פרמי (1992); הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; מדליית החירות הנשיאותית (16 בינואר 1981); פרס ג'ון ג'יי ;
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה
	מדליית החירות הנשיאותית (16 בינואר 1981); פרס אנריקו פרמי (1992); הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; פרס ג'ון ג'יי ;

הרולד בראון (באנגלית: Harold Brown;‏ 19 בספטמבר 1927 – 4 בינואר 2019) היה פיזיקאי גרעין אמריקאי ששימש כמזכיר ההגנה של ארצות הברית בין השנים 1977 – 1981 בממשלו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. קודם לכן, בממשליהם של הנשיאים ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון, הוא שימש כתת-שר ההגנה למחקר והנדסה בין השנים 1961 – 1965 וכמזכיר חיל האוויר בין השנים 1965 – 1969.

כמי שהוגדר בילדותו ילד פלא, סיים בראון את לימודיו בבית הספר תיכון ברונקס למדעים בגיל 15, ואת לימודי הדוקטור בפיזיקה באוניברסיטת קולומביה סיים בגיל 21. כמזכיר ההגנה, הוא הקים קבוצת עבודה לכינון הסכמי קמפ דייוויד, השתתף במשא ומתן על נושא הנשק האסטרטגי מול ברית המועצות ותמך, ללא הצלחה, באשרור הסכם סאל"ט-2.

ראשית חייו

בראון נולד בברוקלין, ניו יורק כבנם של אברהם, עורך דין במקצועו, שלחם במלחמת העולם הראשונה ושל גרטרוד לבית כהן, בתו של מנהל חשבונות בבית מסחר ליהלומים. הוריו היו יהודים חילוניים ותומכים נלהבים של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. מגיל צעיר מאוד נמשך בראון ללימודי המתמטיקה והפיזיקה. הוא למד בתיכון ברונקס למדעים, שאותו הוא סיים בגיל 15 עם ממוצע ציונים של 99.5. מיד עם סיום לימודיו הוא התקבל ללימודים באוניברסיטת קולומביה וקיבל שם תואר ראשון בהצטיינות כבר בגיל 17 וכן פרס מיוחד על הישגים אקדמאים יוצאי דופן. הוא המשיך את לימודיו בקולומביה וב-1949 סיים לימודי הדוקטור בפיזיקה, בגיל 21.

לאחר תקופה קצרה בה עסק בהוראה ובמחקר פוסט-דוקטורט, היה בראון לחוקר במעבדה הלאומית לורנס ברקלי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בברקלי הוא לקח חלק בבניית טיל הפולאריס ובפיתוח הפלוטוניום. ב-1952 הוא הצטרף לסגל מעבדת הקרינה של אוניברסיטת קליפורניה בליברמור וב-1960 היה למנהלה, לאחר שירש בתפקיד את אדוארד טלר, שבראון היה בן חסותו. בליברמור הוביל בראון צוות של שישה פיזיקאים אחרים, כולם מבוגרים ממנו, שעשו שימוש בכמה מהמחשבים הראשונים ובמתמטיקה והנדסה כדי להקטין את גודלם של ראשי הנפץ התרמו-גרעיניים לשימוש צבאי אסטרטגי. בראון וצוותו תרמו למוניטין של מעבדת ליברמור כאשר עיצבו ראשי נפץ גרעיניים קטנים וקלים מספיק כדי שניתן יהיה להתקינם בצוללות הגרעיניות של צי ארצות הברית. בשנות החמישים הוא שימש כחבר, או יועץ של כמה גופי מחקר פדרליים וכיועץ מדעי בכיר בוועידה להפסקת הניסויים בנשק גרעיני בשנים 1958 – 1959.

בין השנים 1961 – 1965 שימש בראון תחת מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה כתת-השר למחקר והנדסה. ומאוקטובר 1965 ועד פברואר 1969 הוא כיהן כמזכיר חיל האוויר, בתחילה תחת מקמנארה ולאחר מכן תחת קלארק קליפורד.

בין השנים 1969 – 1977 שימש בראון כנשיא המכון הטכנולוגי של קליפורניה.

מזכיר ההגנה של ארצות הברית

מינויו ומשנתו הביטחונית

אף על פי שבראון צבר כמעט שמונה שנים של שירות בפנטגון, הוא היה מדען הטבע הראשון שמונה כמזכיר ההגנה. הוא היה מעורב למעשה בכל תחומי הפעילות של המחלקה. על רקע מטרת ממשלו של ג'ימי קרטר לארגון מחדש של הממשל הפדרלי, כתב בראון סקירה מקפת על מערכת ההגנה שבסופו של דבר הייתה הבסיס לשינוי משמעותי. לעומת זאת הוא הבין את מגבלותיה של רפורמה יעילה. באחד מנאומיו הראשונים לאחר סיום תפקידו, שנשא באוניברסיטת מישיגן במרץ 1981 שנקרא "ניהול מחלקת ההגנה – מדוע לא ניתן לעשות זאת", הוא אמר:

...ברצוני לציין שוב את המגבלה הבסיסית של כל ניסיון לניהול מחלקת ההגנה "על פי הספר". השפעת הצורך להיות מסוגל לנהל מלחמה, על פי הצורך, תהיה תמיד מוגבלת ליעילות של הממסד הביטחוני בעתות שלום... השפעת העימות עם צרכי הפנים מייצגת את פניה של הממשלה הדמוקרטית. ...ההצלחה בניהול הביטחון ביעילות ובעלות הנמוכה ביותר ככל האפשר לצד קווי ניהול וארגון עסקיים חזקים, היא מעשה ראוי. אך יש מחירים שאנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם כדי להגיע לכך באופן מדויק. האחד הוא זניחת הבקרה הדמוקרטית. האחרת היא ההפסד במלחמה. תחום ההגנה לא יכול להיות "מנוהל" כמו עסק. אך ניתן להוביל אותו כך שניתן היה לשמר באופן היעיל ביותר את האינטרסים הביטחוניים הלאומיים שלנו.

בהתייחסו לתכנון האסטרטגי, היה בראון שותף במידה דומה מאוד לדאגותיהם של קודמיו מן המפלגה הרפובליקנית – הצורך להשביח את הכוחות המזוינים של ארצות הברית ולשפר את הסדרי הביטחון הקולקטיביים – אך עם מחויבות חזקה יותר להטלת מגבלות על שימוש בכלי נשק. בראון דבק ברעיון של "איזון חיוני" (essential equivalence) במרוץ החימוש הגרעיני מול ברית המועצות. משמעות הדבר הייתה ש"הכוחות הגרעיניים האסטרטגיים הסובייטיים לא יהפכו לאמצעי שימושי למינוף מטרות פוליטיות, דיפלומטיות או צבאיות. יש לשמור על יציבות גרעינית, בעיקר בעת משבר. כל היתרונות של המאפיינים הצבאיים שמהן נהנתה ברית המועצות, הן קיזוז היתרונות של ארצות הברית במאפיינים אחרים. וארצות הברית למעשה, וגם לא לכאורה, לא נמצאת בעמדת נחיתות מול הכוחות הגרעיניים האסטרטגיים של ברית המועצות".

בספר זיכרונותיו שכתב מאוחר יותר ב-2012, "הביטחון זרוע-הכוכבים" (Star-Spangled Security), הדגיש בראון שוב את משנתו:

כשמוניתי למזכיר ההגנה ב-1977, הכוחות המזוינים, רוב רובו של הצבא, היו פגועים קשות עקב מלחמת וייטנאם. הייתה הסכמה כללית שברית המועצות עלתה על המערב ביכולותיה הצבאיות הקונבנציונאליות, במיוחד בקרב כוחות הקרקע באירופה.

על פי הניו יורק טיימס, הבינו מומחים במבט לאחור שבניגוד לנרטיב הפופולרי שהנשיא רונלד רייגן הגדיל את ההוצאה על ביטחון כדי לנצח (ובסופו של דבר לגרום לקריסתה) את ברית המועצות, היו אלו בראון וקרטר שהחלו "לשמור על המאזן האסטרטגי, אל מול החידושים האוויריים והבליסטיים הסובייטים באמצעות שיפור הטילים בליסטיים בין יבשתיים, באמצעות שדרוג המפציצים האסטרטגיים B-52 סטרטופורטרס וציודם בטילי שיוט לגבהים נמוכים והצבתן של הרבה יותר צוללות לשיגור טילים המצוידות בטילים מרובי ראשי נפץ.

טילים גרעיניים

בראון ראה צורך חיוני להמשיך ולהחזיק במכלול המשולש של הטילים הבליסטיים הבין יבשתיים, מערכות שיגור הטילים מהצוללות והמפציצים האסטרטגיים. כמה מההחלטות החשובות ביותר של ממשל קרטר על מערכות הנשק השתקפו במחויבות זו. אף על פי שהוא החליט לעצור את מיזם ה-B-1 לנסר, הוא המליץ לשדרג את מפציצי ה-B-52 ולצייד אותם בטילי שיוט ונתן אור ירוק לפיתוח טכנולוגיות החמקנות, שטופחו על ידי תת-מזכיר ההגנה למחקר והנדסה, ויליאם פרי, שאפשר לייצר מטוסים (מפציצים לצד כלי טיס אחרים) עם חתימת מכ"ם נמוכה מאוד, שסביר להניח שיהיו מסוגלים להתחמק ממערכות ההגנה של האויב ולשגר את מטענם אל המטרות. הממשל גיבה את פיתוח טיל ה-MX שיועד להחליף את הטילים הבין-יבשתיים משנות השמונים שבהדרגה הפכו ליותר ויותר פגיעים, המיניטמן והטיטן. כדי להבטיח את השרידות של טילי ה-MX המליץ בראון להציבם ב"מקלטי הגנה רב-תכליתיים". 200 טילי MX יועדו להיות מוצבים ביוטה ובנבדה, כשכל טיל ישונע בין 23 מקלטים המיועדים רק לו, כך שלצורך כך הוקמו 4,600 מקלטים. אף על פי שתוכנית זו הייתה יקרה מאוד ושנויה במחלוקת מבחינה סביבתית, טען בראון שזו הדרך הטובה ביותר להגן על הטילים מפני מתקפת אויב. בנוגע לצלע הימית של המכלול המשולש, בראון האיץ את פיתוח הצוללות הגרעיניות מסדרת אוהיו וקידם את המרת הצוללות מסדרת פוסידון לבעלות יכולות מלאות לשיגור טילים מרובי ראשי נפץ.

בראשית שנת 1979 כבר היו בראון ואנשי צוותו בעיצומו של תהליך הפיתוח של "אסטרטגיית הנגד" (countervailing strategy), גישה לבחירת מטרות גרעיניות שמזכירי ההגנה לשעבר, רוברט מקנמארה וג'יימס ר' שלזינגר מצאו אותה מעניינת, אך מעולם לא הודו בכך בפומבי. כפי שבראון תיאר זאת, "חובה עלינו להחזיק ברשותנו כוחות וכלי טיס לשימוש הכוחות הגרעיניים האסטרטגיים שלנו, כך שבמקרה של תוקפנות כלפי האינטרסים שלנו, יריבינו יכירו ששום תוצאה מתקבלת על הדעת לא תצא מכך. הסיכוי לכישלון כזה ירתיע מפני מתקפת אויב על ארצות הברית או על האינטרסים החיוניים שלנו". אף על פי שבראון לא פסל את גישת ההשמדה ההדדית המובטחת, ששמה דגש על אזורים אורבניים ומטרות תעשייתיות, הוא האמין ש"חורבן כזה לא חייב להתרחש באופן אוטומטי, להיות הברירה היחידה שלנו, או תלוי במתקפה כל שהיא של האויב. אכן, ניתן להעלות על הדעת שהמשימה של השמדה מובטחת לא תתבצע כלל במקרה שהמתקפה כשלה".

אימוץ רשמי של אסטרטגיית מתקפת הנגד הגיעה לידי ביטוי כאשר חתם הנשיא קרטר על "צו נשיאותי 59" ב-25 ביולי 1980. בהסבירו את צו זה טען בראון שאין זו דוקטרינה אסטרטגית חדשה, אלא יותר עידון, קודיפיקציה של הסברים קודמים למדיניות האסטרטגית שלנו. החלק העיקרי של הצו, כפי שבראון תיאר אותו, היה:

זוהי מדיניותנו – ויש בהדרגה ברשותנו את האמצעים ואת התכניות המפורטות כדי לבצע מדיניות זו – להבטיח שמנהיגי ברית המועצות יודעים שאם הם יבחרו בתוקפנות בדרגת ביניים כלשהי, נוכל, באופן סלקטיבי, באמצעות מתקפות בנשק גרעיני גדול (אם כי קטן מהמקסימלי), לגבות מחיר גבוה באופן בלתי צפוי בתקיפת המטרות שנראה שהמנהיגים הסובייטים מעריכים ביותר – מרכזי שליטה פוליטיים וצבאיים, כוחות צבאיים, הן גרעיניים והן קונבנציונליים, ויכולות תעשייתיות שיכולות להוות את הבסיס הכלכלי לניהול מלחמה. בתכנון שלנו לא התעלמנו משאלת סיום המלחמה, ואף לא נתעלם מכך כשתפרוץ המלחמה. ועומדת לרשותנו, ותמשיך לעמוד לרשותנו, יכולת שרידות מתמשכת לתקוף טווח רחב של מטרות, כולל הבסיס הכלכלי של ברית המועצות, אם זו תהיה התגובה המתאימה למתקפה סובייטית.

בשל העובדה שחשיפתם הבו-זמנית של צו נשיאתי 59 וטכנולוגיית החמקנות התרחשה בעיצומם של הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980, כמה ביטויי ביקורת שנמתחו על ממשל קרטר, טענו שהממשל הדליף אותם כדי שיהוו טענות נגד להאשמות על חולשתו ויגבירו את סיכוייו להיבחר בשנית. אחרים הטיחו את ההאשמה שהצו הפך את האפשרות שארצות הברית תיזום עימות גרעיני לסבירה יותר, בהתבסס על ההערכה שמלחמה גרעינית עשויה להיות מוגבלת במידה זו או אחרת. בראון עמד על כך ש"אסטרטגיית הנגד" לא הייתה אסטרטגיה של מכה ראשונה. כפי שהוא הגדיר זאת, "שום דבר במדיניות לא משקף שמלחמה גרעינית עלולה להיות אמצעי מכוון להשגת המטרות הביטחוניות הלאומיות שלנו. ...אך אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את הסיכון שההנהגה הסובייטית עלולה להשתעשע ברעיון שמלחמה גרעינית היא אפשרות סבירה או שהיא יכולה להיות אמצעי לכפות מטרות.

נאט"ו

בראון התייחס לחיזוקה של ברית נאט"ו כאל נקודת מפתח בביטחון הלאומי ופעל רבות להפיח רוח חיים בברית. בסיועו של רוברט קומר, שבתחילה היה יועץ מיוחד לענייני נאט"ו ולאחר מכן תת-מזכיר ההגנה למדיניות, יזם בראון שורה של יוזמות זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו. במאי 1978 אישרו ראשי ממשלות מדינות נאט"ו תוכנית הגנה ארוכת טווח שכללה עשר קטגוריות של סדרי עדיפויות: מוכנות משופרת; תגבור מהיר; כוחות מילואים אירופאים טובים יותר; שיפורים ביכולות הימיות; הגנה אווירית משולבת; פיקוד, שליטה ותקשורת יעילים; לוחמה אלקטרונית; תהליכים הגיוניים לשיתוף פעולה בחימוש; תיאום לוגיסטי ועתודות מלחמה מוגדלות; מודרניזציה של הזירה הגרעינית. כדי ליישם את הקטגוריה האחרונה החליטו שרי החוץ וההגנה של נאט"ו בדצמבר 1979 להגיב על הצבתם של כלי נשק גרעיניים סובייטיים חדשים – טילי ה-SS-20 Saber ומטוסי הטופולב Tu-22M בהצבתם של 108 טילי פרשינג 2 ו-464 טילי שיוט קרקעיים בכמה ארצות אירופאיות החל מדצמבר 1983. מנהיגי נאט"ו הצביעו על כך שהצבת הטילים החדשים תצומצם אם תהיה התקדמות משביעת רצון בדיונים על הפיקוח על הנשק עם ברית המועצות. בדחיפתו של בראון, התחייבו חברות נאט"ו ב-1977 להרחיב את ההוצאה התקציבית של כל אחת ואחת מהן בקצב של 3% לשנה בין השנים 1979 – 1986. המטרה, הסביר בראון, הייתה להבטיח שהמשאבים והיכולות של הברית – הן קונבנציונליים והן גרעיניים – יגיעו לאיזון מול אלו של הגוש המזרחי. אף על פי שכמה מחברות נאט"ו היססו לאשרר את ההסכמה להצבת הטילים החדשים ולא תמיד שמרו על הגידול של ה-3%, היה בראון שבע רצון מהתקדמותה של ברית נאט"ו. בערך באמצע תקופת כהונתו הוא סיפר למראיין שהוא סבור שההישג החשוב ביותר שלו עד כה היה התחדשותה של ברית נאט"ו.

בראון גם ניסה לחזק את תרומתן הביטחונית של בעלות בריתה של ארצות הברית מחוץ לברית נאט"ו, במיוחד יפן וקוריאה הדרומית. הוא האיץ שוב ושוב בממשלת יפן להגדיל את תקציב הביטחון שלה כדי שהיא תוכל לתרום חלק משמעותי יותר בנטל של המדינות המערביות במרחב הפסיפי. אף על פי שב-1977 החליט ממשל קרטר על נסיגה בשלבים של הכוחות הקרקעיים מקוריאה הדרומית, הוא התחייב להמשיך להגיש למדינה זו סיוע צבאי ואחר. מאוחר יותר, בשל הגידול המשמעותי בגודלם של הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית, וההתנגדות בארצות הברית לנסיגת הכוחות, גנז הנשיא קרטר את התוכנית והותיר כ-40,000 חיילים אמריקאים בקוריאה הדרומית. כינון היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לבין סין ב-1 בינואר 1979, היו ההכרה של ארצות הברית ברפובליקה העממית של סין 30 שנים לאחר הקמתה. שנה מאוחר יותר קיים בראון ביקור בסין, שוחח עם ההנהגה הפוליטית והצבאית שלה וסייע להניח את היסוד לשיתוף הפעולה המוגבל בנושאי הביטחון בין שתי הארצות.

הפיקוח על הנשק

סוגיית הפיקוח על הנשק הייתה חלק בלתי נפרד ממדיניות הביטחון של בראון. הוא תמך בתוקף בהסכם סאל"ט 2 שנחתם ביוני 1979 בין ארצות הברית לברית המועצות והיה הדובר הראשי של הממשל בשכנוע הסנאט לאשר אותם. הסכם סאל"ט 2 הגביל את כל אחת משתי המעצמות ל-2,250 מערכות שיגור של נשק גרעיני אסטרטגי (מפציצים, טילים בין-יבשתיים, טילים לשיגור מצוללות וטילים בליסטיים אוויר-קרקע), כולל מגבלת בינים של 1,200 משגרי טילים מרובי ראשי נפץ, שמתוכם רק 820 יכלו להיות משוגרים בטילים בליסטיים בין-יבשתיים. ההסכם גם הטיל הגבלות על מספר ראשי הנפץ בכל טיל ועל הצבתן של מערכות טילים בליסטיות קרקעיות חדשות, למעט טיפוס חדש של טיל בין יבשתי קל לכל אחד מהצדדים. היה בהסכם גם תנאי שכל אחד מהצדדים ישתמש רק באמצעים הטכנולוגיים שלו עצמו.

בראון הסביר שהסכם סאל"ט 2 יצמצם את כוחה האסטרטגי של ברית המועצות, יאפשר יציבות ואפשרות לחזות מראש בצורה טובה יותר את היחסים בין שתי המעצמות בתחום הגרעין, יצמצם את העלויות של החזקת המאזן האסטרטגי, יסייע לארצות הברית לנטר את כוחותיה של ברית המועצות ויפחית את הסיכוי לפרוץ מלחמה גרעינית. הוא דחה את ההאשמות מצד מבקרי ההסכם שארצות הברית שגתה בהערכתה את כוחה הצבאי של ברית המועצות, שההסכם יחליש את הברית בין מדינות המערב, שאין לבטוח בברית המועצות שתקיים את סעיפי ההסכם ושלא ניתן באמת לוודא את קיומם. בין השאר כדי לרצות את מתנגדי ההסכם בסנאט, הסכים ממשל קרטר בסתיו 1979 לתמוך בגידול משמעותי יותר בתקציב ההגנה. עם זאת, פלישת ארצות הברית לאפגניסטן בדצמבר 1979 גרמה לכך שהסנאט לא קיבל את תנאי החוזה באותה עת, ואילץ את הנשיא לסגת ממנו. עם תום תקופת כהונתו ב-1981 אמר בראון שהכשל לאשרר את הסכם סאל"ט 2 היה הדבר שהוא מצר עליו ביותר. ארצות הברית וברית המועצות המשיכו בכל זאת למלא אחר סעיפי ההסכם, אף על פי שהוא היה בלתי מחייב, עד 1986, כאשר הנשיא רונלד רייגן האשים את ברית המועצות בהפרת תנאי ההסכם ונסוג ממנו לחלוטין.

סוגיות אזוריות

תעלת פנמה

לצד שאלות ביטחוניות לאומיות מרכזיות, היה על בראון להתמודד עם כמה בעיות דחופות, ביניהן סוגיית תעלת פנמה. השליטה באזור תעלת פנמה הייתה סלע מחלוקת מאז קיבלה פנמה את עצמאותה מידי קולומביה ב-1903 והעניקה לארצות הברית זיכיון תמידי. באמצע שנות השישים של המאה ה-20, לאחר סדרה של מהומות שהתחוללו באזור, החלו ארצות הברית ופנמה לנהל משא ומתן לסירוגין עד 7 בספטמבר 1977, כאשר שתי המדינות חתמו על שני הסכמים, אחד שעל פיו תעבור השליטה המלאה באזור לידיה של פנמה עד שנת 2000, והשני שהבטיח את היותו של האזור נייטרלי. מחלקת ההגנה הייתה גורם חשוב בדיונים עם פנמה. בראון תמך בחתימה על ההסכמים ונאבק קשות להשגת אישור הסנאט (שניתן במרץ ובאפריל 1978), ועמד על כך ששני ההסכמים מהווים יתרון לארצות הברית וחיוניים לעתיד ההפעלה והביטחון של התעלה.

המזרח התיכון

בסוגיות המזרח התיכון, תמך בראון במאמציו של הנשיא קרטר להיות המתווך במשא ומתן בין ישראל לבין מצרים שהובילו לחתימת הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978 ולחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979. בזירה מזרח תיכונית אחרת, נפילת השאה באיראן בינואר 1979 חיסלה בעל ברית חשוב של ארצות הברית והציתה שרשרת של אירועים שהמיטו אסון על מדיניות ארצות הברית באזור. בנובמבר 1979 פרצו מהפכנים איראנים לשגרירות ארצות הברית בטהראן והחזיקו ביותר מ-50 בני ערובה. בראון היה שותף מרכזי בתכנון ניסיון מבצע החילוץ של בני הערובה שהסתיים בכישלון ובנפילתם של שמונה חיילים אמריקאים ב-24 – 25 באפריל 1980. רק ביומו האחרון כנשיא ,20 בינואר 1977, עלה בידו של הנשיא קרטר להגיע להסדר סופי לשחרורם של בני הערובה.

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979 כדי לחזק את המשטר הפרו-סובייטי שם גרם בהמשך לסיבוך בתפקידה של ארצות הברית במזרח התיכון ובדרום-מערב אסיה. בתגובה לאירועים באיראן ובאפגניסטן ומתוך ציפייה לאירועים נוספים, הפעיל בראון את "כוח המשימה המשותף לפריסה מהירה" (Rapid Deployment Joint Task Force – RDJTF) בבסיס חיל האוויר מקדיל בפלורידה ב-1 במרץ 1980. אף על פי שגורם זה היה באופן רגיל מפקדת תכנון מבלי שיעמדו לרשותו כוחות מבצעיים, יכול היה ה-RDJTF לגייס כוחות כאלה מכמה זרועות ולפקד עליהם בשעת משבר. באורן הסביר שה-RDJTF היה אחראי על התוויית תוכניות מגירה, בעיקר בדרום-מערב אסיה והחזקת יכולות ומוכנות למשימות מסוג זה.

תקציב

כמו כל קודמיו בתפקיד, נושא התקציב תפש חלק ניכר בסדר יומו של בראון. במהלך מערכת הבחירות של 1976, מתח הנשיא קרטר ביקורת על ההוצאה התקציבית על ביטחון של ממשל ג'רלד פורד והבטיח לבצע קיצוצים בתקציב ההגנה בסדר גודל של 5 עד 7 מיליארד דולר. זמן קצר לאחר מינויו כמזכיר ההגנה, הציע בראון סדרה של תיקונים בהצעת התקציב של פורד לשנת התקציב 1978, שיאפשרו קיצוץ של כמעט 3 מיליארד דולר, אך עדיין יאפשרו הגדלה של יותר מ-8 מיליארד דולר בהשוואה לזה של שנת התקציב 1977. התקציבים הבאים בתקופת כהונתו של בראון גדלו באופן כללי שנה אחר שנה, ושיקפו את עליית האינפלציה, את הצורך לחזק ולשדרג את הכוחות הקונבנציונליים שהוזנחו בצורה זו או אחרת מאז תום מלחמת וייטנאם, והאתגרים הרציניים שארצות הברית התמודדה איתם במזרח התיכון, באיראן, באפגניסטן ובמקומות אחרים.

תקציבי ההגנה שאושרו בתקופתו של בראון היו: 116.1 מיליארד דולר ב-1978, 124.7 מיליארד דולר ב-1979, 141.9 מיליארד דולר ב-1980 ו-175.5 מיליארד דולר ב-1981. במונחים של עלייה ריאלית הייתה ירידה קלה באחוזים בין השנים 1978 ו-1979 ועליה קלה בין השנים 1980 ו-1981. חלק מהגידול בתקציב בשנת 1981 נזקף להתאמות שבוצעו על ידי ממשל רייגן, אך בשלב זה ממשל קרטר נטש באופן משמעותי את הדגש שנתן בתחילת כהונתו על צמצום תקציב מחלקת ההגנה. הצעותיו לשנת התקציב 1982, שהוגשו בינואר 1981, קראו לגידול ריאלי משמעותי בהשוואה לתקציב 1981.

בספר הזיכרונות שלו, שיצא לאור ב-2012, "הביטחון זרוע-הכוכבים", התפאר בראון ש"תקציב מחלקת ההגנה במונחים ריאליים היה 10 עד 12 אחוזים גבוה יותר בין כניסתו לתפקידו לבין סיומו", כשלדבריו לא הייתה זו משימה קלה כלל וכלל, במיוחד בהתחשב בהבטחת מערכת הבחירות של הנשיא קרטר לקצץ בתקציב ההגנה והלחץ לעשות זאת מצדם של חברי הקונגרס הדמוקרטים. עם התקציב המוגדל שעמד לרשותו, דאג בראון למיזם החמקנות, להאצת תוכנית צוללות הטריידנט ולהסבת צוללות הפוסידון כך שיישאו טילים מרובי ראשי נפץ.

סיום תפקידו

בראון סיים את תפקידו כמזכיר ההגנה ב-20 בינואר 1981 בעקבות אי-הצלחתו של הנשיא קרטר להיבחר מחדש. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1980 הגן בראון על מדינות הממשל בתחומים שונים ולעיתים קרובות דיבר על כך בפומבי. בסיום תפקידו העניק הנשיא קרטר לבראון את מדליית החירות הנשיאותית וב-1993 העניק לו הנשיא ביל קלינטון את "פרס אנריקו פרמי".

לאחר הפרישה

לאחר סיום תפקידו נשאר בראון בוושינגטון די. סי., הצטרף לבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס כפרופסור אורח ומאוחר יותר היה יושב ראש המוסד למדיניות חוץ של האוניברסיטה. הוא המשיך לנאום ולכתוב באופן נרחב על סוגיות ביטחון לאומי וב-1983 הוא פרסם את ספרו "מחשבות על ביטחון לאומי: מדיניות הגנה וחוץ בעולם מסוכן". בשנותיו האחרונות היה בראון קשור עם ארגוני מחקר שונים ושימש כחבר במועצות המנהלים של מספר תאגידים, כמו חברת הטבק "אלטריה" (לשעבר "פיליפ מוריס").

ב-5 בינואר 2006 השתתף בראון בפגישה שנערכה בבית הלבן של מזכירי ההגנה והמדינה לשעבר שיחד עם פקידי הממשל של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש דנו במדיניות החוץ של ארצות הברית.

ביולי 2011 היה בראון לחבר במועצה לביטחון אנרגטי של ארצות הברית, שמטרתה הייתה לצמצם את מונופול הנפט על ענף התחבורה של ארצות הברית ופעילותה ממומנת על ידי המכון לחקר הביטחון העולמי.

הרולד בראון הלך לעולמו לאחר שחלה סרטן הלבלב ב-4 בינואר 2019 בגיל 91.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרולד בראון בוויקישיתוף